מסע שורשים בברלין

בספטמבר נסענו לטיול שורשים בברלין. ההורים שלי יזמו, מימנו, תכננו והזמינו אותנו לטיול. הפורום: משפחת לוינסקי הגרעינית (כן כן, רק חמישתינו. ללא בני זוג וללא ילדים). חוץ מלהורים שלי  – לנו – "הילדים" היה זה ביקור ראשון בברלין. לא כל כך ידענו לקראת מה אנחנו הולכים, גם מבחינת הציפיות של כולם מהטיול, גם מבחינת אופי הטיול (חמישה אנשים מבוגרים, כל אחד בעל תחומי עניין שונים), ואפילו מבחינת "איך נסתדר בנינו", אם תהיה "כימיה", אם זה "יזרום" (בפעם האחרונה שנסענו בפורום הזה בדיוק זה היה בשנת 1986 בטיול משפחתי להולנד. עברו כמה שנים מאז…)

אז אקדים את המאוחר ואומר שזה היה טיול מ-צ-ו-י-ן. עלה על כל הציפיות. נהננו מאוד גם זה מחברת זה, גם נהננו לגלות כמה משותף בנינו עדיין (אחרי שנים שחיים בנפרד, וחלקנו אפילו ביבשות שונות, כמעט תמיד הזמנו את אותה המנה במסעדה) ובעיקר נהננו מהחוויות של מציאת ה"שורשים": החיפושים, הסיפורים, והפנאי לשמוע אותם.

ברלין עיר מרתקת, יפה, מגוונת, בעלת רבדים שונים – סותרים ומשתלבים. ולמרות כל הנושאים המעניינים שיש בה (מזרח-מערב, ההיסטוריה הקדומה יותר, העיר העכשווית, אמנות, תרבות) אתמקד בנושא הטיול שלנו: ברלין ומשפחת לוינסקי.

* הערה: את כל התמונות בפוסט אפשר להגדיל בלחיצה עליהן

סבא וסבתא שלי מצד אבי נולדו וגדלו בברלין, למדו רפואה בברלין, הכירו, התאהבו, וברחו ממנה בשנת 1933, שבוע אחרי שפוטרו מעבודתם. סבי היינס הותיר אחריו הורים (שנפטרו זמן לא רב לפני/אחר כך) ואחות שהיגרה לבלגיה. סבתי אילזה הותירה אחריה בעיר אמא ואח. אחיה – ארנסט, היגר לארצות הברית מעט לפני פרוץ המלחמה. אמה – גרטרוד, באה לבקר בארץ פעמיים (!!) בביתם שהוקם ברמות השבים. פעם ראשונה אחרי שדודתי איילה נולדה – נכדתה הבכורה (1936), ובפעם השניה אחרי שאבי אורי נולד (1937). בשתי הפעמים בתום הביקור בארץ חזרה מבחירה לגרמניה הנאצית, לביתה שבברלין. היא לא האמינה שהגרוע מכל עומד להתרחש. לא מקשיבה להפצרות בתה חזרה פעמיים לגרמניה, בטוחה שכאשת "רופא מכובד, קצין מצטיין במלחמת העולם הראשונה" לא יאונה לה כל רע. גרטרוד נשלחה להרצח ביערות ריגה בינואר 1942.

