היעד: פרדס קרוב לבית. (לא אגלה איפה כדי שלא כולכם תבואו לשם בשבת הבאה…. רמז: פעם גר שם המפוזר)

אורך הטיול: עד הצהריים.

מטרה: לראות פרדס, להכיר פירות הדר, לטייל בטבע קצת, לבלות זמן איכות עם סבא (:

מטרות משניות (של חלקינו): למצוא כמה שיותר מקלות, להתיז בשלוליות, לרדוף אחרי פרפרים, לגעת בזחלים, לנסות לטפס על עמודים ועצים, לקטוף פרחים ולשים מאחורי האוזן (או בתוכה).

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אגב, לפני שלושים שנה: היו הרבה יותר פרדסים אבל זה נראה ממש אותו הדבר…

מצגת זאת דורשת JavaScript.

כמעט בכל יום הבננות שלי עושות אמבטיה ביחד.

לפעמים זה יפה במיוחד.

(או שפשוט יש מצלמה).

לבקשת מיכל הקוראת המסורה של הבלוג (יש לי קוראים! איזה כיף) אני כותבת פוסט על טיול לחו"ל עם ילדים קטנים ממש.  אז אלה מבחר עצות שלי: אני לא מומחית לכלום, רק מספרת מהניסיון המועט שלי ומקווה שיעניין אתכם.

אנחנו אוהבים מאוד לטייל. בעיקר לחסוך ולנסוע לחו"ל. כשעלמיק נולדה חשבנו שייקח עוד הרבהההה זמן עד שנוכל לחזור לתחביב הזה. אבל לשמחתנו שינינו את דעתנו מהר מאוד. עד גיל שנתיים עלמיק הספיקה להיות שלוש פעמים בחו"ל: שבועיים באיטליה בגיל 11 חודשים, חודש בונקובר ושבוע בניו-יורק (בינואר פברואר יש לציין) בגיל שנה וחצי, ושבוע באיטליה בגיל שנה ו-11 חודשים (מהר מהר לפני שמתחילים לשלם עבור הכרטיס שלה).

עם תמרול הספקנו בינתיים לנסוע בקיץ האחרון לטיול של שבועיים בהולנד. תמר – בת שמונה חודשים, עלמה – בת שלוש בדיוק, ואנחנו – צעירים ואופטימיים.

קודם כל: למה? הרבה אנשים התפלאו ושאלו למה בכלל לנסוע עם כאלה קטנטנות. הרי הן "לא יזכרו כלום", ו"איזה אומץ, זה ממש קשה". נכון, זה ממש לא קל, אבל לא קשה, וגם מאוד מאוד כיף! זאת חוויה עצומה לחוות טיול איתן ולראות אותו מהעיניים שלהן (הטיול הראשון שלנו לחו"ל עם עלמיק – לאיטליה – היה ללא ספק הטיול הכייפי ביותר שהיה לי בחיים). ומבחינת קושי – אתם מכירים את עצמכם ואותם, ויודעים את הדינמיקה המשפחתית. בחו"ל זה כמו לטייל בארץ, רק יותר אינטנסיבי. לי לוקח כל פעם איזה 24 שעות להתאפס על עצמי, לצאת מהלחץ ולהתחיל להנות. וזה ממש שווה את זה. זאת חוויה משפחתית נהדרת. 

אז איך מתחילים:

צריך להוציא דרכון לקטנטנים. זה סיפור קל ביותר. ממלאים את הטפסים באתר של משרד הפנים וצריך להגיע עם הבננה הקטנה ולהראות אותה במשרד הפנים, לשלם, להצטלם, וזהו. כמעט אין תור אפילו. גם ויזה לארה"ב זה פשוט מאוד, למי שמעוניין. (אגב גם בשאלון לקטנטנים צריך להצהיר שהיא לא טרוריסטית.)

