את נעמה אורבך הכרתי לראשונה מהספר שהוציאה: "איך עושה ילדה". ספר שובה לב הבנוי כמו אינציקלופדיה של ילדותה, בה כל הערכים אישיים, וסיפור ילדותה הישראלית שזור בהם. בין הערכים/סיפורים משולבות עבודות קטנות, ספק נאיביות ספק יצירות אמנות ממש. הספר היה הוצאה המבוססת על פרוייקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.

לא פלא שהתאהבתי בספר הזה, בכל מה שבו, כשגיליתי אותו. מיד קניתי עותק נוסף לאחותי.

כך שבעצם את נעמה הכרתי (קצת, כנראה) כבר ב"בצלאל". בכל זאת סיימנו ללמוד באותה השנה.

אבל את "נעמה מגשימת מתנות" הכרתי כששוטטתי ב"מרמלדה מרקט" וחיפשתי מתנה. כל כך מזמן שאני לא זוכרת מתי… החנות האינטרנטית שלה היא קסם של הפיכת רגש למזכרת מוחשית. מדיוקנאות משפחתיים "בצלליות, דרך "כרטיסי אהבה", "אלבום השנה הראשונה לתינוק" (שזה כמו מה שאני עשיתי לתמר בלי כל הבלגאן של להיות צלמת), ועד לחותמות אישיות. כל מוצר הוא נוסטלגי ומרגש בדרך אחרת. בקיצור: כל הדברים שאני אוהבת תחת קורת גג אחת. והכל יפה ואסתטי ומזמין, ועשוי בכישרון ובטעם משובח.

מאז שהכרתי את החנות שלה הזמנתי כמה? חמש חותמות? נדמה לי. לספרייה של חברתי הטובה פ' כדי שתוכל לסמן כל ספר שהיא משאילה. ולאחייניות שלי הקנדיות כדי שיוכלו להטביע על חפצים וספרים אהובים ציור קטן ואישי משלהם, לגיסי הרופא בעל חוש ההומור ולרם, ליומולדת.

ראיתי בפייסבוק של "המגשימה" מישהי שעשתה חותמת אישית לאחיה הרופא, וקפצתי על הרעיון. אחרי שהתייעצתי עם חברות שלו מהעבודה, אם ובאיזו הזדמנות הוא יוכל להשתמש בחותמת כזאת, שהיא אישית ולא רישמית (בלי מס' מומחה והכל) פניתי שוב לנעמה במייל, ואחרי בחירה מההיצע האינסופי (והמבלבל) של רעיונות לאימג'ים לחותמות, היא שינתה ועיצבה לי מחדש את האימג' שיתאים בדיוק לד"ר רם.

ואז התברר שהחותמת לא מתאימה רק להטבעה על מסמכים ופתקי מחלה לבית הספר (: יום אחד רם סיפר לי שהוא משתמש בה בכלל לידיים של המטופלים…

הבננות התלהבו כל כך! לא יוצא להן ממש לפנות לרופא ילדים חוץ מבבית (טפו טפו), אז היתה להן הזדמנות לשחק ברופאה וחולה וגם בחותמת!

יאללה כבר נעמה, לא יכולה לחכות כבר לבלוג שלך! הוא בטוח יהיה מהמם כמו כל מה שיוצא תחת ידייך

ולמי שלא הבין שאפשר ללחוץ על המילים בטורקיז לאורך כל הפוסט (:

נעמה מגשימת מתנות במרמלדה מרקט, נעמה מגשימת מתנות בפייסבוק, הספר "איך עושה ילדה"/נעמה אורבך

כבר סיפרתי כאן על ימי הכיף שאני עושה פעם ב- עם עלמיק, רק שתינו, יום חופש, אחת על אחת.

אז יום הכיף האחרון שאני ועלמיק עשינו היה במוזיאון תל-אביב. אני מאוד אוהבת את המוזיאון הזה, ואפילו התערוכה הראשונה שעלמיק ראתה בחייה היתה בו :  התערוכה הראשונה שהוציאה אותי מהבית אחרי תקופת "יובש" ארוכה היתה של מורי הנערץ שרון יערי – "זנק אל עצמך". תערוכה מרגשת ומרתקת. זו גם היתה התערוכה הראשונה של תמרול (בנפרד, הבאתי אותה כשהיא היתה בת חודשיים בלבד כי הייתי חייבת לראות את התערוכה שוב ועם אחותי)

כשהייתי עם תמרול נזפו בי על שהנקתי אותה בתערוכה

אבל סטיתי מהנושא.

