המלצה על הצגה: "החולד הקטן".

את הספר "על חולד קטן שרצה לדעת מי עשה לו על הראש"/וולף ארלברוך אני מכירה כבר משהו כמו 15 שנה. קניתי אותו לעצמי, כי תמיד הייתי קונה לי (ונותנת מתנות) ספרי ילדים שהיו מגניבים/מצחיקים/מעוררי השראה/מאויירים יפה/מעוררי נוסטלגיה,  עוד הרבה לפני שהיו לי ילדות. והספר הזה אכן ככה: מצחיק, קולע (תרתי משמע), ומאוייר מקסים.

החולד הקטן שרצה לדעת מי עשה לו על הראש

כל כך אהבתי אותו עד שביקשתי מאחותי שתקנה לי את גרסת הפופ-אפ שיצאה בחו"ל לפני כמה שנים.

כשהתחלנו עם עלמיק את כל עניין הגמילה מחיתולים חזרנו לקרוא בו – מה יותר כיף מלהתעניין בכל הצורות, הצבעים והקולות של הקקי של החיות השונות?!

ופתאום חברתי מ. גילתה לי שיש הצגה כזו! בארץ! בכלל לא ידעתי שעוד אנשים מלבדי מכירים את הספר, לא כל שכן מעריכים את ההומור מספיק בכדי לעבד את הספר להצגה!

בשבת האחרונה הלכנו עלמיק ואני להצגה "החולד הקטן". ההצגה קטנה, מקסימה, מצחיקה, ושובת לב. מלווה לכל אורכה בנגינת פסנתר מתאימה וקולחת, משוחקת היטב, לא מתחנפת לקהל, מתובלת בהומור (לא וולגרי לשם שינוי). פשוט מצחיק, גם את הילדים וגם את המבוגרים. כולנו צחקנו בקול, נהננו לשמוע ולראות את הסיפור האהוב מתעורר לחיים, ויתרון נוסף: לא ארוכה מדי! יצא לי לראות הצגות ילדים שהן עיבוד לספר ידוע, שבכדי להצדיק את מחיר הכרטיס משכו והאריכו אותן כמו מסטיק וכך הפכו מסיפור אהוב להצגה מייגעת וארוכה מדי. הסיפור יפה וקליל, והעיבוד שומר על הרמה ומוסיף משלו. מתאים לילדים (ראיתי בקהל ילדים בגילאים שונים נהנים) ויתרון – גם המבוגרים המלווים נהנים! (אף אחד כמעט לא ישב והתעסק עם הטלפון שלו שזה הישג לא מבוטל בכלל!)

לכל מי שרוצה לדעת מי באמת עשה לחולד על הראש (וגם למי שכבר יודע): מומלץ!

החולד הקטן ההצגה

האתר של ההצגה "החולד הקטן" / הפייסבוק של "החולד הקטן"

מזל טוב לפרברים!

היה היתה רוני. היא היתה בהריון.

הריון

רוני ואורי היו בהריון, ובבטן של רוני היה תינוק – שי.

אחר כך שי נולד, והם הפכו מזוג למשפחה מקסימה.

היה היתה רוני, והיא היתה בהריון.

אורי רוני ושי, והתינוק זיו שבבטן.

ואז זיו נולד, והפך לאח מתוק לשי, ובן שני לאורי ורוני. והם היו מאושרים.

היה היתה רוני, והיא היתה בהריון.

אורי, רוני, שי, וזיו, והתינוקת שבבטן.

ושלשום, ב23/6/15, נולדה התינוקת תכולת העיניים החדשה למשפחת פרבר, אחות קטנה לשי וזיו, בת לאורי ורוני.

מזל טוב אהובים. הלב מתרחב. אין התרגשות גדולה מזו! שמחה בשבילכם, שמחה איתכם. אהבה, חיבוקים, ונשיקות רטובות.

משפחה שכזאת!

צילומי משפחה גלית לוינסקי

אחיות

כמה דאגתי איך הן יסתדרו. איך עלמה תתרגל לחלוק את תשומת הלב עם עוד אחות קטנה, תמר. חשבתי כמה אני "גוזלת" ממנה. חשבתי שיקח הרבה זמן עד שהאחות תתחיל "להשתלם" לה.

