גילוי נאות 1: אני מכירה את רונית כפיר כי היא עיצבה לנו את הדירה הבאה (אני שכרתי את שרותיה על פני אלפי המעצבים האחרים בארץ, אז אני לא יודעת אם זה נחשב מקום ל"גילוי נאות".)

גילוי נאות 2: רונית שכרה את שרותי לצלם לה שתי הרצאות (אני לא יודעת אם גם זה נחשב מקום ל"גילוי נאות" כי לפני שנשכרתי באתי להאזין להרצאה בתשלום מלא כאחת האדם. אז אם מתייחסים להרצאה הראשונה…וכו')

ועכשיו להמלצה: בהרצאה 'מ"לא נעים לי" ל"נעים מאוד" רונית כפיר פונה למעצבות/ים ועצמאיות/ים מכל הסוגים, למי שמוכר את פרי יצירתו/הידע שלו/הכשרון שלו כמוצר, אבל בעיקר לנשים שבינינו. כקוראת מושבעת של הבלוגים של רונית, ועוקבת נלהבת אחריה בפייסבוק ובאינסטגרם, ברגע שרונית פרסמה שההרצאה פונה לכל הנשים העצמאיות העוסקות במקצועות עיצוב/צילום נרשמתי להרצאה. ממש באותו רגע. כל כך שמחתי שיש לי הזדמנות לשמוע "שיעור" בנושא שקשה לי כל כך (ומתברר שלהרבה) – התנהלות עסקית מול לקוחות.

מדובר בהרצאה של כשעה וחצי-שעתיים, שנוגעת אחד אחד בנושאים רגישים אצל כל עצמאית בתחומים שלנו, וזה לא משנה אם מדובר במעצבת פנים, מעצבת מוצר, מעצבת גרפית, צלמת, מאיירת, וכו'. (הרוב המוחץ היה של מאזינות נשים בקהל, אבל הגיעו גם גברים אמיצים). נושאים הנוגעים בעבודה פרקטית מול לקוחות: הצעת מחיר, חוזה, פגישה עסקית, התמקחות על השכר, גביית תשלום, שיחת טלפון עם לקוחות – מתי לדבר ואיך לדבר. על עבודה מול לקוחות "קשים", על "בחירת לקוחות". כל הנושאים של העסק שאינם ה"עבודה עצמה". ולמרות שרוב הקהל היה של מעצבות פנים מצאתי את עצמי מזדהה ולומדת כל כך הרבה.

ההרצאה בנויה מדוגמאות אישיות, כאלה שרונית חוותה על בשרה, ונכוותה. כי כולנו פוגשים לקוחות שלא משלמים בזמן, או לקוחות שמתמקחים שוב ושוב, ולקוחות שלא מוכנים לעמוד בגבולות שהצבנו להם (מ-מתי לא להתקשר, עד – לשלם על עבודה). ובעצם (כמו שלמדתי) אני היא זו שצריכה להציב את הגבול, להגדיר אותו ולעמוד בו בעצמי. הלקוחות יתאימו את עצמם אלי. ללמוד לכבד את עצמי, את המקצוע, את המקצועיות שלי, ואחר כך הלקוחות ילמדו לכבד אותי בחזרה.

הפנייה היא בעיקר לנשים, כי מתברר שהרבה מהנושאים הללו בכלל לא בעייתיים אצל גברים עצמאים. חוסר הביטחון, התחושה של "לא נעים לי" ("…לא נעים לי לקחת להם הרבה כסף… אני מכירה אותם, צילמתי להם את החתונה"), ההתמקחויות על המחיר (למה כולם מרשים לעצמם להתמקח במדינה הזאת? האם גם אני מתמקחת כשאני קונה בגדי מעצבים?!), האם זה לגיטימי שאני לא עובדת בשעות מסויימות כי אני גם אמא (גם אם זה על חשבון לקוחות. לא רוצה לעבוד בשבת! בשבת אני עם המשפחה שלי! אני אצלם בשבת אבל תחכו בסבלנות לתמונות), עמידה על זכויותי (קרדיט לצלמת?! זה לא מובן מאליו בארץ. יותר מדי אנשים "שוכחים" לתת קרדיט). ועוד ועוד. לגניקולוג שלי לא "לא נעים" לקחת כסף. גם על "בדיקה קטנה". עם עורך דין אף אחד לא יתמקח. מרואה חשבון לא מצפים שיעבוד סביב השעון. מצד שני אם אני אלמד לבקש כסף, לתמחר, לא להתמקח, ולדרוש קרדיט, בקיצור להציב גבולות – הלקוחות ידעו לעמוד בגבולות שהצבתי. זה ניתן ללמידה, ניתן לאימון. המודעות היא חצי מפתרון הבעיה.