העניין הוא שבמוזיאון תל-אביב תמיד יש תערוכות "לכל המשפחה" (=לילדים) מושקעות ומעניינות כל כך, שההנאה מובטחת (מובטחת? לעלמיק לא היה בכלל מצברוח, אבל אני נהנתי), וכשמגיעים באמצע השבוע מבלים די לבד ואפשר ממש להנות מכל האביזרים. הפעם התערוכה היתה "על קווי הדמיון" – תערוכה קבוצתית בנושא קוים.

בתערוכה "על קווי הדמיון"

וחוץ מזה סופסוף הצלחתי להציץ באגף החדש של המוזיאון (בושה, הוא קיים כבר שנתיים) ולהתפעל ממנו.  עלמיק ואני התפעלנו יחד ממיצג חפצים שתלויים כמובייל מתקרת המבנה (זהו מיצב מדהים שנבנה במיוחד לחלל הזה, של טום פרידמן), עלמה חלצה נעליים בתערוכה של מחמוד קייס, טיילנו קצת בגן הפסלים, ואני הספקתי לרפרף על התערוכה של הצלם רוברט קאפה. (האמת שבתערוכה הזאת עלמיק ממש לא "הפריעה", היתה עסוקה בללכת סביב הספסל ולהסתכל מרחוק, ואני התבוננתי בצילומים. משום מה ניגש אלי עובד מוזיאון לנזוף בי שעלי לשמור עליה לידי. ראיתי שמסתובבים בין הקבוצות המודרכות כמה דוברי אנגלית בחליפות עם מדריך פרטי (תורמים פוטנציאליים?) אבל עדיין זה לא הצדיק את החוצפה שלו. בדיעבד הייתי צריכה להתלונן (המוזיאון הוא גם לילדים! בטח ובטח לילדים שלא מפריעים לאחרים להתבונן במוצגים. וזו כבר בושה אמיתית).

בגן הפסלים

בתערוכה של מחמוד קייס

מובייל חפצים ענק

כהרגלינו קינחנו בארוחה טובה הפעם ב"דובנוב 8" – בית קפה שאני מכירה היטב משנים של לימודי קרמיקה ב"מרכז מאירהוף לאמנות".

אין כמו אוכל לשיפור המצברוח

בקיצור ממליצה בחום לבילוי זוגי חורפי, אחד על אחד, בשבת או באמצע השבוע. ואם מישהו יעיר לכם לשמור על ילדכם קרוב מבלי שהוא מפריע כלל, תמחו גם בשמי.

כמה שנים לא הייתי במוזיאון הארץ (בתל-אביב)…. בדרך כלל (אם כבר מוזיאון) אני הולכת למוזיאון תל-אביב לאמנות. בביקור האחרון של אחותי בארץ הלכנו לספוג קצת תרבות במוזיאון הארץ. הלכנו במקור לתערוכת זכוכית ישראלית שיש שם, ולשמחתי התגלגלנו גם לתערוכה הזאת: "רואים שקוף" / צילומי זכוכית נדירים מתולדות הארץ.

כחובבת נוסטלגיה, עוד בלימודי במחלקה לצילום ב"בצלאל" התעניינתי בצילומים היסטוריים של ארץ ישראל מלפני הקמת המדינה ומראשיתה. לקחתי קורס בנושא התבוננות פוסטמודרנית (=התבוננות ביקורתית במילה אחת) בצילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים – אותו העבירה רונה סלע, שגם חקרה והוציאה ספר בנושא.

