כמה ימים לפני יום ההולדת ה-45 שלי, לפני כמעט חמישה חודשים, קיבלתי אימייל מחברתי למד, (ליאורה בשבילכם) שכותרתו: "מתנת יומולדת מוקדמת".

פתחתי את האימייל, ואת הקובץ המצורף, ובלב פועם ראיתי את האיור המושלם, המרגש, החמוד, היפהפה שלמד ההו-כה-מוכשרת איירה אותנו.

משפחתנו בהרכב מלא, כולל את פיצה התינוקת, מתוך המסורת (שתי תמונות זה מסורת?) של צילומים בלבן וחום עם פיצה.

כל כך התרגשתי, שמיד הדפסתי לי אותו על סתם נייר A4 במדפסת הביתית ותליתי מעל שולחן העבודה שלי.

ועכשיו, לפני שבועיים, סופסוף התפנתי מהקיץ העמוס מאוד שהיה לנו (טיולים, ביקורים וחופשות שזלגו עד אמצע הסתיו), ויותר מזה – סופסוף מצאתי מסגרת שאני אוהבת וראויה למעמד, ונתתי את הקובץ להדפסה מקצועית.

כמעט בדיוק ליומולדת שלך למד (:

עכשיו האיור המשפחתי שלנו מקבל את פני הנכנסים לבית, וסופסוף הוא קיבל את מקום הכבוד לו הוא ראוי.

למד – תודה על האיור המקסים, אני כל כך אוהבת אותו!

ומזל טוב יקרה שלי. אני מאוד מאוד מאוד אוהבת אותך, עד הירח ובחזרה, ומתגעגעת.

והנה אנחנו בלבן וחום באמצע נובמבר, פיצה כבר ענקית בת שבעה חודשים, אנחנו קצת יותר (:

הנה הפוסטים שכתבתי עלינו – גימל ולמד: על הרילוקיישן של למד באמריקה (ובעיקר על החברות שלנו), על הביקור של למד בוונקובר, על הביקור שלי את למד בניו-יורק

והנה פוסטים על הצילומים בלבן כאן, וכאן וכאן, וכאן וכאן (מצטלמים כל שנה, זה הרבה), על הצילום השנתי של תמר, ושל עלמה, על הצילום החודשי של הבנות, והצילומים בכל תחילת שנת הלימודים כאן, וכאן. את כל הפוסטים של ההשוואות, אלו ונוספים אפשר למצוא בקטגוריה "השוואות" פה בבלוג.

יצא שאת תאריך החמש שנים שלנו בוונקובר ציינתי (בראש שלי) בעיצומו של ביקור בן חמישה שבועות בארץ, בדיוק חודש לפני מעבר דירה. מעבר דירה בתוך ונקובר הכוונה.

לא, ממש לא האמנתי כשרגלי דרכה בבית הכחול שלנו לפני חמש שנים שהשנים יחלפו ככה מהר, ובמקום לארוז מזוודות ולחזור ארצה נארוז ארגזים ונעבור בית.

חמישה השבועות של החופשה שלנו בארץ עברו בנעימים (אם מתעלמים מהחום הכבד של יולי אוגוסט ומהלחות של איזור המרכז), באינטנסיביות שביקור משפחתי אחרי שנתיים ומשהו של ביטולי טיסות יכול לייצר, ובהרבה פיצויים על חיבוקים וירטואליים וגעגועים קשים.

התכוננו לחופשה הזו בעיקר בהכנה נפשית לחום (וקצת רכישת כפכפים ומכנסיים קצרים), לבידודים (בסוף רק הבנות התבודדו עשרה ימים) ולשעמום (איכשהו חשבתי שישעמם לי. ברקמה שלי לא נגעתי בכלל, והמחשב לא נפתח לצפייה בנטפליקס אפילו פעם אחת!)