מומלץ לתכנן מראש! עם ילדים קטנטנים לא כדאי לסמוך על מלונות פנויים, ולא כדאי לבזבז הרבה זמן בחיפוש מסלולים. כדאי לדעת (פחות או יותר) מה רוצים לעשות וכמה זמן כדאי להקדיש לכל דבר. "אנחנו נעזרנו בספר "המשפחה המטיילת / שלומית יפת ביאליק בתכנון הטיול להולנד. זהו מדריך שימושי מאוד, גם אם לא נותן הרבה מידע היסטורי וידע כללי.

חשוב מאוד: לא לצפות "להספיק את ______ " (כאן צריך למלא את היעד שאתם רוצים לבקר בו) אל תצפו לראות את כל הולנד או להספיק לכל האתרים באמסטרדם או לראות את כל המוזיאונים המעניינים בפירנצה. לא הייתי אומרת "להנמיך ציפיות" אבל כדאי לשמור על ציפיות ריאליות, בהתאם לגיל הילדים שאתם מטיילים איתם ולא להתאכזב אחר כך. זה טיול שונה, החוויות הן לאו-דווקא מביקור באתרים, לפעמים הן מדבר פשוט שעושים ביחד. (בפירנצה למשל במקום לראות מוזיאונים ישבנו בכיכר והתבוננו יחד באנשים, ובסוס שהיה שם). ובכל מקרה תמיד אנחנו אומרים: "כל כך יפה פה, חייבים לחזור שוב כשהבננות יגדלו"…

אם כבר מטיילים עם הילדים (וכדאי לעשות זאת מבחירה, כי זה טיול שונה לחלוטין מטיול של מבוגרים) אז זה טיול לכל המשפחה, וממש כדאי להתייחס אליו ככזה. זאת אומרת: שכולנו נהנה. ואגב, אתם מכירים את הילדים שלכם. אם לא נראה לכם שהם יהנו אז לא חושבת שכדאי לטרוח כל כך (זה בהחלט מאמץ). מה זה שכולנו נהנה? ללכת ליום בפארק שעשועים שמתאים בדיוק לגיל של עלמיק. לנסות לשלב צפייה בחיות אם זה משהו שתמרול ממש אוהבת. להתפצל אם יש דברים שלא מתאימים לכולם (למשל להתפצל בשופינג. אני שונאת ש"עומדים לי על הראש" בחנות, ומה לעשות, את כל השאר זה משעמם).

מצגת זאת דורשת JavaScript.

לתכנן "טיול כוכב" אבל לשמור על נסיעות קצרות. למה הכוונה? טיול כוכב הוא טיול שבסוף כל יום חוזרים למקום לינה אחד. זה חוסך הרבה טרחה של לארוז את כל המיליון מזוודות, למצוא את כל הצעצועים, והעמיס את האוטו וכו' וכו' ובעיקר – חוסך את ההתרגלות של הילדים למקום חדש. (כל פעם שעברנו מלון עלמיק שאלה בדרך אם במלון הבא יהיו שרותים. וברגע שקיבלנו את החדר, מיד חילקה את החדרים ככה שהיא ותמרול ישנו באותו החדר והצמידה להן את המיטות, "שישמרו אחת על השניה" אבל בתכלס' – שיראה לה כמה שיותר כמו בבית).

נסיעות קצרות. אנחנו מעדיפים לבלות כמה שפחות זמן באוטו, כי (אצלינו) האוטו הוא סוג של "סיר לחץ": מעצים את כל המצבים: תמיד מתעייפים יותר, תמיד צריך פיפי וצריך לעצור בצד באמצע האוטוסטרדה, תמיד רעבים, ובעיקר רוצים לצאת. בקיצור, השתדלנו שהזמן באוטו לא יעלה על שעה לכל כיוון. עדיף כמובן לכוון את הנסיעות לשעות של שנת הבוקר / הצהריים אם יש, ולהכין בידור ו/או אוכל לקטנטנים. הבעיה היא שילוב "טיול כוכב" (שנוסעים לכל מקום מאותה נקודה) עם השאיפה לנסיעות קצרות. לשם כך רם תכנן לנו בעצם שני "טיולי כוכב" עיקריים. ישנו בשני איזורים בהולנד, ומהם נסענו בכל בוקר ליעדים שונים. באיטליה עשינו את אותו הדבר בדיוק. ישנו במהלך השבועיים שהיינו בצפון איטליה בשני מקומות מרכזיים, שמהם הגענו לכל מני יעדים בסביבה (למשל בצפון איטליה מקום לינה 1: איזור אגם גארדה וטיולים באגם, ונציה, ורונה וכו', ומקום לינה 2: איזור טוסקנה וטיולים באיזור, פירנצה, סיינה וכו'). את הנסיעה הארוכה במעבר בין שני מקומות הלינה חילקנו ועשינו בהפסקות, כך שלא תהפוך בעצמה לסיוט.

