הבוקר הלכתי לסופר וקניתי משמשים. הם אמנם יקרים פה, ומעטים, אבל כיוון שבכל פעם בשבוע האחרון שקניתי משמשים לא הספקתי אפילו לטעום מהם כי הבננות הקדימו אותי, החלטתי הבוקר להתגבר על הקמצנות ולקנות יותר. אחר כך התיישבתי על יד המחשב, וריפרפתי בתמונות, ומצאתי, במקרה לחלוטין (באמת!) תמונות משבת אחת לפני שנה (21/5/2016 ליתר דיוק).

הסתכלתי בתמונות וניסיתי להזכר בשבת הזאת. לא זוכרת כלום. אז סיפרתי לעצמי את הסיפור מהתמונות:

שבת טיפוסית שלנו בישראל לפני שנה, בטח התחילה בבריכה, או סיבוב בפארק או ביקור אצל חברים, ואז ארוחת צהריים משפחתית אצל ההורים שלי. אחרי הארוחה אבא שלי – סבא אורי – התחיל להכין ריבת משמשים.

ואז עלמה רצתה להצטרף ולעזור.

הוא בטח ביקש ממנה לעזור להפריד את המשמשים ולהוציא את הגוגואים, ושם לה אותם בצד שיתייבשו כדי שהיא תוכל לקחת אותם הביתה ל"אוסף". לחתוך בסכין חד הוא לא נתן לה, אז היא רק עמדה וחיכתה לו שיסיים.

אחר כך תמרול התעוררה מהשנ"צ שלה ורצתה גם לראות "מה עושים".

כל אחת הכניסה בתורה חתיכות של משמשים כתומים לבלנדר.

אחר כך הן התבוננו בסיר עם העיסה הכתומה מתחממת, וסבא בטח נתן להן לערבב, וריח מתוק התפשט במטבח.

לבסוף הוא הכניס את הריבה המוכנה לצנצנות הרותחות ואמר להן "תיזהרו! לא לגעת! זה חם מאוד!", והן ליקקו את השאריות של הריבה מהסיר, ומיד אמרו "זה לא טעים בכלל ככה! סבתא אסתר אפשר ארטיק?" וירדו לגן השעשועים.

זה בטח היה ככה. אולי לא.

אמצע מאי, שנה אחרי, יש לי משמשים בבית אבל לא ריבה. נראה לי שאני מתגעגעת.

ריבת משמש / אורי לוינסקי

מצרכים:

1 קילו משמשים (עדיף של תחילת העונה), חלק חתוכים לחתיכות, חלק מרוסקים גס.

פקטין, סוכר. (אם רוצים ריבה מתוקה יותר, 1/2 קילו סוכר מקסימום, ואז צריך 1 כפית פקטין. אם רוצים ללא סוכר אז יש להשתמש ב-3 כפיות פקטין).

אופן ההכנה:

מבשלים בסיר על אש גדולה את המשמשים (מרוסקים או חתוכים או גם וגם, תלוי במרקם הריבה שרוצים), מוסיפים פקטין, מערבבים. כשהתבשיל מגיע לרתיחה, מוסיפים את הסוכר (אם החלטתם שהולכים על הגרסה המתוקה יותר), ומערבבים. מביאים לרתיחה שוב, וממשיכים לבשל במשך 8 דקות נוספות תוך כדי ערבוב.

מכבים את האש, ומכניסים לצנצנות שניתן לסגור בהברגה, מחוממות מראש בתנור (הצנצנות צריכות להיות רותחות בעצמן), בעוד הריבה חמה, וסוגרים מיד.

לתת לריבה בצנצנות הסגורות להתקרר לטמפרטורת החדר (בעת הקירור נוצר ואקום).

לשמור בקירור, אפילו מספר חודשים.

בתאבון!