מה שמפתיע זה שלא התגעגעתי לוונקובר. לקראת סוף הביקור התעייפתי מאוד מהאינטנסיביות, מלפגוש כל יום אנשים ומלא לישון ולאכול בבית שלי. אבל לא התגעגעתי. מאוד מוזר. כל הזמן הרגשתי שאני לא מספיקה- לבלות זמן איכות עם ההורים שלי, להפגש עם חברות שלי, להיות ביחד. פשוט התעייפתי. אבל אם היו לי כמה ימי מנוחה הייתי בכיף ממשיכה עוד שבועיים. אולי בגלל המעבר הצפוי לא התחשק לי לחזור. אולי בגלל חוסר היכולת להפסיק להתבונן מהצד, ותוך כדי להרגיש שאני מתבוננת על עצמי.

ועכשיו, שלושה ימים אחרי שחזרנו, בעיצומו של ג׳ט לג שהפרש של עשר שעות יכול לייצר – אנחנו אורזים את הבית שלנו, עוד שבוע עוברים.

למה עוברים? כי גדלנו בחמש שנים והבית לא גדל. כי עלמה רוצה חדר משלה, כי כנראה הגיע הזמן שיהיה לנו שולחן אוכל ראוי לאירוח. ובעיקר כי לא הצלחנו להחליט איפה נבלה את שארית חיינו (בואו נתחיל עם באיזו יבשת) אז בנתיים נשכור משהו יותר מרווח.

הבית החדש שלנו לא כחול ואין לו גינה פורחת וגם לא עץ מתאים לתליית נדנדה והוא לא במרחק הליכה מהאיזור הכי מגניב של רחוב מיין.

אבל בבית החדש יש חדר לעלמה, יש מרפסת אחורית עם דשא קטן, ויש מקום לשולחן אוכל גדול. ויש מזגן! מצרך חשוב מאוד בגלי החום שפקדו את איזורינו לאחרונה.

גם בו יש חדר אורחים.

כדי שתבואו.

פוסטים קודמים בנושא ותק ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שנתיים). למה תמיד הפרידות קשות? (ארבע שנים ובדידות)

פוסטים קודמים על ביקורים בישראל: פסח 2017, מחשבות לקראת הביקור בפסח 2018, פסח 2018, פברואר 2019, פסח 2019, ספטמבר 2020 ביקור באמצע מגפה.

יש לנו חלון גדול בסלון, ועל סף החלון, יש מן מדרגה כזו – ספסל.

כמה פשוט וחכם, להרחיב ככה את סף החלון. כך החלון הוא לא רק בשביל להציץ החוצה, אלא מקום ישיבה, ומשחק וגם מנוחה, וכל זאת תוך התבוננות נוחה פנימה והחוצה בו זמנית.

זה המקום האהוב עלי בבית.

וגם על הבנות.

זה מקום מצויין לצפיה ברחוב, במיוחד אם קורה שם משהו מעניין.

יש לנו חלון בסלון.

החלון הכי גדול בבית.

הוא פונה לכיוון דרום. בימים של שמש היא נכנסת בעד הזכוכית ומחממת את כל הבית.

דרכו אפשר לראות את הרחוב.

דרכו אפשר לראות את הגינה הקטנה שלנו, ואת הנדנדה על העץ.

דרכו אפשר להביט בעצים.

דרך החלון בסלון אני רואה את עונות השנה המתחלפות. את השלג הראשון. את עץ הדובדבן פורח בוורוד. את השלכת. את הגינה הפורחת בצבעים עליזים.

הבנות קיבלו טושים מיוחדים לזכוכית, ולאורך השנים מעטרות את חיינו.

לאחרונה עלמה התחילה לכתוב לכל הרחוב את קורותינו על החלון. רק הפוך.

שפת החלון רחבה, מעין ספסל ארוך. כשרק עברנו לבית הכחול פחדתי שהבנות יפלו למטה. אבל אי אפשר היה למנוע מהן לטפס. הצבנו שם שרפרף, שיהיה להן קל לטפס ולרדת. והחלון תמיד סגור כשהן שם.

