כבר סיפרתי כאן שהתחלתי לעבוד על פרוייקט חדש בלימודי הקרמיקה שלי, בהשראת המורה שלי – רועי מעיין. רועי עודד אותי לנסות להשתמש בצילומים שלי לעיטור הכלים שאני מייצרת. אבל באיזה צילומים להשתמש? חשבתי וחשבתי וחשבנו והחלטתי לנסות לחפש בארכיון שלי צילומי קוצים. רציתי כלים לבנים, להשתמש בקו צבע לבן בלבד על חומר לבן, ושמתוכו יצמחו קוצים שחורים.
התחלתי לחפש, לאסוף ולצלם צמחים שיתאימו.
אחר כך ישבתי להפוך את הצילומים לצללית שחורה בלבד, ולראות מה באמת מתאים.
מדובר בעצם בהדפסת הקובץ במדפסת בעלת דיו מיוחד לקרמיקה. אחרי שריפת הכלים בשריפה ראשונה ושניה כרגיל, ממקמים את הדימוי במקום הרצוי על הכלי. מפרידים את הדימוי מהנייר בעזרת השרייה במים (כמו קעקוע של ילדים). שורפים את הכלי שריפה שלישית ב-800°C מעלות. החלק הצהוב נשרף כליל בשריפה, ונותר רק הדימוי השחור. בעיקרון אפשר להשתמש בדימויים צבעוניים, ההתמקדות בשחור בלבד היא בחירה שלי.
מציאת המקום המתאים לכל דימוי
מציאת המקום המתאים לכל דימוי
הקובץ כמו שנשלח להדפסה
והנה התוצאות! (חלקן… חלק כבר התחלתי לחלק לחברים ומשפחה)
האמת שזה די מרגש לראות את הצילומים שלי על הכלים. אבל זהו. מיציתי. עכשיו עברתי לפרוייקט הבא – שילוב צילומי אנשים שקרובים לי בקרמיקה.
לא מזמן צילמתי צילומי אווירה למותג SuperME – מותג אביזרים לילדים שהופך אותם בן רגע לגיבורי-על. מה זה צילומי אווירה? באתרים/קטלוגים של מוצרים הרבה פעמים משלבים צילומים שמראים איך המוצר נראה בשימוש הטבעי שלו, או איך הוא משתלב בבית/בסביבת עבודה/בחיי היומיום וכד' (תלוי במוצר).
שלא כמו צילום מוצר שמראה את המוצרים בצורה האופטימלית (על רקע לבן למשל), בצילום אווירה מנסים להעביר את התחושה שלו. תכל'ס אלה הצילומים שעושים את החשק להשתמש במוצר. צילמנו את התיקים+גלימות+מסכות של SuperME שברגע שהילד/ילדה לובשים אותם, מיד מתחשק להם להושיט יד ולעוף כמו סופרמן להציל את העולם (או לרוץ ולהשתולל באותו סגנון). התיקים מכילים מלבד כל הדברים הפונקציונאליים שתיק גן טוב צריך להכיל (תא מרכזי בגודל בינוני ונוח לשימוש, תא קטן, תא נפרד לבקבוק, מתלה ראשי, מתלה קטן למפתחות, מקום לרשום את פרטי הילד, מחזיר אור, והכל מבד של חליפות צלילה רך ונוח לכביסה) גם גלימה מתנפנפת ומסכה תואמת.
בקיצור צילמתי את חבורת גיבורי-העל שלנו בזמן אמת: כשהם נפגשו לראשונה עם התיקים, המסכות והגלימות. בצילומי ילדים "זמן האמת" הוא זמן קצר ביותר. רגע לפני שהם מתעייפים או רעבים או משתעממים, רגע לפני שהם "נכבים". כי כל הכיף זה לתפוס אותם טבעיים, נהנים וסקרנים. אחר כך כבר אי אפשר לשחזר את זה.
זוכרים שהיה יום גשם אחד ביוני? את כל זה גם היה צריך להספיק לפני הגשם…
תודה לילדים הכי מתוקים בעולם שהצטלמו ושיחקו איתנו: אדם, אנה, גאיה, דני, עלמה ועלמיק. את התיקים של SuperME אפשר להשיג באתר, או בארץ בחנות פלמינגו וג'ולות. ותודה ל"מותק" על הבגדים המקסימים.