לקחת את הזמן. טיול עם ילדים הוא טיול בקצב איטי יותר. בעיני החוויה המשותפת לא נמדדת ב"לסמן וי" על יעדים. אפשר לראות פחות אבל להנות יותר. הטיול בקצב שמתאים גם לילדים. לדוגמא, הבננות שלי חייבות לנוח בצהריים. לפעמים הן נרדמו באוטו, לפעמים בעגלה או במנשא, לפעמים הלכנו כולנו לנוח בחדר, ולפעמים עלמיק דילגה על המנוחה ונרדמה ממש מוקדם בערב. כדאי להתאים את התוכניות לצרכים של הקטנטנים, והכי חשוב: להיות גמישים. (ככה גם אם התקלקל המנוע של הסירה והיינו תקועים במשך שעתיים על אי בלב אגם, לא נורא, ישבנו כולנו להאכיל ברווזים, אכלנו כריכים, ונהננו מהזמן ביחד.)

להשאיר זמן חופשי בכל יום. לא למלא את היום בפעילויות ולהגיע תשושים לערב (ואז עוד צריך להספיק ארוחת ערב ומקלחות וכבר כולן עייפות ובוכיות). אפשר לעשות הפסקה באמצע היום ולשבת קצת להסתכל על האגם. אפשר לעשות יום רגוע של טיול ביער. אפשר ללכת לאכול ארוחת בוקר בבית קפה חביב, ולהתחיל חלק מהימים יותר מאוחר (באמסטרדם למשל לא מיהרנו והתחלנו כל בוקר בארוחת בוקר בבית קפה מתוק שמצאנו לא רחוק מהמלון.) להשאיר זמן משחק לבננות. אם זה זמן זחילה לתמרול, כדי להוציא קצת אנרגיה, או זמן משחק בגינה לעלמיק כשהיא רואה נדנדה בדרך שהיא "חייבת" להתנדנד בה קצת. לזכור שהן צריכות את זמן המשחק החופשי שלהן (ולא ממש אכפת להן אם אנחנו עכשיו בגינה ברחוב המעגל או בגינה קפואה באמסטרדם, או בכיכר מלאת אדם בכפר איטלקי). ובאותו אופן: להשאיר זמן פנוי במלון. כיוון שאי אפשר לחזור הביתה באמצע הטיול, והמלון הוא "הבית", כדאי לזכור שהבננות צריכות לפעמים לנוח מהכל, וסתם לשחק בחדר. לנו זה יכול להראות בזבוז זמן, אבל להן זה עוזר להרגע ולהרגיש שייכות.

מה כדאי להביא? להביא צעצועים ומשחקים  – כמובן את הדברים האהובים ביותר על ילדכם, והקטנים ביותר לנשיאה, לפי הגילים הרלוונטיים. לטיסות – (למשל דפים וצבעים לציור, מדבקות, ספרים, אייפד עם אפליקציות של סיפורים) , לנסיעות (למשל כל הנ"ל וגם דיסקים לאוטו, ספרים עם שירים, משחקי דמיון, כוסות ורעשנים לבננה הקטנטונת) למלון (למשל כל הנ"ל וגם בובות, תיק קטן שהבננה אוהבת להכניס בו דברים ולקחת) לאמבטיות (למשל כל הנ"ל וכוסות או משהו שאפשר להרטיב וגם לקלח איתו)

