נעליים נעליים נעליים

תחביב ידוע של ילדים קטנים הוא למדוד כל מני נעליים.

"ידוע"? לפחות אצלנו במשפחה זה הולך חזק.

זה מתחיל בללקק סוליות נעליים כתינוקות בשלב הזחילה. שתי הבנות שלי עשו את זה. אי אפשר היה להשאיר כפכף תועה זרוק על הרצפה כי ברגע של שקט חשוד כבר הייתי מוצאת את הבננה טועמת סוליה להנאתה.

אחר כך פשוט נהנים למדוד כל מה שמוצאים.

גם אם צריך לבקש עזרה בשביל זה.

גם אם צריך להשתמש בעזרים טכניים.

הבננות אוהבות לנסות כל נעל פנויה – גם אם היא גדולה ממש. (ביני לבין רם יש 10 מידות בדיוק)

וגם אם היא רק קצת גדולה… של אחות גדולה.

והכי הכי הכי, הן אוהבות את הנעליים שלהן, של עצמן.

נעליים

יש מי שיאמר שזו אשמתי.

אני חושבת שזה פשוט גנטי.

טיול קטן לסתיו: כותנה

ממש לפני שנה (מחר – לפני שנה בדיוק) נסענו לראות קצת כותנה.

לראות כותנה בשדה, וכותנה בחבילות ענק, לטפס על הקומביין ולהבהל שהוא ממש עובד אם מנסים להפעיל אותו, למשש כותנה, להריח, לזרוק כותנה, לאסוף כותנה ולקחת קצת לגן בשביל להדביק ב"יצירות הסתיו".

כותנה

ולרוץ בין חבילות הכותנה…

כותנה

בארץ שלנו בתקופה הזאת לא צריך להתאמץ לחפש, יש המון שדות כותנה, ובדיוק עכשיו קוטפים אותה (יש איזשהו קשר עם הגשם – ממהרים לקטוף לפני הגשם? ממהרים לאסוף את החבילות לפני הגשם? לא סגורה על זה). בכל מקרה ספציפית אנחנו נסענו לראות כותנה על כביש 44, בדרך לכרמי יוסף, ממש מול הכניסה לבית עוזיאל. אבל בשבוע שעבר נסעתי לצפון הקרוב וראיתי עוד שדות מחכים לקטיף…

בקיצור. אי אפשר לקרוא לזה טיול, אבל הצמח הלבן הזה שווה את הגיחה!

בים לבן
בים לבן

ציפור מעופפת או: זיכרון ילדות (של רם)

ציפור מעופפת

כשהיינו בפריז קנינו לבננות ציפור מעופפת כזו: מנגנון פשוט של קפיץ, ציפור פלסטיק, כנפי ניילון. רם התלהב נורא, אמר שהיתה לו כזו בילדות, שאבא שלו ישתגע כשהוא יראה את זה, שהבנות יתלהבו כל-כך, וכו' וכו'…. לי אין זיכרון כזה. בכל מקרה קנינו (בין שאר מתנות רגשות האשם – איך – נסענו – לחמישה – ימים – בלעדיכן – והשארנו – אתכן – לעשות – כיף – עם – סבא – וסבתא – רחמנות). גם את זה קנינו.

אז הלכנו אחר-הצהריים אחד בקיץ לנסות להעיף את הציפור בפארק.

אחרי שרם ניסה ללמד את עלמיק ועשה כמה הדגמות די כושלות, ואחרי "תן לי! "תן לי!""תן לי!" הולך ומתגבר (היה ברור שהוא קנה את זה לעצמו. אבל הבננות לא מוותרות!) עלמיק ניסתה ובאורח פלא העיפה אותה נפלא כמה פעמים ברצף!

זאת אומרת הציפור די מתעופפת לכל עבר (בגלל זה לא הספקתי לתפוס אותה בצילום) ובאופן די אקראי (למעלה ולמטה) ובסוף מתרסקת בפתאומיות, אבל היא הצליחה להחזיק כמה שניות טובות באוויר. וכולנו היינו מרוצים ושמחנו מאוד.

כצפוי אחרי כמה דקות היא התרסקה לתוך עץ סמוך…. יש לנו כבר ניסיון בחילוץ חפצים מעצים בפארק (למשל: רם מדגים לעלמיק בעיטות בכדור לשמיים – הכדור נתקע בעץ סמוך – רם מנסה להפיל אותו בעזרת זריקת הנעל שלו – הנעל והכדור תקועים על העץ – בלית ברירה הוא זורק גם את הנעל השניה, הרי גם ככה מה יש לעשות רק עם אחת – כעבור חצי שעה ובעזרת קצת מזל ונענועי ענפים הכל נופל חזרה). במקרה הזה העץ היה די נמוך אז רם טיפס עליו וניענע את הענפים, והבננות המודאגות צפו בחשש (חשש לציפור? לאבא?!)

לציפור שלום.

עייפים ומרוצים שבנו הביתה עמוסי חוויות.