ברלין – בעקבות ההיסטוריה היהודית שלנו בעיר

  • בכיכר Bayersherplatz שברובע שיינברג ישנה אנדרטה המורכבת מעשרות שלטים התלויים על עמודים בשכונה. על כל שלט מצד אחד חוק/ציווי/איסור שהוחל על היהודים בתקופת השלטון הנאצי, ומצד שני איור אילוסטרטיבי של אותו חוק. על כל שלט כתוב החוק בגרמנית (למזלנו אבא שלי דובר גרמנית ותירגם לנו) ותאריך הוצאתו. למשל: "מותר ליהודים לערוך קניות רק בין השעות – ", "אסור ליהודים להשתתף במקהלות", "עיתונאים ובני זוגם נידרשים להוכיח מוצא ארי עד שנת 1800", "החל מ-1/4/1933 עלויות הטיפול אצל רופא יהודי לא יוכרו ע"י חברות הביטוח במדינת ברלין", ועוד ועוד.  בעקבות אחד החוקים האלה פוטרו סבי וסבתי מבתי החולים בהם עבדו. סבי עלה מיד לישראל, וסבתי הגיעה בעקבותיו אחרי שנה. בשנה הזאת עברה דרך פורטוגל בה התגוררה אצל חברה ועבדה בלימוד גרמנית.
  • בכל העיר, ובעיקר באיזורים היהודיים לשעבר, טבועים אריחי נחושת בין שאר המרצפות, בכניסה לבתים שבהם גרו יהודים לפני מלחמת העולם השניה. בכל שלט כזה כתובים הפרטים הידועים על אותו אדם בתמציתיות: שם, שנת לידה, מקום ושנת הירצחו. לפעמים אפשר לצעוד דקות ארוכות בלי לראות כזה שלט. לפעמים מוצאים כמה כאלה ביחד – מקבץ. בני משפחה אחת. בכל פעם כזו הייתי מרימה את הראש ומסתכלת על הבית, ומדמיינת אותם עומדים עם מזוודות בידיהם, מחוץ לביתם, מפחדים מהעתיד הלא נודע, מובלים אל מותם.
  • רציף 17 בתחנת הרכבת Grunewald. מרציף זה יצאו רכבות ששלחו את יהודי ברלין למחנות הריכוז, מחנות ההשמדה והיערות. המשלוחים יצאו משנת 1941 ועד מאי 1945. התחנה היתה אז חבויה בקצה העיר, נסתרת בין עצים. כל הטרנספורטים שיצאו ממנה מתועדים חקוקים בברזל באנדרטה שהיא בעצם רציף הרכבת עצמו. על שפת הרציף כתובים תאריכי המשלוחים, וליד כל תאריך היעד הסופי של המשלוח ומספר היהודים שנשלחו בו. לפעמים נשלחו אלפי יהודים ביום, לפעמים עשרות או בודדים. הכל מתועד בדיוק גרמני, ותאריכי המשלוחים ממשיכים ממש עד תום המלחמה. מצמרר.

גרטרוד, אמה של סבתי אילזה נשלחה בינואר 1942 אל מותה בריגה.

  • אנדרטת "ארון הספרים הריק" / מיכה אולמן, בכיכר בבל: אנדרטה הבנויה כספרייה ריקה הממוקמת מתחת לאדמה, וניתן לראותה רק דרך חלון הקבוע ברצפת הכיכר. מדפי הספרים הריקים יכולים לאכסן 20,000 ספרים – כמות הספרים שנשרפו בכיכר זו, בחצר האוניברסיטה, בליל ה-10/5/1933 על ידי סטודנטים ופרופסורים, ביוזמת שר התעמולה גבלס. ארון הספרים הריק

ליד חלון הזכוכית מקובע לוח מתכת שעליו חקוק ציטוטו של המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה משנת 1820: "זו היתה רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם בני אדם".

ממול ניתן באמת לראות את אחד ממבני האוניברסיטה בה למדו סבי וסבתי – אוניברסיטת Humboldt

  • בית הכנסת החדש ברחוב אוריינינבורג הוא רק חזית וחדר הכניסה של המבנה המרשים שהיה בית הכנסת עד להפצצות חיל האוויר הבריטי ב-1943. בתוך חלל כניסה זה נמצא מוזיאון קטן המתעד את חיי הקהילה היהודית עד למלחמת העולם השניה, את הויכוח סביב התקנת העוגב בבית הכנסת, ואת עלילות הצלת בית הכנסת ב"ליל הבדולח" בזכות קצין המשטרה אוטו בלגרט שהיה בתורנות באותו הלילה. בחלל הקטן מוצגות מאות תמונות וציורים של בית הכנסת בבנייתו, בזמן שהיה בשימוש מלא והכיל את כל קהילת יהודי ברלין, וכשחיכה חצי הרוס עד הריסת החלק הפגוע סופית בשנת 1958. השוטטות בין התמונות ומאות המסמכים החבויים במגירות הוא מרתק ממש.
  • אנדרטת השואה – האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו. זוהי האנדרטה המפורסמת שבנויה מ-2711 קוביות בטון על פני 19,000 מ"ר. אין מה לומר. "עוד אנדרטה" – חשבתי לי בדרך לשם. אבל היא באמת מאוד מרשימה. השיטוט בין קוביות הבטון מזכיר שיטוט בבית קברות – רפאים. לקברים אין שם וזהות, והם מאיימים, בודדים וסוגרים עליך מכל הכיוונים.