להביא בגדים לכל העונות, והרבה. גם אם נראה לכם שלא צריך (תמיד אומרים שמקסימום קונים או לובשים שכבות, אבל אם במקרה אתה נופל על האוגוסט הקר ביותר ב90 שנה האחרונות בהולנד, ואתה בלי מעילים נורמאליים לבננות, אז להתחיל לחפש מקום לקנות מעיל, ו"חבל, יש להן המון בארץ", ו"חבל שלא הבאתי איזה פליז אחד לכל אחת וגמרנו"… מזל שבסוף מצאנו איזה חנות הכל-בדולר הגונה וקניתי שני פליזים כעורים אך זולים ששימשו אותנו נאמנה והשקיטו לי את המצפון). וגם אם בונים על לעשות כביסה. רוב הבגדים שלקחנו היו בגדים של הבננות, ועדיין לא היו לי בשבילן מספיק בגדים חמים (בגדי קיץ דווקא היו לי).

להביא הרבה חיתולים והרבה מגבונים. אנחנו ארזנו לפי חישוב של 5 חיתולים ליום. שזה בד"כ יותר ממה שהשתמשנו בפועל (הורים מזניחים שכמונו) אבל אף אחד לא רוצה לבזבז זמן על לחפש סופר שיש בו בדיוק את החיתולים האהובים עליו (ועוד לא במבצע!). לעלמיק הבאנו שלוש חבילות של "אסלוניות" מניילון/נייר לשרותים ציבוריים והשתמשנו בשניים בודדים בלבד. היא איכשהו תמיד העדיפה להתאפק ולחכות לחדר. (או לאוטוסטרדה). 

אוכל: להתגמש. זאת העצה הכי חשובה שיש לי, במיוחד כי זה הדבר שהכי התקשתי בו. כשנסענו עם עלמיק לאיטליה הסתדרנו בקלי-קלות. בכל פינה יש אוכל מעולה, הכל טעים, מהיר, מזין (פסטה ואנטיפסטי, מעוך במזלג, והילדה מסודרת) בהולנד עם תמרול היה כבר הרבה יותר קשה. אוכל הרחוב בהולנד די גרוע+לא מזין=רגשות אשמה שלא עוברים עד היום לאמא. הבאנו מהארץ הכל בשביל לקנות מנות מוכנות / לבשל ולתת (בלנדר סטיק, צלחת, מזלג, תרמוסים קטנים לשמירה על החום/קור) אבל מה אני אמעך לה? צ'יפס עם מיונז? אז רוב הזמן היא אכלה רסק תפוחים שהבאנו מהארץ, והרבה פתי-בר. וכן, עד היום אני מרגישה רגשות אשמה על זה. אז אני אומרת: שבועיים היא אכלה לא טוב! לא נורא, היה לה כל כך כיף ביחד איתנו, היא בטוח כבר סלחה לי על זה.

ו… לא לאכול שלוש ארוחות ביום במסעדה. על אף הרצון שלנו לחופש (חופש גם מהכנת אוכל) לשבת שלוש פעמים ביום, ולהזמין, ולהתלבט, ולחכות למנה… בזבוז זמן וכסף. לקנות בסופר בתחילת הטיול או בכל יום בדרך כמה דברים בסיסיים וחלק מהארוחות לאכול בחדר / בדרך. קורנפלקס בחדר, סנדויצ'ים בצהריים, או ירקות חתוכים ולחם עם גבינ"צ בערב. ופירות ונשנושים כמובן, לכל מקרה של רעב שתוקף באמצע היום.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

