"לא חייכתי כי הצלמת לא היתה אמא שלי"

בשבוע שעבר היו הצילומים השנתיים בבית-הספר.

הצילומים האישיים – בהם כל תלמיד מצטלם בנפרד, לא הצילום הכיתתי שנעשה לקראת סוף השנה. לקראת הצילומים ההורים מקבלים התראה, ויום קודם תזכורת, כך שכל הילדים יוכלו לבוא במדים נקיים ומסודרים, לסדר את השיער, ולבנים מזכירים לחבוש כיפה.

בבוקר הבננות בחרו תסרוקת, והלכו במיטב מדיהן לבית-הספר.

אחר-הצהריים כשהבננות נכנסו לאוטו שאלתי אותן על היום שהיה, ואיך היו הצילומים. שאלתי אותן באיזה שתי עמידות ביקשו מהן לעמוד (אני כבר זוכרת מהשנים הקודמות), והן הדגימו לי באוטו. הראשונה – ככה עם הידיים על המתניים, והעמידה השניה – כך עם יד אחת. בעוד תמר מדגימה אני רואה שהיא מחייכת בחצי חיוך בלבד, חיוך עם פה סגור, חיוך ממש לא תמרולי. "אבל לא חייכת ככה? חייכת חיוך אמיתי, נכון?" שאלתי את תמר בתקווה. ״כן חייכתי ככה״ ענתה התמרול. ״אבל למה?״ שאלתי, ״כי התביישתי, כי זה לא אמא שלי היתה הצלמת״.

צילום אישי בבית הספר

ועם המשפט הזה נזרקתי בבת-אחת לעוד סיפור מיתולוגי משפחתי, סיפור ששמעתי כמה פעמים כילדה. אני, גלית, פעוטה ביום צילומים בגן טלמונה. מגיע צלם ומצלם את כל הילדים, ורק אני לא מחייכת בתמונות, כועסת. ״למה לא חייכת?״ שאלו אותי הורי כשקיבלו את התמונות בתוך תיקיית קרטון מהודרת נוסח שנות ה-80. ״כי לא אבא היה הצלם, ואני אוהבת שרק אבא מצלם אותי״.

אבא שלי רופא, אבל הוא צלם חובב שאוהב לצלם מאז שהיה נער, כשקיבל את מצלמת הבוקסה הראשונה שלו, ועד היום. הוא היה זה שצילם אותנו תמיד – את המשפחה, הטיולים, האירועים המיוחדים וגם כך סתם, את החיים. אני צלמת, והאנשים שאני הכי אוהבת לצלם הן הבננות שלי. הן כל-כך רגילות להיות מצולמות שהן מחייכות, נעמדות, או מתעלמות לחלוטין – תלוי במצב הרוח שלהן (ובמה שאני מבקשת). בנות של צלמת. ולמרות שזו השנה השלישית של תמר בבית-הספר ונקובר-תלמוד-תורה, מתברר שלרגעים היא עדיין מתביישת. מודעת לעצמה לחלוטין, היא בחרה לא לזכות את הצלמת ב״חיוך אמיתי״.

מזל שבתמונה השניה היא כבר השתחררה.

אולי היא כבר הכירה את הצלמת.

להנאתכם התמונות החמודות שניתן להזמין מהן, השנה ובשנתיים הקודמות:
ולגבי זכויות היוצרים שאני מפרה פה: הזמנו ושילמנו על תמונות. התמונות המופיעות פה להמחשה של חבילת האפשרויות שמקבלים כדי להזמין עותקים (ובאתר שלהם יש עוד מליון רקעים ואפשרויות). כל זכויות הצילום שמורות לחברת Mylifetouch.ca

סיפור על תמונה שאבדה

יום אחד, לפני הרבה הרבה שנים (נגיד, בשביל הסיפור) מצאנו (אני? שין? אני ושין? מי זוכר) תמונה בתוך אחת ממעטפות התמונות והמסמכים בבית הורי. יש שם מסמכים מגרמניה בני יותר ממאה וחמישים שנים, ותמונות עתיקות עוד יותר.

