היה היתה רוני. היא היתה בהריון.

רוני ואורי היו בהריון, ובבטן של רוני היה תינוק – שי.

אחר כך שי נולד, והם הפכו מזוג למשפחה מקסימה.

היה היתה רוני, והיא היתה בהריון.

אורי רוני ושי, והתינוק זיו שבבטן.

ואז זיו נולד, והפך לאח מתוק לשי, ובן שני לאורי ורוני. והם היו מאושרים.

היה היתה רוני, והיא היתה בהריון.

אורי, רוני, שי, וזיו, והתינוקת שבבטן.

ושלשום, ב23/6/15, נולדה התינוקת תכולת העיניים החדשה למשפחת פרבר, אחות קטנה לשי וזיו, בת לאורי ורוני.

מזל טוב אהובים. הלב מתרחב. אין התרגשות גדולה מזו! שמחה בשבילכם, שמחה איתכם. אהבה, חיבוקים, ונשיקות רטובות.

משפחה שכזאת!

כמה דאגתי איך הן יסתדרו. איך עלמה תתרגל לחלוק את תשומת הלב עם עוד אחות קטנה, תמר. חשבתי כמה אני "גוזלת" ממנה. חשבתי שיקח הרבה זמן עד שהאחות תתחיל "להשתלם" לה.

"היא כבר מקנאה?" – שאלו כולם. "חכי חכי עד שהקטנה תתחיל ללכת", "עוד מעט יפול לה האסימון והיא תתחיל לקנא".

אז הן מקנאות. וחוטפות זו לזו, ורבות, וכועסות. אבל הן גם מדברות, ושרות, ומתחבקות, ועושות "צחוקים" משלהן, ומשחקות, וחולקות, ונהנות, וקוראות זו לזו, ומשגיחות אחת על השניה, וכל הזמן בודקות איפה השניה נמצאת. רק בשביל לדעת.

ביום בו תמר נולדה

בימים הראשונים של תמר

בימים הראשונים של תמר

בימים הראשונים של תמר

וכשאני לא איתן בחדר אני שומעת אותן. ביחד. יש להן אחת את השניה.

את משפחת ספיר אני מכירה כבר כמה? 9 שנים? צילמתי אותם בשתי חתונות ובריתה. וגם נשארנו קצת בקשר – חלקנו גן לילדים, שמחנו להיפגש בחתונות של חברים (שלהם שאני ואלי צילמנו), עשינו לייקים בפייסבוק…

כך ששמחתי מאוד כשפנו אלי לצילומי השבט ("צילומי מישפוחה") לכבוד יום ההולדת העגול של אבא ספיר.

צילמתי את המשפחה והילדים בכל מני שילובים – מבויימים "לשים על המזנון" וטבעיים בשביל הכיף, וגם, על הדרך, סיכמנו שנעשה כמה שיחזורים לתמונות ילדות שלהם.

אין מה לומר, הם באו מוכנים: התמונות שזקוקות לשחזור סרוקות ומוכנות על האייפד, בגדים מתאימים לתמונות, ובעיקר הרבה מצב רוח טוב וחוש הומור בריא. שלושת האחים (עודד, בועז ויעל) ידעו בדיוק איזה תמונות חשוב להם לשחזר ומה יצחיק את המשפחה. הם נכנסו לדמויות (של עצמם כילדים) ועשו לי את העבודה ממש קלה. הלוקיישן שנבחר היה גן העלייה השניה – גן שמזכיר להם את ילדותם בגבעתיים, וכל התמונות שוחזרו שם. בגלל שהוחלט מראש שלא נשתמש בבית האמיתי שהיה להם, אלא נצטלם רק בחוץ, השיחזורים התמקדו בלבוש, תנועות גוף, הבעה, זווית צילום, והקומפוזיציה של התמונה.

צריך הרבה הומור (וגם הומור עצמי), סבלנות, שיתוף פעולה בין האחים, השקעה לא מבוטלת של זמן חיפושים בארכיון המשפחתי והשקעה של זמן בכלל.

אבל כשרואים את התוצאה…. אפילו אותי (מה אפילו, אני מתה על דברים כאלה) זה מרגש.

 תמרול (שנה וחצי), כמו כל בת במשפחה שלנו, מטורפת על הנעליים שלה.

הבעיה היא שאם היא לא נועלת אותן או חולצת אותן או מסתובבת איתן ביד, היא משאירה אותן בכל מני מקומות…

בתמונה: חיפושים מתחת למקרר. אולי הן שם.

יש לי פינה חמה בלב לשבוע הספר העברי.

כשהייתי ילדה אמא שלי היתה לוקחת אותי איתה לשבוע הספר ברמת גן (בכיכר "אורדע"). היא היתה חוזרת הביתה עמוסה ספרים לכל השנה. אני הייתי מסתובבת נפעמת בין כל ערמות הספרים (כמה פוטנציאל קריאה! ואיך אפשר לבחור?)