עגלה ומנשא. גם אם אתם פחות משתמשים בארץ בעגלה, בחו"ל יש הרבה הליכות (גם אם לא רוצים) ותמיד כדאי שתהיה אפשרות לקטנטנים לנוח. אנחנו הגדלנו והבאנו שתי עגלות לטיול להולנד (גם לעלמיק בת ה-3) אבל לצערנו העגלות בחרו שלא לטוס להולנד עם המזוודות אלא להתעכב לכמה ימים נוספים ברומא. אחרי שחיכינו שלושה ימים קנינו עגלה (שלישית!), וככה גילינו שבעצם, באין ברירה, גם עגלה אחת מספיקה לשתי בננות (לפי שיטת: מי שיותר עייפה יושבת) ואפילו יותר קל להתנייד ככה. חזרנו ארצה עשירים בעגלות, ונראנו כמו משפחה מרובת ילדים בטיסה מברוקלין (שלוש עגלות, מנשא, שלוש מזוודות, טרולי, שני תיקי גב, סווטשרטים ומעילים…. ) מזל שהפעם לא הבאנו כיסאות לאוטו.  ובעניין כיסא בטיחות לאוטו: אפשר לשכור מסוכנות השכרת הרכב כיסא לאוטו במחיר ממוצע של 50 יורו לכיסא. יתרון: לא צריך לסחוב בנוסף לכל גם כיסא מהארץ. (דבר שבחברות מסויימות מחליף מזוודה. זאת אומרת שאם לוקחים כיסא מותר להביא מזוודה אחת פחות או שמשלמים קנס). חסרונות: אתם לא יודעים איזה כיסא תקבלו (מבחינת איכות ובטיחות), וגם הנסיעה בארץ במונית לשדה התעופה (או נסיעות במוניות בחו"ל) היא ללא כיסא בטיחות. say no more. פחד אלוהים.

ההתלבטות הגדולה של לבחור טיסות לילה או יום. עד היום אין לנו מסקנה ברורה בנושא. ניסינו טיסת לילה: בשאיפה שהבננות ישנו אותה ונגיע ליום חדש. אבל סביר להניח שאנחנו לא נישן ונתחיל את הטיול מרוטים. ואם הן לא ישנו? אז כולנו נהיה מרוטים, ואי אפשר לעשות צ'ק-אין למלון עד שעה מסויימת ולנוח שם…. וצריך ללכת לקחת את הרכב השכור… בקיצור יום קשה ביותר. אז ניסינו טיסת יום עם קונקשן: בשאיפה שנקום בבוקר הטיסה כמו בני אדם, ניסע לשדה התעופה, נעביר את הטיסות והקונקשנים במשחקים, ונגיע בשעה סבירה למלון (אפילו הזמנו מלון בשדה התעופה וקבענו לאסוף את הרכב רק למחרת). אבל יום שכולו טיסות והמתנות, אפילו עם הבידור הטוב ביותר הופך ליום ארוך וקשה ביותר. (ואז גם צריך לשבת לחכות לעגלות האבודות ולמלא טפסים). בקיצור, לנושא הזה עוד לא מצאנו פתרון. 

לגבי טיסת חזור: זה כבר לא כל כך משנה, כי חוזרים הביתה. מה שחשוב זה לנסות להגיע לסוף-שבוע / לקחת יום חופש מהעבודה ביום החזרה כי צריך לנוח מכל החופשה הזאת (:

כל פעם שאמא שלי מדברת על הגיל שלה היא צוחקת ואומרת "אני כבר עברתי את גיל ההתבגרות" ומוסיפה "בשנה-שנתיים". (כל מי שמכיר את אסתר עכשיו בטוח מחייך לעצמו. )

אז בסוף שנות החמישים אמא שלי באמת היתה בגיל ההתבגרות.

אני לא יודעת מי צילם את התמונה הזאת, אבל היא תמונה יפהפיה בעיני. כל כך לא אופיינית לצילום במצלמה ביתית בתקופה הזאת (או בכל תקופה): תוך כדי תנועה, מתוך המים. ולמרות הקומפוזיציה המושלמת – נראית לא מבויימת בכלל. כמעט כאילו לא היתה שם מצלמה או צלם.

רגע אחד.

ועבר.

עם כל ההתרגשות מהבלוג החדש לקח לי הפעם המון זמן להגיע להסתכל על התמונות שלנו מהחודש האחרון. ובדצמבר תמר חגגה שנה!

שנה זה לא סתם יומולדת. שנה זה יום הולדת מרגש במיוחד.

