קיר תמונות

בבית שלנו ברחוב המעגל היה לנו במטבח קיר תמונות.

קיר תמונות

קיר תמונות

כן אני יודעת, זה טרנד שכבר יש (כמעט) בכל בית, בכל בלוג, בכל חנות, די כבר יצא מכל החורים שבקיר הטרנד הזה. (רונית כפיר כתבה עליו כאן כבר מזמן….).

אבל כשעברתי לגור בדירה הזאת, של סבתא שלי, בשנת 2004, היה לי בראש הרעיון הזה של "קיר תמונות" והוא בכלל לא היה מטרנד אלא מזיכרון נעורים. זכרתי שבבית הוריה של חברתי רביד (כן, את!) בשנות נעורינו היו תלויות במטבח מעל השולחן (או בפינת האוכל?!) תמונות משפחה ממוסגרות בפשטות, שמילאו קיר שלם. כל כך אהבתי את הקיר הזה. המיקום במטבח – לא בסלון לתצוגה אלא בחלל יומיומי, והתמונות עצמן – אני זוכרת כמה שהתרשמתי מזה שאלו לא היו תמונות משפחה קלאסיות של "חיבוקים למצלמה", אלא פשוט תמונות טובות שלהם, ממוסגרות במסגרת פשוטה ותלויות בחוסר סדר מאורגן.

כיוון שכבר היה לי את הרעיון הזה בראש במשך הרבה זמן, התחלתי בלאסוף מסגרות קטנות בכל מיני חנויות ואצל ממסגרים, ואחר כך התאמתי להן תמונות, וכך לי ולשותפתי לדירה אז – ליאת – היה קיר תמונות במטבח. הוא התחיל במספר קטן של מסגרות, ותמונות של חברים שלנו בהווה ובעבר, וקצת משפחה. עם השנים המטבח נשאר, הקיר "גדל", והתמונות השתנו: יותר תמונות משפחה, ויותר אחיינים ואחייניות שלי בארץ ובעולם. אחרי המעבר של רם לדירה נכנסו למסגרות גם תמונות שלו ושלנו ושל ילדי הבני-דודים שלו. ועם הפיכתנו למשפחה בעצמנו, לאט לאט, עלמיק ותמרול תפסו את רוב המסגרות. בחלוף השנים (ובעזרתה האדיבה של איקאה שנחתה בארץ) אוסף המסגרות שלי גדל, ואיתו גם קיר התמונות.

תולות תמונות אחרי סיוד. אני בהריון עם עלמה, 2011
תולות תמונות אחרי סיוד. אני בהריון עם עלמה, 2011

העברנו ימים ושבועות ושנים באכילה מול הקיר הזה. לפחות שתי ארוחות ביום. זו היתה דרכינו גם "לשמור על קשר" עם המשפחה שבחו"ל, כי למרות שהבננות שלי פגשו את בנות הדודה הקנדיות שלהן רק פעם בשנה, הן הכירו אותן טוב, לפחות בתמונות.

תמר מתבוננת בקיר תמונות

קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות

בשנים האחרונות החלטתי לא להוסיף עוד מסגרות, כיוון שהקיר הכיל את כמות המסגרות המקסימלית בעיני, אלא להחליף את התמונות הקיימות בתמונות מעודכנות יותר. היו כמה תמונות שהרגשתי שהן "על-זמניות" והן זכו להשאר, אבל פעם בכמה חודשים החלפתי את השאר. כשנתקלתי בצילום טוב, או אחרי אירוע רב משתתפים (ליל הסדר למשל) או טיול. עלמיק (כמו עלמיק) כבר ממש חיכתה שאחליף ואעדכן את התמונות. וכיוון שראינו אותו יום יום, אכלנו מולו, ישבנו לידו, וחלפנו על פניו עשרות פעמים ביום, בכל פעם שהחלפתי או הזזתי תמונה אחת, עלמיק מיד ראתה ושמחה מזה. מאוד קל לשמח את הילדונת הזאת.