רונית מרצה ברצף מהיר וקולח (כמו שהיא מדברת), מצחיקה, מתלהבת, וסוחפת. כולנו ישבנו פעורות עיניים ואזניים והאזנו לסיפורים ולעצות הנחרצות (שלוש פעמים שמעתי ועדיין ישבתי מרותקת). כולנו יצאנו ב"היי", ובתחושה של אופטימיות, מוכנות מיד להתחיל את השינוי בגישה שלי, ובחיים (מבחינתי. אני קוראת לה "המנטורית" שלי מאז). היא פשוט נתנה לי בעיטה מטאפורית בתחת, לצאת ולשנות את הגישה שלי לעצמי, למקצוע שלי. כי חוסר ביטחון ו"לא נעים לי" הם לצערי בעיה שמאפילה לי על החיים בכלל, לא רק המקצועיים. ואני שונאת לדבר על כסף. אבל מה לעשות שאני עצמאית?!

מאז ששמעתי (כן, שלוש פעמים) את ההרצאה התחלתי בשינוי מחשבתי, אבל קודם כל התחלתי ליישם את העצות הפרקטיות בכמה שינויים חשובים בעסק שלי. אולי מהפרקטי אצליח לאט לאט לשנות גם את השינוי בראש…

אז רונית חוזרת בסבב נוסף של הרצאות. ואת הסיפורים והעצות שלה אני ממליצה לכל אחד ואחת לשמוע. להעניק לעצמכם "שיעור" מהנה ומצחיק, אבל בעיקר לפתוח את הראש, להבין שכולנו חווים את אותן הבעיות, ויש איך לפתור אותן. ועכשיו קדימה! לעבודה!

ההרצאות צולמו ב"טורקיז האוס" וב"בית טמבור". להרצאות של "נעים מאוד" לאתר נעים מאוד. לערוץ היוטיוב של רונית כפיר, לפייסבוק של רונית כפיר.

בוקר טוב חורף.

התגעגענו.

היום לפני שנתיים הפכתי לאמא לשתיים.

ה-14/12/2013, היום שלפני הלידה, היה יום שבת משפחתי. רם היה תורן, אבל אני ועלמיק בילינו עם המשפחות: בראנץ' אצל המשאלים, ואחר כך צהריים ואחר-הצהריים אצל לוינסקי. זה היה בסופשבוע של הסערה הגדולה. בערב חזרנו הביתה ודיברתי עם שין שיחה ארוכה מאוד. זו היתה ממש כמו "שיחת סיכום", כי דיברתי בין היתר על כל הפחדים שלי מהלידה. עלמיק לא ישנה טוב, ואחרי שהלכתי לישון קמתי אליה עוד שלוש פעמים לנסות להרגיע אותה. בגלל זה הייתי עדיין (כמעט) ערה במיטה ב-00:45 כשהיה הציר הראשון. כמו בסרטים פקחתי עיניים בבת אחת וחשבתי: מה זה?!  – כאב ארוך בבטן התחתונה. בסופו התחילה הפרשה פתאומית. קמתי, צילצלתי לרם, ואמרתי לו שאני לא יודעת אם זה ירידת מים כי זה לא המון. הוא הציע לי (כמו שלימדו אותנו בקורס הכנה ללידה – כמובן שלא זכרתי, גם לא בהמשך) לשכב על מגבת ולהתיישב בעוד כמה דקות, ואם זה ממשיך ברגע ההתיישבות – סימן שזו ירידת מים. בנתיים החלטנו שאתקשר לקרוא לאמא שלי כי גם אם "זה לא זה" אז צריך ללכת להיבדק. שכבתי בוכה על מר גורלי, לא מאמינה שרם לא איתי פה להחליט, התקשרתי לאמא שלי, כתבתי בוואטסאפ לשין ולפייר.

כשהתיישבתי אחרי מספר דקות זה באמת התחיל לנזול בכמויות. הבנתי שזו באמת ירידת מים. התחלתי לארוז – את מה שנשאר לרגע האחרון, אמא של רם הגיעה לישון עם עלמיק, שטיפה קצרה באמבטיה, אמא שלי הגיעה, ויצאנו שתינו נרגשות. נסענו באוטו שלי – אמא שלי נהגה, מבולבלת לגמרי, מתרגשת, טועה בפניות, אני צועקת עליה, וכל הדרך צירים. מדברת עם שין בפייסטיים באוטו (בתכלס שין "קיבלה בדיוק את הלידה שרצתה" – בשיחה האחרונה בערב אמרה לי ש"אשתדל" ללדת בלילה כדי שהיא תוכל להיות מעודכנת). הגענו ל"אסף הרופא" בערך ב-02:15, צירים כל 3-5 דק'. רם בנתיים מצא מחליף וחיכה לנו בחוץ לעזור עם התיקים.

הגענו למיון יולדות, בבדיקה במיון פתיחה 1.5, צירים, מוניטור. בבדיקה האחות טוענת שיש לי "צוואר אחורי" ושאפשר להזיז אותו. אומרת שמחכה לציר ואז תזיז אותו. כאבי תופת! זה היה ממש כואב, ולא ידעתי שיש אופציה כזו בכלל. נותנים לנו חדר לידה. שם מתחילים להתארגן. בעיקרון מההתחלה אומרים לי שאפשר כבר לקבל אפידורל אבל אני מעדיפה לנסות לקדם את הלידה ולחכות עם זה. האחות המיילדת שלי – נזי – מאוד נחמדה וקשובה לי. אני הולכת להחליף לכותונת, לשירותים, להתקלח. כל הזמן צירים כואבים מאוד בעמידה. בשירותים ובמקלחת חוסר אונים – מאוד כואב ואני לא יודעת איך להעביר את הציר. כשיוצאת אני מתחילה להעביר את הצירים על הכדור וכשיש ציר רם עושה לי מסאז' בגב התחתון. בינתיים מדברים קצת עם שין בפייסטיים. כשיש ציר אמא מדברת איתה. רם מתרגש, לא ממש מאופס, לפעמים שוכח לעשות לי מסאז'. לא יודעת כמה זמן עובר.

