עלמה ושיילו או: מאחורי הקלעים של צילומי ילדים

השבוע "קפצה לי" תמונה ב-memories בפייסבוק של צילומים שעשיתי ל"מותק" – הדס הול, לפני שנתיים. מאחורי הקלעים של צילום ילדים

נזכרתי בצילומי בגדי התינוקות שדיגמנו עלמה ושיילו המהממת ל"מותק".

הן נולדו בהפרש של חודש-חודשיים, ונפגשו (הופגשו) לראשונה בהיותן בנות חצי שנה פלוס-מינוס.

שתי תינוקות חייכניות, מצחיקות, צוחקות למצלמה, נהנות לשכב ולהתגלגל בשמש המלטפת של אמצע מרץ.

מאחורי הקלעים של צילום ילדים

אמנם בגיל כזה צריך הרבה מזל בשביל להצליח לצלם, ועוד שתיים ביחד, אבל השתיים האלה היו כל כך מתוקות, מין שוקו-וניל עם פצפוצי-חיוכים, שבכמה דקות שהן שכבו (וזחלו – שיילו) הצלחתי לצלם את כל התמונות שרצינו.

הפגישה הבאה היתה בגיל שנה וחודשיים פלוס-מינוס, עלמיק היתה קצת חולה ושיילו היתה כבר "שודדת" גדולה: הולכת, בורחת, מתחבקת, מתפנקת.

קונספט אחר, של צילומי חורף של "מותק" – הדס הול, בסטודיו של הדס, כשסוקי הכלבה גונבת לעלמיק כל רגע איזה קרקר…

זה יותר קשה לצלם ילדים במקום סגור, ובטח כשיש רק "כיוון צילום" אחד (ברגע שיש רקע אחד, והתאורה מכוונת למיקום מסויים ה"דוגמנים" צריכים להיות פחות או יותר באותו מרחק מהתאורה כדי שהתמונות יצאו מוארות באופן אחיד. בקיצור עניינים טכניים שבעיקר מצמצמים את טווח התנועה של הצלמת).

מאחורי הקלעים של צילום ילדים

המפגש השלישי היה זה שהפייסבוק הזכיר לי. לפני שנתיים וטיפה, עלמה ושיילו בנות שנתיים ושלושה חודשים (פלוס מינוס), כבר שתי ילדות, שובבות, מצחיקות, שרות, רוקדות, משחקות, משתוללות ביחד… כל מה שהיה צריך זה להפגיש בינהן, לתת להן כמה בובות של "מותק" להחזיק ביד והן כבר "עשו את כל העבודה". הן התחברו מיד, כאילו הכירו מגיל חצי שנה, ושיחקו, ונהנו ביחד. וכאן באמת התמונות כבר קרו מעצמן…

ומאז חלפו להן שנתיים.

אנחנו חייבים להפגש ולראות אם עדיין זו אותה האהבה…

סופשבוע רגוע ב: שניר

בזאת אני מתחילה מסורת חדשה (ונסיונית) של המלצות על מקומות לבילוי סופי-שבוע.  והפעם: סופשבוע בקיבוץ "שניר" וסביבתו.

מועד ומזג אוויר: סתיו 2015. (נובמבר, בסופ"ש חם מהרגיל)

לינה: שני לילות באירוח בוטיק ב"שניר".

אטרקציות באיזור: שמורת דן, שמורת הבניאס, אגמון החולה, צוק מנרה, שמורת החרמון, הקיבוצים בסביבה, ועוד.

הקהל: משפחה מורחבת. גילאי שנה+7 ועד 65

פירוט וסיפורים מהחיים:

"אירוח בוטיק בשניר"

לאחרונה קצת התייאשתי מרמת האירוח בצימרים ובתי הארחה בארץ. מנסיונינו בחודשים האחרונים בדרך כלל הלינה יקרה מאוד, החדרים קטנים וברמה נמוכה, ולסיכום החוויה בעיקר – מאכזבת. לכן על אף שבאתי עם ציפיות נמוכות, בשניר באמת הופתעתי לטובה! המחיר אמנם לא זול, אבל יש תמורה: החדרים נקיים, נעימים ומושקעים. הקיבוץ יפה ונעים מאוד, כל איזור האירוח מאובזר בנדנדות ושולחנות פיקניק, יש מרפסת נעימה לכל בקתה, וההפתעה הגדולה: הארוחות. ארוחת הבוקר והערב היו נהדרות: עשירות, מגוונות, ומאוד מאוד טעימות.

