בסוף השבוע האחרון נחגג פה יום המשפחה, מה שהופך אצלינו בבית-הספר למעין "חופשת אמצע הסמסטר" של חמישה ימים. (בתי הספר של הפרובינציה לוקחים תמיד יום השתלמות אחד לפני, בית הספר שלנו יום השתלמות אחד אחרי, וסופשבוע ארוך. סה"כ חמישה ימים, שישי-שלישי). במקביל ירד השלג הראשון של העונה, היה סופשבוע קר וביתי, וניצלנו אותו לפעילות משפחתית נהדרת שתכננו כבר כמה ימים לפני.

בהשראת מחברת הראיונות של נעמה מגשימת מתנות (שקראתי עליה לפני שנה וסימנתי לי בראש שאנחנו חייבים לעשות כזו מחברת בחופשה המשפחתית הבאה עם הסבים, שלא קרתה בנתיים בגלל הקורונה) ופוסט מרגש במיוחד של מיכל מיאסניק שקראתי לאחרונה (על ראיונות ומשחקים משותפים בזום לנכדי רילוקיישן עם הסבים שבארץ) בנינו ראיונות משלנו לסבאסבתא של הבננות.

הרי אין מה לחכות, אנחנו כאן והם שם כבר יותר משנה, ובנתיים הגעגועים גוברים והפגישה הפיזית רק נדחית ונדחית. הזמנו את ארבעת הסבים/סבתות לארבעה מפגשי זום, כל אחד בנפרד, לפי לוח זמנים שהבנות בנו. לפני כל מפגש עלמה ותמר ישבו וכתבו שאלות שעניינו אותן. השאלות נעו על ציר רחב משאלות על העבר – הילדות של הסבים, לימודים בבית הספר היסודי, מתי הכירו את בן/בת הזוג, עד שאלות על ההווה – היומיום בתקופת הקורונה, וגם כל מני העדפות ותחביבים.

הרעיון היה לשאול אותם על עצמם, מתוך המחשבה שאמנם אנחנו מדברים הרבה בטלפון, אבל בדרך כלל הסבים שואלים את הבנות עליהן, והן מספרות על העיסוקים שלהן ומראות דברים שהן בוחרות ולא ההפך. הפעם לתת במה לכל סבא/סבתא בעצמם ולשמוע מהם על עצמם. במה הם עסוקים? מה מעניין אותם? מה הם אוהבים? מה הם אהבו לעשות / לשחק / ללמוד?

עלמה (בת 9.5) הכינה לכל אחד מהארבעה שאלות אישיות, המתאימות לבנאדם הספציפי. בעקבות כל ראיון שעבר השאלות השתנו קצת, לפעמים היא בחרה לשאול את אותה שאלה כמה אנשים. שאלות לדוגמא של עלמה: מי היתה החברה הכי טובה שלך כשהיית ילדה? האם אהבת ממתקים כשהיית ילדה? מה רצית להיות כשהיית קטנה? האם אהבת ללמוד בבית הספר? באיזה גיל עברת דירה? מה אתה לוקח איתך לעבודה? יש יום בשבוע שאתה אוהב? האם היית באיזושהי מלחמה? באיזה גיל טסת במטוס בפעם הראשונה? איך הרגיש לטפל בי? באיזה מקומות מגניבים היית בחיים שלך? יש לך משהו ברפואה ללמד אותי? איזה תפקיד אהבת לשחק במשחק כדורגל?

מעניין לראות רק מהשאלות שהיא כתבה מה שמעסיק את עלמה בעצמה. גם רם ואני נכחנו בראיונות, וגם האחות של המראיינת וכך גם אנחנו זכינו לשמוע סיפורים, וללמוד דברים חדשים שלא ידענו על ההורים שלנו. הבנות נדהמו לשמוע שסבא רוני טס לחו"ל לראשונה כשהוא היה בן שלושים ומשהו, נגעלו לשמוע שסבתא אסתר שתתה ביצים חיות אם הן נשברו כשהובילה את הביצים של התרנגולות מהמשק לצרכנייה, התעניינו לשמוע שסבתא דליה חזרה להיות חברה של החברה הכי טובה שלה מהתיכון, אחרי ארבעים שנה, ולמדו שסבא אורי מאוד מתגעגע ללמד סטודנטים.