התכוננו מראש. בדצמבר אי אפשר לעשות בריכה ועל-האש לחברים. צריך לחשוב על אופציה שיהיה קר ונצטרך להשאר בפנים.

אבל יצא אחלה יום. יום שמשי ונעים.

אז את רוב הבוקר בילינו באמת בחוץ על הדשא החדש

אכלנו עוגה

תמר חילקה הפתעות וקיבלה מתנות

היה יומולדת משפחתי, קטן ונעים.

ולמרות שתמרול היתה עקוצה כולה… יצאו אחלה תמונות

והעיקר: שכלת יום ההולדת נהנתה

מזל טוב תמרול-תעלול!

את "The Brown Sisters" : פרוייקט הצילום של הצלם ניקולס ניקסון הכרתי בשנה השניה ללימודים בבצלאל, במסגרת  שיעורי תולדות הצילום ב'. הפרוייקט הוא רצף צילומים, כל שנה צילום אחד, של ארבע האחיות לבית בראון (אשתו ושלוש אחיותיה).

הפרוייקט נמשך משנת 1975 ועד היום. ארבעים שנה של צילום אחד, מבט ישיר למצלמה, אותו סדר עמידה, אחיות.

בסיום שנה ב' בבצלאל ביקשתי משין אחותי שתקנה לי את הספר שליווה את התערוכה "האחיות בראון" במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק (MOMA).  הפרוייקט הזה הוצג בגלריות ומוזאונים, ובחיפוש ברשת אפשר לראות את הפרוייקט כולו בקלות.

אבל לי יש ספר… אני יכולה לשבת עם הספר ולדפדף לאט לאט לאט, קדימה ואחורה, ולהסתכל בפנים שמשתנים, מתבגרים. בתנוחות הידיים והגוף. לפעמים הן מחזיקות אחת את השניה, או נשענות, או מחבקות, או עומדות במרחק.

לפעמים הן מחייכות. לפעמים עוצמות עיניים. מודעות למצלמה. מודעות לפרוייקט. מודעות לזמן שעובר.

לא כתוב כמעט מידע על האחיות. כתובים שמותיהן, והגיל בהן היו בשנת 1975 כשהתחילו להצטלם לפרוייקט. אבל זה מספיק בשביל למלא את הראש במחשבות.

בין תמונה לתמונה עברה שנה. מה קרה באותה שנה?

אולי הן התאהבו במישהו. אולי חוו פרידה. או קושי. או מחלה.

אולי לא רצו להצטלם באותו יום.

אולי הן גרות במרחק רב וכל שנה הן מצטלמות במפגש המשפחתי השנתי.

אולי הן באות במיוחד כדי להצטלם.

ואיך שהשנים חולפות ועכשיו הן כבר נשים. אולי אחת מהן התחתנה השנה. או התגרשה. או ילדה ילד. חיים שלמים. ארבעים שנה.

אסור להשוות!

אז קודם כל כולם משווים.

לי יש שתי בנות. עלמה (שלוש וחצי כמעט) ותמר (שנה וחודש כמעט). שתי בננות. לא דומות בכלל לדעתי. לא באופי ולא במראה. שוקו-וניל. שתיהן מתולתלות. לשתיהן פה כמו של אבא. ובזאת נגמר הדמיון. תמר – מיני-מי של רם. קטנטונת, עיניים ושיער חומים, "פרי שחום נחמד". ועלמה – למי היא דומה? אולי לשכנים. לא לנו לפי דעתי. שיער בהיר, עיניים כחולות, גבוהה.

כשעלמה נולדה הייתי בשוק מוחלט. פתאום אמא.