קחו בחשבון שקרררררר בלילה

צוק מנרה.

הפעם האחרונה שהייתי בצוק מנרה היתה לפני משהו כמו 6-7 שנים. אז האטרקציות שהיו בצוק (למיטב זכרוני) היו הרכבל, וקארטינג – מכוניות זוגיות במסלול של רכבת הרים, בלבד. מאז הצוק עבר מיתוג של "פארק אקסטרים" ויש בו שלל אטרקציות ופעילויות: התווספו מסלולי אופני שטח, סנפלינג, קיר טיפוס, אומגה, טרמפולינה ענקית ועוד. הנוף מקסים, הרכבל ארוך מאוד והעלייה בו "שווה" את ההמתנה בתור. האטרקציה של המכוניות במסלול רכבת ההרים מ א ו ד מאוד כייפית! (יש הטוענים שמפחידה מאוד, אבל עלמיק ניסתה לשכנע זוג מבוגר שפחד לרדת לידה ש"עשיתי את זה כבר, זה לא מפחיד בכלל!", אז זה כנראה עניין של טעם.)

אל תשכחו לנסות להוציא קופוני הנחה (תעודת "בהצדעה", "חבר" 1+1 של לאומי קארד או מה שיש לכם, כי המחיר לא זול.

אגמון החולה

הגענו לאגמון החולה בעצלתיים, אחרי ארוחת הבוקר המאוחרת, ואחרי שעצרנו בקיבוץ דפנה לחפש נעליים… כיוון שהיה זה יום שבת יפה ושמשי השמורה היתה מלאה עד אפס מקום, ונאלצנו לחכות יותר משעה לקבלת האופניים המשפחתיים שרצינו לשכור. (יכול להיות שסיבה נוספת לעיכוב היתה השרפה שפרצה ימים ספורים קודם, ומיעוט כלי רכב שמישים).

השמורה מדהימה ביופיה: האגמון מלא בציפורים נודדות, השבילים והמסלולים מסודרים, ויש כמה מרכזי מידע המסבירים על בעלי החיים בשמורה. על אף השמש הקופחת מזג האוויר היה נעים. המסלול עבור אופניים, אופנים משפחתיים ושאר כלי רכב הוא מסלול מעגלי, די ארוך. לוקח כשעתיים לדווש את כולו, וכלי הרכב כבדים בעצמם. יכול להיות שכדאי לקחת סיור באוטובוס או ב"עגלת גולף", כשמגיעים מאוחר כמו שאנחנו הגענו. אפשר לקחת אוכל ולעצור בדרך לפיקניק. בכל מקרה כדאי לקחת בחשבון שהדיווש לא קל, ולילדים קטנים עלול להיות משעמם.

חסרונות: בעיה משמעותית בחניה: בימים עמוסים אין חניה קרובה. מיעוט כלי רכב – חיכינו למעלה משעה לאופניים המשפחתיים. המסלול לכלי רכב ארוך. בקיצור ההמלצה שלי היא להגיע מוקדם! (ואז כל החסרונות האלה לא תקפים) כי הנוף יפהפה.

עמק החולה

סופשבוע בשניר

סופשבוע בשניר

החוויה הקיבוצית 

לנו ה"עירוניים" סתם שוטטות בקיבוץ, בענפי החקלאות או הגד"ש  – מהווה אטרקציה. בקיבוץ שניר מגדלים בקר, וטיול רגלי לשדה בו הפרות רעו היה בילוי לאחר-הצהריים.

סיכום ומסקנות:

היה נהדר. יכולנו לבלות באיזור עוד כמה ימים (ולאכול מהארוחות המשובחות שבמלון).

