כמוני, כמו כל הדור הזה, כמו כולנו

גם עלמה אוהבת לצלם. במשך חודשים ידענו מה תהיה המתנה המושלמת עבורה: מצלמה!

ליומולדת 5 קנינו לעלמה מצלמה.

זו היתה התגובה שלה:

ביום הראשון היא צילמה וצילמה וצילמה וצילמה.

וגם אני התרגשתי איתה. איזה דבר זה! מצלמה! מכשיר קסום שקולט רגשות, שומר רגעים, משאיר מזכרת מפרטים קטנים.

זו מצלמה פשוטה לתפעול, ש"עושה את העבודה", היא גם עמידה יחסית לנפילות, והשוס הגדול: היא עמידה למים! פרט זה פותח עולם שלם נוסף של המצאות ובילויים עם המצלמה: בבריכה, באמבטיה, לעבוד עלינו שהיא נפלה למים ושכולנו נבהלים (שיתוף פעולה וכישרון דרמטי מוסיפים לאפקט במקרה הזה).

כשאנחנו יוצאים לטייל היא לוקחת איתה את המצלמה. היא רוצה לצלם, ורוצה גם שיצלמו אותה, כדי שיהיה לה לאחר כך, לראות.

היא מבלה זמן בלהסתכל בתמונות. יכולה לשבת לה בשקט ולראות מצגת שהמצלמה עושה, ולהתבונן שוב ושוב במה שהיא צילמה. טוב, האמת שזה מוכר לי.

היא גם פיתחה לה מנהג כזה, בחודשים האחרונים, לצלם את עצמה בוידאו מספרת מה היא עושה ומה היא רואה. סרטון דוקומנטרי מקוריין על ידי ילדה בת חמש, בסגנון " הנה אנחנו כאן, נסענו לטייל בקפילנו. זאת תמר, יורד גשם אז היא לא רוצה להוריד את הכובע. תכף נעלה על הגשר הזה", כאלה.

כבת של צלמת היא מתעקשת "לסחוב" איתה את המצלמה בכל הזדמנות (בתיק צילום שלי), וחשוב לה מאוד להנציח את הרגעים שנראים בעיניה חשובים. כדי להתגבר על המגבלות הטכניות (יש למצלמה דיליי, והיא גם פחות חדה) לפעמים היא מבקשת שאני אצלם לה במצלמה שלה (למשל כשיצאנו לשיט לראות לויתנים, היא מאוד רצתה שיהיה לה לויתן מצולם במצלמה שלה, אבל היה צריך לצלם אותו בזמן הקצר כשיצא לשאוף אוויר).

אגב, מבחינתה עדיף שאני לא אפרוק את כרטיס הזיכרון למחשב, כי אז התמונות "נעלמות" לה והיא לא יכולה לצפות בהן שוב ושוב. במחשב הן כבר פחות מעניינות.

והתמונות שהיא מצלמת?! קסם. רגישות וסבלנות ופרטים שרואים רק בעיניים פקוחות וסקרניות כשלה.

הזמן האחרון קמה לה חברה נוספת לעניין. תמרול. עכשיו כשעלמה מצלמת גם תמר רוצה, אז היא מצלמת בטלפון שלי. חגיגת הבנות המצלמות בבית גדולה. כשנועם התינוק התארח אצלינו, מכל כיוון נשמעו "קליקים" של מצלמות… זה היה רגע שנע על הגבול בין מצחיק ל – "בננות! אני כאן! תשחקו איתי, אל תצלמו אותי!"

בשבוע שעבר יצאנו לצלם ניצנים בגינה שלנו, אני במצלמה שלי, עלמה בשלה ותמרול בטלפון. באיזשהו שלב תמר ביקשה מעלמה לצלם במצלמה שלה, "האמיתית". עלמה, כמו האחות המפרגנת שהיא, נתנה לה לצלם, לימדה אותה, והלכה איתה והציעה לה זוויות טובות לצילום.