תמונות שבעבר הרחוק זכו להיות על הקיר
תמונות שבעבר הרחוק זכו להיות על הקיר
תהליך החלפת התמונות
תהליך החלפת התמונות
קיר תמונות
כעבור שנתיים. הגיע הזמן לעדכן
קיר תמונות
כמה שהם גדלו! עלמיק ואסף, וגם נגה וסבא רוני
קיר תמונות
שתיים בובותיים

קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות קיר תמונות

כשעזבנו את הדירה במעגל הסרנו את המסגרות מהקיר, החורים נסתמו, והקיר נצבע. אספתי לי כמה תמונות מודפסות ולקחתי איתי. היו אלה שאריות של תמונות שנתתי לחברים לפני המעבר, וכמה תמונות שהוצאו מהמסגרות, שהייתי "חייבת" לקחת לוונקובר. בבית בכחול והשכור שלנו בוונקובר, אחרי איסוף רעיונות יצירתיים לתליית תמונות בעזרת וואשי טייפ, תליתי את התמונות שהבאתי מהארץ בחדר עבודה/משחקים שלנו.

קיר של אהבה וגעגועים.

קיר תמונות בוונקובר

קיר תמונות

קיר תמונות
תמרול מתגעגעת באופן אקטיבי

אני לא יודעת אם בדירה הבאה שלנו יהיה שוב קיר תמונות. עכשיו אחרי שראיתי כזה בכל כך הרבה בתים – נראה לי שמיציתי. ואפשר גם לסכם את זה כך:

פעם, בעודי מפשפשת במחלקת המסגרות באיקאה שמעתי שיחה בין שתי נשים, זה הלך בערך ככה:

אישה 1: "אולי תעשי כזה, קיר עם תמונות, תקני כמה מסגרות פה ותשימי"

אישה 2: "נראה לך?! זה מזכיר לי קיר זיכרון. בחיים אני לא אעשה כזה דבר בבית שלי".

מ.ש.ל

פרידה מהבית ברחוב המעגל

נכנסתי לגור פה באוגוסט 2004. אני עוזבת בדיוק אחרי 12 שנה, ביולי 2016.

גרתי פה שנתיים וחצי עם ליאה, אחר כך עם רם, אחר כך עם רם ועלמה, ואז עם רם ועלמה ותמר.

עברתי לפה מירושלים, עם תום לימודי הצילום שלי ב"בצלאל", חיפשתי עבודה בצילום, עבדתי בצילום אירועים ובגלידרייה, ואחר כך בצילום אירועים ובעיצוב אלבומים, ואחר כך הפכתי שותפה של אלי מעייני בצילום אירועים. אחר כך עבדתי בצילום אנשים לבדי.

הדירה הזאת היתה של סבתא שלי. הרבה שנים היא הזכירה לי רק אותה.

הבית במעגל הבית במעגל להמשיך לקרוא

הגולשות

בינואר 2008 נסענו – רם ואני לטיול בניו-זילנד (שלושה ימים באוסטרליה, חודש בניו-זילנד, שבוע בתאילנד, ואז רם נשאר עוד איזה חודש וחצי בתאילנד, קמבודיה ושות' ואני חזרתי ללימודים ולמבטים מאוכזבים של כולם שרם לא הציע לי נישואים…. אבל סטיתי מהנושא)

כמו שציינתי בכדי להגיע לניו-זילנד עברנו דרך סידני/אוסטרליה. כל כך התכוננו לטיול הזה באי הדרומי בניו-זילנד, שאני חושבת שאפילו לא ידענו שאנחנו מגיעים לסידני בדיוק ב"יום אוסטרליה" (Australia Day). בדיעבד אלה היו שלושה ימים של חגיגות מקסימות, משט ומטס מסביב לבניין האופרה, מופע זיקוקים (שישנתי ברובו, היינו בג'ט-לג מטורף), תערוכת מכוניות פורד עתיקות, ועוד אינסוף אטרקציות, מופעים וחגיגות.

יום אוסטרליה

ביום השלישי נסענו לחוף מנלי (Manly) שהמליצו לנו עליו כחוף יפהפה וגם כייפי לרחצה. הגענו בעיצומן של תחרויות מים מכל הסוגים: כל סוגי ספורט המים הוצגו לפנינו, תחרויות גלישה שונות, כל סוגי תחרויות בסגנון "מירוץ שליחים" של סגנונות שחייה שונים, תחרויות של קבוצות ויחידים. זה היה יום ראשון והחוף היה מלא כולו במתחרים וצופים, במינון די דומה. היתה לי הרגשה שכל מי שרוצה מתחרה פה. המקצים לא היו מקצועיים בלבד, והאווירה היתה מלאת אנרגיה: כולם היו בחוף או במים, מעודדים ומתחרים לסרוגין. ככה זה הרגיש.