אנדרטת השואה

מתחת לאנדרטה ישנו "מרכז מידע" שבספרים כתוב שיש בו "עובדות ומספרים אודות שואת יהודי אירופה". בגלל ההכוונה הזאת הותרנו לנו זמן מוגבל מדי לשיטוט במרכז המידע הזה. זהו בעצם מוזיאון לא גדול, אך מכיל הרבה יותר מ"רק" מידע. בחדר הראשון מוצג ציר הזמן של השואה, עם נקודות ציון ותמונות בודדות של האירועים. לצערי נשארתי יותר מדי בחדר הזה, ולא הספקתי להיות בחדרים האחרים, שהיו מרגשים בצורה יוצאת דופן (בעיני). בחדר השני, החשוך, מוצגים על הרצפה מכתבים שונים של יהודים בזמן השואה. איגרת שכתבה ילדה וזרקה מהרכבת בדרכה למחנה השמדה, מכתב של עובד במשרפות המתאר את מה שהוא רואה ביומיום המחריד (מכתב זה הוחבא בין אבני המשרפה וכותבו הוא היחידי ששרד, וחזר להוציא את המכתב בעצמו כעבור שנים), מכתב של ילדה בגטו לאביה, כשהיא יודעת שהיא נשלחת אל מותה בעוד כמה ימים, יומן כתוב על גבי דפי ספר קריאה, כתוב בערבוב של יידיש, גרמנית, ועברית, ועוד ועוד. רצפה מלאה מכתבים…. כל מכתב מוצג בתוך ארגז אור, ומתורגם לאנגלית. על כל מכתב כתוב שם השולח ואיך והיכן נרצח.

בחדר נוסף מוצגות תמונות משפחתיות מקהילות אירופה היהודיות השונות, ממש תמונות של חתונה עם עשרות משתתפים, או תמונה של כמה בני משפחה בביתם, וליד כל תמונה הסבר מה קרה לכל אחד מהמצולמים. רק בחדר הזה הייתי יכולה להיות שעות.

בחדר האחרון מוצגים כל מחנות ההשמדה עם מידע עליהם. מה שמיוחד בחדר הזה הוא שהתמונות שבחרו בוני התערוכה לשים ליד כל שם של מחנה, היא בדרך כלל תמונה שלא ראיתי מעולם. לא 'תמונת הנעליים' לייצג את מיידאנק, או תמונת 'האנשים המציצים מדרגשים' או תמונת השלט 'העבודה משחררת' לייצג את אושוויץ. כשראיתי את השם אושוויץ משכה את תשומת ליבי מרחוק התמונה שייצגה אותו. לא ראיתי אותה אף פעם לפני כן. אלו הן שתי תמונות צמודות שצילמו עובדי המשרפות במצלמה שהבריחו למחנה. התמונות העלו בי כל כך הרבה מחשבות על חיי האסירים שם – האומץ להבריח מצלמה כזו (מצלמה בפורמט בינוני היא לא קטנה בכלל!), הפחד לצלם, התושיה לפתח את הנגטיב. איזה יאוש, ואיזו חשיבה על תיעוד. (מצטערת שלא צילמתי להראות…. תצטרכו לנסוע בעצמכם).

  • על הדרך" ראינו גם אנדרטאות של עמים אחרים. לא צריך ממש להתאמץ בברלין בשביל למצוא שרידים מהעבר או נקודות ציון שלו. "צ'ק פוינט צ'ארלי " ושרידי חומת ברלין, אנדרטת Mahunmal der Mauernopfer לזכר קורבנות החומה ליד אחת משלוחות נהר השפרה, האנדרטה שעיצב דני קרוון לזכר שואת הצוענים
  • בהמלצת רועי מעיין ביקרנו גם בבונקר ברחוב Reinhardtstr ובו אוסף Sammlung Boros. זהו בונקר עילי שנבנה להגנת התושבים הגרמנים בברלין, אחד מכשמונה בונקרים כאלה שנבנו ב-1942. הוא שימש אחרי המלחמה כמחסן לאיחסון פירות טרופיים מיובאים, כמועדון טכנו, כמקום לאירועים, ובשנת 2003 נקנה ע"י אנשים פרטיים (כריסטיאן בורוס). הוא שופץ (על הגג נבנתה דירת הבעלים) ומ-2007 מציג תערוכות מתחלפות מהאוסף שבבעלותם. זוהי גלריה בתוך בונקר. זוהי לא אנדרטה בשום מובן, אבל בעודנו עוברים בין החדרים (הכניסה היא רק בהזמנת סיור קבוצתי, בכל קבוצה עד 12 איש) ומתבוננים ביצירות האמנות, לא יכולתי שלא לחשוב על הבונקר הזה, הקירות בעובי 2 מטר בטון שספגו לתוכם היסטוריה שלמה. מלחמות, משטרים, חיים, אמנות. זו חוויה יוצאת מן הכלל. ממליצה בחום!