בדיקה נוספת במיטה, מוניטור, הבדיקה נורא נורא כואבת, ובכלל הצירים בשכיבה נוראיים, מחפשת איך להניח את עצמי כדי שלא יכאב. לא יודעת איך אמא שלי עברה את זה בלי אפידורל ורק בשכיבה. בפתיחה 3 נזי אומרת שחבל לסבול ושאני אקח אפידורל כי הצירים מתקדמים יפה והיא לא חושבת שזה יעצור את הלידה. מחכים למרדים על הכדור. כל הזמן אני חושבת שאני צריכה לשירותים.

המרדים מגיע ומכין אותי – זה קטע מאוד קשה וכואב כי בזמן שאני שוכבת על הצד עם גב עגול ולא זזה היו לי שני צירים ואין מה לעשות כדי להקל על הכאב. אומרים לי שצריך להצמיד אלקטרודות לראש של התינוקת, אני ורם נלחצים, אבל אין ברירה בגלל שאני אחרי ניתוח קיסרי. בסוף האפידורל הוזרק ואני שוכבת מעכשיו. שוכבת על הצד רגל על רגל כמו שלימדו אותנו בקורס (את הדפים כמובן ששכחתי בבית ליד המיטה, מזל שרם זוכר חלק מהדברים), אני שואלת את נזי בצחוק מתי אפשר לישון. מתברר שאפשר! נזי מעמעמת את האורות ושלושתינו מנמנמים. אני לא מרגישה יותר צירים, רק בחזקים ממש יש לחץ באגן (רם ואמא שלי רואים במוניטור שמחובר לתינוקת כשזה ציר חזק). משתדלת באמת לנוח ולא לדבר ולהתרגש כדי שיתקדם. הם אומרים לי שיש כל הזמן צירים קבועים וחזקים. ככה אנחנו נחים משהו כמו שעה וחצי.

בבדיקה הבאה (שכבר לא כואבת בכלל) באורח פלא, רק מלנוח, הפתיחה מתקדמת מ-4 אצבעות ל-8! זה ממש מרגש. אבל המיילדת אומרת שזה יכול עוד לקחת הרבה זמן עד לפתיחה 10, ואחר כך עוד עד שלוש שעות "ללידה ממש, ואני מתחילה להרגיש שוב את הצירים מתגברים ומפחדת מהכאב. היא מייעצת לי לקחת עוד "פוש של אפידורל עכשיו כי אחר כך לא אוכל. אחרי ה"פוש" הנוסף של האפידורל (מרדים שני מתוך שלושה שהיו אצלי, כולם לא מוציאים מילה חוץ מאחד שמזהה את רם) נחה עוד שעה אולי. רק שהפעם מאוד קשה לי להרדם כי בחדר לידי מישהי צורחת ללא הפסקה בערבית, ואני בטוחה שזה מה שצפוי לי. לא מצליחה לנוח בגלל זה.

החלפת משמרות. דגנית היא המיילדת שלי עכשיו ואביבה ("מתלמדת" מסורוקה, עם ניסיון של 26 שנים במיילדות, וחודש וחצי באסף הרופא כי עברה דירה). כשדגנית מגיעה אני דבר ראשון שואלת אותה  – "תגידי לי שזה לא מה שמחכה לי" – על האישה שצורחת מעבר לקיר. אני כל הזמן מפחדת שככה זה צירי לחץ.  מפה לשם תוך שעה אני בפתיחה 10, אני פשוט לא מאמינה. אני עדיין דואגת כל הזמן שבסוף משהו יסתבך ואני אלך לקיסרי. אני בפתיחה מלאה וצוואר מחוק והכל בסדר, אבל הן אומרות שכדאי לחכות קצת כי זה כמו לידה ראשונה בשבילי אז לא נתחיל לנסות ללחוץ עד שממש יתקדם ל-2+ או משהו כזה.

בנתיים הן עושות ניסיון "להלחיץ" אותי = ללחוץ כשאומרים לי, ולמרות שאני דואגת כל ההיריון שלא אדע איך לוחצים בלידה היא אומרת שאני לוחצת טוב. אביבה ודגנית נכנסות לסירוגין  "להלחיץ" אותי כל כמה זמן, הצירים לא כואבים ולכן הן אומרות לי מתי ללחוץ. באיזשהו שלב אביבה מתחילה להתארגן ללידה עצמה, מסדרת הכל, מורידה את החלק התחתון של המיטה. רם מסדר את העמדה של התינוק.