המושב על שפת החלון זה המקום הכי יפה בבית.

ואני, מתברר, אוהבת להיות בתוך הבית.

הספסל הזה, המדרגה של שפת החלון היא מקום מצויין למשחקים, לעציצים שלי, ליצירות האמנות של הבנות.

וגם לחנוכיה בחנוכה כמובן.

בכל פעם שאני עוברת ורואה את הבנות משחקות של על שפת החלון אני עוצרת להסתכל על היופי הזה. השמש שמאירה אותן. האור האחורי בשיער.

צריך לאמץ את רעיון הספסל לכל בית שנגור בו. הספסל שבפתח החלון.

קיץ 2016

חורף 2018

עוד פוסטים על עונות השנה בוונקובר: עונות השנה על הנדנדה, עונות השנה בגינה שלנו, על סימני הסתיו, על הסתיו הראשון שראיתי, על החורף הראשון, על השלג הראשון, על האביב הראשון ועל האביב בכלל

נכנסתי לגור פה באוגוסט 2004. אני עוזבת בדיוק אחרי 12 שנה, ביולי 2016.

גרתי פה שנתיים וחצי עם ליאה, אחר כך עם רם, אחר כך עם רם ועלמה, ואז עם רם ועלמה ותמר.

עברתי לפה מירושלים, עם תום לימודי הצילום שלי ב"בצלאל", חיפשתי עבודה בצילום, עבדתי בצילום אירועים ובגלידרייה, ואחר כך בצילום אירועים ובעיצוב אלבומים, ואחר כך הפכתי שותפה של אלי מעייני בצילום אירועים. אחר כך עבדתי בצילום אנשים לבדי.

הדירה הזאת היתה של סבתא שלי. הרבה שנים היא הזכירה לי רק אותה.

להמשיך לקרוא ←

בינואר 2008 נסענו – רם ואני לטיול בניו-זילנד (שלושה ימים באוסטרליה, חודש בניו-זילנד, שבוע בתאילנד, ואז רם נשאר עוד איזה חודש וחצי בתאילנד, קמבודיה ושות' ואני חזרתי ללימודים ולמבטים מאוכזבים של כולם שרם לא הציע לי נישואים…. אבל סטיתי מהנושא)

כמו שציינתי בכדי להגיע לניו-זילנד עברנו דרך סידני/אוסטרליה. כל כך התכוננו לטיול הזה באי הדרומי בניו-זילנד, שאני חושבת שאפילו לא ידענו שאנחנו מגיעים לסידני בדיוק ב"יום אוסטרליה" (Australia Day). בדיעבד אלה היו שלושה ימים של חגיגות מקסימות, משט ומטס מסביב לבניין האופרה, מופע זיקוקים (שישנתי ברובו, היינו בג'ט-לג מטורף), תערוכת מכוניות פורד עתיקות, ועוד אינסוף אטרקציות, מופעים וחגיגות.

מזדהים

הו סידני היפה

תערוכת מכוניות פורד עתיקות

שחר פאר התחרתה פה

שחר פאר התחרתה פה

ביום השלישי נסענו לחוף מנלי (Manly) שהמליצו לנו עליו כחוף יפהפה וגם כייפי לרחצה. הגענו בעיצומן של תחרויות מים מכל הסוגים: כל סוגי ספורט המים הוצגו לפנינו, תחרויות גלישה שונות, כל סוגי תחרויות בסגנון "מירוץ שליחים" של סגנונות שחייה שונים, תחרויות של קבוצות ויחידים. זה היה יום ראשון והחוף היה מלא כולו במתחרים וצופים, במינון די דומה. היתה לי הרגשה שכל מי שרוצה מתחרה פה. המקצים לא היו מקצועיים בלבד, והאווירה היתה מלאת אנרגיה: כולם היו בחוף או במים, מעודדים ומתחרים לסרוגין. ככה זה הרגיש.