סופשבוע בשניר
צילום: עלמה משאל

תיק ספר

ביום שישי היתה לתמרול (תכף בת שנתיים) "חגיגת פתיחת הספרייה" ב'גן הורדים'. אחרי תקופה בה הילדים לומדים על סופרים ומשוררים הם מציינים את פתיחת הספרייה ויכולים להתחיל להחליף ספרים. לפני שנתיים בתקופה הזאת, עלמיק חגגה את פתיחת הספרייה באותו גן, 'גן הורדים'. אז בחודש תשיעי, עם תמרול הבועטת בבטן, ומליון דאגות ורגשות אשם (תכף תיוולד לה אחות ואני לא אתן לה מספיק תשומת לב… גוועלד) תפרתי לה תיק ספר מושקע. הכנתי אותו משאריות בדים שהיו לי.

תיק ספר
תמרול עם תיק-הספר שאמא שלי תפרה לי

כמו שאמא שלי תפרה לנו כשהיינו קטנים.

טוב שהיא לימדה אותי לתפור במכונת תפירה. טוב שאמא שלה לימדה אותה.

השבוע תפרתי לתמרול את תיק הספר שלה. (כמובן גם כאן רגשות האשם היו המדרבן העיקרי. לעלמה יש תיק  הנד-מייד ולתמר אני לא אתפור משלה? מה – היא מקופחת?!)

האמת שהבננות אוהבות לקרוא, ועלמיק ממש אוהבת להחליף ספרים.

תיק ספר

ביום שישי שתי הבננות צעדו בגאון אל הגנים שלהן. מצויידות בתיקים, וכולנו היינו מרוצים.

תיק ספר

הגולשות

בינואר 2008 נסענו – רם ואני לטיול בניו-זילנד (שלושה ימים באוסטרליה, חודש בניו-זילנד, שבוע בתאילנד, ואז רם נשאר עוד איזה חודש וחצי בתאילנד, קמבודיה ושות' ואני חזרתי ללימודים ולמבטים מאוכזבים של כולם שרם לא הציע לי נישואים…. אבל סטיתי מהנושא)

כמו שציינתי בכדי להגיע לניו-זילנד עברנו דרך סידני/אוסטרליה. כל כך התכוננו לטיול הזה באי הדרומי בניו-זילנד, שאני חושבת שאפילו לא ידענו שאנחנו מגיעים לסידני בדיוק ב"יום אוסטרליה" (Australia Day). בדיעבד אלה היו שלושה ימים של חגיגות מקסימות, משט ומטס מסביב לבניין האופרה, מופע זיקוקים (שישנתי ברובו, היינו בג'ט-לג מטורף), תערוכת מכוניות פורד עתיקות, ועוד אינסוף אטרקציות, מופעים וחגיגות.

יום אוסטרליה

ביום השלישי נסענו לחוף מנלי (Manly) שהמליצו לנו עליו כחוף יפהפה וגם כייפי לרחצה. הגענו בעיצומן של תחרויות מים מכל הסוגים: כל סוגי ספורט המים הוצגו לפנינו, תחרויות גלישה שונות, כל סוגי תחרויות בסגנון "מירוץ שליחים" של סגנונות שחייה שונים, תחרויות של קבוצות ויחידים. זה היה יום ראשון והחוף היה מלא כולו במתחרים וצופים, במינון די דומה. היתה לי הרגשה שכל מי שרוצה מתחרה פה. המקצים לא היו מקצועיים בלבד, והאווירה היתה מלאת אנרגיה: כולם היו בחוף או במים, מעודדים ומתחרים לסרוגין. ככה זה הרגיש.

אני צילמתי במצלמת הניקון שלי, ובמצלמת ה"הולגה" שאז עוד הייתי סוחבת איתי לכל טיול (היא לא כבדה אבל בנוסף למצלמה+עדשה+פלאש של הניקון עוד מצלמה וסרטי 120). אבל בעיקר הייתי מהופנטת. זו היתה חוויה ממש מרגשת. "האוסטרלים האלה יודעים לחיות", חשבתי לי, מתפעלת. באמת כולם נראו שזופים ושמחים. הם יודעים איך לחגוג לפחות.

אחרי כמה חודשים בארץ (כן כן, אחרי שרם גם כבר הציע לי נישואים) תמונת ה"גולשות" ממנלי הודפסה, הודבקה לPVC מאחור ופרספקס מלפנים ונתלתה בסלון שלנו.

הגולשות

גם היא כמו תמונת הנמר בחדר השינה נראית מעובדת לאינסטגרם. היא צולמה ככה וסטיות הצבע הן בגלל חדירות האור למצלמת ה"הולגה" (שהיא מצלמת פלסטיק בעלת עדשת פלסטיק. זו בחירה אומנותית של מי שרוצה להיות קצת פחות "ייקה"…)

עד אז היתה תלויה על הקיר הזה בסלון אחת התמונות מפרוייקט הגמר שלי ב"בצלאל". זו דווקא היתה תמונה חדה (חדות כמו שאפשר רק ב"האסלבלד"), שאותה הדפסתי באופן ידני בעצמי לפני תערוכת הגמר. מבחינתי תמונת ה"צופים" היתה חמורת סבר, "כבדה". היא גם הזכירה לי את כל הלחץ, הציפיות והאכזבות סביב תערוכת הגמר.

הצופים

למחרת היום ב"מנלי" התחלנו את הטיול שלנו בניו-זילנד, שהיה אחד הטיולים היפים, המעניינים, המרגשים והחוויתיים ביותר שהיו לי. שגם סימל עוד עליית מדרגה בקרבה ביחסים ביני לבין רם.

עידן חדש. תמונה של מרחבים אחרים, רחוקים. תמונה אופטימית. הגולשות, רגע לפני ההזנקה. דרוכות ומצפות. עוד רגע נכנסות למים הקרירים, ביום שמשי אחד בחגיגת העצמאות של עם אחר, באוסטרליה.

רק ברגע זה, כשאני כותבת, אני רואה ששתי התמונות מצולמות מהגב.

בת של רופא

כששואלים את עלמה היא אומרת שהיא "צלמת ורופאה", ומרגישה ממש מקצועית בשני התחומים.

כבר כתבתי על להיות בת של צלמת, אבל להיות בת של רופא…

בת של רופא יוצאת לאוויר העולם כשאבא בתורנות. (שתיים מתוך שתיים). זה בדוק! לפי זה ידעתי מתי סביר שאני אלד.

בת של רופא נותנת לו לקווצץ' אותה, לרחוץ אותה, להחזיק אותה ולהאכיל אותה כשאמא שלה קצת מפחדת לגעת בה מרוב שהיא קטנה.

בת של רופא אוהבת לבקר אותו בעבודה ולשחק בכל המכשירים.

בת של רופא שואלת כל הזמן "מתי אבא חוזר מהעבודה?" ומבקשת שיספר לה על ילדים שבדק, ואיך הם הרגישו. לפעמים יש לה עצות שימושיות כמו "תגיד להם פשוט שיש לו ראש קטן בגלל שהוא עוד תינוק כמו תמר!" (על מקרה שרם ראה בעבודה וסיפר לה). יודעת שאם ראה היום "רק ילדים עם כאב ראש" זה אומר שהיא יכולה לחבק אותו מיד כשהוא נכנס הביתה ולא צריכה לחכות עד שיצא מהמקלחת…

בת של רופא

בת של רופא קוראת ספרי רפואה בשעות הפנאי (קוראת? קורעת?!)

בת של רופא

לבת של רופא יש "ערכת רופא" משודרגת בכל מני מזרקים שקיבלה.

בת של רופא לא סומכת על אף אחד ובודקת את הציוד בעצמה. על עצמה.

לבת של רופא יש גם חותמת.

בת של רופא היא בכלל רופאה בעצמה. אם אחותה חולה היא עוזרת לבדוק אותה. אם אחותה/אמא/חבר נפצע היא בודקת את הפצע ומנסה לטפל (מים תמיד עוזרים. גם פלסטר. ואם לא אז זה כנראה וירוס.)

בת של רופא

אני יודעת.

גם אני בת של רופא.

נעמה מגשימת מתנות

את נעמה אורבך הכרתי לראשונה מהספר שהוציאה: "איך עושה ילדה". ספר שובה לב הבנוי כמו אינציקלופדיה של ילדותה, בה כל הערכים אישיים, וסיפור ילדותה הישראלית שזור בהם. בין הערכים/סיפורים משולבות עבודות קטנות, ספק נאיביות ספק יצירות אמנות ממש. הספר היה הוצאה המבוססת על פרוייקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.

לא פלא שהתאהבתי בספר הזה, בכל מה שבו, כשגיליתי אותו. מיד קניתי עותק נוסף לאחותי.

כך שבעצם את נעמה הכרתי (קצת, כנראה) כבר ב"בצלאל". בכל זאת סיימנו ללמוד באותה השנה.

אבל את "נעמה מגשימת מתנות" הכרתי כששוטטתי ב"מרמלדה מרקט" וחיפשתי מתנה. כל כך מזמן שאני לא זוכרת מתי… החנות האינטרנטית שלה היא קסם של הפיכת רגש למזכרת מוחשית. מדיוקנאות משפחתיים "בצלליות, דרך "כרטיסי אהבה", "אלבום השנה הראשונה לתינוק" (שזה כמו מה שאני עשיתי לתמר בלי כל הבלגאן של להיות צלמת), ועד לחותמות אישיות. כל מוצר הוא נוסטלגי ומרגש בדרך אחרת. בקיצור: כל הדברים שאני אוהבת תחת קורת גג אחת. והכל יפה ואסתטי ומזמין, ועשוי בכישרון ובטעם משובח.

מאז שהכרתי את החנות שלה הזמנתי כמה? חמש חותמות? נדמה לי. לספרייה של חברתי הטובה פ' כדי שתוכל לסמן כל ספר שהיא משאילה. ולאחייניות שלי הקנדיות כדי שיוכלו להטביע על חפצים וספרים אהובים ציור קטן ואישי משלהם, לגיסי הרופא בעל חוש ההומור ולרם, ליומולדת.

ראיתי בפייסבוק של "המגשימה" מישהי שעשתה חותמת אישית לאחיה הרופא, וקפצתי על הרעיון. אחרי שהתייעצתי עם חברות שלו מהעבודה, אם ובאיזו הזדמנות הוא יוכל להשתמש בחותמת כזאת, שהיא אישית ולא רישמית (בלי מס' מומחה והכל) פניתי שוב לנעמה במייל, ואחרי בחירה מההיצע האינסופי (והמבלבל) של רעיונות לאימג'ים לחותמות, היא שינתה ועיצבה לי מחדש את האימג' שיתאים בדיוק לד"ר רם.

נעמה מגשימה

ואז התברר שהחותמת לא מתאימה רק להטבעה על מסמכים ופתקי מחלה לבית הספר (: יום אחד רם סיפר לי שהוא משתמש בה בכלל לידיים של המטופלים…

הבננות התלהבו כל כך! לא יוצא להן ממש לפנות לרופא ילדים חוץ מבבית (טפו טפו), אז היתה להן הזדמנות לשחק ברופאה וחולה וגם בחותמת!

בת של רופא

יאללה כבר נעמה, לא יכולה לחכות כבר לבלוג שלך! הוא בטוח יהיה מהמם כמו כל מה שיוצא תחת ידייך

ולמי שלא הבין שאפשר ללחוץ על המילים בטורקיז לאורך כל הפוסט (:
נעמה מגשימת מתנות במרמלדה מרקט, נעמה מגשימת מתנות בפייסבוק, הספר "איך עושה ילדה"/נעמה אורבך

20 שנה לרצח רבין

היום לפני 20 שנה. (לא הבנתי למה ציינו את התאריך הזה לפני שבוע, הרי כולנו זוכרים את התאריך הלועזי).

לא יאמן. באמת.

כמו כולנו, גם אני זוכרת איפה הייתי כששמעתי שרבין נורה. באותה תקופה גרתי בקיבוץ גברעם, הייתי בנח"ל ועשיתי של"ת מוקדם (שירות ללא תשלום, לפני הגיוס). באותו ערב לא הלכתי לעצרת בכיכר מלכי ישראל כי הייתי צריכה להגיע למשמרת לילה בעבודה (מפעל מעטפות גברעם) ולכן חזרתי לקיבוץ כבר במוצ"ש. כשהגעתי לקיבוץ, בדרך לחדר נכנסתי לטלפון בחדר האוכל, כמו בכל פעם כשחזרתי, לטלפן להורים להודיע שהגעתי בשלום. בשיחה הביתה, אמא שלי סיפרה לי שרבין נורה.