תמר (בת 7) בנתה בהתחלה לארבעתם את אותו ראיון, אבל לקראת הראיון של סבא אורי היא החליטה לשנות אותו קצת. שאלות שחזרו אצל תמר היו: איך הרגישה תקופת נער (=תקופת הנעורים)? איך הרגיש לטפל בתינוקות?  מה המאכל האהוב עליך? מה המספר האהוב עליך? מה האות האהובה? והשלב המבדח במיוחד – שלב השאלה הקצרה, שאחרי כמה שאלות כולם נכנסו אליו וענו: – קר/חם? – פה/אף? – מיץ/שוקו? – כחול/לבן? – בית/חווה? – פס/משובץ? – בד/מסטיק? ("מה? מה או מסטיק? לא שמעתי") – משולש/ריבוע?

כל בוקר התכנסנו לשיחת זום (על המחשב, כיאה למעמד. הטלפון פחות מחייב), עלמה הזמינה את הסבא/סבתא המיועד להכנס לשיחה, והבננות התיישבו עם מחברת לשאול שאלות ולהקשיב לתשובות. יצא לנו טוב שהיה חופש של חמישה ימים. השיחה ארכה בדרך כלל כשעה (ב10 בבוקר שלנו, 8 בערב בארץ), עם הרבה סיפורים שעלו תוך כדי ושאלות שנשאלו בספונטניות. היה גם שלב של שאלות מהקהל (אני ורם). סבא אורי היה המרואיין הרביעי, והראיון שלו עורר הרבה התרגשות וציפייה. סבא אורי ידוע כ"לא מספר סיפורים" באופן ספונטני, ובכלל לא אוהב לדבר בטלפון, כך שהבנות מתגעגעות ממש לדבר איתו. סיפרתי להן שאני גיליתי בבגרותי שלמרות שהוא לא מנדב סיפורים בעצמו, אם שואלים אותו שאלה ספציפית הוא יענה עליה בשמחה, ויספר אפילו סיפורי ילדות. ואכן כל הראיונות היו טובים ומעניינים, לסבים ולנכדות היתה הסבלנות לספר ולהקשיב וכולנו נהננו והחכמנו.

אין כמו תשומת לב אישית. גם לנכדות, גם לסבים וסבתות. הרי אם מישהי כזו חמודה ואהובה היתה בונה ראיון במיוחד בשבילי גם אני הייתי נהנית ומשתפת פעולה.

זה היה רעיון נהדר! סבא רוני הציע שנערוך ראיונות רבעוניים. אפשר לסכם במילה אחת: הצלחה!
ואפשר לסכם בכמה תמונות:

פוסט על מחברת הראיונות של נעמה אורבך, היא נעמה מגשימת מתנות, אפשר לקרוא כאן.

פוסט על פרוייקט חיבור בין דורי של ילדים/ות ומבוגרים משמעותיים בחייהם של מיכל מיאסניק, אפשר לקרוא כאן.

יש לי חברה שקוראים לה רוטב. רותם בשבילכם. הכרנו ב״בצלאל״, ביום הראשון במחלקה לצילום, והתחברנו מיד. ומאז לא נפרדו דרכינו. זאת אומרת דרכינו נפרדו כי גרנו בערים שונות, (רוב הזמן) ועכשיו ביבשות שונות. אבל רוטב היא חברה-אחות כזו. תמיד בלב. נפש תאומה.
ב״בצלאל״ עופר מהמחסן תמיד התבלבל בנינו – הוא טען שאנחנו דומות. הוא היה קורא לנו ״האחיות וילנסקי״ (על שם הפלאש למי שמכיר, וכפרפראזה על הלוינסקי שלי). Anyway.

וכבר סיפרתי פעם שזכיתי בחברות מוכשרות, רובן בכלל עובדות בכל מני מקצועות אחרים – לאו דווקא ״יצירתיים״ לפי ההגדרה המסורתית (דוקטורית לביולוגיה, ראש צוות בחברת היי-טק, רואת-חשבון, מנהלת אדמיניסטרטיבית בלהקת ריקוד) אבל הן חושבות באופן יצירתי. וחלקן – כמו רוטב – לא מפסיקות ליצור.

מאז שאני מכירה אותה רוטב יודעת את כל מלאכות היד הקלאסיות – תפירה/רקמה/סריגה, והיא לא מפסיקה ללמוד ולהשתכלל בהן. וגם לא מפסיקה להעניק מתנות לנו ולכל חבריה. הו כמה שזכינו.

הבובה הראשונה שרוטב סרגה לעלמה היתה הג׳ירפה (שזכתה לכינוי הג׳ירפה היפָה-פָה של דודה רותם) והיא העניקה לה אותה ממש כשנולדה. כהורים לחוצים לילדה ראשונה בכלל לא נתנו לעלמה לשחק בה. ״שלא תבלע  איזה פונפון!״ נחרדנו. היא רק היתה מונחת לקישוט בחודשים הראשונים, והיתה חלק מ"טקס הלילה טוב" בכל ערב. בזבוז כזה!

מאז עברנו למגורים זמניים בוונקובר, והג׳ירפה נשארה בארץ. גם רוטב.

 מדי פעם היא ממשיכה לשלוח לבננות גם לכאן ספרים, דגלונים סרוגים, מתנות קטנות. ככה קצת תשומת-לב ברוטב, כאילו אנחנו עוד גרים בארץ ואנחנו נפגשות אחת לשבוע-שבועיים אצלינו בבית.

בקיץ האחרון רוטב שלחה לבננות תמונות של קטלוג חיות סרוגות. שיבחרו להן. תמרול בחרה מיד (כצפוי): יוניקורן. עלמה התלבטה והתלבטה ובסוף ביקשה ״ארנב, ושיהיה אפשר להלביש אותו.״ אבל אין ארנב בקטלוג. ״לא נורא״ אמרה לי רוטב, ״אני אהפוך את החמור לארנב, וגם אסרוג לו פונצ׳ו״. ככה, בקטנה.

כשהבובות הגיעו לידי הבננות השמחה היתה עצומה. רוטב שלחה להן אותן בתוך תיקי-שוק סרוגים (שמאז גנבתי לעצמי). עלמה מיד הכניסה את הארנבון שלה לתיק הגב, והשאירה את ראשו בחוץ, שיוכל להסתכל. הוא גם הפך לאורח כבוד אצלה במיטה. תמרול – שהיא תמיד היתה פחות מחוברת לבובות – משחקת בו בעולם הדמיוני שלה.

בובת יוניקורן בתיק שוק מעשה ידי רותם מזרחי

בובת ארנבת בתיק שוק מעשה ידי רותם מזרחי

רוטב אהובה שלי, תודה על הכל. תודה על שאת את.

מתגעגעת כבר!

מתברר שיומולדת ארבעים יכול להיות יומולדת משמח, עם רגעים כייפיים, מילים טובות, חברה מעולה, ומזכרות לכל (שאר) החיים.