10:00 ומשהו. זהו, מתחילים את הלידה. הן מעלות לי משענות לרגליים ומושכות לידיים. אביבה מסבירה לי מה לעשות. עוד קודם אמרתי לה שמה שהיא אומרת אני אעשה, אני סומכת עליה לגמרי. מכאן הכל עובר מהר, כשיש ציר שתיהן מתחילות להגיד לי ללחוץ, ובעיקר "עוד עוד עוד", "לא להפסיק", "ארוך" ומעודדות אותי. אביבה עושה לי מסאז' עם שמן, רם ואמא נותנים לי "קונטרה" לכפות הרגליים, וככה, כתרנגולת פרוסה אני לוחצת. כל הזמן אני בטוחה שאני לוחצת יותר מדי מהפנים אבל הן מעודדות אותי ואומרות שאני לוחצת מצויין. גם רם באוזן השמאלית לוחש לי מילות עידוד.

בצירי לחץ אני לא מרגישה כאב אלא לחץ ורצון "להוציא" ואני מאוד משתדלת לעשות מה שאומרים לי, וכל פעם שהיא שואלת אם אני יכולה עוד לחיצה אני לוחצת שוב. בין הצירים מסאז' ומנוחה. מתישהו ד"ר בצר (הרופא שניתח אותי בקיסרי) נכנס ואומר לאביבה "מיד לחתוך!" ואני אומרת לו "בצר, כל פעם שאתה מגיע אתה צריך לחתוך משהו" ואני שומעת אותם קצת מתווכחים על זה. שוב אומרת – תעשו מה שצריך. הייתי בטוחה שחתכו (רק אחרי הכל רם סיפר לי שהן עמדו מולו והתעקשו – ולא חתכו בסוף). לחיצות לחיצות, בסוף זה ממש מרגיש "תקוע", רצון עז להוציא. פעמיים נתנו לי להרגיש את הראש שלה, בפעם הראשונה היא עדיין ממש בתוכי, עם האצבע, מרגישים רך כזה. בפעם השניה הראש כמעט מחוץ לגוף שלי, ויש הרבה ראש רך עם שערות. אחרי אחת הפעמים שואלת את רם: "זהו, אז אין קיסרי?". בשלב הזה אני כמעט מתפרקת ומתחילה לבכות (אבל לא). כל הזמן לא ברור לי איך זה"עובד" שהיא יוצאת ואז חוזרת קצת, ובכל זאת אומרים לי שזה מתקדם טוב. ככה זה ממשיך, זה מאוד מעייף. אני רק לוחצת ולוחצת ונחה בין לבין, לא פוקחת עיניים.

בסוף לחיצות בטירוף, ממש מתחיל לכאוב ולשרוף לי, עוד ועוד לחיצות, כולם צועקים ביחד, אני אומרת לאביבה – "תגידי לי את, אני אעשה מה שאת אומרת, לא כולם ביחד". הראש יוצא ("פק" אחד כזה), עוד לחיצות אחרונות, כתף, ובלופ – היא בחוץ! אני נושמת ואביבה מניחה אותה עלי וזה הדבר הכי מקסים בעולם! הגוף הרך שלה והלח עלי, ואני בוכה את כל תלאות הלידה וההקלה, בשאגות כמו חיה, ומלטפת אותה. היא סגולה ושעירה ומדהימה עלי. נראה לי שזה הרגע הכי מרגש בחיים שלי.

אחר כך מנקים אותה ומביאים לי, ואז רם עושה לה סקשן, הכל בטירוף מסביב, שין בפייסטיים עדה להכל, אני מדברת איתה ובוכה כל הזמן. אביבה מוציאה את השליה (חשבתי שזה יהיה כמו עוד לידה אבל זה רק לחיצה אחת ויוצא), כולי מדממת ומבולגנת אבל וואטאבר. אביבה מחבקת אותי ואומרת לי שהייתי מעולה. אני מניקה את הקטנטונת עלי שם איזה חצי שעה, תמריק כל הזמן הזה עם עיניים פקוחות, מסתכלת עלי ועל העולם. כל הדרך למחלקה אני לא מפסיקה לדבר על נפלאות האפידורל, "איזה המצאה גאונית!" ועל זה שמי שהמציא אותו היה צריך לקבל פרס נובל.

מתוך המכתב תודה שכתבתי למיילדות שלי:

"במהלך כל ההריון הנוכחי שלי פחדתי מאוד מרגע הלידה, פשוט הייתי בטוחה שאיכשהו אגיע שוב לניתוח קיסרי. רציתי להודות לכן, לכל אחת בנפרד ולשלושתכן, על זה שהענקתן לי "חוויה מתקנת" של לידה שהיתה ההפך המוחלט מהחששות שלי. הרגשתי לכל אורך הלידה שיש לי על מי לסמוך, שאתן משתפות אותי בכל החלטה ומייעצות לי את העצה הכי חכמה שיש לכן, מתוך ניסיון רב ומתוך רצון אמיתי לעזור לי ולהקל עלי. הרגשתי שאתן בטוחות שאני אצליח, ובזכות העזרה שלכן באמת הצלחתי. האמנתן בי גם היכן שאני לא האמנתי בכלל שאוכל לעמוד בזה. הלוואי ולכל אחת תהיו חוויה חיובית כזאת, ושאתן ושכמותכן תהיו המיילדות שלה. אתן באמת נפלאות."