אני צילמתי במצלמת הניקון שלי, ובמצלמת ה"הולגה" שאז עוד הייתי סוחבת איתי לכל טיול (היא לא כבדה אבל בנוסף למצלמה+עדשה+פלאש של הניקון עוד מצלמה וסרטי 120). אבל בעיקר הייתי מהופנטת. זו היתה חוויה ממש מרגשת. "האוסטרלים האלה יודעים לחיות", חשבתי לי, מתפעלת. באמת כולם נראו שזופים ושמחים. הם יודעים איך לחגוג לפחות.

אחרי כמה חודשים בארץ (כן כן, אחרי שרם גם כבר הציע לי נישואים) תמונת ה"גולשות" ממנלי הודפסה, הודבקה לPVC מאחור ופרספקס מלפנים ונתלתה בסלון שלנו.

הגולשות

גם היא כמו תמונת הנמר בחדר השינה נראית מעובדת לאינסטגרם. היא צולמה ככה וסטיות הצבע הן בגלל חדירות האור למצלמת ה"הולגה" (שהיא מצלמת פלסטיק בעלת עדשת פלסטיק. זו בחירה אומנותית של מי שרוצה להיות קצת פחות "ייקה"…)

עד אז היתה תלויה על הקיר הזה בסלון אחת התמונות מפרוייקט הגמר שלי ב"בצלאל". זו דווקא היתה תמונה חדה (חדות כמו שאפשר רק ב"האסלבלד"), שאותה הדפסתי באופן ידני בעצמי לפני תערוכת הגמר. מבחינתי תמונת ה"צופים" היתה חמורת סבר, "כבדה". היא גם הזכירה לי את כל הלחץ, הציפיות והאכזבות סביב תערוכת הגמר.

הצופים

למחרת היום ב"מנלי" התחלנו את הטיול שלנו בניו-זילנד, שהיה אחד הטיולים היפים, המעניינים, המרגשים והחוויתיים ביותר שהיו לי. שגם סימל עוד עליית מדרגה בקרבה ביחסים ביני לבין רם.

עידן חדש. תמונה של מרחבים אחרים, רחוקים. תמונה אופטימית. הגולשות, רגע לפני ההזנקה. דרוכות ומצפות. עוד רגע נכנסות למים הקרירים, ביום שמשי אחד בחגיגת העצמאות של עם אחר, באוסטרליה.

רק ברגע זה, כשאני כותבת, אני רואה ששתי התמונות מצולמות מהגב.

הבית שלנו: העץ של הבננות

שאלו אותי לא פעם על העץ – המדבקה בצורת עץ בחדר של הבננות.

חדר בנות

אפשר לקנות כזה עץ (ומדבקות מטפטים וינטג' מרהיבות נוספות) ב-INKE (לא, זה לא איקאה אם למישהו האותיות נראות מוכרות). אמנם הכל באמת יקר, ויש עוד להוסיף משלוח ואולי מכס בארץ, אבל באתר הזה יש את מדבקות הקיר היפות ביותר שראיתי…

אז ראיתי את המדבקה הזאת לראשונה בחנות חפצים לילדים בונקובר/קנדה כשנתיים לפני שבכלל הייתי בהריון… והיא לא יצאה לי מהראש. כשהייתי בהריון ועיצבתי את החדר של הבננות היא הפכה לסוג של אובססיה. במשך חודשים האתר היה פתוח אצלי על המחשב, הייתי משוטטת ברחבי ETSY ואתרים אחרים בחיפושים אחר מדבקת עץ זולה יותר שתדמה ביופיה לעץ הזה שראיתי לפני שנים… מתלבטת בין עץ למדבקת פיל או ג'ירפה… וחוזרת לעץ. בקיצור לא היתה ברירה ורכשתי אותו.