"אמא", סיכמה עלמה, "תמר צריכה גם מצלמה, עכשיו."

ואסיים בכמה תמונות משני צידי המצלמה: מה ששתינו ראינו ולא יכולנו שלא לצלם:

 

וזו המצלמה ומחפשים המלצה: Nikon coolpix s33

לפני כחמש שנים קניתי את האייפון הראשון שלי. כטכנופובית שאני דחיתי את קניית הסמארטפון עד שלא יכולתי לדחות עוד. לקח לי כמה חודשים טובים להתרגל אליו, להבין את השימושים ולהנות מהייתרונות שלו. חברתי פ. ניסתה נואשות לחבר אותי לוואטסאפ. "בשביל מה צריך?" טענתי, "החבילה שלי כוללת חמישים הודעות!". "- בשביל התמונות!" היא התעקשה. היא חיברה אותי לוואטסאפ, וגם הקימה את הקבוצה הראשונה שלי: "הפאשוניסטה". הקבוצה כללה שלוש: אני, פ., ושין אחותי שבוונקובר. סופסוף הבנתי את הייתרונות. זו היתה הפעם הראשונה שיכולתי לתקשר עם אחותי שבחו"ל בהודעות, לשלוח לה תמונות, וכל זה בזמן אמת. בהתחלה סתם היינו מקשקשות בקבוצה, עד שפעם אחת פ. מדדה בגדים בחנות ושלחה לנו תמונות התייעצות מתא המדידה. זה היה גאוני!

אני לא זוכרת מי התחילה עם זה (פ. זו את?) אבל לאט לאט התחלנו לצלם את עצמנו בבוקר, מול המראה, רגע לפני שיוצאות מהבית. היינו שולחות את התמונה לקבוצה ורואות, ומגיבות, ותמיד מחמיאות. פ. מתל אביב, רגע לפני שיוצאת לעבודה, אני מרמת גן, לוקחת את עלמה לגן, שין מוונקובר, בדרך לבית ספר עם הבנות שלה. כל אחת מתחילה את היום שלה, ובכל זאת, שלושתנו מתראות, אומרות שלום ויוצאות מהבית. נכון, זה רק בגדים, זו רק תמונה, אבל מעולם לא הייתי בקשר רציף וחזק כל כך עם שתיהן כמו בתקופה הזו.

אפשר להגדל כל תמונה אבל הכוח הוא במאסה…

אם בהתחלה זה היה מדי פעם, כשהייתי לובשת משהו חדש ורוצה להראות, או צריכה עצה, מפה לשם זה הפך הרגל יומיומי, טקס קצרצר לפני היציאה מהבית. עלמה כבר הכירה אותו והיתה מיומנת: בדרך כלל שתינו היינו מוציאות לשון, לחיצה על כפתור הצילום, ו – תמונה. שולחת, ויוצאות. אם הייתי שוכחת מיד עלמיק היתה מזכירה לי: "אמא, לא הצטלמנו היום". רם גם הכיר את הטקס הקצרצר והיה מקטר עליו (אבל מצטרף לתמונה), וגם חברים שלי שהתרגלו. כשלא הייתי בבית / בארץ רם אפילו "החליף" אותי וצילם את עצמו…

חודשים שלמים בעצם צילמתי את עצמי. סתם תמונות, במצלמה של הטלפון. תמונות פשוטות, בלי חשיבה על קומפוזיציה או פריים, רובן קצת מטושטשות. ובכל זאת: צילום עצמי במשך כמעט שנתיים וחצי. ה"פאשוניסטה" הפכה ליומן המצולם השלישי שלי.