לנזי דגנית ואביבה. הפוסט הזה מוקדש לכן. נשיקות ממני ומתמרול (:

יום שישי / נר 2 – / שתיים וחצי סופגניות מהסופר

מסיבת חנוכה של "גן הורדים" – הגן של תמר, ומיד אחריה מסיבת חנוכה של "גן נטע", הגן של עלמה.

מדד סופגניות: שתיים וחצי אכולות, וילדה אחת מחופשת לסופגניה (תמרול).

יום ראשון / נר ראשון / ארבע סופגניות רולדין

הדלקת נרות בבית שלנו, ארבעתינו.

מדד סופגניות: ארבע (שתיים עם ריבת תות, אחת שוקולד וקצפת, אחת שוקולד וסוכריות קופצות).

יום שני / נר שני / מליון סופגניות בסגנון ספינג'

קרן הגננת (הנהדרת!) של עלמיק יזמה הדלקות נרות קבוצתיות בגן. היא חילקה את כל הילדים לקבוצות של חמישה, וכל קבוצה התארחה בבית של אחד הילדים להדלקת נרות ופעילות חופשית בנושא חנוכה. אנחנו הזמנו את קבוצת הילדים אלינו, למשחק בסביבונים וטריוויה חנוכה. שונית, אמא של אוריאל, טרחה והכינה סופגניות במקום. הילדים הזריקו ריבה או שוקולד לסופגניות וכולנו זללנו.

מדד סופגניות: היו מיליון. אני אכלתי שתיים לפחות.

יום שלישי / נר שלישי / דוכן ממתקים

עלמה ותמר הדליקו נרות עם סבתא אסתר, רם עבד במרפאה ואני הדלקתי נרות בחתונתם של עדי וגלעד שצילמתי.

מדד סופגניות: לא נאכלו סופגניות. אני פיציתי בנשנושים מדוכן הקינוחים השווה שהזוג הקים.

יום רביעי / נר רביעי / עוגת יומולדת

עלמה הדליקה נרות אצל חברה, רם עבד במרפאה, ותמרולי היתה חולה אז לא הדלקנו נרות. מצד שני תמרולי כיבתה שלושה נרות יומולדת בבוקר.

מדד סופגניות: כולנו אכלנו עוגת יומולדת. מזל כי כבר צריך הפסקה מסופגניות.

יום חמישי / נר חמישי / לביבות

בצהריים צילום טקס חנוכה של הישיבה החילונית של אירגון "בינה"

אחר הצהריים הופעה של "מיומנה" עם עלמה וחברים. הדלקת נרות עם עלמה אצל טלי וגיא (תמרול חולה ורם עובד).

מדד סופגניות: לביבה ב"בינה", שתי לביבות אצל טלי וגיא.

יום שישי / נר שישי / סופגניות ולביבות

בבוקר צילום בר מצווה בסגנון "ליקוט עשבים", ובישול העשבים שהילדים ליקטו לארוחת הצהריים. לא הודלקו נרות אבל הובערה אש בטקס מיוחד באמצעות אבן צור.

בערב הדלקת נרות אצל הלוינסקים, עם הלביבות שאנחנו מחכים להן כל השנה: לביבות בטטה של אורנה ואלה, ולביבות תפוחי-אדמה קלאסיות של אמא שלי. אה, ויש גם סופגניות.

מדד סופגניות: המון לביבות תפוחי אדמה ובטטה (אני ורם), קצת לביבות ושתי סופגניות עם שוקולד (הבנות).

יום שבת / נר שביעי / לביבות סופגניות ותירס

אחר הצהריים המוקדמים הדלקת נרות מסורתית של "האחות של רועי" אצל הפרברים.

בערב הדלקת נרות עם חברים אצלינו.

מדד סופגניות: אצל הפרברים לביבות של אורי, וסופגניות של רולדין. אצלינו תירס וסלט ובטן מתהפכת.

יום ראשון / נר שמיני / ארבע סופגניות רולדין

הדלקת נרות אצלינו, ארבעתינו.

מדד סופגניות: ברגע האחרון החלטתי לקפוץ לרולדין לקנות סופגניות לכבוד הנר השמיני. (היה לי תלוש מהסופרפארם לשמונה סופגניות ריבה. לקחתי ארבע ונתתי לאישה שהיתה אחרי בתור ארבע נוספות. הספקנו להתיידד בזמן ההמתנה. אבל עלמה לא מוכנה לוותר על סופגניה עם שוקולד, אז נאצלתי לקנות עוד שתיים עם שוקולד. אפילו עם התלוש זה שחיטה במחיר!).

זהו. נגמר. האמת שיצא לנו להיות הרבה יחד שזה היה מאוד כיף. אבל כמות הסוכר והשמן שנאכלה פה… ועוד בערבים… הגיע הזמן שכולנו (וכל קיבותינו) ננוח קצת.