חברים עוד מהבטן, חברים ממצב שכיבה חסרי אונים על מזרן הפעילות, חברים לזחילה, לעמידה, לצעד הראשון. חברי אמת: חוטפים-מרביצים-מושכים-בוכים-חולקים-צוחקים-מדברים עוד לפני שיש ממש מילים.
שאול ברוידא ותמר משאל: אחים לשוד!*
* אצלינו במשפחה קוראים לתמרול "שודדת" בגלל שהיא כזאת אקטיבית-סקרנית-שובבה-חסרת פחד ותמיד נמצאת פסע ממעשה שובבות "שעוד רגע יגמר באסון". היחיד שבאמת משתווה לה הוא שולי, ג'ינג'י אמיתי בשיער ובאופי.
גם את הצלמת סאלי מאן, ואת הפרוייקט המפורסם ביותר שלה – Immediate Family הכרתי בלימודי הצילום ב"בצלאל". אולי בעצם ראיתי את הספר לראשונה אצל עינת, חברתי שכבר למדה ב"בצלאל" שנה לפני.
הספר Immediate Family מכיל 65 צילומי שחור-לבן שהצלמת צילמה את שלושת ילדיה אמט, ג'סי ווירג'יניה בשנות ילדותם המוקדמות. סאלי מאן מצלמת בפורמט גדול, והדפסות השחור-לבן שלה מרתקות ממש. ההדפסים עשירי גוונים ומעבירים ניואנסים של מרקם, עומק, ואפילו רגשות (שימוש בהסתרות והבהרות להדגשת הנושאים המצולמים). אבל מה שתופס קודם כל את העין הוא העירום הרב שבספר. שלושת הילדים בני פחות מעשר בצילומים, והם מצולמים בעירום כמעט בכל תמונה שניה.
מויקיפדיה על הספר: "הספר עוסק במגוון נושאים שקשורים לילדות (שחייה בעירום, קריאה, התחפשות, שינה ומשחקים) אבל גם בנושאים יותר קודרים, כמו חוסר ביטחון, בדידות, פגיעה, מיניות ומוות. הספר עורר מחלוקת גדולה, כולל האשמות בפורנוגרפית ילדים. אחת מהתמונות (וירג'יניה בת ה-4) שבה נראית בתה וירג'יניה בת ה-4, צונזרה בוול סטריט ג'ורנל בעזרת פסים שחורים על עיניה, פטמותיה וערוותה.
מאן עצמה ראתה בצילומים "מצבים טבעיים דרך עיניה של אמא: שמחה, עצב, שובבות, חולי, דימום, כעס ואפילו עירום." כשמגזין טיים בחר בה כ"צלמת האמריקאית הטובה ביותר" בשנת 2011 נכתב עליה: "מאן קלטה שילוב של רגעים ספונטניים ורגעים מסודרים בקפידה של ילדות וכנות – לפעמים אי נוחות. מה שהמבקרים שזועמים על העירום של ילדיה לא הצליחו להבין הוא המסירות והמעורבות שלה במהלך הפרויקט ושיתוף הפעולה השמח של ילדיה במגוון הסיטואציות, העליזות או הרשמיות. אין אוסף של צילומים משפחתיים שדומה לאוסף הזה, בכנות העירומה שלו, בסקרנות ובלהט של הטיפול האמהי שנראה בו."
White Skates, 1990Naptime, 1989The two Virginias #1, 1988Dirty Jessy, 1985Rodney Plogger at 6:01, 1989Easter Dress, 1986Fallen Child, 1989Last Light, 1990Gorjus, 1989Jessie at 5, 1987The Terrible Picture, 1989The Wet Bed, 1987Kiss Goodnight, 1987
טוב אז זו באמת היתממות, בעיני, להגיד שאלה "מצבים טבעיים דרך עיניה של אמא". יש הרבה מיניות בתמונות, ורמיזות לקשר בין ילדות למיניות (דווקא בהקשר הילדי לטעמי, לא בהקשר פדופילי בכלל. הקשר לפדופיליה הוא של המתבונן). אבל לדעתי דווקא בתה ג'סי (הבת הגדולה יותר) היא בעיקר זאת ש"משדרת" את המיניות, אפילו כשהיא לבושה. אולי זה עניין של גיל. או אופי.