"היא כבר מקנאה?" – שאלו כולם. "חכי חכי עד שהקטנה תתחיל ללכת", "עוד מעט יפול לה האסימון והיא תתחיל לקנא".

אז הן מקנאות. וחוטפות זו לזו, ורבות, וכועסות. אבל הן גם מדברות, ושרות, ומתחבקות, ועושות "צחוקים" משלהן, ומשחקות, וחולקות, ונהנות, וקוראות זו לזו, ומשגיחות אחת על השניה, וכל הזמן בודקות איפה השניה נמצאת. רק בשביל לדעת.

וכשאני לא איתן בחדר אני שומעת אותן. ביחד. יש להן אחת את השניה.

טיול קטן בשבת: העיר העתיקה בירושלים

לפני כמה שבועות קפצנו בהחלטה (חצי) ספונטנית עם חברים לבוקר בעיר העתיקה בירושלים. את כל ה"משפחתיות" של פסח היה צריך לשבור באיזה ניגוב חומוס משובח עם חברים ולהרגיש תיירים בעיר קרובה-רחוקה.

בתוכנית:

שיטוט בסמטאות העיר העתיקה (עם עדיפות לצעדים ראשונים של אחת הבננות)

צעדים ראשונים בעיר העתיקה

צעדים ראשונים בעיר העתיקה

קניית מזכרת קטנה לבננות אם יבקשו (בטיולים הקודמים בערים עתיקות בארץ אספנו פעמון, דרבוקה, חולצה מודפסת בזול, "יהלום" מפלסטיק להתבונן בו לפני השינה)

על הכתפיים

ארוחה כלשהי (בוקר/צהריים) בחומוס האגדי לינא

חומוס לינא

התבוננות בחנויות השונות בשוק ובחנות הצילום הותיקה ליד חומוס לינא (מוכרים בה הדפסות של צילומים מתחילת המאה ה-20. כל פעם אני מתלבטת מה לקנות ובסוף משאירה את ההחלטה לפעם הבאה.)

והפתעת הטיול: הגענו עד לכותל. בכל כמה שנים כשאני מגיעה לכותל אני קצת נבוכה מהסיטואציה. אני מרגישה כל כך לא שייכת למקום הזה, שלא ברור לי כל כך מה אני אמורה לעשות. ללכת עם הבנות לגעת באבנים? לכתוב פתק?

GAL_7538

המקום הזה לא מסמל בעבורי הרבה מעבר לכפייה דתית. אני מרגישה בו תיירת לגמרי. בכל הדרך עד אליו רואים חרדים ממהרים בסמטאות מלאות מזכרות צלבניות, נשים יהודיות חרדיות ומוסלמיות מכוסות בגדים ארוכים מכף רגל ועד ראש. אני מתבוננת בכולם באותה פליאה.

גם כשצילמתי חתונות של זוגות דתיים והם ביקשו להצטלם על רקע הכותל (כולל בשתיים בלילה בתום החתונה) לא הצלחתי להזדהות עם הרעיון. וזאת למרות שבילדותי האזנתי שוב ושוב לתקליט של כתבי קול ישראל במלחמת ששת הימים, והתרגשתי כשהחיילים הגיעו לכותל.

בחו"ל אנחנו הולכים לכנסיות, מבצרים ומקדשים של דתות שונות ונהנים להיות "תיירים": מתבוננים מהצד. אז למה לא בארץ?

בכותל
עלמיק כתבה פתק ובסוף החליטה לשמור אותו לעצמה.

משפחת ספיר משחזרת

את משפחת ספיר אני מכירה כבר כמה? 9 שנים? צילמתי אותם בשתי חתונות ובריתה. וגם נשארנו קצת בקשר – חלקנו גן לילדים, שמחנו להיפגש בחתונות של חברים (שלהם שאני ואלי צילמנו), עשינו לייקים בפייסבוק…

כך ששמחתי מאוד כשפנו אלי לצילומי השבט ("צילומי מישפוחה") לכבוד יום ההולדת העגול של אבא ספיר.