אני ורם התחלנו לצאת ביוני, כמה ימים לפני שבוע הספר של 2006. קבענו ללכת יחד ליריד "אם עוד נהיה ביחד עד אז". נדמה לי שהלכנו. כמובן שביקרנו ביריד גם בכל שנה מאז.

האמת שאנחנו גרים ממש קרוב לכיכר אורדע ברמת גן אבל היריד פה נהיה כל כך עלוב בשנים האחרונות…

בשנה שעברה זה היה אחד ה"דייטים" שלי עם עלמיק – נסענו באוטובוס לכיכר רבין בתל אביב, לאכול כדור שוקולד, לטייל עם חברתי פ' התל-אביבית בין הדוכנים, ולחזור עם שלל של ספרים הביתה.

השנה עשינו מזה בילוי משפחתי: נסענו ארבעתנו באוטובוס

אכלנו כדור שוקולד (ולחמניה) ליד בריכת הדגים

וטיילנו בין הדוכנים לחפש ספרים.

או. אז מרוב ההתרגשות של הנסיעה באוטובוס, קניית כדורי שוקולד, אכילתם, והתרוצצות מחוץ למתחם הסגור… עד שהמתחם נפתח (ב-18:00) כשהגענו לשלב דוכני הספרים הבננות כבר מיצו ורצו לחזור הביתה. בלון, כתר וכריך עזרו קצת אבל את בחירת הספרים עצמם עשינו תחת מצוקת בכי ועייפות.

בננה לא מרוצה

בננה לא מרוצה

"שלום בלון אדום"

"שלום בלון אדום"

"שלום בלון אדום"

הבננות מאוד אוהבות ספרים. כנראה שמעדיפות קריאת ספר בשקט, בבית, על פני היריד ההמוני. אולי עוד מוקדם להן. הן בטח יהנו יותר כשיגיעו לגובה הדוכן.

כילדה אהבתי לשבת להסתכל באלבומים המשפחתיים (אני יודעת שכל הילדים אוהבים לעשות את זה. אני אוהבת עד היום). ההורים שלי השקיעו: היו לנו גם אלבומי משפחה מסודרים, וגם אלבומים אישיים לכל אחד מהילדים ובו התמונות שלו.

אחת התמונות הזכורות לי במיוחד היא זאת: אחת מסדרה בה אני ואבא שלי יושבים אף-אל-אף על הכורסה בסלון, ואני מתפקעת מצחוק מזה.

בשנה ג' ב"בצלאל" עשיתי פרוייקט של שיחזור זכרונות ילדות. צילמתי את עצמי (ומשפחתי, וחברי) בכל מיני מצבים שזכורים לי מהילדות, רק כשאני כבר מבוגרת. (אולי אעלה אותם בפוסט נפרד. צריך לבקש אישורים ולשכנע את המצולמים שלא צריכים להיות נבוכים מזה… אף אחד לא יראה, בקטנה, זה רק באינטרנט)

בת הזקונים. הבת הקטנה של אבא. כבר לא כל-כך קטנה. (הכל יחסי, זה היה לפני יותר מעשר שנים).

אבל רגע אינטימי וכייפי כזה, אף-אל-אף, אבא וילדה… כאדם מבוגר רק הרגע שלוקח לצלם את זה היה לי כל-כך ארוך ומביך. ומוזר.

עכשיו כשאני מסתכלת שוב בתמונה אני רואה את המבוכה שלי, אבל רואה בעיניים של אבא שלי שלו זה דווקא לא מוזר. אבא ובת. אף-אל-אף. רגע של כייף.

לפני שבועיים חזרנו – רם ואני – מחמישה ימים בפריז. רק אנחנו, בלי הבננות.

חמישה ימים של בילוי של "מבוגרים". חופש אמיתי.

הזמנו את החופשה הזאת כבר לפני כמה חודשים, כשהחלטנו שהשנה לא ניסע לחופשה משפחתית בחו"ל. מאז השתנו הרבה דברים, וככל שהתאריך התקרב החששות שלי גברו. "אני אתגעגע נורא". "חבל על הכסף". "פריז מלאה אנטישמים". "תמר עדיין יונקת". "איך אנחנו מפילים ככה את הבנות על ההורים?!". "איך הם יסתדרו בלעדינו…"

כמעט ביטלנו. לא בגללי דווקא – אני תמיד מקטרת אבל אני כבר יודעת שכשאני "קופצת למים"  (יוצאת בערב למרות העייפות/נוסעת למרות כל ההיסוסים/לוקחת עבודה שחששתי ממנה) אני תמיד נהנית. רם היה חולה בCMV וטכנית כמעט לא הצליח להרים את עצמו. בסוף הרצון גבר על המחלה (:

יש לציין שהבננות נשארו בידיים טובות. שלושה לילות אצל סבאסבתא מצד אחד, שלושה לילות אצל סבאסבתא מהצד השני. ההורים שלנו שכנים וביחסים מצויינים אז בכלל נוח לכולם. סיפרנו לעלמיק יום קודם שאנחנו נוסעים לחופשה, ושגם היא ותמרול יהיו בחופשה אצל סבא וסבתא. הסברנו בדיוק מתי נחזור והשארנו "טבלת יאוש" כדי להמחיש את הזמן שחולף. ביום שהבאנו אותן להורים היא לא הפסיקה לבקש: "נו תלכו כבר לחופשה, אני רוצה גם להתחיל את החופשה שלי!"