המדבקה עשויה טפט וינטג' אמיתי (לטענת האתר) ומגיעה בחלקים. הגזע מגיע בכמה חלקים והעלים בנפרד. בוחרים באתר את הגוונים של הגזע ושל העלים (שלי זה מאי 126 לדעתי), ומקבלים מקבץ מגוון של עלי-טפטים שונים בצבעוניות שהזמנת. אני הזמנתי מראש תוספת עלים כי רציתי עץ מרובה עלווה. בעזרת דבק טפטים מדביקים עלה עלה, בחופש יצירתי מוחלט.

 מרוב התלבטויות… עד שבחרתי, ועד שהחבילה הגיעה מהולנד, והוצאה מהדואר, וכיוון שילדתי את עלמה מוקדם מהצפוי בשבוע 34…

יצא ששמונה ימים אחרי ניתוח קיסרי עמדתי והדבקתי עץ בדבק טפטים אל הקיר.

זאת אומרת לא יפה להגיד "הדבקתי".

יותר נכון לומר "ישבתי עם עלמה על הכיסא (רוב הזמן הנקתי. היא היתה פגית – זה לקח שעות) וכיוונתי את רם והוא הדביק עץ על הקיר". עלה עלה. אני אמרתי הוראות והוא הדביק: "תנסה קצת ימינה, בענף הימני יותר, במקבץ עם האדום, יותר למעלה, תסובב קצת, הפוך, עכשיו שמאלה, עוד למעלה, עכשיו תדביק".

זה לקח יומיים וחצי.

לא יאמן שהיתה לנו סבלנות.

ומזל שעלמיק עזרה.

השובך על העץ של נועה- Tutika המוכשרת

איזה כיף שאני מוקפת בחורות מוכשרות

החדר של הבננות מלא ועמוס חפצים, משחקים, רהיטים… אבל אם מסתכלים טוב (בעיקר כשהוא מסודר) רואים שבין הלגו לפליימוביל פזורים חפצים, קישוטים ובובות שנעשו בעבודת יד. ממש ממש – נסרגו/נתפרו/צויירו/חוברו/הורכבו/נבנו לגמרי בידיים. למזלי אני מוקפת בחורות (חברות טובות ואחות טובה) מוכשרות כל כך!

וזה הזמן לתת במה (וקרדיט) לכל יצירת אמנות כזאת שמקשטת את החדר, שנעשתה באהבה וניתנה לבננות (או לי):

ממליצה בחום להגדיל את התמונות!

אתם חייבים להגדיל את התמונה!

חדר של הבננות

והנה קצת יותר מקרוב ובכבוד הראוי:

 והנה רשימת התודות: (זה ממש אוסקר, באמת!)

תודה לרוטב (רותם מזרחי) חברתי המהממת בעלת ידי הזהב שסרגה לעלמיק את הג'ירפה היפפה כשהיא נולדה (ונקראת על שמה "יפפה" בפי הבננות), ובכלל סורגת בובות מדהימות (אולי תשכנעו אותה להתחיל סופסוף למכור קצת?!). תודה ל"מותק" הדס הול על כל הבובות לאורך השנים… על השמלות, הבגדים, וחברות האמת. תודה ל"טוטיקה" נועה הולשטיין על בית הציפורים ועל ההשראה הצבעונית. תודה לאביגיל אברמוביץ' על שמיכת טלאים משגעת שנתפרה באהבה לעלמיק כשנולדה. תודה לליאת יניב חברתי המוכשרת והנדיבה, על התמונות, האיורים, הפסלים, הכריות, התיקים וכל המתנות לאורך שנות החברות שלנו… תודה לשרון אחותי האהובה על כל המצעים, הפילים, הכריות, מובייל טיפות, התמונות, והאביזרים… אין כמו אחיות. אבל כמוך באמת אין!

רק שלא שכחתי אף אחת….

אז אם עד עכשיו לא היתה ברורה מטרת הפוסט…

תודה!