ימי ההולדת ב"גן הורדים" הם תופעה שאין שניה לה.

שבוע לפני המועד המתוכנן (שנקבע חודשים מראש, יש ארבעים וחמישה ילדים בגן והביקוש גדול) ההורים מקבלים דף הנחיות ובו מפורטים הדברים שצריך לדאוג להביא לגן בתאריך מסיבת יום ההולדת: בוחרים ארוחת בוקר מתפריט רעיונות קיים (יש חמש אופציות מקובלות: פיצה, בורקס, ממתקים, ג'חנון או קורנפלקס וחלב. אנחנו תמיד בוחרים בקורנפלקס מטעמי שאיפה לבריאות יחסית). צריך להביא שתיה ממותקת, כלים חד פעמיים, מתנה לגן (ספר אהוב עם הקדשה מבחינתינו) זר לראש, עוגת יום-הולדת, וארבעים וחמש הפתעות זהות לחלק לילדים. עד כאן – האחריות שלנו.

יום ההולדת מתחיל בשעה 9:00, בחדר הגדול. ההורים מתבקשים להגיע עם הילד והאורחים הנוספים (סבים וסבתות, דודים, אחים, מי שרוצים) בשעה היעודה ומכאן מתחיל הפלא: אני זוכרת את יום ההולדת הראשון של עלמה בגן, בגיל שנתיים. עד אז אין ממש הזדמנויות להורים להיות בתוך הגן בשעת פעילות, ואני זוכרת שהיינו מהופנטים. טקס יום-ההולדת, שארך כשעה, היה מאורגן ומסודר לפי סדר שנדמה שהכל ידעו. הילדים היו מרותקים (למרות שראו אותו כבר ארבעים וחמש פעם, או אולי בגלל זה), הצוות עבד בשיתוף פעולה. כל אחד ידע את מקומו.

עלמיק – ילדת יום ההולדת קיבלה בשמחה רבה את תשומת הלב וידעה בדיוק את התפקיד שלה. היא היתה גאה לשבת על כיסא המלכות שלה, עם שרביט, כתר וגלימה. היא החליפה תחפושות במרץ. היא הכירה את כל השירים והתפקידים השונים – להוביל את התהלוכה, להעיר את הילדים בשרביט, לסדר את הפרחים לצלילי שיר אחר. היה גם ריקוד עם אמא, ריקוד עם אבא, ריקוד עם סבא, ריקוד עם הסבתות. כל אורח קיבל ריקוד של כבוד.

את העוגה היא הובילה מול כל הילדים על שולחן, ובהינתן האות כיבתה את הנרות.

בגיל שלוש, כבר הכרנו יותר את הגן, וגם את עלמיק. ידענו שהיא כל כך נהנית מתשומת הלב הזאת ושמחנו איתה. גם תמרול היתה אורחת במסיבה, קטנטונת בת שמונה חודשים בקושי, והיתה מרותקת כמו כולנו.

גם הפעם כל אחד מאיתנו קיבל הזדמנות לרקוד עם עלמיק, גם הפעם היא השתוללה ונהנתה מכל רגע. התרגשתי עד דמעות לראות את הילדה הזאת, בת שלוש בלבד, כמה היא יודעת להנות! זאת תכונה מאוד חיובית. לדעת להנות כשיש לך הזדמנות. לא להתאכזב, פשוט לשמוח!

בגיל ארבע עלמיק כבר היתה בין ה"בוגרים" של קבוצת הבוגרים. הם נשארו קבוצה של כ-8 ילדים שיכלו לעבור לגן טרום-טרום-חובה ונשארו לשנה נוספת בגן הפרטי. רצינו לתת לה את השנה הזאת, שבה תהיה גדולה ומובילה. כילידת אוגוסט היא חגגה יום הולדת בימים האחרונים של הקייטנה.

הפעם כולנו התרגשנו. גם בנות הצוות. נזכרנו בעלמיק הזאת, שהיתה בגן שנתיים וחצי, מילדונת שרק התחילה לצעוד, כמעט תינוקת בעלת קול צרוד, לילדה גדולה (אחת הגבוהות בגן), חכמה, מקשיבה, ושעדיין יודעת להנות.

הגננות החליטו לתת לעלמיק להוביל את המסיבה. הן לא הכתיבו את התוכנית, אלא בכל פעם שאלו אותה איזה שיר היא רוצה שישירו, איזה ריקוד שירקדו. היא בחרה לשיר עם החברים את "ילד של אבא" והם עמדו ושרו לנו בגרונות ניחרים.

היא ממש ניהלה את המסיבה, והשמחה לא שככה לרגע. בסוף שוב שרנו "איפה איפה איפה העוגה?" ושוב הרימו אותה על כיסא עם פעם אחת לשנה הבאה (את זה היא פחות אוהבת).

אחרי שנתיים וחצי ב"גן הורדים" עלמיק עברה לגן עירייה. גן מצויין בעיני, רק שאת ימי ההולדת חוגגים כמה ילדים ביחד. של עלמה יהיה בתחילת יוני. כך נקבע.