מיד בשדה הרגשנו כמה קל יותר לטייל לבד. מאוד מאוד כיף לטייל עם הבננות, אבל קל יותר בלעדיהן. לארוז לשנינו לקח לי רבע מהזמן של לארוז להן את התיק לסבתות. אפשר לישון בטיסה. להגיע למלון. לצאת לסיבוב רגלי….. מאוד רגוע לטייל לבד.

ביום הראשון התגעגעתי נורא. כל הזמן חישבתי מתי נחזור לחדר לצלצל לבננות.

ביום האחרון גם התגעגעתי נורא. האמת שכל הלילה היו לי חלומות וסיוטים עליהן, וכשקמתי רק רציתי שיגיע הערב ונחזור.

אבל תוך כדי ובין לבין אוכל טוב-שינה רצופה בלילה-אייפל מלמטה-אייפל משיט על הסיין-תור לאייפל-עולים על האייפל-שער הניצחון-שאנז אליזה-גני לוקסמבורג-נסיעות במטרו-הליכה רגלית ברובע סן ז'רמן-שיטוט במארה-הליכה ברובע הלטיני-כנסיית הנוטרדאם-מוזיאון הלובר-מרכז פומפידו-מוזיאון דה אורסיי-קרפים -מקארונים-שוקולד-סטייקים ברוטב חרדל-שופינג לנו-שופינג לבנות-מצלמות חדשות לאוסף מצלמות-כריכים על ספסל על הדרך-לשבת להסתכל על האנשים בפארק-מלון ליד הסורבון כל בוקר רואים את הסטודנטים מגיעים-שיחות על כל מני נושאים לא רק על הבננות-הליכה יד ביד ברחוב- לא ממהרים לשום מקום-קניית מתנות להורים שאיפשרו לנו את החופש הזה-מזג אוויר מעולה-כמה יפה פה לא סתם קוראים לה עיר האורות.

עבר צ'יק צ'ק. היה כיף. הבנות שמחו לראות אותנו ולהפתעתנו לא כעסו עלינו בכלל. תמר גדלה בכמה חודשים בימים האלה. הפגישה עם שתיהן היתה ממש שמחה ומרגשת. עלמיק התעוררה ואמרה: "הפרעתם לי לישון". ואז הבינה שחזרנו וקמה בשמחה. נהננו. התגעגעענו.

נשמנו נשימה עמוקה.

דוכן עם מצלמות וינטג'

דוכן מצלמות וינטג'

בעל הדוכן היה מצרי. רם מיד מצא איתו שפה משותפת. במיקוח קצר יצאנו עם שתי מצלמות ותמונה הסטורית

כנסיית נוטרדאם היפה

הצרפתים יודעים לאפות. אין מה לומר

עוד תמונה לאוסף "חתונות בחו"ל" בקרוב הפוסט

מקארונים

הצרפתים יודעים לאפות

הצרפתים יודעים לאפות

הצרפתים יודעים לאפות

אור ארופאי

גני טולרי

גני טולרי

גני טולרי

שער הניצחון

עולים לשער הניצחון. מזל שרם החלים

הו שאנז אליזה

קיטשים עד הסוף

מגדל אייפל משער הניצחון

אם כבר המבורגר אז עם גבינת ברי ורוטב תאנים

התיירים פה משוגעים

התיירים פה משוגעים

בכל ערב כל צעירי העיר יושבים בקבוצות על הסיין ושותים יין.

הנוף ממגדל אייפל

הנוף ממגדל אייפל

הנוף ממגדל אייפל

הנוף ממגדל אייפל

עוד זווית של האייפל

התור לעלייה למגדל אייפל

הבעיות הכי גדולות שלנו הן רק נקודות קטנות בשביל ג'ירף

עוד זווית של האייפל

הנוף ממגדל אייפל

מלוח או מתוק? התלבטויות בפריז

בן סימון. יותר מדי אפשרויות.

במוזיאון פומפידו

שוקולה-אפריקה בקפה אנג'לינה. השוקו הכי טעים בעולם.

גבינות ישר מהסכין של האיכר

עוד אייפל אחרון. בגשם משיט לילי על הסיין