שנתיים וחצי. יותר מאלף תמונות (הרבה פעמים יצאתי מהבית גם בערב, או החלפתי לאירוע, או קרה משהו שהצדיק עוד צילום), אותו פריים פחות או יותר, מול המראה שבכניסה לבית שלנו במעגל. בהתחלה לבד. אחר כך עם עלמה שהצטרפה. אחר כך בהריון עם תמר, עם בטן, ואז עם תמר ועלמה. וכל הבלגאן שברקע מתחלף, דברים של גן, קניות, שקיות, והנה קניות לתינוקת החדשה, וסלקל, ותינוקת זוחלת, ועומדת, וחלפה עוד שנה. והעונות מתחלפות, ואני רזה, ואז בתחילת הריון, בגדים רגילים על בטן שגדלה, ובגדי הריון, ואז טרנינגים של אחרי לידה, אני משילה את המשקל שנשאר אחרי ההריון, וחוזרת לבגדים ה"רזים" שלי. ואני רואה לפי הבגדים מה הרגשתי לגבי עצמי, ומתי קניתי משהו חדש והשווצתי בו, ומתי לא התחשק לי בכלל להתלבש ולצאת מהבית.

אני רואה איך הבננות גדלות, אני נזכרת בתמרול תינוקת בת כמה ימים, תינוקת שנולדה בחורף ואני בקושי מבינה איך מתנהלים עם שתיים, ואז עם תמרול במנשא, יוצאות לגן של תמר ואחר כך של עלמה, ואת הבכי שלה, ואת הקנאה של עלמה, ואת עצמי חוזרת עייפה מכל התפרצות הרגשות הזו הביתה. למרות שאלה רק תמונות פשוטות של טלפון, של "מה לבשתי היום", ו"בוקר טוב פאשוניסטות שלי" זה יומן.

תכלס זה היה יומן הריון הרבה יותר מה"יומן" ומצילומי ההריון שעשיתי.

אפשר להגדל כל תמונה אבל הכוח הוא במאסה… כל ההריון של תמר

בהתחלה היה לי לא נעים – להכנס לחנות, לבד, ולצלם את עצמי מול המראה בשביל להראות ל"פאשוניסטות" שלי ולהתייעץ איתן. לתת כזו חשיבות לצילום של בגדים לקבוצה בוואטסאפ. להראות לציבור (גם אם הוא רק הבננות ורם) שאני מייחסת חשיבות למראה חיצוני, שזה חשוב לי לא לשכוח לצלם. זה בסך הכל מה שזה, ובכל זאת. הרבה פעמים בשביל ה"פאשוניסטה" הייתי בכלל טורחת להחליף בגדים. טורחת לצאת מהטרנינג בבוקר אחרי לילה ללא שינה של עבודה והנקות. לפעמים הייתי מתלבשת עבורן, עבור פ. ושין, כאילו אותן הייתי פוגשת במקום אליו הייתי הולכת, כי הרגשתי שאותן אני באמת מעניינת. והן מצידן, תמיד אמרו מילה טובה, מחמאה, או שלחו מילים מעודדות. ונכון שזה רק בגדים, אבל כל אחד צריך כמה מילים טובות על הבוקר, להתחיל איתן אם היום.

וכמו שזה התחיל ככה זה נגמר. לאט לאט זה דעך, אני אפילו לא זוכרת למה. לא הקפדנו על צילום בכל בוקר, או שלא זכרנו, או שלא התחשק לנו לשלוח. לא זוכרת, אבל לאט לאט הפסקנו להתמיד, וכשהאחרות לא שולחות, אף אחת לא רוצה להעלות תמונות רק של עצמה. וזהו, נגמר.

הקבוצה עדיין קיימת, ומדי פעם אנחנו מעלות תמונות בסגנון ה"פאשוניסטה" הקלאסית, אם בתא מדידה, או בדרך לאיזה אירוע, אם מתלבטות על זוג נעליים, או רוצות להשוויץ בלבוש חגיגי למסיבה או חג. עם סיום הפרוייקט הזה באמת חסרה המוטיבציה. תכלס, למי אני אטרח להתלבש? מתחת למעיל גם ככה לא רואים אם אני בסריג יפה או בסווטשרט של בית… ומי כבר מכיר אותי פה.