Sammlung Boros בונקר

  • הבית בו גדלה סבתי אילזה לוינסקי. סבתי גדלה בבית אמיד, עם אבא רופא מפורסם ואמא עקרת בית. בדירה בה גרו היו 7 חדרים. את הכתובת אבי מצא על עשרות מכתבים שכתב אביה אל סבתי -כילדה, בעת שירותו כקצין במלחמת העולם הראשונה, ובטיוליו בעולם. בעת שאבי וסבתי נסעו לברלין לסדר את עניין ה"שילומים" בסוף שנות ה-50, בנוסעם באוטובוס בעיר, סבתי אמרה לאבי – בנה: "ברחוב הבא, מצד שמאל, זה הבית שבו גדלתי". היא הפנתה את המבט הצידה ולא הביטה בעצמה. אבא שלי ניסה לשחזר בעזרת הכתובת והזיכרון המעורפל מהנסיעה הזאת את מיקום הבית. שם הרחוב חוזר בארבעה רחובות שונים בברלין…

אנחנו נסענו לכתובת של הבית ביודענו שהבית עצמו כבר לא קיים. במקומו נבנה בית חדש יחסית. הסתובבנו קצת סביבו, ובשכונה, ודמיינו מה היה שם לפני שנים, כשסבתי היתה ילדה וגרה שם. חשבתי גם על אמה גרטרוד התמימה, שחזרה לבית הזה שוב, למרות שכבר אולצה לתת לקצינות נאציות לגור בחדריו, ונושלה ממנו אט אט.

  • בית הקברות היהודי החדש וייסנזה. בבית הקברות ה"חדש" נקברו יהודים משנת 1880, וקבורים בו אבי סבתי – הוגו הורביץ, והוריו של סבי – אדולף ואידה לוינסקי, ובטח עוד דורות אחורה של הוריהם, והורי הוריהם. נסענו אליו ביום שישי בבוקר, בכוונה לחפש את הקברים. הפקיד שבמשרד הסכים לתת לנו מידע על קבר אחד בלבד, ואחר כך התרצה ונתן את המידע עבור השניים הנוספים. הלכנו לחלקה שבה אמורים היו להיות קבורים הוריו של סבי היינס לוינסקי, וחיפשנו בשורה האמורה. אחרי כחצי שעה או יותר של חיפוש בין המצבות (חלקן הפוכות, חלקן מחוקות מפגעי מזג האוויר, חלקן שבורות, וכולן מכוסות צמחיית יער עבותה) התייאשנו. הלכנו לאיזור השני, בו היה אמור להיות קבור אבי סבתי – ד"ר הוגו הורביץ. לאחר דקות ספורות מצאנו את הקבר. המצבה עובדת זקופה וברורה, עמידה בפגעי הזמן. זה היה רגע מרגש ביותר. הנה הוא כאן. כאן הוא קבור, את המצבה הזאת ביקרה סבתי כאישה צעירה אחרי מותו. המצבה הזאת עמדה בכל השנים וההיסטוריה של ברלין. והנה אנחנו כאן – משפחתו, 89 שנים לאחר מותו.

היה טיול מעניין, מגבש, ו(למרות שהמילה הזאת משומשת מדי) – מרגש.