לפני שנה וקצת במשך יומיים אינטנסיביים בחופשת פסח צילמנו ("הילדים") את ההורים שלנו לסרט עליהם. לא לכבוד יומולדת עגול ולא לכבוד איזה יום נישואין נושא משקל של מתכת, אלא בשבילנו – לנו ולהם. רצינו לראיין אותם על סיפורי הילדות שלהם, וקצת על ההיסטוריה המשפחתית, על איך החיים נראו אז בתקופת קום המדינה, בתקופת הפדאיון, והצנע, על הילדות במושב והחיים בקיבוץ ובעיר, ועל עצמם – הצעירים. זה לא ״חיים שכאלה״, אלא רצף סיפורים מהחיים.

שכרנו מצלמה ומיקרופונים, ואני ושין כמו ייקיות אמיתיות רשמנו טיים-ליין של כל הצילומים, ובמשך יומיים ארוכים, אינטנסיביים ומלאי דמעות צילמנו סרט.

לקח שנה (מטעמים שונים), ובפסח האחרון, בערב אחד על סלט פירות וטישו, ישבנו בני משפחת לוינסקי הגרעינית וצפינו בסרט.

ישבנו וצפינו וצחקנו והקשבנו וראינו, ואפילו דמענו.

וכמו שאיתמר העורך אמר: "אם גרמתי לייקים לבכות, אני עשיתי את שלי." ובאמת איתמר אתה עשית את שלך, ובגדול!

צילום: מור ארקדיר

צילום: מור ארקדיר

הסרט יצא נהדר.

וכמו באוסקר, גם לסרט משפחתי אחד יש צוות שלם שעומד מאחוריו:

בזכותכם – ליאת מלחי ודרור גינצברג, שנתתם את הרעיון, והזכרתם לי ש״אין זמן כמו עכשיו״.

בעזרתך- נועה רענן, שעזרת לנו להפוך את הרעיון לבר-ביצוע, הסברת איך עושים, ואיך מראיינים, ומה כדאי לשאול ואיזה פריימים לצלם, ויותר מכל אלה – נתת את המוטיבציה.

ובתודות לסריקות שלך – ערן אקרמן, שסרקת לנו תמונות מאלבומים בני מאה שנים (וגם פחות) באיכות וביעילות (ובעיקר בנחמדות! איזה כיף לעבוד עם אנשים טובים).

במיוחד בזכותך – איתמר שאול, שקיבלת שבע ומשהו שעות של חומר גלם והפכת אותן בעריכת קסמים לסרט מרגש ומצחיק ומעניין ומשמח, ומלא אהבה והיסטוריה, והקשבת לכל ההגהות הקטנוניות שלנו, וחיפשת והשקעת, ושוב חיפשת, עד שמצאת את השיר המדוייק והקטע ההיסטורי המתאים ביותר. ופשוט שימחת אותנו, שהוצאת אותנו לאור. תודה.

ובעיקר בעיקר – בזכותכם, אמא ואבא, ששיתפתם פעולה בלב שלם, פתחתם את ליבכם ועניתם לנו על כל השאלות, האישיות, המביכות, אלו שהתשובות לא קלות עליהן – בלי ממש להבין ״למה צריך את זה״. כמו שאמרת אבא: "ביקשתם, אז אנחנו עושים את זה בשבילכם – הילדים". ובזכותכם יצא לכם אחלה הסרט. שלכם.

תודה למור ארקדיר על תמונות ״מאחורי הקלעים״ המבריקות, שמתארות במינימום את מה שהלך שם ביומיים האינטסיביים האלה, ועל התמיכה והסיוע בתחילת הדרך.

לאתר של איתמר שאול: צלם ועורך וידאו. (מומלץ בחום!) לאתר של ערן אקרמן: שירותי צילום, סריקות ועיבוד תמונה.

הלכנו לעודד את גלי – האחיינית הקנדית שלי, במשחק כדורגל של נבחרת בית הספר שלה, מול נבחרת בית ספר אחר.

5 סיבות טובות ללכת לצפות במשחק:

להיות קהל אוהד. יש לנו פה מעט משפחה, אבל איכותית! אולי זה קצת הביך את גלי אבל רק היא זכתה בשירי עידוד ובנפנוף דגלים לאורך כל המשחק. כל אחד ראוי להיות מוערץ לפעמים (גם אם זה "רק" על ידי הבננות שלי).