אסיים בכמה סדרות לבוש:

אותו סוודר, אותו ג'ינס, שתי ילדות שונות ושנתיים הפרש

שנתיים וחצי, אותו זוג מכנסיים (אפשר להגדיל בלחיצה):

הריון, תינוקות, ילדות, אותה חצאית:

רואים שאני מנצלת היטב את הבגדים (:

יומנים נוספים בסדרה:  "היומן הראשון שלי"/שלושה חודשים מצולמים. "ה-יומן" היומן יומי מצולם במשך 7 שנים.

"How are you today?" שואלת אותי הקופאית בסופר.

"Fine, Thank you" אני ממלמלת ומשפילה מבט.

"Have a good Weekend" היא מברכת אותי כשאני אוספת את השקיות והולכת לכיוון דלת היציאה.

עוד לא התרגלתי לשיחות עם הקופאים בסופר כאן, בקנדה.

"סטיב הקופאי מהסופר אמר לי מה כדאי לשתות כדי להתגבר על כאב הגרון" מבשרת לי אחותי המצוננת. "הוא הסביר לי בדיוק מה החשיבות של כל אחד מהמרכיבים בתה עם דבש לימון וג'ינג'ר, למה כל אחד עוזר". וכל זה בשיחה של שלוש דקות מעל המוצרים שהיא קנתה הבוקר ב-SAFE WAY.

עוד לא התרגלתי לכך שכל האנשים כאן חביבים, פותחים בשיחה ומתעניינים בשלומי.

נכון, המוכרת בחנות ששואלת אותי לשלומי רק עושה את עבודתה. נכון, הטלר בבנק חייב להיות נחמד ולאחל לי המשך יום נעים אחרי שאני מפקידה צ'ק. נכון, המלצרית במסעדה דואגת לעצמה לטיפים כשהיא מתעניינת איך עבר עלינו יום השבת עד כה. ואני יודעת שבארץ תמיד אומרים על האמריקאים כמה שהם "צבועים".  שההתעניינות הזאת לא אמיתית. לא "באמת" אכפת להם מה שלומך, או שיהיה לך סופשבוע נעים.

או שאנחנו פשוט ציניים.

נכון, הקנדים שומרים על פרטיותם, שומרים על המרחב הפרטי שלהם – לא מקובל להתקרב יותר מדי, לא מקובל לפנות בשאלות אישיות, וצריך להזהר לא להעלות נושאים שנחשבים "אישיים" (כסף, דעה פוליטית, גזע, לאום, נטייה מינית – זה ברור, אבל גם כל נגזרת כללית של אחד הנושאים האלה). הם יכולים לחכות בתור שעות בלי לפצות פה, ותמיד זה יהיה בתור מסודר ומרווח. הם לא קולניים, לא וולגריים, ומאוד מנומסים. הם קנדים "קרים ונוקשים" (ככה לפחות אנחנו הישראלים חושבים עליהם). אבל חלק מהחינוך שלהם הוא להיות חביבים זה לזה. הם מתאמצים להיות נעימים. הכוונה לאנשים ה"רגילים" – לא אלה ש"מנסים למכור לי" או שעבודתם היא לתת שירות. הם פותחים בשיחה, גם אם היא שיחה של שני משפטים על מזג האוויר. הם מחייכים, גם אם זה חיוך קטן מעבר למתקנים בגן שעשועים. הם לא נכנסים לדברים של האחר, גם אם הוא הוא זר ומתקשה למצוא את המילים.

אני לא רוצה לקטר על הארץ. אני אוהבת את ישראל. ואני לא צריכה לומר את המובן מאליו (עקיפות בתור, דיבור תוקפני ללקוחות, חוסר סבלנות) בשביל להדגיש את ההבדל בין ההתנהלות בארץ להתנהלות הקנדית הטיפוסית. ואני מכירה בעל-פה את התירוצים שלנו הישראלים (אנחנו חיים במדינה חמה וצפופה, משכורות הרעב בארץ, אנחנו עם חם-מזג, אנחנו יודעים יותר טוב).