תמונה של גרטרוד בריגר והוגו הורביץ ביום נישואיהם. הוריה של סבתי אילזה.

לקחנו את התמונה לממסגר החביב עלינו בתל-אביב, ביחד עם תמונתה של סבתי כתינוקת. בחרנו מסגרת, וכשהיתה מוכנה צמד התמונות נתלו בבית הורי.

שתי תמונות עתיקות
ותודה לנגה שצילמה עבורי (:

כעבור זמן מה, כשהחלטנו להכין לאבי עץ שורשים מפואר מלווה בתמונות, הוצאתי את התמונה מהמסגרת וסרקתי אותה. בהזדמנות הבאה כשנסעתי לממסגר החביב נתתי לו שוב את המסגרת הפתוחה עם התמונה, שרק יסגור את המסגרת מחדש. כשבאתי לאסוף את המסגרות (באותה תקופה הייתי ממסגרת הרבה. חובבת תמונות ומסגרות) התברר ש…

התמונה אבדה. גם המסגרת. התמונה בת ה-100 פלוס שנים, אבדה בחנות המסגור.

אתם יודעים בוודאי איך נראית חנות מסגור קטנה בתל-אביב. מכל עבר פזורות מסגרות, הזמנות עבודה, ניירות פספרטו, לייסטים ושאריות. הממסגר חיפש וחיפש, וגם אני התחלתי לפשפש בפחים ובמדפים העמוסים, לשווא. התמונה שלנו, איננה.

100 ומשהו שנים היא נשמרה, הגיעה לישראל ביחד עם אמא של סבתי, לפני שזו חזרה לגרמניה למות ביריה ביערות ריגה, נשמרה על ידי סבתא אילזה, ואז בארון בחברת מסמכים בני גילה, ואז על הקיר בבית הורי, ואז היא פשוט נעלמה. "כנראה מישהו לקח אותה בטעות" אמר לי הממסגר המצטער. כנראה.

מה יכולתי לעשות? בבושת פנים סיפרתי להורי, ודאגתי להם לחלופה, תמונה שתהיה תלויה באותו מקום של כבוד, ותראה לכל הפחות דומה. חיקוי חדש למקור העתיק. מזל שהיתה לי סריקה של התמונה (הרי זו היתה הסיבה לפתיחת המסגרת הארורה). הדפסתי אותה על נייר מט, נתתי לממסגר להדביק את ההדפסה על נייר עבה ולמסגר במסגרת דומה.

והנה נתלו להן על הקיר התמונה בת ה–100 של סבתי התינוקת, ולצידה החיקוי בן מספר הימים של תמונת הוריה.

שוין.

חודשים חלפו, ופתאום, יום בהיר אחד, התקשר אלי אותו ממסגר תל-אביבי חביב, וסיפר שהתמונה חזרה. באמת מישהו לקח אותה בטעות, והנה, הוא החזיר אותה.

תמונה אחת, 100 שנים, מסע מגרמניה לישראל, וטיולונצ'יק של כמה חודשים ברחבי הארץ, ובחזרה לרמת-גן.

התמונה חזרה אל הקיר.

אגב אבא שלי לא שם לב, אני מבטיחה לכם. אחרי שאעלה את הפוסט אני בטוחה שהוא ישאל: "על איזה תמונה את בכלל מדברת? היא היתה שם תמיד."

וכך

זכיתי בתמונה (כמעט) מקורית של סבא וסבתא רבא שלי על קיר התמונות שלי בבית במעגל

וגם אחותי מיסגרה לה אחת כזו, ליד המיטה בביתה בונקובר.

גרמניה. ישראל. קנדה.

ותם הסיפור.

עוד סיפורים על תמונות תוכלו לקרוא כאן: בקטגוריה סיפור תמונה.

ספר גניקולוגיה

בין הספרים בבית שלנו ברחוב המעגל (שהיה הבית של סבתא אילזה שלי) מצאנו ספר רפואה בגרמנית.

היה זה ספר ברפואת נשים, משנת 1914, של סבי ד"ר היינס לוינסקי, בתקופת לימודי הרפואה שלו בברלין בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

ספר גניקולוגיה ספר גניקולוגיה ספר גניקולוגיה

בעלעול בספר לא יכולנו שלא לעצור מול האיור הזה. איור של אישה קשורה ברצועה מהודקת על המותניים, באופן שנראה כמו איזו שיטה של עינויים או פתרון קיצוני לאיזושהי בעיה גופנית.

ספר גניקולוגיה

אני לא יודעת גרמנית, בוודאי לא לקרוא גרמנית. אבא שלי, במאמץ רב תירגם את ההסבר ככזה (אבי אמנם דובר גרמנית ולמד רפואה בשפה הגרמנית, אבל התרגום של ההסבר אינו מיידי, וגם אותו זיעזע): מה עושים במקרה של המשך דימום וגינלי לאחר הלידה? יש לנסות לעצור את הדימום על ידי כיווץ חיצוני של הרחם, בעזרת החזקת הרחם בידיים, דרך בטן האישה, משיכתו כלפי מטה ועיסויו. במידה והדבר איזו עוזר, יש לקשור בעזרת רצועת עור עבה את מותני האישה, ולהדק את הרצועה עד היחלשות ועצירת הדימום. יש להשאיר את האישה במצב זה מספר שעות, עד עצירת הדימום ועצירת הדופק בגפיים התחתונות. סביר להניח שאשה זו לא תוכל לחזור וללכת (אם תמשיך לחיות…).

מה אני רוצה להגיד בעצם?

שזה מטורף.

וכמה הרפואה התקדמה במהלך 100 שנה. ואיזה מזל שהמציאו את האנטיביוטיקה, ולכן אפשר לעשות ניתוח לעצירת הדימום מבלי להסתכן בזיהום. וכמה מוזר האיור של האישה היפה הזו, כביכול אחרי לידה, שנראית נחה לה ברוגע, בחלק העליון של התמונה, (בכלל לא כמו באיור מתוך ספר רפואה), ואז באמצע הגוף שלה באופן לא פרופורציוני לחלוטין מופיע חבל שמכווץ את מותניה לכדי חוסם עורקים. כמה נשים מתו ככה עד שנמצא פתרון טוב יותר? כמה נשים מתות עד היום מסיבוכים לאחר לידה?

ספר גניקולוגיה
מתחת לכריכה מבצבץ נייר תווים, באופן כמעט אבסורדי

חתונות מהעולם

חתונות מהעולם
אלה התמונות המקוריות אגב, משנת 2001

פעם, לפני שנים רבות, (הרבה לפני שנכנסתי לעולם צילום האירועים) בביקור הראשון שלי את אחותי בקנדה, נסענו לבקר באוטווה הקפואה (הידעתם?! Ottawa היא בירת קנדה). מכוסים במיטב המעילים, צעיפים, כובעים, וכפפות, אני ונגה אחייניתי (שהיתה  אז בת שנתיים בערך) הבטנו בעיניים כלות בבניין העירייה ממנו יצא זוג שהרגע נישא, עם כל השושבינות, כדי להצטלם בחוץ. כולנו התבוננו במחזה, מהופנטים. אני ונגה הסתכלנו בהשתאות, מי משמלת הכלה היפה (בגזרת כתפיות מבד סטן מבריק) ומי מהטירוף של העמידה בטמפרטורה של מינוס כמה מעלות, בינואר, בשמלת כלה (בגזרת כתפיות מבד סטן מבריק).

אחר כך סיימתי את לימודי הצילום ב"בצלאל" והתחלתי לצלם אירועים (חתונות בעיקר) עם אלי מעייני. במהלך השנים צילמתי כ-800 חתונות (+-), ואני עדיין מתרגשת מהחופות, עדיין מתבוננת בעיניים כלות בשמלות. לשמחתי לא הפכתי לצינית, ואני יכולה עדיין להינות עם הזוג, ולהתרגש איתם.חתונות מהעולם

מדי פעם, כשמצלמים זוג לפני חתונתם ("בצילומי -חוץ") נפגשים עם זוגות נוספים. אני תמיד חשבתי ש"הזוג שלנו" מוצלח יותר, אבל אין ספק שזה מצחיק / מטופש לראות את הטרפת באיזורי-הצילומים המפורסמים (לא רק "נווה צדק", "הנמל" ו"התחנה". הרבה מהם ידועים רק לצלמים ובכל זאת יש תור לצילום ליד עץ מסויים, או חירב'ה עם גרפיטי שמצטלם טוב…). זאת פשוט סיטואציה מצחיקה…

חתונות
מלבישים כלה. ברור שמעיין (השמאלית) היא הכלה שלי!
חתונות
נו מי "הזוג שלנו"?

גם היום, כשאני מטיילת בחו"ל ורואה חתן וכלה מצטלמים אני עוצרת משתאה. מצד אחד זה בדיוק כמו בארץ. מצד שני מגולמת בהצצה קצרצרה בסיטואציה הזו תרבות שלמה של ארץ אחרת. מעניין "איך זה אצלם" עובר לי בראש.

חתונות מהעולם
חתונה שראיתי בסידני אוסטרליה
חתונות מהעולם
חתונה שראיתי בסידני אוסטרליה
חתונה בפריז צרפת
צילומי חתונה שנתקלנו בהם בפריז צרפת
חתונות מהעולם
צילומי חתונה שראיתי באיטליה
חתונות מהעולם
חתונה שראיתי באיטליה. הזוג חומק פנימה מכניסה נפרדת. כ-30 מוזמנים סה"כ! איזו הקלה

וכיוון שכולם במשפחתי יודעים שאני חובבת חתונות, אם בגלל המקצוע שלי, ואם סתם מתוך סקרנות, מדי כמה חודשים בן משפחה מתחשב חושב עלי ושולח עבורי תמונת חתונה ממקום טיוליו בחו"ל. טוב שיש לי עוד כמה צלמים במשפחה ששולפים את המצלמה ברגע הנכון.

חתונות מהעולם
תמונה שאבא שלי צילם בליטא 
חתונות מהעולם
תמונות שרן גולדמן צילם ביפן
חתונות מהעולם
תמונות שרן גולדמן צילם ביפן
חתונות מהעולם
תמונות שרן גולדמן צילם ביפן
צילומי זוג בהוואי
צילומי זוג בהוואי, שוב בזכות משפחת גודלמן

בתקופה האחרונה תמר מאוד בעניין של "להיות כלה". יש לה קשת-הינומה שהיא מסתובבת איתה בבית, היא קוראת לעצמה "כלה" ודורשת מאיתנו לשתף עם זה פעולה ("לדוגמא: "תמר, בואי לאכול" – "אני לא תמר, אני כלה!"). לכן, אי אפשר לתאר את ההתרגשות כשראינו זוג-חתן-כלה-אמיתי מצטלם בפארק בסתיו. הבנות רצו אל הזוג כדי לראות מקרוב את התופעה. הן אמנם התביישו להתקרב ממש, אבל עמדו מהופנטות והסתכלו.צילומי זוג בסטנלי פארק צילומי זוג בסטנלי פארק

ואולי בעוד כמה שנים, עד שתמר תחליט אם היא רוצה להתחתן או לא, כל התופעה הזו כבר תפוג מהעולם…

או שלא.

תמרול כלה
תמרול כלה

הילדים לבית מלחי

הם היו שניים. גדלים במושבה, בין שדות, פרדסים, וישובים שקמים סביב. מוקפים חברים וחברות ממש כמותם. בילדות חופשייה ומאושרת, של שגרת לימודים-עבודה במשק, רכיבה על סוס, על טרקטור, טיפול בחיות המשק, והרפתקאות כמו שיש רק לנערים שההורים שלהם עסוקים בלהקים מדינה. יחפים ושחומים, במכנסיים קצרים ובלורית, הם חרשו את השדה, קטפו בקטיף, חלבו פרות, אספו ביצים בלול. גדלו והיו עצמאיים עוד לפני בגרות. כנערים כבר הושבעו ל"הגנה", ושמרו בעצמם על ביתם מפני פורעים ומסתננים. הם היו יפי הבלורית והתואר. בגיל 10/14 הצטרפה אליהם אחות קטנה, שובבה, פרחחית יחפת רגליים.

kids

הם חיו חיים מלאים. דור הולך ונעלם.

אורי מלחי 1929-2006. מנשה מלחי 1933-2016.

ימי בנימינה
מילים: אהוד מנור
לחן: מתי כספי 

מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים
שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים
שספר כל נמש חרש ובחול נרדם –
מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?

אני רוצה לחזור
אל הימים הכי יפים שלי
הימים היחפים של בנימינה –
כן, אני זוכר, הכל זרם לאט,
השמש לא מיהר
אנשים אמרו שלום,
חבר היה חבר.

"היורה ירד מחר הבט בלבנה"
"איך היה יבול הענבים השנה?"
"היכנסו הערב יש ריבה מתות גינה",
"ובלילה תתכסו כי תהיה צינה."

אני רוצה לחזור…

ועכשיו אם יום או ליל, אם רע לי ואם טוב
אין לי רגע זמן לשבת ולחשוב.
לפעמים אני כמעט מדעתי יוצא
כל ימי אני הולך לשם ולא מוצא.

אני רוצה לחזור…

מה קרה לילד שנרדם בחול החם
שיום אחד, לפתע, קם ונעלם?

הגולשות

בינואר 2008 נסענו – רם ואני לטיול בניו-זילנד (שלושה ימים באוסטרליה, חודש בניו-זילנד, שבוע בתאילנד, ואז רם נשאר עוד איזה חודש וחצי בתאילנד, קמבודיה ושות' ואני חזרתי ללימודים ולמבטים מאוכזבים של כולם שרם לא הציע לי נישואים…. אבל סטיתי מהנושא)

כמו שציינתי בכדי להגיע לניו-זילנד עברנו דרך סידני/אוסטרליה. כל כך התכוננו לטיול הזה באי הדרומי בניו-זילנד, שאני חושבת שאפילו לא ידענו שאנחנו מגיעים לסידני בדיוק ב"יום אוסטרליה" (Australia Day). בדיעבד אלה היו שלושה ימים של חגיגות מקסימות, משט ומטס מסביב לבניין האופרה, מופע זיקוקים (שישנתי ברובו, היינו בג'ט-לג מטורף), תערוכת מכוניות פורד עתיקות, ועוד אינסוף אטרקציות, מופעים וחגיגות.

יום אוסטרליה

ביום השלישי נסענו לחוף מנלי (Manly) שהמליצו לנו עליו כחוף יפהפה וגם כייפי לרחצה. הגענו בעיצומן של תחרויות מים מכל הסוגים: כל סוגי ספורט המים הוצגו לפנינו, תחרויות גלישה שונות, כל סוגי תחרויות בסגנון "מירוץ שליחים" של סגנונות שחייה שונים, תחרויות של קבוצות ויחידים. זה היה יום ראשון והחוף היה מלא כולו במתחרים וצופים, במינון די דומה. היתה לי הרגשה שכל מי שרוצה מתחרה פה. המקצים לא היו מקצועיים בלבד, והאווירה היתה מלאת אנרגיה: כולם היו בחוף או במים, מעודדים ומתחרים לסרוגין. ככה זה הרגיש.

אני צילמתי במצלמת הניקון שלי, ובמצלמת ה"הולגה" שאז עוד הייתי סוחבת איתי לכל טיול (היא לא כבדה אבל בנוסף למצלמה+עדשה+פלאש של הניקון עוד מצלמה וסרטי 120). אבל בעיקר הייתי מהופנטת. זו היתה חוויה ממש מרגשת. "האוסטרלים האלה יודעים לחיות", חשבתי לי, מתפעלת. באמת כולם נראו שזופים ושמחים. הם יודעים איך לחגוג לפחות.

אחרי כמה חודשים בארץ (כן כן, אחרי שרם גם כבר הציע לי נישואים) תמונת ה"גולשות" ממנלי הודפסה, הודבקה לPVC מאחור ופרספקס מלפנים ונתלתה בסלון שלנו.

הגולשות

גם היא כמו תמונת הנמר בחדר השינה נראית מעובדת לאינסטגרם. היא צולמה ככה וסטיות הצבע הן בגלל חדירות האור למצלמת ה"הולגה" (שהיא מצלמת פלסטיק בעלת עדשת פלסטיק. זו בחירה אומנותית של מי שרוצה להיות קצת פחות "ייקה"…)

עד אז היתה תלויה על הקיר הזה בסלון אחת התמונות מפרוייקט הגמר שלי ב"בצלאל". זו דווקא היתה תמונה חדה (חדות כמו שאפשר רק ב"האסלבלד"), שאותה הדפסתי באופן ידני בעצמי לפני תערוכת הגמר. מבחינתי תמונת ה"צופים" היתה חמורת סבר, "כבדה". היא גם הזכירה לי את כל הלחץ, הציפיות והאכזבות סביב תערוכת הגמר.

הצופים

למחרת היום ב"מנלי" התחלנו את הטיול שלנו בניו-זילנד, שהיה אחד הטיולים היפים, המעניינים, המרגשים והחוויתיים ביותר שהיו לי. שגם סימל עוד עליית מדרגה בקרבה ביחסים ביני לבין רם.

עידן חדש. תמונה של מרחבים אחרים, רחוקים. תמונה אופטימית. הגולשות, רגע לפני ההזנקה. דרוכות ומצפות. עוד רגע נכנסות למים הקרירים, ביום שמשי אחד בחגיגת העצמאות של עם אחר, באוסטרליה.

רק ברגע זה, כשאני כותבת, אני רואה ששתי התמונות מצולמות מהגב.

אף-אל-אף

כילדה אהבתי לשבת להסתכל באלבומים המשפחתיים (אני יודעת שכל הילדים אוהבים לעשות את זה. אני אוהבת עד היום). ההורים שלי השקיעו: היו לנו גם אלבומי משפחה מסודרים, וגם אלבומים אישיים לכל אחד מהילדים ובו התמונות שלו.

אחת התמונות הזכורות לי במיוחד היא זאת: אחת מסדרה בה אני ואבא שלי יושבים אף-אל-אף על הכורסה בסלון, ואני מתפקעת מצחוק מזה.

בשנה ג' ב"בצלאל" עשיתי פרוייקט של שיחזור זכרונות ילדות. צילמתי את עצמי (ומשפחתי, וחברי) בכל מיני מצבים שזכורים לי מהילדות, רק כשאני כבר מבוגרת. (אולי אעלה אותם בפוסט נפרד. צריך לבקש אישורים ולשכנע את המצולמים שלא צריכים להיות נבוכים מזה… אף אחד לא יראה, בקטנה, זה רק באינטרנט)

בת הזקונים. הבת הקטנה של אבא. כבר לא כל-כך קטנה. (הכל יחסי, זה היה לפני יותר מעשר שנים).

אבל רגע אינטימי וכייפי כזה, אף-אל-אף, אבא וילדה… כאדם מבוגר רק הרגע שלוקח לצלם את זה היה לי כל-כך ארוך ומביך. ומוזר.

עכשיו כשאני מסתכלת שוב בתמונה אני רואה את המבוכה שלי, אבל רואה בעיניים של אבא שלי שלו זה דווקא לא מוזר. אבא ובת. אף-אל-אף. רגע של כייף.