ומיד אני אתקן: היא לא "משדרת" מיניות. היא מחקה נשים שהיא רואה, תוך כדי משחק. ללא ספק המבט של הצלמת הוא שנותן לכך משמעות נוספת.
Crabbing at Pawley's, 1989The New Mothers, 1989Candy Cigarette, 1989
ולעומת זאת דווקא וירג'יניה, גם בתמונה המצונזרת, היא ילדה לגמרי. פשוט עירומה.
Virginia at 4, 1989
גם אם ככה זה אצלם במשפחה, ומסתובבים כל היום עירומים (ועושים פוזות למצלמה ומחכים שאמא כבר תחליף פלטה במצלמה, כי הרי היא מצלמת במצלמה בפורמט גדול, זה לא בדיוק מצלמה קומפקטית) אין ספק שיש מודעות של האמא לעירום.
The Last Time Emmett Modeled Nude, 1987
וזה בסדר, זה חלק גדול ממה שמעניין כל כך בפרוייקט הזה. החשיפה, האינטימיות, הרגשות חשופים כמו שגם העור חשוף. לא הייתי אומרת "פורנוגרפיית ילדים" חלילה. אבל אין ספק שזה מעורר שאלות. כי לא בטוח שאמט, ג'סי ווירג'יניה היו בוחרים להיחשף ככה בפני העולם כולו. ומ"צילום בעם": "הבעיה המוסרית בעבודה מגיעה מכיוון שונה לגמרי. עמדת הכוח של סאלי מאן כאמא מאפשר לסאלי מאן הצלמת לרתום את הילדים לטובת האמנות הפרטית שלה, מיעוט מנוצל זה מיעוט מנוצל, גם אם לאמא שלך קוראים סאלי מאן."
מסכימה לגמרי.
ומכאן לימינו, לעולם הבלוגים. הבלוגרית ניקול בלאץ' מהבלוג המקסים Making It Lovelyהסבירהלאחרונה שהיא מפסיקה לפרסם את הצילום השנתי של הבת הבכורה שלה אלינור, מאחר והיא הגיעה לגיל 6. היא מסבירה שהיא חושבת שהצילומים ההשוואתיים של הילדים הם "אוניברסליים" וכלליים יותר כשהילדים קטנים, וכשהילד מגבש אופי ודעה, זה כבר לא מתאים לשים דגש כזה על השינוי הפיזי שהוא עובר בהשוואות בין שנה לשנה. היא לא רוצה שאלינור תגדל ותהיה נבוכה מזה, או תרגיש מנוצלת. ובלי אף מילה על עירום כמובן. (מעניין באמת מה הילדים של סאלי מאן מרגישים עכשיו, כעבור שנים.)
ו – לא שאני מתיימרת להשוות את עצמי – קטונתי, אבל זה בהחלט מעורר מחשבות…
בבית הורי היינו מודדים את הגובה של כל אחד מהילדים על ארון הפורמייקה* בחדר שלי. במשך שנים היינו לוקחים ספר ועיפרון, ואבא שלי היה מסמן את הגובה של כל אחד מאיתנו, ורושם ליד שם ותאריך. הייתי עומדת בשקט, זקופה, נמתחת ככל יכולתי ומחכה שאבא יתן את האות שאפשר לצאת מתחת לספר, ובהתרגשות מסתכלת לראות כמה גבהתי מאז המדידה האחרונה. אני לא בנאדם גבוה (שלא לומר – די נמוך), ובמשך תקופה ארוכה כל העניין הזה של הגובה היה כרוך במפח נפש מתמשך. אבל רגע המדידה…. זה רגע של אופטימיות וציפייה.
את הבננות אנחנו מודדים על המשקוף בכניסה לחדר שלהן. גם אצלן כל הטקס מלווה בהתרגשות ובגאווה גדולה על כל סנטימטר. עלמיק: "אמא אני מטר וארבע!" (כמו גם "אמא אני שוקלת 17! " איזה כיף שלמספרים האלה אין עדיין שום משמעות בשבילה מלבד גאווה).