אני צילמתי במצלמת הניקון שלי, ובמצלמת ה"הולגה" שאז עוד הייתי סוחבת איתי לכל טיול (היא לא כבדה אבל בנוסף למצלמה+עדשה+פלאש של הניקון עוד מצלמה וסרטי 120). אבל בעיקר הייתי מהופנטת. זו היתה חוויה ממש מרגשת. "האוסטרלים האלה יודעים לחיות", חשבתי לי, מתפעלת. באמת כולם נראו שזופים ושמחים. הם יודעים איך לחגוג לפחות.

אחרי כמה חודשים בארץ (כן כן, אחרי שרם גם כבר הציע לי נישואים) תמונת ה"גולשות" ממנלי הודפסה, הודבקה לPVC מאחור ופרספקס מלפנים ונתלתה בסלון שלנו.

גם היא כמו תמונת הנמר בחדר השינה נראית מעובדת לאינסטגרם. היא צולמה ככה וסטיות הצבע הן בגלל חדירות האור למצלמת ה"הולגה" (שהיא מצלמת פלסטיק בעלת עדשת פלסטיק. זו בחירה אומנותית של מי שרוצה להיות קצת פחות "ייקה"…)

עד אז היתה תלויה על הקיר הזה בסלון אחת התמונות מפרוייקט הגמר שלי ב"בצלאל". זו דווקא היתה תמונה חדה (חדות כמו שאפשר רק ב"האסלבלד"), שאותה הדפסתי באופן ידני בעצמי לפני תערוכת הגמר. מבחינתי תמונת ה"צופים" היתה חמורת סבר, "כבדה". היא גם הזכירה לי את כל הלחץ, הציפיות והאכזבות סביב תערוכת הגמר.

למחרת היום ב"מנלי" התחלנו את הטיול שלנו בניו-זילנד, שהיה אחד הטיולים היפים, המעניינים, המרגשים והחוויתיים ביותר שהיו לי. שגם סימל עוד עליית מדרגה בקרבה ביחסים ביני לבין רם.

עידן חדש. תמונה של מרחבים אחרים, רחוקים. תמונה אופטימית. הגולשות, רגע לפני ההזנקה. דרוכות ומצפות. עוד רגע נכנסות למים הקרירים, ביום שמשי אחד בחגיגת העצמאות של עם אחר, באוסטרליה.

רק ברגע זה, כשאני כותבת, אני רואה ששתי התמונות מצולמות מהגב.

החדר של הבננות מלא ועמוס חפצים, משחקים, רהיטים… אבל אם מסתכלים טוב (בעיקר כשהוא מסודר) רואים שבין הלגו לפליימוביל פזורים חפצים, קישוטים ובובות שנעשו בעבודת יד. ממש ממש – נסרגו/נתפרו/צויירו/חוברו/הורכבו/נבנו לגמרי בידיים. למזלי אני מוקפת בחורות (חברות טובות ואחות טובה) מוכשרות כל כך!

וזה הזמן לתת במה (וקרדיט) לכל יצירת אמנות כזאת שמקשטת את החדר, שנעשתה באהבה וניתנה לבננות (או לי):

ממליצה בחום להגדיל את התמונות!

והנה קצת יותר מקרוב ובכבוד הראוי:

איור פינגווין של ליאת יניב

קקטוס לב של ליאת יניב

בובות של "מותק" הדס הול

שמיכת טלאים ומגן ראש של שרון

בית ציפורים של "טוטיקה"

שלט לדלת שלי (:

בית ציפורים של "טוטיקה"

ככה זה נראה מקרוב

מובייל טיפות של שרון

קישוטי קיר של שרון

אהיל בהשראת עדי מ"שוקה"