מדובר בצילומים מרתקים, גם מפני שהם יפהפיים מבחינת איכות וקומפוזיציה (צילמו אותם צלמים מוכשרים בוגרי בתי ספר גבוהים לאמנות בעולם, שעלו ארצה ועבדו כצלמי קק"ל והסוכניות השונות), גם בגלל ההשוואה למקומות ולחיים שאנחנו מכירים היום, וגם בגלל ההבנה הפוסטמודרנית של החשיבה מאחורי הצילום. הרבה מהצילומים היו "צילומים מגוייסים" – מגוייסים לרעיון הציונות. צילומים מוזמנים על ידי קק"ל (וגופים וסוכניות דומות) למען מטרה: "שיווק" הארץ בארץ ובעולם כ-ארץ שוממה (שצריך ליישב), את החלוצים כ"צברים" – יהודי חדש, פועל, שזוף, בשונה מהיהודי הגלותי (שיווק פנים להעלאת המורל, וגם כפניה לנוער יהודי בגולה), ואת הערבים כמעטים ונחשלים (אוריינטליזם).

בכל פעם מוצאים ומציגים עוד ועוד צילומים מהתקופה הזו. מדובר בארכיון כמעט אינסופי של צילומים, תשלילים, הדפסות. הרבה צילומים המתעדים את יישוב הארץ, את הקשיים, את ההצלחות. הרבה צילום מושפע סוציאליזם/קומוניזם (תיעוד שיעורי ספורט קבוצתיים, צילום מלמטה על צעיר "צבר" מביט קדימה במבט נחוש וכד'.) זהו נושא מרתק.

 תערוכה זו מתמקדת בלוחות הזכוכית בארכיון קק"ל. ולא סתם בלוחות הזכוכית – בלוחות הזכוכית השבורים. את התמונות בתערוכה הדפיסו מאותם תשלילים שנזנחו משום שהיו שבורים (מפאת אורכו אחסוך את ההסבר הטכני על צילום על לוח זכוכית) וכך נחשפנו לעוד עשרות צילומים מרתקים, מקסימים, מעניינים, אשר "מעוטרים" בשבר/ים  שהועברו אליהם בהדפסה מהנגטיב.

רדיית דבש במכוורת גן שמואל / זולטן קלוגר / 1958

מהתערוכה

זו תערוכה קטנה וצנועה, אבל בכל צילום אפשר להתבונן שעות.

נטיעת עצי אקליפטוס בנחלת יהודה/שמואל יוסף שוייג/1925

ילדים יושבים במעגל, עמק יזרעאל/שמואל יוסף שוייג/1935

בית תינוקות בבית אלפא/שמואל יוסף שוייג/1926

אום ג'וני (דגניה)/שמואל יוסף שוייג/1925

התערוכה מציגה בעיקר תמונות, נדירות ביופיין, המתארות נושאים שונים מחיי התושבים ומהתפתחות היישוב היהודי בארץ. כמו כן מוצג סרט וידאו מאוסף סרטי קק"ל 1913-1928 שהוקרנו במסגרת אירוע סינמה קק"ל 2010. (על מסך טלויזיה קטן, בצד – אם יורשה לי להתלונן. סרט מרתק, היה ראוי לפחות לכיסא ממולו כדי שיהיה אפשר לשבת לצפות בו). בתערוכה גם סרט הסבר על הכנת תשלילי הזכוכית, ודוגמאות של תשלילים – לוחות זכוכית שבורים.

אז עברנו לנו מתמונה לתמונה (נשות משפחת לוינסקי חובבות הנוסטלגיה) התפעלנו מיופיין של התמונות, מהקומפוזיציה המדוייקת, מההיסטוריה שפוגשת אותנו סתם כך באמצע השבוע. אמא שלי ממש התרגשה מזיהוי המקומות, האנשים, האווירה – סה"כ גם הילדות שלה די נראתה ככה.

מבין התמונות נתקלתי בתמונה ענקית ומרשימה של פרדס צעיר נטוע.

ומיד זיהיתי בקצה השמאלי העליון את "האחוזה" בבית חנן.

צילמתי ב"אחוזה" עשרות אירועים. זהו באמת גן אירועים מקסים, שאני ממליצה עליו תמיד לזוגות.

וכך, מיד, גם אני הרגשתי קצת שייכת.

חייבת להתנצל על איכות התמונות: כל התמונות צולמו במצלמת הטלפון

"לטיול יצאנו
כלנית מצאנו
על גבעת הדשא במערב

אל ההר עלינו
את הים ראינו
ומשם ירדנו בדהרה.

צב זקן פגשנו בדרך
בית ענקי החזיק על גב

בתהלוכה נהדרת
אלף נמלים נשאו חגב.