מודעות פרסומת

17 מחשבות על “מסע שורשים בברלין

  1. מרגש מאד גלית. גם סתם כגיבוש משפחתי וגם עם קורות המשפחה.
    פרויקט אבני הנגף של ברלין הוא אחד ממפעלי ההנצחה המדהימים שיצא לי להכיר. ידעתי עליו וחיפשתי אותו ואז נתקלתי באבן אחת, בדרך למפגש עם חברה שחיה בעיר. כשהתקרבתי לנקודה בה היינו אמורות להיפגש נתקלתי בעוד חמש או שש – שתי משפחות של שכנים.
    התרסקתי ככה, באמצע הרחוב ואני עדיין דומעת רק מלחשוב על זה. אחרי כמה ימים בברלין, עם כל ההנצחה וההסטוריה שלה, ההנצחה הזו, בקנה המידה הקטן והאנושי ביותר, היא שחדרה אל לבי. אצלי זו היתה דווקא המחשבה ההפוכה משלך – לא איך יצאו מהבית אל מותם, אלא איך, ממש כמוני, בטח פגשו חברה בגן שבפינה, והיו קונים בבית המרקחת הזה ממש בו אני קונה. הדימויים של יום השואה מציפים אותנו, אבל דווקא התיעוד הזה בברלין גרם לי לחשוב על חיי הקהילה שלפני המלחמה, חיים שנראים בדיוק כמו של שכניהם, או כמו החיים שלנו. ואז קל יותר להבין את הסבתא רבתא שלך, עם הסירוב שלה לדמיין מה עוד עתיד להתרחש.

    אהבתי

    1. גם בעיני הפרוייקט הזה הוא הנוגע ללב ביותר / אחד הצובטים ביותר. קטן קטן, אבל בכל פעם שרואים את המתכת מנצנצת מבין שאר המרצפות זו דקירה ישירה בלב. ואז כשמתקרבים וקוראים מה כתוב – עוד רצף של דקירות.

      Liked by 1 person

    2. איזה פוסט נוגע. התמונות והסיפורים שמלווים אותם… חבל שהשורשים המשפחתיים טבולים גם בכל הזוועה ההיא ומצד שני, איזו ברכה וניצחון שיש זרעים שהתפזרו למקומות אחרים והצמיחו ענפים טריים ושורשים חדשים ממש מאותו גזע כרות.

      אהבתי

  2. מרגש כל כך. המילה הזו לא שחוקה בעיני כשאני באמת מתרגשת. איזו חוויה משפחתית לצלול לתוך הזכרונות האלה יחד. חבל לי שלא הספקתי עם סבא וסבתא שלי…

    אהבתי

    1. אנחנו גם היינו ללא הדור ההוא. רק אנחנו. הזכרונות הם לא שלנו. אבל שמענו סיפורים והפלגנו בדמיונות, כל אחד בסיפור שיש לו בראש

      אהבתי

  3. מאד מרגש וחזק.
    כל הכבוד להורייך על התכנון והיוזמה. מעבר לטיול של המשפחה הגרעינית, שהוא מעניין לכשעצמו, יש כאן מסע שלכם יחד אל העבר, שהוא חשוב ויקר ערך.

    אהבתי

  4. קראתי את סיפור הטיול. היינו בברלין פעמיים. בטיול הראשון כטיול מאורגן עברנו את כל המסלול שעשיתם בספטמבר. פעם שניה היינו בברלין ב 2010 לבד. בעלי ואני.אימי ילידת ברלין התגוררה ברובע המיטה. רחוב מאחורי בית הכנסת באורנינבורג. אנחנו הוזמנו עי אוניברסיטת הומבולדט לטקס מרשים של הנחת אבני השטולפשטיין לזכרם של 20סטודנטים שנרצחו במלחמת העולם השניה ולמדו באוניברסיטה. דודי המנוח היה סטודנט ונלקח לטריזנשטט ומשם לאושוויץ. אימי ברחה בגיל 14 לארץ כשאחיה (הדוד שנרצח) ליווה אותה לרכבת. ההורים כמובן נשלחו לאושוויץ ב1942 וגם הוא. אני אהבתי לטייל בברלין שהיא עיר מקסימה לדעתי וטוב שהם מנציחים ככל יכולתם את השנים הללו למענם יותר מאשר למעננו.

    אהבתי

    1. בהחלט. סבתי לא חזרה לברלין למיטב ידיעתי, מלבד לצורך סידור ה"שילומים" בשנות ה50. אבי ביקר בעיר פעם אחת לפנינו, ובפעם הזאת הורי כבר לקחו את כולנו.

      אהבתי

  5. וואו גלית, פוסט מרתק ומצמרר!
    מרגש ברמות. כתבת מאוד יפה, והתמונות שמלוות מחזקות כל כך את החוויה.
    איזו משפחה מפוארת (בעבר ובהווה)
    וכמה מדהים מצד הורייך שזיכו אתכם במסע השורשים המשותף והחד פעמי הזה.

    ובמעבר חד ליבשת אחרת…
    המון הצלחה במעבר לונקובר!

    אהבתי

יש לכם משהו להוסיף? לספר? אשמח אם תשאירו תגובות!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s