בובות של "מותק" הדס הול

ג'ירפה יפפה של רותם מזרחי

מובייל טיפות של שרון

שרשרת קיר של שרון

שמיכת טלאים של שרון

כרית במבי של שרון

שמיכת טלאים של אביגיל

ג'ירפה יפפה של רותם מזרחי

מצעים ופיל שתפרה שרון

סוסון של "מותק" הדס הול

בובות של "מותק" הדס הול

פיל של "מותק" הדס הול

קופיף של "מותק" הדס הול

בובות של "מותק" הדס הול

ג'ירפה יפפה של רותם מזרחי

שרשרת קיר של שרון

מצעים שתפרה שרון

מצעים שתפרה שרון

שני פילים של שרון

שמיכת טלאים של אביגיל

רובוטית של "מותק" הדס הול

מצעים שתפרה שרון

פיל של "מותק" הדס הול

 והנה רשימת התודות: (זה ממש אוסקר, באמת!)

תודה לרוטב (רותם מזרחי) חברתי המהממת בעלת ידי הזהב שסרגה לעלמיק את הג'ירפה היפפה כשהיא נולדה (ונקראת על שמה "יפפה" בפי הבננות), ובכלל סורגת בובות מדהימות (אולי תשכנעו אותה להתחיל סופסוף למכור קצת?!). תודה ל"מותק" הדס הול על כל הבובות לאורך השנים… על השמלות, הבגדים, וחברות האמת. תודה ל"טוטיקה" נועה הולשטיין על בית הציפורים ועל ההשראה הצבעונית. תודה לאביגיל אברמוביץ' על שמיכת טלאים משגעת שנתפרה באהבה לעלמיק כשנולדה. תודה לליאת יניב חברתי המוכשרת והנדיבה, על התמונות, האיורים, הפסלים, הכריות, התיקים וכל המתנות לאורך שנות החברות שלנו… תודה לשרון אחותי האהובה על כל המצעים, הפילים, הכריות, מובייל טיפות, התמונות, והאביזרים… אין כמו אחיות. אבל כמוך באמת אין!

רק שלא שכחתי אף אחת….

אז אם עד עכשיו לא היתה ברורה מטרת הפוסט…

תודה!

והנה קישורים לשאר מקורות עבודת היד (שרק ניקנו באהבה): עכבר הפיקה מ"מעשיי"ה", השטיח הסרוג של "פיצקדולים", הקיפוד הסרוג, חנות "שוקה" של עדי שבהשראתה הכנתי את האהיל למנורה, וקניתי עוד ועוד דברים משם…

לפני שלוש שנים קנינו דירה. ב"קרניצי החדשה", צמוד לקריית קרניצי, השכונה ששנינו גדלנו בה (וההורים שלנו עדיין גרים בה). זו היתה החלטה חפוזה, כי היה צריך להחליט ממש מהר, כי זאת "הזדמנות", כי אנחנו רוצים לגור ליד ההורים שלנו, כי זו שכונה טובה, כי זו השקעה טובה… כל הסיבות הנכונות. ובכל זאת: אני לא מסוגלת לקחת כאלה החלטות, בכאלה סכומי כסף, עם כזאת התחייבות לעתיד, כשמדובר בפיסת נייר ועליו שרטוט של דירה. אז החלטתי שהאחרים יחליטו בשבילי, בתקווה שעד שהדירה באמת תהיה מוכנה ונצטרך לעבור אני אחליט מה דעתי בעניין.

צרות של עשירים.

אני פשוט מאוד מאוד אוהבת את הדירה שלי… למרות שהיא ליד רחוב ביאליק, ומלוכלך פה, ואין חניה, והסביבה רועשת, וביאליק זה רחוב ממש הארד-קור רמת-גן, ואין גינות ציבוריות יפות, ולא הייתי רוצה שהבנות יחצו כל כך הרבה כבישים בדרך לבית הספר… יש המון חסרונות פה. אבל את הדירה עצמה אני כל כך אוהבת. (וגם ממש לא אוהבת שינויים).