מתברר שהיום של היומולדת יכול להיות ״סתם אחלה יום״, לקום בבוקר לחיבוקים ונשיקות מהבנות האהובות בתבל, ולקבל כל מני ברכות ומתנות קטנות שהן חשבו שישמחו אותי. מתברר שאפשר לעשות ״סיבוב״ עם אחותי ברחוב שאנחנו הכי אוהבות להסתובב בו בעיר, לקנות לעצמי תבנית שרציתי מלא זמן והתקמצנתי, לדבר עם כל הדברים בעולם, לשבת לקשקש בבית קפה ולחזור לאחר-הצהריים נעים עם הבננות שלי. מתברר שפתחו גלידריה ממש לידינו ואפשר פשוט לקפוץ לשם ולטעום את הטעמים המוזרים שהם מכינים שם במקום.

מתברר שזה משמח כשבערב במסעדה שיצאנו אליה מחכים עוד שלושה זוגות של חברים טובים (ובתוכם אחותי וגיסי) וכולם פשוט רוצים להעביר ערב בחברה טובה ואווירה נעימה, באכילת אוכל איטלקי משובח ובמצב רוח טוב.

מתברר שהאזניים המתאימות שמעו את הווישליסט שלי ופינקו אותי בדברים שאפשר לבקש רק ליומולדת ארבעים, ״יומולדת של גדולים״ (סיר סיר למשל)…

מתברר שברכות של חברות טובות בוואטסאפ יכלות לעשות לי טוב על הלב לכמה ימים, עד כדי כך שאני ארצה לשמור אותן.

מתברר שאין כמו ארבעה ימים עם אחותי בסן-פרנסיסקו בשביל להרגיש טוב, גם עם הגיל. צעירה אבל עם  אמצעים (הרי באיזה עשור קודם יכולתי להרשות לעצמי לנסוע / יכולתי להנות ככה מכל העולמות / היו לי אנשים שממש חיכו לי שאחזור וישנו בלילה עם חולצת הפיג׳מה שלי מרוב געגועים?!)

מתברר ש״האנשים שלי״ כבר מכירים אותי. הם יודעים איך לשמח אותי (גם כשאני טוענת שאני לא רוצה שום הפתעות, ורוצה ארוחה רק לשנינו במסעדה. האנשים הרלוונטיים יודעים לא להבהל ממני, כי נהנתי בטירוף), להזמין לי את הדברים המתאימים ביותר (סיור שוקולד בסן-פרנסיסקו למשל), לקחת אותי למקומות המגניבים ביותר (מישהו אמר סן-פרנסיסקו כבר בפוסט הזה??) וגם, לא לשכוח לפרוט על הנים הנוסטלגי.

הגיסות, הגיס והחותנים שלי ידעו בדיוק למי לפנות כדי לגרום לי לדמוע מהתרגשות באמצע ארוחת ערב בחצי-עמידה במטבח של זרים, שלושה שבועות אחרי יום-הולדתי. בשיתוף פעולה מדוייק (אוי לא, כתבתי מדוייק בפוסט. גם אני נפלתי בטרנד. אבל מה אני אעשה?! יש תואר-השם קולע יותר במקרה הזה?!) אז בשיתוף פעולה נדיר ומדוייק (!!!) בין גיסתי מעיין לנעמה אורבך המוכשרת בטירוף, נרקחה לי המתנה המושלמת לפריטה על הנים הנוסטלגי המפותח שלי: קיבלתי ״רגעים בקופסא״: אוסף גלויות המכנס אינספור רגעים חשובים או מצחיקים או מרגשים או משמחים. תמונות מהחיים שלי מהשנים האחרונות, שאפשר ממש להחזיק ביד. זהו אוסף מקיף ומרגש של עשרות תמונות שאני צילמתי, מודפסות כגלויות. רק לשבת להתבונן ולהתמוגג.

נעמה "חיטטה" בבלוג שלי ושלפה במיומנות תמונות שמכילות את כל מה שאני אוהבת, כל מי שאני אוהבת. כל תמונה מזכירה לי אירוע אחד או מיליון רגעים, כל תמונה מצחיקה או משמחת או מכווצ׳צ׳ת לי את הלב.

כל תמונה בול.

המתנה הזאת היא אני.

תודה למעיין, שרון, גל, יאיר, רוני ודליה, שאתם מכירים אותי ככה בשביל לקלוע בול. תודה על האהבה שאני מרגישה בכל פעם שאני מעיפה מבט בקופסא הזו שמונחת לי ליד המיטה. תודה שבאתם עד לכאן כדי להביא לי אותה (: ככה זה הרבה יותר כיף לקבל מתנה…

ותודה לנעמה ש״הגשמת״ לי את המתנה המעולה הזו, משלב הליקוט המשובח (כמעט נפלתי שוב ל״מדוייק״. בעיה, זה שוב הכי מתאים) ועד להפקה היפהפיה.

שימחתם אותי כל כך! תודה.

וזה הפוסט שכתבתי לפני שנה על המחשבות על גיל ארבעים. בנתיים אני מרוצה.

הבוקר הלכתי לסופר וקניתי משמשים. הם אמנם יקרים פה, ומעטים, אבל כיוון שבכל פעם בשבוע האחרון שקניתי משמשים לא הספקתי אפילו לטעום מהם כי הבננות הקדימו אותי, החלטתי הבוקר להתגבר על הקמצנות ולקנות יותר. אחר כך התיישבתי על יד המחשב, וריפרפתי בתמונות, ומצאתי, במקרה לחלוטין (באמת!) תמונות משבת אחת לפני שנה (21/5/2016 ליתר דיוק).

הסתכלתי בתמונות וניסיתי להזכר בשבת הזאת. לא זוכרת כלום. אז סיפרתי לעצמי את הסיפור מהתמונות:

שבת טיפוסית שלנו בישראל לפני שנה, בטח התחילה בבריכה, או סיבוב בפארק או ביקור אצל חברים, ואז ארוחת צהריים משפחתית אצל ההורים שלי. אחרי הארוחה אבא שלי – סבא אורי – התחיל להכין ריבת משמשים.

ואז עלמה רצתה להצטרף ולעזור.

הוא בטח ביקש ממנה לעזור להפריד את המשמשים ולהוציא את הגוגואים, ושם לה אותם בצד שיתייבשו כדי שהיא תוכל לקחת אותם הביתה ל"אוסף". לחתוך בסכין חד הוא לא נתן לה, אז היא רק עמדה וחיכתה לו שיסיים.

אחר כך תמרול התעוררה מהשנ"צ שלה ורצתה גם לראות "מה עושים".

כל אחת הכניסה בתורה חתיכות של משמשים כתומים לבלנדר.

אחר כך הן התבוננו בסיר עם העיסה הכתומה מתחממת, וסבא בטח נתן להן לערבב, וריח מתוק התפשט במטבח.

לבסוף הוא הכניס את הריבה המוכנה לצנצנות הרותחות ואמר להן "תיזהרו! לא לגעת! זה חם מאוד!", והן ליקקו את השאריות של הריבה מהסיר, ומיד אמרו "זה לא טעים בכלל ככה! סבתא אסתר אפשר ארטיק?" וירדו לגן השעשועים.

זה בטח היה ככה. אולי לא.

אמצע מאי, שנה אחרי, יש לי משמשים בבית אבל לא ריבה. נראה לי שאני מתגעגעת.

ריבת משמש / אורי לוינסקי

מצרכים:

1 קילו משמשים (עדיף של תחילת העונה), חלק חתוכים לחתיכות, חלק מרוסקים גס.

פקטין, סוכר. (אם רוצים ריבה מתוקה יותר, 1/2 קילו סוכר מקסימום, ואז צריך 1 כפית פקטין. אם רוצים ללא סוכר אז יש להשתמש ב-3 כפיות פקטין).

אופן ההכנה:

מבשלים בסיר על אש גדולה את המשמשים (מרוסקים או חתוכים או גם וגם, תלוי במרקם הריבה שרוצים), מוסיפים פקטין, מערבבים. כשהתבשיל מגיע לרתיחה, מוסיפים את הסוכר (אם החלטתם שהולכים על הגרסה המתוקה יותר), ומערבבים. מביאים לרתיחה שוב, וממשיכים לבשל במשך 8 דקות נוספות תוך כדי ערבוב.

מכבים את האש, ומכניסים לצנצנות שניתן לסגור בהברגה, מחוממות מראש בתנור (הצנצנות צריכות להיות רותחות בעצמן), בעוד הריבה חמה, וסוגרים מיד.

לתת לריבה בצנצנות הסגורות להתקרר לטמפרטורת החדר (בעת הקירור נוצר ואקום).

לשמור בקירור, אפילו מספר חודשים.

בתאבון!

לפני שנה וקצת במשך יומיים אינטנסיביים בחופשת פסח צילמנו ("הילדים") את ההורים שלנו לסרט עליהם. לא לכבוד יומולדת עגול ולא לכבוד איזה יום נישואין נושא משקל של מתכת, אלא בשבילנו – לנו ולהם. רצינו לראיין אותם על סיפורי הילדות שלהם, וקצת על ההיסטוריה המשפחתית, על איך החיים נראו אז בתקופת קום המדינה, בתקופת הפדאיון, והצנע, על הילדות במושב והחיים בקיבוץ ובעיר, ועל עצמם – הצעירים. זה לא ״חיים שכאלה״, אלא רצף סיפורים מהחיים.

שכרנו מצלמה ומיקרופונים, ואני ושין כמו ייקיות אמיתיות רשמנו טיים-ליין של כל הצילומים, ובמשך יומיים ארוכים, אינטנסיביים ומלאי דמעות צילמנו סרט.

לקח שנה (מטעמים שונים), ובפסח האחרון, בערב אחד על סלט פירות וטישו, ישבנו בני משפחת לוינסקי הגרעינית וצפינו בסרט.

ישבנו וצפינו וצחקנו והקשבנו וראינו, ואפילו דמענו.

וכמו שאיתמר העורך אמר: "אם גרמתי לייקים לבכות, אני עשיתי את שלי." ובאמת איתמר אתה עשית את שלך, ובגדול!

צילום: מור ארקדיר

צילום: מור ארקדיר

הסרט יצא נהדר.

וכמו באוסקר, גם לסרט משפחתי אחד יש צוות שלם שעומד מאחוריו:

בזכותכם – ליאת מלחי ודרור גינצברג, שנתתם את הרעיון, והזכרתם לי ש״אין זמן כמו עכשיו״.

בעזרתך- נועה רענן, שעזרת לנו להפוך את הרעיון לבר-ביצוע, הסברת איך עושים, ואיך מראיינים, ומה כדאי לשאול ואיזה פריימים לצלם, ויותר מכל אלה – נתת את המוטיבציה.

ובתודות לסריקות שלך – ערן אקרמן, שסרקת לנו תמונות מאלבומים בני מאה שנים (וגם פחות) באיכות וביעילות (ובעיקר בנחמדות! איזה כיף לעבוד עם אנשים טובים).

במיוחד בזכותך – איתמר שאול, שקיבלת שבע ומשהו שעות של חומר גלם והפכת אותן בעריכת קסמים לסרט מרגש ומצחיק ומעניין ומשמח, ומלא אהבה והיסטוריה, והקשבת לכל ההגהות הקטנוניות שלנו, וחיפשת והשקעת, ושוב חיפשת, עד שמצאת את השיר המדוייק והקטע ההיסטורי המתאים ביותר. ופשוט שימחת אותנו, שהוצאת אותנו לאור. תודה.

ובעיקר בעיקר – בזכותכם, אמא ואבא, ששיתפתם פעולה בלב שלם, פתחתם את ליבכם ועניתם לנו על כל השאלות, האישיות, המביכות, אלו שהתשובות לא קלות עליהן – בלי ממש להבין ״למה צריך את זה״. כמו שאמרת אבא: "ביקשתם, אז אנחנו עושים את זה בשבילכם – הילדים". ובזכותכם יצא לכם אחלה הסרט. שלכם.