הצטופפנו כולנו, כל הגרעין, בחדר של ליאת ואיציק (רק להם היתה טלויזיה) וצפינו בשידור. יחד שמענו את ההודעה של איתן הבר "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה -", יחד בכינו, יחד הלכנו לשבת בכיכר ולהדליק נרות, יחד הלכנו לעצרת שהתקיימה בכיכר בשבת הבאה.

בימים שלפני ציון יום הזיכרון השנה וביום הזיכרון עצמו צפיתי בתכניות (מסויימות) בטלויזיה, נזכרתי ברגעים האלה ובכיתי שוב. אני לא יכולה לראות את זה בלי לבכות מיד. הרבה מהמרואיינים אמרו שהחיים שלהם נחצו לשניים – לפני ואחרי הרצח. דיברו על חוסר התקווה מאז, על האלימות של החברה, על האגרסיביות של התקשורת. כל כך הרבה השתנה.

אני הייתי בת 18. החיים הבוגרים שלי התחילו בדיוק אז. הכרתי חברים, נפרדתי מחברים אחרים, התגייסתי לצבא, הכרתי את המדינה, ובעיקר התחלתי ללמוד מי אני.

אני גם חושבת שאצלי החיים התחלקו ללפני ואחרי. למרות שה"לפני" היה קצר: ההתרגשות מהבחירות ב-1992 (בליל הבחירות ב-1992 נשארנו מיכל ואני לישון אצל ליאורה, וכל הלילה התעוררנו לראות אם השתנו התוצאות. זה היה אחד הימים האופטימיים ביותר שאני זוכרת). הבחירות הפנימיות בתיכון "בליך"  ב-1993 (הייתי פעילה מטעם מר"צ, וגם הקמנו תנועה מחתרתית כמחאה על "מערכת הבחירות ה"מלוכלכת") בדיוק אז התחלתי לגבש דעה פוליטית והתנהגות פוליטית. "אחרי" עוד המשכתי להאמין במשך כמה שנים, להיות אופטימית, להצביע בכל בחירות, לנסות להשפיע. אפילו הייתי משקיפה בקלפי באחד ימי הבחירות אחרי שהשתחררתי (היו כל כך הרבה).

עם השנים לא רק שאני לא פעילה פוליטית, לאט לאט אני משתדלת אפילו לא להתעדכן. לדעת כמה שפחות. הרי גם אם אני לא רואה חדשות, או שומעת חדשות ברדיו או קוראת ynet הדברים החשובים לא חומקים ממני. לצערי. אני בעיקר מפחדת.  אמא שלי לא מצליחה להבין את זה. היא ממשיכה לקרוא, ולראות, ולשמוע כל יום ולהתעצבן. היא ממש מתאבלת כמה פעמים ביום על מה שקורה כאן, על המדינה שהיתה והמדינה שיש. על חוסר ההנהגה, על ההנהגה שקיימת. על האלימות, על חוסר היושר ואיבוד הדרך.

אני פשוט הופכת לפסימית, ורוב הזמן מדחיקה. גם כשלרגע האופטימיות הרימה ראש לקראת הבחירות האחרונות (כי באופן תמים חשבתי שזה שרוב הפיד שלי בפייסבוק בעד שינוי זה מייצג משהו), היא קיבלה בעיטה חזקה והורידה אותו בחזרה. בתקופה שאחרי הבחירות הרי היה עוד יותר גרוע. עדיף לי פה בשקט, בבועה שלי, עם המשפחה שלי והחברים שלי. כי אצלי בלה-לה-לנד הכל יהיה בסדר.

במדינת ישראל אני לא יודעת.

אני וליאת גרסת 95'
אני וליאת גרסת 95'
גרעין ברכה גרסת 95' עובדים במפעל
גרעין ברכה גרסת 95' עובדים במפעל