לפני שנתיים נסענו, והמראה המלבב של מרבדי הכלניות הפורחים, ממלאים את שדה הראייה מקצה לקצה…
תמרול יונקת בצל
היה באמת משובב נפש.
תמרולי בת חודשיים
אבל כנראה במודע או שלא, לא מצאנו את ההזדמנות. בין השבתות שרם עובד, לשבתות הגשומות, ולשאר הפעילויות המשפחתיות, איכשהו זה לא יצא. אמרנו שניסע בשישי, כדי לא להכנס לפקקים המטורפים שיש שם בשבת, אבל לא הצלחנו לתאם עם שאר החברים. אמרנו שנקום ממש מוקדם כדי לא להתקע בפקקים, אבל בשבת בבוקר – אין סיכוי שנצליח לקום מוקדם. בקיצור: כך או כך, הרעיון של שעתיים בפקקים בשביל לראות כלניות (עד כמה שהן יפות ואדומות) ניקר כל הזמן וסיכל את התכנית.
מחול, יותר מכל סוג אמנות אחר, אני לא יודעת לנתח, לרפרר, לפרש.
רק לחוות.
התחושות שעלו בי בזמן הצפייה ב"פרחקיר" במוזיאון תל-אביב: התפעמות. התרגשות. השתאות למול היופי הויזואלי הזה – התלבושות המרהיבות, הרקדנים המוכשרים. סקרנות. המוזיקה עדינה ומיוחדת, נבנית לאט, כמו פעימה מדיטטיבית, עד למקצב סוחף, לפעמים מצחיק אפילו. יצירה מרובדת ומפתיעה. הרקדנים מהפנטים בריקוד אחיד או נפרד, וביכולת ליצור נבדלות בתנועת גוף קטנה. היצירה מספרת מספר סיפורים במקביל. ובעיקר, מייצרת חוויה רב חושית לצופה.
ממליצה כל כך, מקווה שהיצירה תבוצע שוב, ואוכל לצפות בה שוב בעצמי.
שנים הייתי מצלמת בסטודיו הריון, משפחה ופורטרטים, עד שגיליתי את הכיף שבלצלם אותם בחוץ: משוחררים, טבעיים, נינוחים, ולא כלואים על שטח של מטר על מטר, עם תאורה מכוונת ורקע קבוע.
ומאז לא הסכמתי לחזור פנימה.
עד החודש האחרון. שבהתגלגלות האירועים חזרתי קצת עם אלי לצלם בסטודיו.
ולשמחתי אווה – ההריונית היפה ביותר שיש – התנדבה להצטלם עבורי, ולהגשים איזו תמונה שהיתה לי בראש.
בתמונה הזאת שני ההפכים שבצילום: מימין אווה בלבן, על רקע לבן, בתאורה טבעית בלבד (אור חלון). משמאל אווה בשחור, על רקע שחור, בתאורת סטודיו חלשה (Low Key).
מה יותר יפה?
כיוון שהיתה לי כזו מודליסטית מושלמת, והיה ממש כיף, אז יצאו תמונות כאלה יפות…
אווה! תודה על שיתוף הפעולה, היה כל כך כיף, נעים וזורם לצלם אותך. מזל טוב וחיבוק גדול גדול לך, לאמיר, לאמה ולשובב החדש שהצטרף למשפחה.
אווה, חוץ מהיותה הריונית יפה היא גם צורפת מוכשרת. כל התכשיטים היפים שאווה עונדת הם מעשה ידיה. ניתן להשיג אותם בחנות שלה ב-Etsy.
הם היו שניים. גדלים במושבה, בין שדות, פרדסים, וישובים שקמים סביב. מוקפים חברים וחברות ממש כמותם. בילדות חופשייה ומאושרת, של שגרת לימודים-עבודה במשק, רכיבה על סוס, על טרקטור, טיפול בחיות המשק, והרפתקאות כמו שיש רק לנערים שההורים שלהם עסוקים בלהקים מדינה. יחפים ושחומים, במכנסיים קצרים ובלורית, הם חרשו את השדה, קטפו בקטיף, חלבו פרות, אספו ביצים בלול. גדלו והיו עצמאיים עוד לפני בגרות. כנערים כבר הושבעו ל"הגנה", ושמרו בעצמם על ביתם מפני פורעים ומסתננים. הם היו יפי הבלורית והתואר. בגיל 10/14 הצטרפה אליהם אחות קטנה, שובבה, פרחחית יחפת רגליים.
הפעם הראשונה שעלמיק הסתפרה היתה ביום שחזרנו מהטיול להולנד. בגיל שלוש. דיברנו כמה פעמים על רעיון התספורת שיעזור לפתור את בעיית הקשרים בשיער. אני דיברתי בכלליות, בתור רעיון תיאורטי שכזה, שכדאי פעם לנסות. בבוקר שחזרנו מהולנד (חזרנו לפנות בוקר) היא הודיעה לי: "אני רוצה להסתפר. היום!" "אוקיי" אמרתי לה, "בואי נחשוב על זה קצת". "בסדר, נחשוב, ואז תספרי אותי. היום!".
לא נותרה לי ברירה. הרי זה רק שיער – אמרתי לעצמי. אני חייבת להראות לה שזה רק שיער, ושזה לא נורא, ושלא תתחיל לפחד משינויים (כמו אחת מאיתנו), ותתחיל להתלבט על כל שטות (כמו…) ולהתחרט (…). זה שיער, והוא גדל, והיא אמרה שהיא רוצה. נו קדימה.
אני היחידה בנינו שהתלבטתי, והיססתי, וחששתי.
עלמיק התיישבה על הכיסא, מרוצה כולה, מחכה בסבלנות לא אופיינית.
זאת היתה הפעם הראשונה שסיפרתי תלתלים.
גזרתי מהר, שלא תתחרט באמצע – ואז יהיה לה חצי ראש מסופר וחצי לא.
רם אפילו לא היה נוכח במעמד ההיסטורי. הוא היה בעבודה, אמא שלי צילמה (וקצת התרגשה איתי).
עלמיק ישבה על הכיסא, סבלנית, מרוצה, התבוננה בעצמה במראה, דיברה עם עצמה ואיתי, ושמחה מאוד.
הפעם השניה שעלמיק הסתפרה היתה לפני שנה וקצת, בדצמבר 2014. שוב היא ביקשה "אני רוצה להסתפר". ושוב אני זו שהיססתי. אני יודעת, אני יודעת, זה רק שיער. אבל אני כבר התחלתי להרגיש את הפרידה המתקרבת מבקבוקי הזהב שלה. גם ככה השיער המלא והכבד מתח אותם, ובחורף השיער מתכהה ופחות זהוב. וכן, זה עוד סימן שהיא גדלה לי.
אז התיישבנו להסתפר (הפעם באמבטיה מפאת מזג האוויר), תמר עזרה, רם צילם.
שוב עלמיק היתה נחושה, ובטוחה שהגיע הזמן, ונהנתה מכל רגע.
גם מהתוצאה.
בשבוע שעבר עלמיק שוב ביקשה להסתפר. הפעם כבר הבנתי שאי אפשר לדחות את זה. היא רוצה להסתפר, ועכשיו.
"אני רוצה קצר". היא אמרה לי. "כמו שלך".
"אוקיי" אמרתי לה. "אבל את בטח רוצה שיהיה לך עדיין שיער ארוך כשהוא פזור, וקוקו, וצמה". "כן, אבל אני רוצה שתורידי את כל הבלונדיני". ציטוט. נשבעת.
גזרתי רק קצוות. וגם זה בלב כבד. נכון, זה רק שיער. אבל מבחינתי גם זו פרידה. (עכשיו כנראה יותר ברור למה קשה לי להפרד מבגדים אהובים שלהם, וצעצועים, ומשלי…)
"אני רוצה שתורידי את כל הבלונדיני"
והפעם בתום התספורת ראיתי כבר שהשיער כבר לא מסתלסל כל כך כמו פעם.
וקצת נצבט לי, צביטה קטנה בלב. תם עידן הבקבוקים.
ועלמיק היתה מרוצה, והסתרקה, ועשתה פוזות מול המראה.
ורק בבוקר היא קמה קצת מאוכזבת: "חשבתי שיהיה לי קוקו קצר כמו שלך. ושחור! אני אוהבת שיער שחור."
פשוט כי הוא שם, יושב, היום הזה, ואני כזה בלוג משפחתי ואישי וכו', שהרגשתי שאני חייבת.
חשבתי לכתוב על יום האם, ותפקיד האם, ותפקיד האב, והתפקיד שלי ושל רם, וההשתלשלות שגרמה לחלוקת התפקידים, והתרומה של רם כאבא, והתפקידים שאימצתי לי כשהפכתי לאמא, והשינוי שחל בחלוקת התפקידים מאז שאני הייתי ילדה, ובעצם יש את אבא של רם – ששלח כל בוקר את הבנות שלו לגן לבושות ומסורקות כבר בשנות ה-80, ואת התלות של כל זה בסביבה שבה אתה חי, ואיפה אני חיה, ולאן אני עוברת.
וחשבתי על הסביבה שלי והמשפחות שיש בה, של חד-מיניים, חד-הוריים, זוגות מבוגרים, הורים צעירים, משפחות שהסבתא מגיעה כל יום לאסוף מהגן, משפחות שלא ראיתי מעולם את האבא, משפחות של המון אחים, משפחות עם ילד יחיד, שביני לביני אני חושבת עליהם ותוהה למה הם בחרו ככה, ואם הם בחרו, ובמה אני בחרתי.
חשבתי בכלל לצאת מהמשפחה הקטנה שלי למשפחה שגדלתי בה, להורים שלי ולהורים של רם, שהפכו לסבים, והם סבאסבתא מאוד תומכים ועוזרים ואקטיביים, וגם זה הרי חלק מיום המשפחה.
ואז חשבתי על המשפחה, על מה הופך אותנו מיחידים לזוגות ולמשפחה – הילדים, וכמה זה אגואיסטי לעשות את הילד הראשון, וכמה צפוי לעשות את השני, וכמה החברה הישראלית (או שלי?) מצפה שתעשו את השלישי.
וחשבתי שבעצם אין לי שום דבר לחדש.
אני שמחה שזכיתי במשפחה שלי. בהורים שלי, ובאחים שלי, ובגיסים ובגיסות שלי, ובאחיינים ובאחייניות שלי. וגם "התחתנתי טוב" וזכיתי במשפחה גדולה ומפוארת של אנשים טובים שהפכו למשפחה שלי כשהתחתנתי עם רם. ויותר מהכל אני שמחה בכם, משפחה קטנה שלי, רם, עלמה ותמר, שאתם שלי. אגואיסטי או לא (אשאיר את הדיון עם עצמי להזדמנות אחרת), אתם שגורמים לי לאושר קטן ופשוט, לגאווה, להתרגשות, לאהבה גואה, ולשמחה אמיתית, יום-יום. אז יום המשפחה שמח לי, כי עם היום הזה ובלעדיו, אני הרבה יותר שמחה משהייתי לפניכם. מזל גדול!
כשהגעתי לבית משפחת משאל לראשונה (לפני תכף עשר שנים) הכרתי את התבשילים הנהדרים של דליה, אמא של רם – את הקובות, המרקים, הסלטים, האורז, התוספות, הבשרים ו… את הלחם של רוני. בזמנו רוני היה אופה לחם לפני כל ארוחת שבת. תמיד משנה, מנסה, לא מסתמך על אף מתכון קבוע. עם הזמן הוא התחיל לפתח ולשנות את הבצק, ולאפות ממנו דברים נוספים: כעכת (כעכים), מקלות מלוחים, פיתות קטנות, ואפילו בצק לפיצה. בקיצור: מחבוז (=מאפים בעירקית). רק את הסמבוסק הוא משאיר למאמא (אמא שלו).
והכי כיף שהנכדים מגיעים והוא מזמין אותם לעזור.
צריך גם להכין את הבצק –
וגם לתבל אותו בכל מני דברים, שסבא רוני מציע לילדים לטעום מהם אחד אחד (קצח, סומסום, מלח, חוואיג')
לא טעים!
וגם להפעיל את המיקסר!
רואים שזה צולם מזמן. היום שתי הבנות שלי בורחות ברגע שמפעילים מיקסר
אבל הכי הכי כיף, אם מגיעים בשישי או בשבת, אחרי שסבא כבר הכין את הבצק בעצמו. הבצק כבר תפח, ועכשיו באמת מתחיל הכיף הגדול:
כי צריך ללוש, ולרדד, ולחתוך, ולקרוץ, ולעשות נחשים וכעכים.
וצריך לרדד את הבצק למשטח דק-דק, ולסובב, ולפזר, ולהעביר למגש.
מתבלים את הבצק לפני הרידוד
פיתות
בצק דק דק
וצריך למשוח בביצה, ושוב לפזר, וליישר, ולסדר.
מושחים בביצה טרופה
מתבלים לפני האפייה
ולמרות שסבא רוני הוא עיראקי משני הצדדים –
הוא בעצם ייקה יותר מכולם –
וזה קצת קשה לו "לשחרר". אז הוא קצת מקטר (כי זה עקום) וממלמל (כי זה דק מדי) וקצת מזרז (כי כל התהליך קורה במקביל וחוץ ממנו אף אחד לא מספיק לעקוב: מה צריך להכין עכשיו? לרדד לפיתות? לגלגל לכעכים? לפזר סומסום?). אבל בגלל שהוא אוהבאת הנכדים יותר מכל, באמת באמת באמת, אז הוא מצליח "לשחרר". ומרשה להם ללכלך, ולטעום, ולפזר, ולחתוך עקום (וקצת מיישר אחר כך כשהם לא רואים).
ותוך דקות כל המטבח מתמלא בריח של מאפים טריים, וכולם מתקבצים ובאים לראות אם "יש כבר משהו מוכן" ואם "אפשר רק לטעום"…
מגשים מגשים מהבילים וריחניים יוצאים בזה אחר זה מהתנור: פיתות קטנות, וכעכים פריכים, ומקלות מלוחים נפלאים (האהובים עלי ביותר).
מקלות מלוחים, לפני סיבוב אפייה נוסף
מקלות מלוחים
כעכת
כעכת ופיתות
כעכת
ואף אחד כבר לא יכול להתאפק, גם מי ששבע, גם מי שבדיאטה, גם מי שקטן ושלא מצליח להגיע לקופסא.
מחבוז / רוני משאל
1 ק"ג קמח חיטה לבן
3/4 1 כף שמרים יבשים
1 שקית אבקת אפייה
1 כף גדושה מלח
1/2 כפית סוכר
לערבב את כל החומרים היבשים, ולהוסיף:
3/4 כוס שמן
1/2 ליטר מים פושרים (או חמימים. ככל שחמים יותר זמן ההתפחה מתקצר).
1/4 כפית חוואייג'
מערבבים במיקסר עם וו לישה. מתחילים במהירות איטית ובהדרגה עולים עד למהירות המקסימלית. מערבבים כ-3-4 דקות.
מתפיחים בחוץ, מכוסה בניילון, כשעתיים. להתפחה מהירה יותר ניתן לשים במקום חמים (או תנור מחומם ל-30 מעלות), ואז זו התפחה אחת של כשעה.
ליצירת המקלות המלוחים:
לוקחים כדור בגודל אגרוף של הבצק לאחר ההתפחה. לכל כדור ניתן להוסיף כפית שטוחה של קצח / קימל / לרדד את הכדור בעזרת מערוך על משטח מקומח.
להעביר את הבצק המרודד לנייר אפייה. רידוד אחרון עד שנהיה בצק דק דק. ניתן לגוון ולפזר שומשום לפני הרידוד הסופי.
לחתוך את צורת המקלות בעזרת סכין מתגלגל (של פיצה). מקלות ברוחב 1-2 ס"מ ובאורך 12 ס"מלהבריש עם ביצה / שמן, לפזר מלח גס / שומשום / פרג.
לאפות בתנור מחומם לטמפרטורה של 200 מעלות למשך 5 דקות ואז להוריד את הטמפרטורה ל- 180 מעלות.
אם אופים כמה מגשים במקביל ניתן לתת "מכת חום" של 200 מעלות למשך 10 דקות, להוציא, ואז להכניס את כולם לתנור מחומם ל-160 מעלות למשך כ-50 דקות.
חשוב להיות במעקב, ולסובב התבנית במידת הצורך כדי שישחים באופן שווה.
באותו אופן ניתן לרדד כדורים לפיתות, או ליצור כעכים.
המאפים טעימים ביותר באותו היום. המקלות המלוחים נשארים טעימים במשך 3-4 ימים, מומלץ לשמור בקופסא סגורה (או שקית…)
הקציצות של אמא שלי – כשהן טריות טריות מהמחבת – ממממ…. – אחד הדברים האהובים עלי. (שוב חברי הטבעונים מחסירים פעימה. בשר?! בקר?!)
עוד מילדות: חמות מהמחבת (מהנייר הסופג, בכל זאת משפחה של רופאים), או קרות מהמקרר עם מלפפון חמוץ וחרדל (אחרי בית-ספר עם פ.), בפיתה, בסנדוויץ, ארוחת לילה, נשנוש בעמידה, או במחנה 80 כשההורים באים לבקר (עם סלט תפוחי אדמה).
עלמה, 2013, בת שנתיים
תמר, 2015, בת קצת פחות משנתיים
אני, 1979, בת קצת פחות משנתיים. אותו מטבח, רק מהצד השני ולפני השיפוץ.
וכנראה מגיל שהבננות עומדות מספיק יציב הן רוצות לטפס על כיסא ולעזור.
לערבב ולערבב, להוסיף חומרים, ללבב את הקציצות בידיים רטובות, להניח בצד… ולחכות שהן מוכנות וריחניות אחרי שסבתא מטגנת. לא גדולות מדי ולא קטנות מדי. שאפשר לתפוס בשתי אצבעות ולטעום, רגע לפני הארוחה.
אני לא מתיימרת להיות בשלנית גדולה, או אובייקטיבית, אבל זה מתכון מנצח!
אגב בתמונות בספר מתכונים מימין זו לא עלמה. זאת נגה, אחיינית שלי, הנכדה הבכורה שגם היא בגיל קצת פחות משנתיים התנדבה לעזור… אי שם בשנת 1999 בערך.
MyTrueColors גלית לוינסקי 