שלוש נשים קרירות

שלושה ימים אחרי החתונה שלי, בתיאום מראש, שלוש שמלות כלה נשלפו משלושה בוידעמים, ושלוש נשים בכפכפים ושיער מרושל לבשו אותן וירדו להצטלם למטה, בין הבניינים.

לפעמים יודעים כשתמונה היסטורית נוצרת.

שלוש נשים

ואני לא צינית בכלל.

שלוש נשים

שלוש נשים

יש לי הדפס של אבא שלי בסלון

אחרי "בצלאל" הלכתי ללמוד ב"מדרשה", במסלול הסבת אקדמאים להוראת אומנות. (כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי פחד קהל נוראי, ולא ברור איך חשבתי לרגע שאוכל לעמוד מול כיתה שלמה וללמד – או למה התמדתי בזה וסיימתי את התואר, אבל שויין). ונדרשתי להשלים "נקודות אקדמיות" בסדנאות אומנות. בקיצור, ככה התגלגלתי ללמוד סדנת הדפס, שהיתה סדנה מרגשת, מלמדת, מעשירה, ומהנה מאוד מאוד. אני עדיין מחכה ליום שאחזור לעסוק בהדפס רשת. (ככה גם התחלתי ללמוד קדרות, אבל על זה בפוסט אחר).

כצפוי כל ההדפסים שלי היו מבוססי צילומים.

הדפס

לתרגיל הגמר עשיתי הדפס על פי תמונה של אבא שלי מגיל 5. אני לא מתיימרת להיות אובייקטיבית, אבל לדעתי (הסובייקטיבית) זאת תמונה מקסימה. תמונה שובת לב, יפה, רכה, – ואני יכולה להתבונן בה דקות ארוכות.

אורי בן 5

מזל, כי בשבע השנים האחרונות ההדפס הזה תלוי בסלון שלי.

הדפס סלון

הדפס סלוןהדפס סלון

ד"ר אילזה לוינסקי, רופאת נשים, סבתא שלי

סבתא שלי מצד אבא, אילזה, נולדה וגדלה בברלין, בתחילת המאה ה-20.

היא גדלה בבית יהודי בורגני, בו שני הילדים עודדו לצאת ולרכוש השכלה גבוהה. היא בחרה ללמוד רפואה, כמו אביה, כמו דורות רבים של גברים רופאים במשפחה.

בית ספר לרפואה

סטודנטית לרפואה, בשנות ה-20 של המאה ה-20.

בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה היא פוטרה מעבודתה בבית החולים, ארזה מזוודה ועלתה ארצה בעקבות בן זוגה (בעלה לעתיד) הציוני: היינס לוינסקי. גם הוא היה רופא.

סבא וסבתא שלי היו בין מקימי "רמות השבים". הם הקימו בעצמם בית, לול, משק, ועבדו בו.  אבא שלי מספר שלקח יותר משנה להקים את הישוב. שנה של הליכה מהצריפים בהם ישנו, לנקודה שבה הקימו את הבית. הם בנו אותו בעצמם, מהיסוד, הקימו לול, למדו להיות חקלאים.

אחרי כמה שנים בעלה נפטר. הלול הושכר, הבית נמכר.

היא חזרה לעסוק ברפואה. בהתחלה בהתנדבות, אחר כך הצליחה למצוא משרה כרופאה גניקולוגית.

ד"ר אילזה לוינסקי, סבתא אילזה בשבילי, עסקה ברפואת נשים עד שפרשה בגיל 66. היא עבדה כרופאה מנתחת ומיילדת בבית חולים בילינסון, במרפאת הנשים של בית חולים דונלו-דג'אני ביפו, ובקליניקה פרטית בביתה ברמת גן.

גידלה שני ילדים וחמישה נכדים.

מנתחת גלית לוינסקי

סבתא שלי היתה אישה קשה. "לא קלה", זה מה ששמעתי שאמרו עליה.

"ייקית" קשוחה, עצמאית, דעתנית. עם ציפיות גבוהות.

הלוואי שהבנות שלי היו מכירות אותה. אני זכיתי.