צילמתי את המשפחה והילדים בכל מני שילובים – מבויימים "לשים על המזנון" וטבעיים בשביל הכיף, וגם, על הדרך, סיכמנו שנעשה כמה שיחזורים לתמונות ילדות שלהם.

אין מה לומר, הם באו מוכנים: התמונות שזקוקות לשחזור סרוקות ומוכנות על האייפד, בגדים מתאימים לתמונות, ובעיקר הרבה מצב רוח טוב וחוש הומור בריא. שלושת האחים (עודד, בועז ויעל) ידעו בדיוק איזה תמונות חשוב להם לשחזר ומה יצחיק את המשפחה. הם נכנסו לדמויות (של עצמם כילדים) ועשו לי את העבודה ממש קלה. הלוקיישן שנבחר היה גן העלייה השניה – גן שמזכיר להם את ילדותם בגבעתיים, וכל התמונות שוחזרו שם. בגלל שהוחלט מראש שלא נשתמש בבית האמיתי שהיה להם, אלא נצטלם רק בחוץ, השיחזורים התמקדו בלבוש, תנועות גוף, הבעה, זווית צילום, והקומפוזיציה של התמונה.

צריך הרבה הומור (וגם הומור עצמי), סבלנות, שיתוף פעולה בין האחים, השקעה לא מבוטלת של זמן חיפושים בארכיון המשפחתי והשקעה של זמן בכלל.

אבל כשרואים את התוצאה…. אפילו אותי (מה אפילו, אני מתה על דברים כאלה) זה מרגש.

עץ

איפה הנעליים?

 תמרול (שנה וחצי), כמו כל בת במשפחה שלנו, מטורפת על הנעליים שלה.

הבעיה היא שאם היא לא נועלת אותן או חולצת אותן או מסתובבת איתן ביד, היא משאירה אותן בכל מני מקומות…

איפה הנעליים

בתמונה: חיפושים מתחת למקרר. אולי הן שם.

שבוע הספר העברי

יש לי פינה חמה בלב לשבוע הספר העברי.

כשהייתי ילדה אמא שלי היתה לוקחת אותי איתה לשבוע הספר ברמת גן (בכיכר "אורדע"). היא היתה חוזרת הביתה עמוסה ספרים לכל השנה. אני הייתי מסתובבת נפעמת בין כל ערמות הספרים (כמה פוטנציאל קריאה! ואיך אפשר לבחור?)

אני ורם התחלנו לצאת ביוני, כמה ימים לפני שבוע הספר של 2006. קבענו ללכת יחד ליריד "אם עוד נהיה ביחד עד אז". נדמה לי שהלכנו. כמובן שביקרנו ביריד גם בכל שנה מאז.

האמת שאנחנו גרים ממש קרוב לכיכר אורדע ברמת גן אבל היריד פה נהיה כל כך עלוב בשנים האחרונות…

שבוע הספר בכיכר אורדע 2013
שבוע הספר בכיכר אורדע 2013

בשנה שעברה זה היה אחד ה"דייטים" שלי עם עלמיק – נסענו באוטובוס לכיכר רבין בתל אביב, לאכול כדור שוקולד, לטייל עם חברתי פ' התל-אביבית בין הדוכנים, ולחזור עם שלל של ספרים הביתה.

השנה עשינו מזה בילוי משפחתי: נסענו ארבעתנו באוטובוס

אכלנו כדור שוקולד (ולחמניה) ליד בריכת הדגים

וטיילנו בין הדוכנים לחפש ספרים.

או. אז מרוב ההתרגשות של הנסיעה באוטובוס, קניית כדורי שוקולד, אכילתם, והתרוצצות מחוץ למתחם הסגור… עד שהמתחם נפתח (ב-18:00) כשהגענו לשלב דוכני הספרים הבננות כבר מיצו ורצו לחזור הביתה. בלון, כתר וכריך עזרו קצת אבל את בחירת הספרים עצמם עשינו תחת מצוקת בכי ועייפות.

הבננות מאוד אוהבות ספרים. כנראה שמעדיפות קריאת ספר בשקט, בבית, על פני היריד ההמוני. אולי עוד מוקדם להן. הן בטח יהנו יותר כשיגיעו לגובה הדוכן.

השלל
השלל