אתמול חגגנו לתמר יומולדת שנתיים ב"גן הורדים". היא התחילה את שנת הלימודים בחשש. בהתחלה שמחה "ללכת לגן של עלמה", הרגישה שהיא באיזו הרפתקה. אחרי שבוע התחילה לבכות ולא לרצות להפרד ממני. "נפל האסימון" כמו שורדה הגננת אומרת. לקח לה הרבה זמן להפתח, ולהתחיל לדבר. ידעתי שעד שהיא לא מדברת היא לא "מרגישה בבית". ככה היא – כשהיא חוששת היא שותקת. אפילו שעות. ביום שורדה הגננת סיפרה לי שהיא התחילה לשיר להם, הבנתי שזהו, היא מצאה את מקומה.

תמרול קמה על צד שמאל בבוקר, לא הרגישה טוב ואפילו הקיאה. החלטנו לדחות את המסיבה. אבל אחרי שהודענו לגן, לסבא ולסבתא, ולעלמיק (שהתחילה מיד לבכות שהיא לא רוצה לדחות) תמר ביקשה לאכול עוגה. ואז חזר לה המצברוח. החלטנו "ללכת על זה" ולקוות לטוב.  אז באנו שוב, מצויידים בכל טוב, בעוגה, חישוקים לפרס לילדים, קורנפלקס, וכלים. הפעם עלמיק באה על תקן האחות הגדולה שבאה לשמוח בשמחת אחותה.

תמרולי היא לא עלמה. "מים שקטים חודרים עמוק" אומרת תקווה המטפלת שלה. "בשקט בשקט, היא משיגה בדיוק את מה שהיא רוצה" היא אומרת על תמרול. תמרול נכנסה לאט לחדר. איחרנו, בגלל כל הדרמה של הבוקר, וכל הילדים כבר ישבו מחכים. תמרול התיישבה על כיסא הכבוד, והתחילה להנות ביומולדת.

היא הבינה היטב שהכל סביבה, ושכל השמחה הזאת לכבודה. נהנתה לרכוב על סוס עם אבא ועלמה. לרקוד איתי ועם סבא וסבתא, כל אחד בתורו. אבל בעיקר בעיקר, הלכה לה כל רגע לחדר השני להחליף אביזרים. וכשהחליטה שהגיע הזמן, הלכה לחבוש את "הכובע של העוגה" ולדחוף את השולחן של העוגה. נכון שעוד לא הגיע הרגע הזה בתכנית, ונכון שהעוגה עוד לא היתה על השולחן. אחרי שחזרה על זה שוב, ורדה הבינה. טוב, תמר רוצה את העוגה, אז עכשיו נוציא את העוגה. היא עשתה את סיבוב ה"שוויץ", הראתה לכולם את העוגה, והתיישבה מוכנה לכבות את הנרות.

תמרי אהובה. אני שמחה שהיה לך יומולדת שמח (לפחות בשעת המסיבה נהנית מאוד אחר כך חזרת להרגיש לא טוב. מזל שיש עוד חגיגה בבית בעוד חודש). שתמשיכי להיות בנאדם סקרן, דעתן, אוהב, אחות נהדרת, ילדה אהובה ומתוקה. וגם קצת מזל טוב, לא יכול להזיק. אוהבים אותך כל כך!

הריון שני זה לא הריון ראשון.

הריון שני זה לא רק "אני ואני ואני" ("אני והבחילות הנוראיות האלה בא לי למות שיגמר כבר היום הזה", ו"אני וההתרגשות ממה שיש לי בבטן", ו"אני והילדודה שבבטן הולכות לעבודה" וכו'), לא – מרגישה גוססת על הספה בסלון ימים שלמים, לא – קמה מאוחר בבוקר של צילום חתונה, לא – אני אקיא ואקיא וארחם על עצמי עד שיגיע שבוע 15…     לא.

הריון שני זה יותר – יש עבודה ויש ילדה בת שנתיים בבית, ויש כלים-כביסה-לבשל-גן-מחלות-יום שמתחיל בשש בבוקר ונגמר כשנגמר… הריון שני זה לא "אני והילדודה שיש לי בבטן " כמעט בכלל, כי מי בכלל זוכר שצריך גם לדאוג לה כשעלמה חולה בבית, ומי בכלל יכול לישון, ובטח לא לנוח על הספה, והעייפות הנצחית… והריון שני זה – "אמא את מקיאה? מה את עושה שם בשרותים? אני גם רוצה לראות". הריון שני זה – "אמא אני רוצה על הידיים" כי גם כשאת בתשיעי צריך לקחת את ה-14 קילו האלה למעלה במדרגות כי היא נרדמה באוטו, ולדחוף אופניים עם ילדה בגשם בעלייה בדרך לגן ולא לדעת אם תצליחי להגיע שלמה עד שם. הריון שני זה לעלות יותר במשקל, ובטן שיוצאת כבר באיזה שבוע 10 לפני שאת מוכנה בכלל לספר…

אבל הריון שני זה גם עלמה שמאחלת כל ערב "לילה טוב לתינוקת שבבטן", ומדברת עם הבטן בזמן הסיפור, ומלטפת אותי ואת הבטן, והריון שני זה הרבה פחות בחילות ובלגאן כי למי יש זמן (וכי הרופא רשם לי תרופה גאונית שסופסוף עוזרת), והריון שני זה הידיעה מתוך ניסיון שבסוף כל זה יש תינוקת, ושההריון זה עוד השלב הפשוט. הריון שני זה דאגות של "איך עלמה תקבל אותה", "איך עלמה תרגיש", "איך נכין את עלמה"… ולא איך נתכונן לקראת התינוקת, ומה לקנות לחדר.