לאחרונה אני רואה את תמרול (בת שנה וחצי) הולכת לה לבד, עם עיפרון וספר, שמה על הראש ורושמת על המשקוף…
מה יהיה כשנעבור דירה?! נצטרך לקחת איתנו את המשקוף…
*אגב את דלת הארון יום אחד העוזרת ניקתה ומחקה באחת שנים של מדידות… עכשיו האחייניות שלי נמדדות שם ואנחנו מקפידים שלא למחוק, כמובן.
הנה התחיל הקיץ, ומתחילה עונת ימי ההולדת במשפחה שלנו (75% מאיתנו נולדו בקיץ. בחופש הגדול. בעצם רק תמרול נולדה בחורף).
אז הנה, אני, חודש לפני יום ההולדת של עלמיק, כייקית ואובססיבית שהנני – מתחילה לחשוב על העוגות ליומולדת שלה. למה עוגות (ברבים)? כי צריך עוגה ליומולדת בגן ועוגה למסיבה השנתית בבית. וכיוון שלפני שנה בדיוק עשיתי את עוגת בצק הסוכר הראשונה שלי – לכבוד יום-הולדת 3 לעלמה, וכל כך נהנתי והתלהבתי, שכבר מעכשיו אני מחפשת רעיון מגניב.
ביום הולדת 1 הכנתי עוגה בצורת הספרה 1. עוגה מס' 54 קלאסית (מצורף מתכון), מצופה סירופ שוקולד של קרין גורן, ומקושטת בסוכריות. גם אמא שלי היתה מכינה לנו את אותה עוגה, באותן צורות של ספרות (או בצורת חתול לדעתי).
ביומולדת שנתיים כבר הייתי צריכה להכין שתי עוגות ויותר השקעתי. הכנתי עוגה בצורת הספרה 2 לגן
ועוגת פיל למסיבה בבית סבאסבתא.
ביומולדת שלוש, כמו שציינתי, גליתי את חדוות בצק הסוכר. זה לא טעים, זה לא מעט עבודה, ובכל זאת, זה כיף וזה יוצא מ-ה-מ-ם…
הראשונה שעשיתי היתה אריה למסיבה המסורתית אצל סבאסבתא. (עלמיק גם מזל אריה וגם קצת אריה באופי, ועם רעמת השיער בכלל…)
וכל כך נהנתי שהצעתי לעלמיק מבחר רעיונות לעוגה בגן, ומהם היא בחרה דג. (די כיוונתי אותה האמת, לשמחתי היא הסכימה).
וליומולדת 1 של תמרול….הרף עלה לעוגה תלת מימדית. האמת שאני ועלמיק חשבנו על רעיון של קשת בענן, לכבוד החורף וכו', ובחיפושי אחר השראה לאימג' מתאים מצאתי במקום השראה ממש תדריך מלא. אמא שלי עזרה לי וכך גלגלנו עננים אל תוך הלילה.
ולמסיבת יום-הולדת 1 לתמר בגן… שוב חזרתי לסירופ השוקולד הישן והטוב. (וגם מי צריך אחריות על קלקול שתי השיניים בקושי שיש לילדים בגיל הזה…)
בשעה טובה עוצב, הודפס, הגיע – אלבום הטיול שלנו להולנד.
כן כן…. חזרנו לפני 10 חודשים בדיוק מהטיול. אבל למי יש זמן להכין אלבום? ועוד לעצמי? (תמיד דוחים ודוחים את הדברים הפרטיים, איכשהו העבודה ומטלות היומיום תמיד באים ראשונים. בגלל זה תמיד אמרתי לכלות גרפיקאיות או חובבות העיצוב שיתנו לנו לעצב להן את אלבום החתונה כי אחרי שעובר האירוע אף אחד לא באמת מתפנה לעשות לעצמו אלבום….)
אז הכנתי אותו בין לבין במשך חודשים, והעיקר – הוא הגיע! איזה כיף!
MyTrueColors גלית לוינסקי 