כשתמר נולדה, כבר הייתי אמא של עלמה, ובימים הראשונים התייחסתי אליה כמו אל עלמה התינוקת. הנקתי אותה כמו את עלמה (הרבה זמן, וכל הזמן חשבתי שאולי היא עוד רעבה), הערתי אותה לאכול כמו את עלמה (עלמיק היתה פגית. תמרול דווקא נולדה בזמן ועם תאבון בריא ועייפות טבעית). השכבתי אותה לישון כרוכה בחיתול כמו את עלמה (את עלמיק זה הרגיע, היא ישנה ככה חודשים. תמרול שנאה את זה ובילתה את כל הלילה בנסיונות לחלץ איברים. "אה אה אה אה אה…. חילצתי יד. עכשיו נתמיד ונחלץ עוד יד….אה אה אה אה אה אה אה. חילצתי! ועכשיו מסיבה!).

אחרי כמה ימים נפל לי האסימון שנולדה ילדה אחרת. חדשה. זאת לא עלמה II, וכדאי שאנסה להכיר אותה כי היא לא עושה סימנים של חיקוי אחותה. היא עצמאית, דעתנית, ואמנם עוד לא שוקלת שלושה וחצי קילו, אבל מתכוונת להשמיע את דעתה הנחרצת.

ועל אף שכל אחת שונה, תמיד משווים.

"לעלמיק יצאה השן הראשונה בגיל 11 חודשים". לתמרול בגיל 11 חודשים כבר היו שבע שיניים.

"עלמיק היתה פגית. היא התחילה ללכת רק בגיל שנה וארבע. תמר תרוץ כבר בגיל תשעה חודשים" (-not!)

"עלמיק נרדמה רק על הידיים. את תמרול אני אלמד להרדם לבד" (-אהה)

"עלמיק אהבה לאכול הכל מרגע שנתנו לה מוצק"  – "תמרול עושה לנו בית ספר"

מזל שהבנות שלי כאלה מתוקות ונהדרות. הן מלמדות אותי לאט ובסבלנות שהן שני עולמות מלאים ונפלאים, שונים ומשונים, ואהובים . הכי אהובים!

איזה כיף לי שהן שונות. איזה כיף להן!

אז… באמת שאני משתדלת לא להשוות. אלה רק אנקדוטות. ולהשוות צילומים זה תחביב שלי. את זה אני לא אפסיק לעשות (:

בקרוב: עוד תמונת השוואה: עלמיק בת שנה מרוחה בעוגת יומולדת/תמרול בת שנה אוכלת במרץ. או משהו אחר.

מזג האוויר בימים האחרונים מחזיר אותי אחורה, לתקופה הזאת בדיוק לפני שנה. ב"סערה הגדולה" של שנה שעברה הייתי בחודש תשיעי. בשוך הסערה ילדתי את תמר.

איכשהו עם כל הטירוף וההתרגשות של תינוקת חדשה, אחרי פחות מ48 שעות מצאנו כמה דקות לצלם את הצילום הזה. שמחה שזכרתי.

היה לי בראש לצלם כמה שיותר מהר אחרי הלידה, בהשראת שלושה צילומים מרגשים של נשים מיד אחרי שילדו, של הצלמת  Rineke Dijkstra.

עליה ועל מקורות השראה נוספים שלי אכתוב פוסטים בהמשך.

ובנתיים

זה למי שדאג שאני לא נחשפת מספיק בבלוג.

(:

ככה בונים אוהדת:

1. קונים לה בגד גוף של מכבי לגיל 3-6 חודשים

 ומשכיבים אותה לישון בו בכל פעם שיש משחק (ששששש…. היא הקמע הסודי, רק אנחנו יודעים…. עכשיו שבגד הגוף קטן עליה זה מסביר את ההפסדים האחרונים)

2. צופים במשחקים בבית ומלמדים את השירים

3.  הולכים לדרבי בהיכל נוקיה ברגע שהיא מספיק גדולה להשאר ערה בשעות של המשחק

4. צופים בפיינל פור ומרשים להשאר ערה עד שנגמר

5.  משיגים כדור עם חתימות לילדה, גם אם זה כרוך בכמה שקרים לבנים

6. הולכים לעודד כשיש משחק ליגה (כשאמא מרשה כי בכל זאת… חוזרים מאוחר…)

 ועל כל זה נאמר: שחורציאניטיס עולה עולה עולה.  העיקר שכיף לכם.