בשלולית המים
שמנו ת'רגלים
על החוף ישבנו בתוך סירה

בחלקת אספסת
רצנו בתופסת
כל הלטאות נבהלו נורא.

באנו בשורה אל הכרם
רוח סערה וענף נשבר

שמה בין תילי חפרפרת
אלף רקפות כל אחד ספר.

אז מאוד עייפנו
והביתה שבנו
שמש כבר יורדת ומאוחר.

רק בתוך הדשא
כלנית לוחשת
שובו בשלום
נפגש מחר."

כל האיורים מתוך: "הטיול הקטן" מאת נעמי שמר. איורים ליאת יניב. הוצאת עם עובד 2013

כל הצילומים משני טיולים קטנים ליער כוכב יאיר באמצע דצמבר ובסוף פברואר (אז היתה כל הפריחה הזאת, לא מתחייבת מה פורח שם עכשיו) ב-Waze: חי בר כוכב יאיר / דרך המרכז כוכב יאיר.

ואם התמכרתם לאיורים המשגעים יש גם בלוג יומי משגע של ליאת.

את "The Brown Sisters" : פרוייקט הצילום של הצלם ניקולס ניקסון הכרתי בשנה השניה ללימודים בבצלאל, במסגרת  שיעורי תולדות הצילום ב'. הפרוייקט הוא רצף צילומים, כל שנה צילום אחד, של ארבע האחיות לבית בראון (אשתו ושלוש אחיותיה).

הפרוייקט נמשך משנת 1975 ועד היום. ארבעים שנה של צילום אחד, מבט ישיר למצלמה, אותו סדר עמידה, אחיות.

בסיום שנה ב' בבצלאל ביקשתי משין אחותי שתקנה לי את הספר שליווה את התערוכה "האחיות בראון" במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק (MOMA).  הפרוייקט הזה הוצג בגלריות ומוזאונים, ובחיפוש ברשת אפשר לראות את הפרוייקט כולו בקלות.

אבל לי יש ספר… אני יכולה לשבת עם הספר ולדפדף לאט לאט לאט, קדימה ואחורה, ולהסתכל בפנים שמשתנים, מתבגרים. בתנוחות הידיים והגוף. לפעמים הן מחזיקות אחת את השניה, או נשענות, או מחבקות, או עומדות במרחק.

לפעמים הן מחייכות. לפעמים עוצמות עיניים. מודעות למצלמה. מודעות לפרוייקט. מודעות לזמן שעובר.

לא כתוב כמעט מידע על האחיות. כתובים שמותיהן, והגיל בהן היו בשנת 1975 כשהתחילו להצטלם לפרוייקט. אבל זה מספיק בשביל למלא את הראש במחשבות.

בין תמונה לתמונה עברה שנה. מה קרה באותה שנה?

אולי הן התאהבו במישהו. אולי חוו פרידה. או קושי. או מחלה.

אולי לא רצו להצטלם באותו יום.

אולי הן גרות במרחק רב וכל שנה הן מצטלמות במפגש המשפחתי השנתי.

אולי הן באות במיוחד כדי להצטלם.

ואיך שהשנים חולפות ועכשיו הן כבר נשים. אולי אחת מהן התחתנה השנה. או התגרשה. או ילדה ילד. חיים שלמים. ארבעים שנה.

מזג האוויר בימים האחרונים מחזיר אותי אחורה, לתקופה הזאת בדיוק לפני שנה. ב"סערה הגדולה" של שנה שעברה הייתי בחודש תשיעי. בשוך הסערה ילדתי את תמר.

איכשהו עם כל הטירוף וההתרגשות של תינוקת חדשה, אחרי פחות מ48 שעות מצאנו כמה דקות לצלם את הצילום הזה. שמחה שזכרתי.

היה לי בראש לצלם כמה שיותר מהר אחרי הלידה, בהשראת שלושה צילומים מרגשים של נשים מיד אחרי שילדו, של הצלמת  Rineke Dijkstra.

עליה ועל מקורות השראה נוספים שלי אכתוב פוסטים בהמשך.

ובנתיים

זה למי שדאג שאני לא נחשפת מספיק בבלוג.

(: