כתבתי כאן מזמן על רחצה בים לכבוד פתיחת עונת הרחצה. אבל ים? בריכה? יוני-יולי-אוגוסט זאת עונת הגיגיות הרשמית בישראל. או לפחות בסביבה הקרובה לי.

כי ללכת לים או לבריכה מצריך הכנה מוקדמת, ציוד, אוכל, מצופים, חיתולי-ים, גלגל-ים, מגבות, לונגי, צעצועי-מים, צעצועים לחול, כסף לארטיק, מציל או לפחות עזרה בלשמור על שתי בננות שובבות, לסחוב הכל הלוך-חזור, לרוץ לעשות פיפי עם אחת בזמן שהשניה מנסה שיטות חדשות לריצה על סף הבריכה, להספיק להתקפל בזמן כדי שלא ירדמו באוטו, לשטוף את החול, לסחוב את כל הציוד בחזרה לאוטו… לעומת בריכה בגיגית שזה מה שזה:  גיגית, מים, ילדה שמחה.

בימי הקיץ הקשים אצלינו במרפסת

בחצר או על הדק אצל סבא וסבתא

עם נגה ואסף

עלמיק בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וארבע

תמרול בת שנה וארבע

תמרול בת שנה וארבע

תמרול בת שנה וארבע

עלמיק בת שנה וחצי

עלמיק בת שנה

עלמיק בת שנה

כשנפגשים עם חברים

עלמיק ועלמוש בבריכה פונה לנוף

עלמיק ועלמוש בבריכה פונה לנוף

צריך למלא גיגית או שתיים במים פושרים

עלמיק בת שנתיים

עלמיק בת שנתיים

עלמיק בת שנתיים

עלמיק בת שנתיים

עלמיק בת שנתיים

קצת צעצועי-מים

תמרול בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וחצי

תמרול בת שנה וחצי

והכי חושב: אוכל! (שלוקים/ בננה/ ענבים/ אבטיח/ ואפילו ארוחת ערב שלמה עובד)

בננה עם בננה

סנדויצ'ים

אבטיח

שלוקים

מוצץ כשעוד היה מותר מחוץ למיטה

אבטיח

שלוקים

ענבים

שלוקים

וזהו. הצלחנו להעביר אחר הצהריים נוסף של חום בלתי סביר…

נ.ב היו לי תמונות גיגית נוספות נ ה ד ר ו ת שלא השתמשתי בהן כדי לא לחשוף עירום ילדים ברשת. בהמשך לדיון בנושא…

מה הקטע של הבננות עם האוטו-זבל?!

אנחנו גרים ברחוב לא-הומה-אך-צמוד-לרחוב-הכי-הומה-הארד-קור-ביאליק-סטריט-דאונטאון-רמת-גן

בקיצור כל בוקר שומעים את האוטו-זבל.

מכל רחבי הבית נפקחות עיניים, נפערות אזניים, כפות קטנות רצות לפתוח את החלון בחדר העבודה ולהסתכל למטה. "אוטו זה-זה!" (-תמר). לפעמים זה רק "האוטו שמנקה" (משפריץ מים ומנקה במברשות את הרחוב) אז חוזרות מאוכזבות לענייניהן. מחכות לרעש הבא.

מאי 2013. עלמה בת שנה+9 בדרך לגן

אם אנחנו למטה בדרך לגן אז בכלל…. אוטו זבל דוחה כל פעילות אחרת.

עוד משהו שקרה לכבוד יום-הולדת ארבע, זה שעלמה היתה צריכה להיפרד מהמוצצים.

עלמיק התחילה למצוץ מוצץ בגיל שנה ושלושה חודשים (לצערינו. דווקא כשאנחנו היינו זקוקים למשהו להרגעה כשעוד לא ידעה להביע את עצמה לא הצלחנו לתת לה מוצץ… אחרי שנגמלה מיניקה התחילה "לגנוב" מוצצים לילדים בגן ולאט לאט התמכרה…). בחודשים האחרונים ידעה שבגיל ארבע היא צריכה לוותר על המוצצים. היא החליטה לא לזרוק/לתלות על עץ המוצצים/להפריח לשמיים, אלא לתת לבת דודה הצעירה ביותר שלה – איה.

אני זוכרת את הפרידה שלי מהמוצץ בגיל ארבע.  אני זוכרת שהלכתי בראש טור של כל המשפחה: אני, אחותי, אחי, אבא ואמא שלי, ובגאווה גדולה זרקתי את המוצץ לפח (היבש. הירוק. במרפסת של המטבח. זוכרת באמת!)

כמובן שחששנו מהפרידה שלה מהמוצץ. בחודשים האחרונים ניסינו לעבור ל"מוצץ רק בלילה", אבל זה באמת היה "כשנחים", והרי "נחים" גם באוטו, וגם קצת על הספה אחרי הגן, וגם "לנוח על אמא עם מוצץ"… ורופאת השיניים כבר אמרה שמספיק, ובכלל, לי זה ממש הפריע לראות אותה ככה – כזאת ילדה גדולה, מדברת עם מוצץ. מילא אם זה באמת היה רק בלילה, אז לא היה לי אכפת.

בימים שלפני הפרידה עלמיק ממש היתה בלתי נפרדת מהם. קשה לחכות. הציפייה קשה לה כשמושג הזמן כל כך מעורפל. היא אמרה לי בכל יום: "אמא, רק היום להסתובב בבית עם מוצץ". "כן, אני יודעת שמחרתיים אומרים ביי ביי למוצצים".

בעצת גיסתי זהבית (למודת פרידות של ילדיה ממוצצים) בנינו תוכנית מדוקדקת: ביום שאחרי המסיבה בגן (כדי לא לקלקל את ההתרגשות מהמסיבה בעוד התרגשות) בבוקר (כדי לא לחכות במתח עד אחרי הצהריים) נפרדנו מהמוצצים, ושמנו במעטפה לשלוח לאיה, לטבעון. אחרי שסגרנו את המעטפה עלמיק ביקשה לראות שוב מה יש בפנים. ראיתי אותה עומדת עם הגב אלי, מחזיקה במעטפה ומוצצת כל אחד מהם עוד קצת, וזורקת פנימה למעטפה. כל אחד, סיבוב אחרון לפרידה. בהתרגשות הלכנו לסניף הדואר, על צווארה מדליה שביקשה שאכין לה (כי עילאי מהגן קיבל כשנפרד מהמוצצים שלו), ביד המעטפה. כשחיכינו בתור היא לא יכלה לשבת מרוב התרגשות. כשהגיע תורינו הרמתי אותה לראות מה קורה מעבר לדלפק. פקידת הדואר נתנה לה להדביק את הבול, נתנה לה מדבקות במתנה ואיחלה לשתינו בהצלחה.

עלמיק נכנסה בריצה לגן וסיפרה לגננות שנפרדה מהמוצצים ושלחה אותם בדואר לאיה. "נתתי את כולם בבת אחת!", "יהיה לי לילה אחד קשה וזהו". הבאתי לה חבילת "שלוקים" כדי שתספר לילדים ותחלק בגאווה.

למחרת חיכתה חבילה ש"איה שלחה" לעלמיק – מתנה של רהיטים לבית הבובות החדש (דואר ישראל מפתיע ביעילותו), כדי להרגיש שנסגר המעגל.

היום עלמיק אמרה לי בגאווה: "אני כבר לא ילדה. אני אשה! אני כבר כמעט אמא!"

מזל טוב ילדה גדולה שלי! ידעתי שגם את האתגר הזה תיצלחי בהצלחה. תמיד את מפתיעה, ורק לטובה.

ב-5/8/2011 ב-11:44 לפי שעון חדר הניתוח בבית חולים "אסף הרופא" הפכתי לאמא.

קמתי בבוקר לאחר אחרי ערב ולילה של לחץ בבטן ("חשתי בבטני", ולא ידעתי למה. אלה לא היו צירים)  ובאתי לסדנת הכנה ללידה. כמסוכם באתי מוקדם יותר כדי לעשות ביקורת (היה לי חשד למיעוט מי שפיר בימים הקודמים) ולקבוע תאריך לניתוח קיסרי (העוברית היתה במצג עכוז ועם מיעוט מי שפיר לא האמינו שתצליח כבר להתהפך עד הלידה). הייתי בשבוע 34+ משהו. רם היה אחרי תורנות (כמובן) והיה אמור לפגוש אותי בסדנת ההכנה ללידה. ד"ר בצר עשה לי אולטראסאונד (כדי לוודא שעניין מיעוט המים נפתר) והכריז: "אין בכלל מים". אחרי כמה דקות של התייעצות הוחלט שאני נכנסת עכשיו לניתוח. קיסרי. דחוף. "מה זה עכשיו?" שאלתי את אורה האחות המקסימה מחדר הניתוח. "עכשיו, עכשיו, תוך שעה". היא אמרה.

לא היתה לי גומיה לשיער. לא קניתי את "הקנייה הגדולה" לתינוקת. אני לא מוכנה. אין כלום בבית. באתי  בכלל לקורס הכנה ללידה.