ו"דירת קבלן" זה מושג שמעביר בי חלחלה… איפה ה"אופי" של הדירה, כשכל הדירות נראות אותו הדבר? ולעבור מבניין של שש דירות לבניין של 100? ואין אוכלוסיה מגוונת, אין מכולת, וספר, וההוא מהמיצים שמכיר אותי… מן ניכור שבתוך הצפיפות. לא שיש לי בעיה לגור בבניין – גדלתי בבניין, ואין לי בעיה עם שכנים… לא יודעת להסביר את הרתיעה. יודעת שזה ההפך מהבית שהייתי מדמיינת לעצמי. אבל יש גם יתרונות: זה ממש קרוב להורים (הבנות יכולו ללכת ברגל לסבא וסבתא!), זאת "שכונה טובה" (גדלתי בה, לפני שהכפילה את גודלה אני יודעת בוודאות שהאוכלוסיה היתה "טובה". היתה לי שם ילדות נהדרת), יהיה פארק גדול, עם דשא (ולא מוקף רק בתי אבות כמו הגינה הציבורית פה), והדירה חדשה, חדשה. הדוגמא היחידה שעודדה אותי היא הדירה של חברתי עינת. גם "דירת קבלן" אבל מקסימה, מוארת, ועם אופי.

אני יודעת – צרות של עשירים.

הבניין בינואר 2014. יום אחד כל זה יהיה שלך. או בעצם שתי חניות.

"את יכולה לעשות בה מה שאת רוצה". "תעשי את הבחירות שלך, ככה הדירה תקבל אופי". "תעצבי אותה איך שאת אוהבת". אז מתברר שבדירת קבלן יש "סטנדרט". מקבלים שרטוטים של הדירה, ואפשר לעשות שינויים. כל שינוי עולה פעמיים: גם זיכוי מופחת על השינוי, וגם המחיר של החדש. (למשל: בוחרים קרמיקה לא מה"סטנדרט": זיכוי סימלי על הקרמיקה + חיוב מלא על הדגם הנבחר). גם תשלום לספק, וגם תשלום לקבלן.  (למשל: רוצים להוסיף ברז שירות במרפסת: הברז עולה נגיד 100 שקל, החומרים עולים נגיד 200 שקל, אבל "הוספת ברז" בפירוט של הקבלן עולה 3000 שקל. להלן: ברז=3300 שקל).

אני יודעת – צרות של עשירים.

הבניין בפברואר 2015

הבניין בפברואר 2015

הבניין בפברואר 2015

הבניין בפברואר 2015

אמרתי לעצמי: אני מוכשרת, יש לי עין, למדתי בבצלאל. אני יכולה לעשות את השינויים האלה לבד. כמה קשה להוריד "שירותי אורחים" מהשרטוט?! לשימחתי ולמזלי החלטנו ללכת לפגישת יעוץ אצל רונית כפיר, מעצבת הפנים הסופר מוכשרת (האחת והיחידה! מספר אחת! המהממת! מתים עלייך!) רק בשביל לקבל קצת טיפים לאיך להתחיל ומה חשוב לדעת לפני שנפגשים עם ה"שינויי דיירים" (האדריכלית מטעם הפרוייקט שמטפלת בשינויים ובבחירות של כולם). הבנו מיד שזה גדול עלינו. ושבשביל אנשים פרפקציוניסטים כמונו, כדאי להשקיע עכשיו את הכסף בעזרה מקצועית ולא להתחרט אחר כך.

אז לפני קצת יותר משנה התחלנו את תהליך העיצוב עם רונית. מילאנו שאלון ארוך ארוך על אורח החיים שלנו, החפצים שלנו, ההעדפות שלנו, והאהבות שלנו. לפי השאלון הזה ובכישרון רב רונית עיצבה לנו את הדירה המתאימה לנו ביותר. הפגישה הראשונה היתה הכי מרגשת: לפנינו הונחו שש סקיצות שונות (שונות לגמרי, בדברים מהותיים) של הדירה העתידית. הסקיצות היו כל כך שונות, וכל כך יפות שבחרתי מיד שלוש שונות שהייתי רוצה לגור בהן. למשל אחד הדברים שכתבנו בשאלון, זה שהחלום שלי הוא ספרייה גדולה בסלון. בסקיצה אחת היא הופיעה על הקיר הגדול בסלון. בסקיצה אחרת הספרייה תפסה קיר שלם במסדרון, שקועה. בחיים לא הייתי חושבת על זה לבד! (בשביל זה יש מעצבת). היו חמש/שש סקיצות למטבחים, וכולם יפים וגדולים כמו שרצינו. והלהיט של הבית, הדבר שקלע בול לרצון שלנו, בלי שבכלל ידענו שזה מה שאנחנו רוצים: בחלק מהסקיצות רונית ביטלה חדר אחד, והפכה אותו לחלל חצי פתוח שמתחבר עם הסלון – חדר משחקים. אנחנו ביקשנו לשמור על הפורמט של חדר שינה אחד לבנות וחדר משחקים נפרד. אבל רונית טענה ש"אף ילד לא משחק בחדר משחקים. תמיד הילדים רוצים להיות איפה שהשאר נמצאים – בסלון / במטבח, ושם הם ישחקו". אז היא הפכה את חדר המשחקים לפתוח, כך שיהיה חלק (אחורי) של הסלון.

בסבלנות, בייסודיות, ועם שימת לב לפרטים הקטנים ביותר ("איפה תרצי לתלות את ההדפס של אבא שלך? כדי שלא נשים בטעות שקע מאחוריו") רונית עברה איתנו חדר חדר, שקע שקע, רהיט רהיט. אנחנו עברנו על הסקיצות ובחרנו מכל האפשרויות את הדברים שמתאימים ביותר לנו. (לקח לנו כמה ימים טובים, והרבה התלבטויות). מכל אלה היא בנתה את הדירה לפרטי פרטים, כל רהיט שלנו שמתוכנן לעבור לדירה שובץ, כל מחשבה נלקחה בחשבון (המיטות של הבננות יסודרו בצורת ר'? או אחת מול השניה? לאן הראשים יפנו? האם המנורה במסדרון לא תסנוור אותן מהזווית הזאת? כמה מנורות רואים כשפותחים את הדלת של הבית? מה גובה נוח למפסק? וכו' וכו'. אין סוף פרטים).

הדירה לפי העיצוב של רונית כפיר

התכנון המקורי

במקביל היינו צריכים ללכת לבחור ריצוף (יבש ורטוב), חיפוי (חדרי מקלחת ומטבח), ברזים, אסלות, ארונות מטבח, שיש, דלתות… כי לפני יציקת הרצפה והקירות צריך לתת לקבלן תוכניות מפורטות של כל הבחירות והשינויים. את השלב הזה החלטנו שכן נעשה לבד. מצאנו את עצמינו מתחילים להתעניין בצבעי רובה, אופני הנחת חיפויי קירות במקלחת, ממששים אריחים בבתים של חברים, מתייעצים עם בעלי ניסיון, הולכים להרצאה על  פירזול מטבחים, אוספים טיפים מחברים שבתחום (חברתי מעצבת הפנים עדי מזרחי פרידמן תרמה מנסיונה בעיצוב מטבחים), ואת עצמי מסתכלת עוד ועוד בפינטרסט…אני הייתי בנגב קרמיקה לפחות עשר פעמים. אובססיבית כרגיל – כבר התעייפתי מעצמי. ועדיין לא בחרתי חיפוי מטבח נדמה לי…

תוך כמה חודשים התוכניות הוגשו, הרצפה נוצקה, הדירה נבנתה.

הבניין ביוני 2015

הבניין ביוני 2015

הבניין ביוני 2015

בשבוע שעבר נקראנו לראות את הדירה ולבדוק שכל התוכניות יצאו לפועל. השרטוטים התעוררו לחיים! היה מאוד מרגש. פתאום יש דירה אמיתית, שאפשר לראות. אמנם בלי ריצוף ובלי טיח על הקירות, אבל אפשר לדמיין. יש חלל. עד עכשיו זה היה כל כך ערטילאי. הנה הקיר המפריד בין הסלון לחדר משחקים. הנה המטבח! (כזה קטן?!), הנה הנוף מהמרפסת.