והנה קישורים לשאר מקורות עבודת היד (שרק ניקנו באהבה): עכבר הפיקה מ"מעשיי"ה", השטיח הסרוג של "פיצקדולים", הקיפוד הסרוג, חנות "שוקה" של עדי שבהשראתה הכנתי את האהיל למנורה, וקניתי עוד ועוד דברים משם…

הדירה החדשה

לפני שלוש שנים קנינו דירה. ב"קרניצי החדשה", צמוד לקריית קרניצי, השכונה ששנינו גדלנו בה (וההורים שלנו עדיין גרים בה). זו היתה החלטה חפוזה, כי היה צריך להחליט ממש מהר, כי זאת "הזדמנות", כי אנחנו רוצים לגור ליד ההורים שלנו, כי זו שכונה טובה, כי זו השקעה טובה… כל הסיבות הנכונות. ובכל זאת: אני לא מסוגלת לקחת כאלה החלטות, בכאלה סכומי כסף, עם כזאת התחייבות לעתיד, כשמדובר בפיסת נייר ועליו שרטוט של דירה. אז החלטתי שהאחרים יחליטו בשבילי, בתקווה שעד שהדירה באמת תהיה מוכנה ונצטרך לעבור אני אחליט מה דעתי בעניין.

צרות של עשירים.

אני פשוט מאוד מאוד אוהבת את הדירה שלי… למרות שהיא ליד רחוב ביאליק, ומלוכלך פה, ואין חניה, והסביבה רועשת, וביאליק זה רחוב ממש הארד-קור רמת-גן, ואין גינות ציבוריות יפות, ולא הייתי רוצה שהבנות יחצו כל כך הרבה כבישים בדרך לבית הספר… יש המון חסרונות פה. אבל את הדירה עצמה אני כל כך אוהבת. (וגם ממש לא אוהבת שינויים).

ו"דירת קבלן" זה מושג שמעביר בי חלחלה… איפה ה"אופי" של הדירה, כשכל הדירות נראות אותו הדבר? ולעבור מבניין של שש דירות לבניין של 100? ואין אוכלוסיה מגוונת, אין מכולת, וספר, וההוא מהמיצים שמכיר אותי… מן ניכור שבתוך הצפיפות. לא שיש לי בעיה לגור בבניין – גדלתי בבניין, ואין לי בעיה עם שכנים… לא יודעת להסביר את הרתיעה. יודעת שזה ההפך מהבית שהייתי מדמיינת לעצמי. אבל יש גם יתרונות: זה ממש קרוב להורים (הבנות יכולו ללכת ברגל לסבא וסבתא!), זאת "שכונה טובה" (גדלתי בה, לפני שהכפילה את גודלה אני יודעת בוודאות שהאוכלוסיה היתה "טובה". היתה לי שם ילדות נהדרת), יהיה פארק גדול, עם דשא (ולא מוקף רק בתי אבות כמו הגינה הציבורית פה), והדירה חדשה, חדשה. הדוגמא היחידה שעודדה אותי היא הדירה של חברתי עינת. גם "דירת קבלן" אבל מקסימה, מוארת, ועם אופי.

אני יודעת – צרות של עשירים.

"את יכולה לעשות בה מה שאת רוצה". "תעשי את הבחירות שלך, ככה הדירה תקבל אופי". "תעצבי אותה איך שאת אוהבת". אז מתברר שבדירת קבלן יש "סטנדרט". מקבלים שרטוטים של הדירה, ואפשר לעשות שינויים. כל שינוי עולה פעמיים: גם זיכוי מופחת על השינוי, וגם המחיר של החדש. (למשל: בוחרים קרמיקה לא מה"סטנדרט": זיכוי סימלי על הקרמיקה + חיוב מלא על הדגם הנבחר). גם תשלום לספק, וגם תשלום לקבלן.  (למשל: רוצים להוסיף ברז שירות במרפסת: הברז עולה נגיד 100 שקל, החומרים עולים נגיד 200 שקל, אבל "הוספת ברז" בפירוט של הקבלן עולה 3000 שקל. להלן: ברז=3300 שקל).

אני יודעת – צרות של עשירים.

אמרתי לעצמי: אני מוכשרת, יש לי עין, למדתי בבצלאל. אני יכולה לעשות את השינויים האלה לבד. כמה קשה להוריד "שירותי אורחים" מהשרטוט?! לשימחתי ולמזלי החלטנו ללכת לפגישת יעוץ אצל רונית כפיר, מעצבת הפנים הסופר מוכשרת (האחת והיחידה! מספר אחת! המהממת! מתים עלייך!) רק בשביל לקבל קצת טיפים לאיך להתחיל ומה חשוב לדעת לפני שנפגשים עם ה"שינויי דיירים" (האדריכלית מטעם הפרוייקט שמטפלת בשינויים ובבחירות של כולם). הבנו מיד שזה גדול עלינו. ושבשביל אנשים פרפקציוניסטים כמונו, כדאי להשקיע עכשיו את הכסף בעזרה מקצועית ולא להתחרט אחר כך.