ללמוד על כדורגל. רם אוהד כדורגל מילדות, והוא שמח להזדמנות ללמד את הבננות את חוקי המשחק, ולהעביר להן קצת מההתלהבות שלו.

השראה. רם ואני היינו מאוד שמחים אם הבננות שלנו ירצו להשתתף בחוג ספורט / משחק ספורטיבי. שלוש הבנות של אחותי משתתפות (או השתתפו) בנבחרות בתי הספר שלהן של כדורגל/כדורסל. הן מקפידות להשתתף בפעילות ספורטיבית נוספת אחר הצהריים (מלבד חוגי ריקוד גם שחיה, והנבחרות הנ"ל), ואין כמו דוגמא של בת משפחה לעודד אותן לבחור בחוג ספורט. אני אף פעם לא הייתי ספורטיבית במיוחד, תמיד העדפתי חוגי יצירה, אמנות וצופים. אני לא מהווה דוגמא אישית טובה בתחום הספורטיבי.

חשיבות ספורט לבנות. לאחרונה למדתי (בפוסט מעולה של רונית כפיר) שפעילות ספורטיבית של בנות חשובה ומוסיפה להן כמעט לכל תחום בחיים. ילדות ונערות שמשתתפות בפעילות ספורטיבית, עדיף קבוצתית או תחרותית, הופכות לנשים בטוחות יותר בעצמן, יוזמות יותר, בריאות יותר, שמחות יותר, ועוד ועוד. יש כל מיני חוגים שהייתי רוצה שהבננות יבחרו לעסוק בהם, וספורט הוא אחד מהם.

החוויה. פעילות כייפית אחר הצהריים אביבי, הזדמנות נהדרת להכנת דגל והמצאת שירים וריקודים.

GO GALI!!!

וככה זה נראה:

 ואם הבננות רוצות לשחק בעצמן ביום שאחר כך אז בכלל… השגנו עוד מטרה.

נסענו ל-15 ימי חופשה בארץ, בפסח ושבוע אחרי.

קצת קשה לקרוא לזה חופשה כי בשבועיים האלה הספקנו:

לחגוג ליל הסדר עם הצד שלי, להנות מארוחת חג עם הצד של רם, מפגשים עם דודים, בני דודים, חברים. מפגש של "החבר'ה" עם הילדים, מפגשים עם חברות שלי שאוהבות את הבננות, מפגשים עם חברים אצלם, מפגש עם חברים בפארק, וחברים לצאת בערב לבד. תור לשיננית, ותור לספר שלי. ים וים וחוף. נסיעה לשני לילות במלון עם המשפחה שלי, סופשבוע ביתי עם הצד של רם. נסיעה לבני דודים בטבעון לבנות, שלושה ימי הולדת משפחתיים, ביקורים של הבנות בגנים הקודמים שלהם, מפגש בפארק של הגרעין שלי, ומפגש של בנות המחזור של בית הספר היסודי.

היה מעייף,

אבל ממש ממש כיף.

נהננו מהאיחוד המשפחתי. הבננות נחתו ישר לזרועות הפתוחות של הסבאסבתא משני הצדדים, ונהנו משבועיים של פינוקים ותשומת לב אינסופית.

הופה הופה רייטר. שיר בלתי נשכח

המפגש בין בני הדודים שלא התראו תשעה חודשים היה חלק כמו לחם בחמאה – הן ישר התחברו ופנו לשיחות / משחקים, כאילו רק אתמול שיחקו על אותו שטיח. תמר ואיה שנפרדו בנות שנתיים פלוס – נפגשו באהבה גדולה וישר נזכרו שהן בעצם החברות הכי טובות. גם עלמה ובני הדודים הגדולים יותר – משני הצדדים, נכנסו ישר לעניינים, כאילו לא הפרידו בנינו אוקיינוס ו-14 שעות טיסה עד לפני יום. זה היה מקסים.

גם המפגשים עם החברים היו מרגשים, הילדים עם הבננות – חבורה צוהלת ושמחה, ואנחנו נהננו מהחברה. האמת שאחד המפגשים האלה צלצל לי חזק בפעמון הגעגוע. לקח לי זמן להבין מה בדיוק התעורר שם במפגש הזה, הרי בכלל לא ידעתי שאני מתגעגעת. אני חושבת שזה היה להרגשה הזו, "של בית". של להכנס לחבורה שאני מכירה שנים, ומרגישה ישר שיש לי את המקום שלי, אפילו בבית שלהם.

נסעו לטייל (קצת) והיה כיף להיות טיפה תיירים (ממש טיפה. התבאסנו מהפקקים כמו הישראלי המצוי). אפילו נהננו ממזג האוויר ההפכפך. כל הזמן צחקו עלינו שרק אנחנו בלבוש קצר. מתברר שגם הקרירות היא יחסית…

אין כמו במבה

סבא וסבתא ותמרול

מצה עם שוקולד

ונסעתי לטייל קצת בתל-אביב אהובתי, קצת סידורים לבד, ובוקר שישי אחד עם אמא, כמו פעם.

אחד הימים החביבים ביותר היה ביקור נוסטלגי שלי עם הבננות ברחוב ביאליק ברמת גן, השכונה בה גרנו בישראל. נופפנו לשלום לבית שלנו ברחוב המעגל מבחוץ. הלכנו לכיכר אורדע לראות את היונים. ביקרנו בגנים של עלמה ותמר, בגן נטע ובגן הורדים. כשפגשתי את קרן הגננת הקודמת של עלמה ברחה לי דמעה בלתי נשלטת… ניגבנו חומוס בחומוסיה שהיתה לנו מתחת לבית (לזה באמת התגעגעתי!), והתענגנו על כל ביס. קינחנו בארטיק במכולת של מאיר, שהתרגש לשמוע שהבננות זוכרות את שמו (ברור, לא?! הן מכירות אותו מהיום שהן נולדו)… וכמובן קנינו נעליים. לאורך כל הדרך פגשנו פרצופים מוכרים, והחלפנו חיבוקים עם יקירים שהופיעו פתאום. באמת, רק בישראל (תכלס – רק בביאליק ….)

ובערבים יצאתי עם חברים שלי (רם חזר אחרי שבוע לוונקובר), ולמרות העייפות, הרגיש כאילו המשכנו את השיחה בדיוק מאיפה שנקטעה לפני תשעה חודשים. עם כולם אני מדברת בטלפון, אבל עם השעות ההפוכות וכל התירוצים, זה לא אותו הדבר. למרות זאת אני יודעת שכדאי להתאמץ. עם השנים זה לא ישאר ככה, ואני לא רוצה לוותר על החברויות האלה.

תמרול ונעמונת. תמר שמחה למצוא מישהי עוד יותר קטנה ממנה.

עלמוש ועלמיק

אפילו הספקתי שני מפגשים היסטוריים: איחוד (מסויים) של גרעין "ברכה" בפיקניק משפחתי מהמם בפארק הירקון, ומפגש פסגה של בנות מחזור לב' (נדמה לי) בית ספר "וייצמן" (בית הספר היסודי שלי) שהיה אחד הערבים המצחיקים והכייפיים בחיי, נשבעת. שניהם היו באותו יום, כך שניתן לתאר את המסחטה הרגשית שהלב שלי עבר ביום הזה.

והפרידה היתה שוב קשה, הרבה דמעות זלגו ביום האחרון.

ולא הספקתי להתגעגע לכאן, לוונקובר.

אבל חזרנו לאביב פורח ושמיים כחולים. ולשקט שלנו. זה טוב.

ולא הכל התערער לי (כמו שחששתי מראש), אני עדיין יודעת איפה הבית, ואיפה העכשיו שלי. אבל אני מרגישה שההדים של הביקור בארץ עוד לא שככו. שהרגשות הסותרים עוד יצופו. מי אני כאן? איפה נגור כשנחזור? מתי נחזור? והשאלה שכל כך הרבה אנשים בארץ שאלו אותי: "למה לחזור?"