תוך שעתיים כבר הייתי בחדר ניתוח. ראובן הסניטר (איש מדהים. לא פגשתי עד אז ומאז כזה) עוזר לי להתלבש. נעליים, כובע. את העגיל רם כבר הוציא לי קודם. מכניס אותי יד ביד לחדר הניתוח. "אל תזוזי שלא תחליקי". אני לא זזה. "באנטומיה של גריי זה לא נראה ככה" אני אומרת. הוא עוזר לי להתפשט, והכל בלי שיראו כלום. יש שם איזה 6-7 אנשים, מסתובבים, עושים דברים. ראובן מכסה אותי וכל הזמן מחזיק לי את היד. מסביר לי על הזריקה בגב ומה אני ארגיש, ו"תלחצי לי את היד" ו"אל תפחדי". מושיבים אותי על המיטה. ראובן מחזיק לי את היד מצד אחד ורם מצד שני. המרדים מחטא ומזריק לי את האפידורל. ברגע שנגמרת הזריקה זה עניין של שניות: מיד משכיבים אותי-מפשיטים-מכסים-אני בתנוחת צלוב – יד ימין עם מד לחץ דם, מקובעת. יד שמאל עם עירוי, מקובעת. מול הפנים מסך ירוק, מסכת חמצן על הפנים, רם יושב מימיני ומחזיק אותי.

אני חושבת שמרגע זה ועד הסוף בכיתי.

האחות מתחילה להכניס לי קטטר. זה מרגיש כמו טפיחות על הפיפי. היא מזיזה לי את הרגליים, ואני נלחצת כי אני עדיין מרגישה, ויותר גרוע: אני פתאום מבינה שאני ערומה לגמרי מהמסך ומטה. היא מנקה לי את הבטן ואז הם מתחילים. אני לא מרגישה כלום רק מתיחות ותזוזות של הגוף. אני מתעטשת (פעמיים) וד"ר בצר מפסיק ואומר לי: "נו – מה עכשיו?!". רם יושב מימיני ולא מפסיק לדבר איתי בלחישות ולהחזיק לי את היד, ואז – כנראה התינוקת בחוץ – מראים לי אותה משמאל וקוראים לו לחדר אחר (איפה שהתינוקת) ומיד ראובן מתיישב לידי איפה שרם ישב ומלטף לי את היד ומוחה לי את הדמעות בטישו. ואז רם שוב מתיישב לידי, באיזשהו שלב מביאים את התינוקת ושמים לי ליד הפנים (צמוד) ואומרים "תחייכי" ו"תנשקי אותה" ומצלמים, ואני עושה, אבל נבהלת ובוכה, והראש שלה נורא קטן, ורם קולט שאני בלחץ ואומר לאורה האחות "די, די, לא עכשיו".

ראיתי את עלמה בפעם הראשונה בתמונה (מזעזעת) בטלפון של רם: שוכבת באינקובטור ורודה ופסוקת רגליים בתנוחה מעוותת (אחרי חודשים רבים של מצג עכוז בתוך הבטן), מחוברת לצינורות ולשקית שתן. היא שכבה לה באינקובטור בשעות הראשונות של חייה. רם היה איתה קצת.

פגשתי אותה בפעם הראשונה באותו הערב, אחרי שמונה שעות התאוששות, וקימה מלווה בצרחות כאב אל כיסא גלגלים. ברגע הראשון שראיתי אותה התחלתי לבכות.

לקח לי עוד כמה ימים טובים להבין שילדתי. אני זוכרת שעברה לי בראש בהיסח הדעת המחשבה "מעניין איך תהיה הלידה", כמו בכל החודשים האחרונים. ואז נזכרתי שבעצם כבר ילדתי.

ולקחו לי עוד חודשים רבים להבין שאני אמא.

באוגוסט 2011 הגיעה לשיאה מחאת המתמחים (כחלק ממאבק הרופאים, ההוא), ורם היה מיני-סלב של השעה.

אבל ללא הכנה מוקדמת ב-5/8/2011 עלמה נולדה בניתוח קיסרי דחוף, בשבוע 34, ורם זנח באחת את חיי הזוהר (1:28) (וגם את כל חייו האחרים, עבודה-חיים אישיים-תחביבים-רצונות כלשהם) לטובת טיפול בעלמה שבפגיה ובי.

כמה ימים אחרי שעלמה השתחררה הביתה, בנצנוצים אחרונים של אור זרקורים (בטקסט), ביקשו מרם להשתתף בכתבה על חיי המתמחים בבתי החולים בארץ. הוא הציע לצרף צילום שאשתו הצלמת תצלם, והכתבת ביקשה שיצטלם גם עם התינוקת החדשה.

וזהו. המאבק נגמר, ההסכם נחתם, ועלמיק התינוקת גדלה.

אחרי שתמרול נולדה, כשחיפשתי מיקום מוצלח בבית לצילום-השנתי-של-תמר במסגרת ההשוואות שלי, וכשבחרנו בסופו של דבר את המיקום, והתמונה יצאה כל כך דומה, ההשוואה הזאת פשוט היתה מתבקשת…

וזה באמת כבר תיחכום חדש לתמונות-השוואות!