אז לפני קצת יותר משנה התחלנו את תהליך העיצוב עם רונית. מילאנו שאלון ארוך ארוך על אורח החיים שלנו, החפצים שלנו, ההעדפות שלנו, והאהבות שלנו. לפי השאלון הזה ובכישרון רב רונית עיצבה לנו את הדירה המתאימה לנו ביותר. הפגישה הראשונה היתה הכי מרגשת: לפנינו הונחו שש סקיצות שונות (שונות לגמרי, בדברים מהותיים) של הדירה העתידית. הסקיצות היו כל כך שונות, וכל כך יפות שבחרתי מיד שלוש שונות שהייתי רוצה לגור בהן. למשל אחד הדברים שכתבנו בשאלון, זה שהחלום שלי הוא ספרייה גדולה בסלון. בסקיצה אחת היא הופיעה על הקיר הגדול בסלון. בסקיצה אחרת הספרייה תפסה קיר שלם במסדרון, שקועה. בחיים לא הייתי חושבת על זה לבד! (בשביל זה יש מעצבת). היו חמש/שש סקיצות למטבחים, וכולם יפים וגדולים כמו שרצינו. והלהיט של הבית, הדבר שקלע בול לרצון שלנו, בלי שבכלל ידענו שזה מה שאנחנו רוצים: בחלק מהסקיצות רונית ביטלה חדר אחד, והפכה אותו לחלל חצי פתוח שמתחבר עם הסלון – חדר משחקים. אנחנו ביקשנו לשמור על הפורמט של חדר שינה אחד לבנות וחדר משחקים נפרד. אבל רונית טענה ש"אף ילד לא משחק בחדר משחקים. תמיד הילדים רוצים להיות איפה שהשאר נמצאים – בסלון / במטבח, ושם הם ישחקו". אז היא הפכה את חדר המשחקים לפתוח, כך שיהיה חלק (אחורי) של הסלון.

בסבלנות, בייסודיות, ועם שימת לב לפרטים הקטנים ביותר ("איפה תרצי לתלות את ההדפס של אבא שלך? כדי שלא נשים בטעות שקע מאחוריו") רונית עברה איתנו חדר חדר, שקע שקע, רהיט רהיט. אנחנו עברנו על הסקיצות ובחרנו מכל האפשרויות את הדברים שמתאימים ביותר לנו. (לקח לנו כמה ימים טובים, והרבה התלבטויות). מכל אלה היא בנתה את הדירה לפרטי פרטים, כל רהיט שלנו שמתוכנן לעבור לדירה שובץ, כל מחשבה נלקחה בחשבון (המיטות של הבננות יסודרו בצורת ר'? או אחת מול השניה? לאן הראשים יפנו? האם המנורה במסדרון לא תסנוור אותן מהזווית הזאת? כמה מנורות רואים כשפותחים את הדלת של הבית? מה גובה נוח למפסק? וכו' וכו'. אין סוף פרטים).

במקביל היינו צריכים ללכת לבחור ריצוף (יבש ורטוב), חיפוי (חדרי מקלחת ומטבח), ברזים, אסלות, ארונות מטבח, שיש, דלתות… כי לפני יציקת הרצפה והקירות צריך לתת לקבלן תוכניות מפורטות של כל הבחירות והשינויים. את השלב הזה החלטנו שכן נעשה לבד. מצאנו את עצמינו מתחילים להתעניין בצבעי רובה, אופני הנחת חיפויי קירות במקלחת, ממששים אריחים בבתים של חברים, מתייעצים עם בעלי ניסיון, הולכים להרצאה על  פירזול מטבחים, אוספים טיפים מחברים שבתחום (חברתי מעצבת הפנים עדי מזרחי פרידמן תרמה מנסיונה בעיצוב מטבחים), ואת עצמי מסתכלת עוד ועוד בפינטרסט…אני הייתי בנגב קרמיקה לפחות עשר פעמים. אובססיבית כרגיל – כבר התעייפתי מעצמי. ועדיין לא בחרתי חיפוי מטבח נדמה לי…

תוך כמה חודשים התוכניות הוגשו, הרצפה נוצקה, הדירה נבנתה.