אבל מתברר שזה באמת יותר נעים. יותר נעים לקנות בלי שעוקפים אותי בתור, ושהקופאית פונה אלי בחביבות ולא כאילו אני הארנק שמעל לערמת מוצרים שצריך להקליד. דווקא נחמד להכנס לחנות ושמברכים אותי לשלום, ולא (כמו שפגשתי לא פעם בארץ) נותנים לי לחכות שהמוכרת תתפנה מענייניה בטלפון. בוודאי יותר קל לנהוג שלא מצפצפים ושמחכים בסבלנות שאשתלב בכל פעם שאני מנסה לעבור נתיב.

ולפעמים אני עומדת משתאה בתור בסופר, שמתעכב עוד קצת כי הקונה לפני שקועה בשיחה עם הקופאית על הילדים שלה (של הקופאית) שבאו לביקור לכבוד החג. אני תוהה: האם הן חברות? מה יש להן לדבר כל כך הרבה? אבל אז הקונה מסיימת לשלם, והקופאית פונה אלי ושואלת גם אותי: "How are you today?"

ואני מבינה, שאם גם אני הייתי קנדית, הייתי יכולה עכשיו לפתח איתה שיחה של שתי דקות, עד שהיא תסיים לארוז לי את המוצרים, כמעט על כל נושא שגרתי, ואז לצאת ולהמשיך את היום. בנעימות.

בין הספרים בבית שלנו ברחוב המעגל (שהיה הבית של סבתא אילזה שלי) מצאנו ספר רפואה בגרמנית.

היה זה ספר ברפואת נשים, משנת 1914, של סבי ד"ר היינס לוינסקי, בתקופת לימודי הרפואה שלו בברלין בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

בעלעול בספר לא יכולנו שלא לעצור מול האיור הזה. איור של אישה קשורה ברצועה מהודקת על המותניים, באופן שנראה כמו איזו שיטה של עינויים או פתרון קיצוני לאיזושהי בעיה גופנית.

אני לא יודעת גרמנית, בוודאי לא לקרוא גרמנית. אבא שלי, במאמץ רב תירגם את ההסבר ככזה (אבי אמנם דובר גרמנית ולמד רפואה בשפה הגרמנית, אבל התרגום של ההסבר אינו מיידי, וגם אותו זיעזע): מה עושים במקרה של המשך דימום וגינלי לאחר הלידה? יש לנסות לעצור את הדימום על ידי כיווץ חיצוני של הרחם, בעזרת החזקת הרחם בידיים, דרך בטן האישה, משיכתו כלפי מטה ועיסויו. במידה והדבר איזו עוזר, יש לקשור בעזרת רצועת עור עבה את מותני האישה, ולהדק את הרצועה עד היחלשות ועצירת הדימום. יש להשאיר את האישה במצב זה מספר שעות, עד עצירת הדימום ועצירת הדופק בגפיים התחתונות. סביר להניח שאשה זו לא תוכל לחזור וללכת (אם תמשיך לחיות…).

מה אני רוצה להגיד בעצם?

שזה מטורף.

וכמה הרפואה התקדמה במהלך 100 שנה. ואיזה מזל שהמציאו את האנטיביוטיקה, ולכן אפשר לעשות ניתוח לעצירת הדימום מבלי להסתכן בזיהום. וכמה מוזר האיור של האישה היפה הזו, כביכול אחרי לידה, שנראית נחה לה ברוגע, בחלק העליון של התמונה, (בכלל לא כמו באיור מתוך ספר רפואה), ואז באמצע הגוף שלה באופן לא פרופורציוני לחלוטין מופיע חבל שמכווץ את מותניה לכדי חוסם עורקים. כמה נשים מתו ככה עד שנמצא פתרון טוב יותר? כמה נשים מתות עד היום מסיבוכים לאחר לידה?