תודה למור ארקדיר על תמונות ״מאחורי הקלעים״ המבריקות, שמתארות במינימום את מה שהלך שם ביומיים האינטסיביים האלה, ועל התמיכה והסיוע בתחילת הדרך.

לאתר של איתמר שאול: צלם ועורך וידאו. (מומלץ בחום!) לאתר של ערן אקרמן: שירותי צילום, סריקות ועיבוד תמונה.

בשביל מה בכלל לאפות?

בשביל מה בכלל לאפות אם לא בשביל לטעום מהבצק?!

אני מאוד מאוד מאוד אוהבת מתוקים. אני אוהבת גם חמוץ ומלוח, אבל מתוק הוא הטעם החביב עלי.

מכל הקינוחים, המתוקים והממתקים, עוגיות הן הקינוח האהוב עלי.

ואם צריך לבחור בין כל העוגיות אז עוגיות שוקולד צ'יפס, מהמתכון הקלאסי של אופנהיימר.

ואם מאלצים אותי לבחור לבחור עוגה, מבין כל העוגות האהובות, אז אבחר ב"עוגה 54" – עוגת השוקולד האולטימטיבית.

ואחרי שמערבבים / מוסיפים / בוזקים / מרדדים / קורצים / מפזרים / מה שצריך לעשות כדי להכין את הבצק, מכניסים לתנור וסופסוף אפשר לטעום. כי הרי כל זה היה רק הקדמה לרגע הזה.

בגלל זה לא כל כך אפיתי בהריונות. כן, גם בגלל העייפות וחוסר הזמן, והבחילה וחוסר החשק לעשות שום דבר. גם בגלל זה. אבל בעיקר כי אי אפשר לטעום מהבצק (בגלל הביצים החיות. אני מאוד קשובה לאיסורים בהריון), אז בשביל מה בכלל לטרוח?!

עוגיות שוקולד צ'יפס בהתהוות

וכן, סבתא דליה אני יודעת שאת מזדעזעת כרגע מכל הוידוי הזה, אבל כן אני אוהבת לאכול בצק. וכן – גם הבנות שלי….

הבננות עוזרות לי לאפות מגיל שלמדו לעמוד יציב על הכיסא. גם להן הטעימה היא העניין המרכזי. הן בקושי בקושי מתאפקות עד שמסיימים לערבב, ועד שאני מסכימה שיטעמו. אני פשוט יודעת שמרגע שמתחילים לטעום, העוגה היא כבר מטרה שולית.

הן עוזרות לי בכל המתכונים במשפחתיים: עוגה 54 כמובן, ועוגיות השוקולד צ'יפס המעולות שכבר הזכרתי, ו"חיתוכיות ריבה עם פירורים" (עוגות לכל עת/ נירה שויאר) שמזכירות לי את סבתא אילזה שהיתה מכינה אותן.

בישראל ובקנדה. התחביבים נשארים

לפעמים אנחנו אופות יחד עוגת יומולדת, והיא כמעט כמעט תמיד "עוגה 54". אם זה "יומולדת חצי" אז אנחנו מקשטות ביחד. אם זה יומולדת "ייצוגי" יותר אני מקשטת בלילה, או באיזה בוקר של היסחפות יצירתית בלעדיהן.

ובלי קשר, סתם בשביל הכיף, אנחנו מכינות "בצק פריך משובח" (עוגות לכל עת/נירה שויאר) טעים טעים, וקורצות ממנו צורות. זה בילוי מושלם לאחר הצהריים חורפי, עם או בלי חברים. והחשוב ביותר: בצק מעולה לנישנוש.

גם בילוי וגם טעיייים.

"אמא, כבר אפשר ללקק?"