בשבוע שעבר נקראנו לראות את הדירה ולבדוק שכל התוכניות יצאו לפועל. השרטוטים התעוררו לחיים! היה מאוד מרגש. פתאום יש דירה אמיתית, שאפשר לראות. אמנם בלי ריצוף ובלי טיח על הקירות, אבל אפשר לדמיין. יש חלל. עד עכשיו זה היה כל כך ערטילאי. הנה הקיר המפריד בין הסלון לחדר משחקים. הנה המטבח! (כזה קטן?!), הנה הנוף מהמרפסת.

ומה דעתי? יש לי עוד יותר משנה להחליט.

צרות של עשירים. שמעתי.

הבית שלנו: חדר העבודה

כזכור אנחנו גרים בדירה של סבתא שלי, שנבנתה בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת.

המרפסת הקדמית במקור, כמיטב הבניה באיזורינו –  היתה פתוחה, והיתה בעצם החזית של הבניין. (כולל הכל: שפריץ על כל הקירות, ומעין מדרגה תמוהה מהתקרה). זו היתה מרפסת מהממת, ממש, באורך ששה מטרים, ומקשרת בין חדר השינה והסלון מהצד האחורי.

עם השנים סגרו אותה, גם, כמיטב השיפוצים פה באיזור, עם תריסים כעורים. וזהו, בזאת היא הפכה בלתי שימושית בעליל: קרה מדי בחורף, חמה מדי בקיץ, ומלאה תמיד באבק מהכביש שבחוץ.

מרפסת

ב-2009 שמנו סוף לעניין. בשיפוץ לא מורכב (של שיפוצניק, לא להגזים) התריסים הוסרו, ה"שפריץ" קולף, וסגרנו הכל בחלונות. התקמצנו על "פרופיל בלגי", וגם לא החלפנו את הריצוף המקורי (את כתמי החלודה על המרצפות אני מסתירה עם ארגזים) אבל לשמחתי הקשבנו לעצה של אחד מאנשי המקצוע שהגיע לתת הצעת מחיר על תריסים, ובמקום תריסים+חלונות עשינו רק חלונות.

ואז: נגלה העץ!

מרפסת מרפסת מרפסת מרפסת

לרגע אחד במהלך השיפוץ המרפסת חזרה להיות מרפסת, פתוחה, כמו במקור…

מרפסת מרפסת

 אמנם החדר פונה הישר לרחוב, אבל ממש ממולו, לכל האורך, יש עץ פיקוס ענק. ואורך כל היום רואים ירוק מול העיניים.

זה חדר העבודה הכי נעים שיש. נכון, הוא מואר מדי (כריכות הספרים בספריה דוהות, ואני נאלצת לעבוד על המחשב עם כובע מצחייה בשעות שיש שמש ישירה – כדי לראות את הצילומים במסך כמו שצריך) אבל הוא מואר! החדר הכי כייפי בבית.

חדר עבודה חדר עבודה

את שולחן העבודה תכננו לפרטי פרטים – כולל משטח הבירץ' וידיות הוינטג' (מאיקאה), וכיאה לקונטרול-פריקס שרטטנו על הרצפה את הזווית המדוייקת של חצי העיגול בפינה הפנימית של השולחן – כדי שנוכל לשבת שם שניים אם מישהו בא לעבוד איתי על המחשב.

את השולחן בנה אילן הנגר המהולל. הוא בנה גם את הספריה, שהיא ספריית החלומות שלי – (ראיתי אותה בעיתון ורציתי בדיוק כזאת). אז מדדנו ותכננו אותה בדיוק לפי הספרים והקלסרים שלנו, וכמובן השארנו מדף שלם לאוסף המצלמות שלי. (עליו יהיה פוסט נפרד).

חדר עבודה

חדר עבודה

וזהו. מזגן, וילונות למקרה שיש שמש ישירה, והמרפסת הפכה לחדר העבודה שלנו.