הנוף מהמעלית החיצונית. פחד אלוהים לעבוד פה

חדר השינה והנוף הצופה לכפר אז"ר. הדס אני מציצה לך

נוף לכביש

הקיר!

מודדים את המטבח

הסלון והמטבח, מכיוון המרפסת

ומה דעתי? יש לי עוד יותר משנה להחליט.

צרות של עשירים. שמעתי.

האתר של רונית כפיר: תכנון ועיצוב פנים. האתר של רונית כפיר: נעים מאוד – תקשורת עם לקוחות. הרצאות רונית כפיר: נעים מאוד

כזכור אנחנו גרים בדירה של סבתא שלי, שנבנתה בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת.

המרפסת הקדמית במקור, כמיטב הבניה באיזורינו –  היתה פתוחה, והיתה בעצם החזית של הבניין. (כולל הכל: שפריץ על כל הקירות, ומעין מדרגה תמוהה מהתקרה). זו היתה מרפסת מהממת, ממש, באורך ששה מטרים, ומקשרת בין חדר השינה והסלון מהצד האחורי.

עם השנים סגרו אותה, גם, כמיטב השיפוצים פה באיזור, עם תריסים כעורים. וזהו, בזאת היא הפכה בלתי שימושית בעליל: קרה מדי בחורף, חמה מדי בקיץ, ומלאה תמיד באבק מהכביש שבחוץ.

ב-2009 שמנו סוף לעניין. בשיפוץ לא מורכב (של שיפוצניק, לא להגזים) התריסים הוסרו, ה"שפריץ" קולף, וסגרנו הכל בחלונות. התקמצנו על "פרופיל בלגי", וגם לא החלפנו את הריצוף המקורי (את כתמי החלודה על המרצפות אני מסתירה עם ארגזים) אבל לשמחתי הקשבנו לעצה של אחד מאנשי המקצוע שהגיע לתת הצעת מחיר על תריסים, ובמקום תריסים+חלונות עשינו רק חלונות.

ואז: נגלה העץ!

לרגע אחד במהלך השיפוץ המרפסת חזרה להיות מרפסת, פתוחה, כמו במקור…

 אמנם החדר פונה הישר לרחוב, אבל ממש ממולו, לכל האורך, יש עץ פיקוס ענק. ואורך כל היום רואים ירוק מול העיניים.

זה חדר העבודה הכי נעים שיש. נכון, הוא מואר מדי (כריכות הספרים בספריה דוהות, ואני נאלצת לעבוד על המחשב עם כובע מצחייה בשעות שיש שמש ישירה – כדי לראות את הצילומים במסך כמו שצריך) אבל הוא מואר! החדר הכי כייפי בבית.

את שולחן העבודה תכננו לפרטי פרטים – כולל משטח הבירץ' וידיות הוינטג' (מאיקאה), וכיאה לקונטרול-פריקס שרטטנו על הרצפה את הזווית המדוייקת של חצי העיגול בפינה הפנימית של השולחן – כדי שנוכל לשבת שם שניים אם מישהו בא לעבוד איתי על המחשב.

את השולחן בנה אילן הנגר המהולל. הוא בנה גם את הספריה, שהיא ספריית החלומות שלי – (ראיתי אותה בעיתון ורציתי בדיוק כזאת). אז מדדנו ותכננו אותה בדיוק לפי הספרים והקלסרים שלנו, וכמובן השארנו מדף שלם לאוסף המצלמות שלי. (עליו יהיה פוסט נפרד).

וזהו. מזגן, וילונות למקרה שיש שמש ישירה, והמרפסת הפכה לחדר העבודה שלנו.