הרבה נשים כבר לא מצטלמות בהריון שני.

אבל יש מי שכן… אלה צילומים הרבה יותר יפים (בעיני). כי (שוב) זה לא "אני ואני ואני". יש שובב/ית אחר/ת שתופס את עין המצלמה, ואת תשומת הלב של ההורים. ולכן הכל יותר טבעי ומשוחרר. אלה כבר צילומי משפחה. 

גם כשמנסים לעשות צילום סדרתי, פשוט, לא סשן צילומים מיוחד:

בתכלס התמונות שעלמיק לא התאפקה ונכנסה הן הכי מעניינות…

צילומי חוץ: אלי מעייני (תודה תודה תודה)

בעצם לא מדובר בתערוכה, אלא בפרפורמנס של "תנועה ציבורית" שמתרחש בחלל של מוזיאון תל אביב. ששה מחברי "תנועה ציבורית", לבושים מדים לבנים, מבצעים כיאורגרפיה שנעה בין ריקוד, אלים לעיתים, לתנועות מסדר צבאיות. הפרפורמנס מתרחש בין גלריות שונות של המוזיאון, לבין הארכיון התת קרקעי שלו, ולחלל בדמות "בית דיזינגוף" שהוקם במיוחד בתוך מבנה מוזיאון תל אביב.

הפרפורמנס ("מיצג") "אוסף לאומי" מתייחס לנושאים שבין אמנות, לאומיות ופוליטיקה, וזאת על ידי שימוש ב"הצבעה" או דוגמאות להקשרים שבין הנושאים.

המיצג מתייחס לנושאים שבין אמנות ללאומיות, כמו חשיבות יצירות אמנות כנכס לאומי, ומה קורה כשאיום בטחוני מאיים לפגוע ביצירות אלה (אלו יצירות יורדו למרתף בעת משבר בטחוני? מה סדר העדיפויות במצב כזה?). בחלק מהמיצג הצופים צועדים בעקבות המציגים בתוך מרתפי המוזיאון, מקום אסור לכניסה למבקר בדרך כלל. בחלק אחר המציגים מסירים את אחת התמונות מקיר המוזיאון (ומיד נעתקת נשמתינו – הצופים. הרי אסור לגעת בציורים!).

חלק עיקרי במיצג מתייחס להכרזת העצמאות ב-"בית דיזינגוף" ע"י דוד בן גוריון ב-ה'באייר תש"ח. במוזיאון נבנה שיחזור מדוייק של האולם ששימש כמוזיאון תל-אביב הראשון, בבית דיזינגוף. בגלל מחסור באולם מתאים בגודלו בתל אביב הכרזת המדינה היתה בעצם שם, בתוך המבנה הראשון של מוזיאון תל אביב, הקומה התחתונה של ביתו הפרטי של מאיר דיזינגוף. את קירות השיחזור מקשטים הציורים המקוריים שקישטו את קירות המוזיאון בעת ההכרזה ב-48'.

בימינו את קירות "בית דיזינגוף" מעטרות רפרודוקציות של הציורים המקוריים (שנמצאים במוזיאון). ביום העצמאות האחרון צילמתי ב-"בית דיזינגוף" את אירוע "אנו מכריזים בזאת" של אירגון בינה, שבו מסכמים מרצים שונים את הדיון והלימוד של פסקה נוספת של מגילת העצמאות, כטקסט מכונן שניתן לניתוח ופירוש עכשווי. הייתי במקום הכרזת המדינה ממש לא מזמן, ואכן "תנועה ציבורית" שיחזרו את החדר במדוייק. ב-"בינה" מתייחסים מחדש לתוכן של מגילת העצמאות. ב-"תנועה ציבורית" מתייחסים לנראות, ולקשר הסמלי בין המקום שבו הוכרזה המדינה, לאמנות ולציורים הספציפיים שהיוו את הרקע להכרזת העצמאות. שוב הקשר בין אמנות ללאום.

אני ממליצה להזדרז ולהזמין מקומות לתאריכים הספורים שנותרו לפרפורמנס הזה. קודם כל בגלל שהוא יפה, ומרשים, ומרגש, ועשוי היטב. ושנית בגלל שהוא מסביר כמעט ללא מילים את כל מה שניסיתי להסביר פה, באופן ברור וחד, ומעניין וסוחף הרבה יותר מההסבר המסורבל שלי! זאת עבודה מצויינת!

אני מתנצלת על איכות התמונות, השתמשתי בזמן המיצג במצלמת הטלפון בלבד.