ותודה לאלוהי הפייסטיים

אני ואחותי שין גרות כבר 15 (?!) שנה במדינות אחרות. לא סתם מדינות אחרות, יבשות אחרות ומרוחקות מאוד. ישראל וקנדה: ירושלים-טורונטו, אחר כך רמת גן-טורונטו ובשנים האחרונות רמת גן-ונקובר. התחתנו, ילדנו בנות, למדנו, בנינו והפסקנו קריירות, אהבנו, החלטנו החלטות… בכל זאת, 15 שנה. ולמרות המרחק – אנחנו עדיין החברות הכי-הכי טובות.

אנחנו נפגשות לפחות פעם בשנה, בדרך כלל יותר. ובשאר הזמן: בהתחלה בעיקר מיילים, טלפונים וסקייפ. לאט לאט יותר וואטסאפ ופייסטיים (FaceTime). אז מבחינתי תודה לאלוהי הפייסטיים (בלי לערב את סטיב ג'ובס בבקשה). כי אנחנו מילא, אבל הבנות שלנו – שנולדו למציאות הזו, וחשוב לנו מאוד מאוד שיכירו אחת את השניה, ויאהבו, ויהיו בנות דודות קרובות (כמה שניתן בהתחשב במרחק) – מתקשרות ככה כבר שנים.

כי למרות שנפגשים פעם בחצי שנה-שנה, ורואים תמונות, חייבים גם להתראות לפעמים…ולשיר שירים…

והאמת – בזכות השטות הזאת, כשילדתי את תמר אחותי שין היתה איתי!

היא ליוותה אותי לאורך כל הלילה הזה (כל היום הזה מבחינתה) וראתה את תמר ממש שניות אחרי שהיא נולדה.

ולא- אין לי שום מניות באפל (לצערי).

איזה כיף שאני מוקפת בחורות מוכשרות

החדר של הבננות מלא ועמוס חפצים, משחקים, רהיטים… אבל אם מסתכלים טוב (בעיקר כשהוא מסודר) רואים שבין הלגו לפליימוביל פזורים חפצים, קישוטים ובובות שנעשו בעבודת יד. ממש ממש – נסרגו/נתפרו/צויירו/חוברו/הורכבו/נבנו לגמרי בידיים. למזלי אני מוקפת בחורות (חברות טובות ואחות טובה) מוכשרות כל כך!

וזה הזמן לתת במה (וקרדיט) לכל יצירת אמנות כזאת שמקשטת את החדר, שנעשתה באהבה וניתנה לבננות (או לי):

ממליצה בחום להגדיל את התמונות!

אתם חייבים להגדיל את התמונה!

חדר של הבננות

והנה קצת יותר מקרוב ובכבוד הראוי:

 והנה רשימת התודות: (זה ממש אוסקר, באמת!)

תודה לרוטב (רותם מזרחי) חברתי המהממת בעלת ידי הזהב שסרגה לעלמיק את הג'ירפה היפפה כשהיא נולדה (ונקראת על שמה "יפפה" בפי הבננות), ובכלל סורגת בובות מדהימות (אולי תשכנעו אותה להתחיל סופסוף למכור קצת?!). תודה ל"מותק" הדס הול על כל הבובות לאורך השנים… על השמלות, הבגדים, וחברות האמת. תודה ל"טוטיקה" נועה הולשטיין על בית הציפורים ועל ההשראה הצבעונית. תודה לאביגיל אברמוביץ' על שמיכת טלאים משגעת שנתפרה באהבה לעלמיק כשנולדה. תודה לליאת יניב חברתי המוכשרת והנדיבה, על התמונות, האיורים, הפסלים, הכריות, התיקים וכל המתנות לאורך שנות החברות שלנו… תודה לשרון אחותי האהובה על כל המצעים, הפילים, הכריות, מובייל טיפות, התמונות, והאביזרים… אין כמו אחיות. אבל כמוך באמת אין!

רק שלא שכחתי אף אחת….

אז אם עד עכשיו לא היתה ברורה מטרת הפוסט…

תודה!

והנה קישורים לשאר מקורות עבודת היד (שרק ניקנו באהבה): עכבר הפיקה מ"מעשיי"ה", השטיח הסרוג של "פיצקדולים", הקיפוד הסרוג, חנות "שוקה" של עדי שבהשראתה הכנתי את האהיל למנורה, וקניתי עוד ועוד דברים משם…

גלידה ענקית בגביע זכוכית

זיכרון:

אני ילדה. שוויץ. בתי קפה על שפת אגם או נהר. יום קיץ. שעת אחר הצהריים. שמשיות. אני וההורים שלי באים לפגוש את סבתא שלי אילזה, אחרי שבילתה עם אחי ואחותי באחד מבתי הקפה. היא קנתה להם גלידה ענקית בגביע זכוכית ל"ארוחת ארבע". אני בוחרת גלידת אוכמניות ומקבלת גלידה ענקית סגולה-כחולה, מקושטת בשמשיה צבעונית מנייר, עם כפית ארוכה שהיא גם קש.

מאז בכל פעם שאני באירופה מתחשק לי לשבת אחר הצהריים בבית קפה ולהזמין גלידה ענקית בגביע זכוכית. לא חושבת שאף פעם זה קרה מאז שאני "גדולה". תמיד לא נוח או לא יוצא או שאין חשק או אין גלידה.

עד יולי האחרון בריבה-דל-גארדה באיטליה. היה זמן והיה חשק והיתה גלידה. ועלמה בחרה לה מהתפריט של הגלידות איזו גלידה בדיוק היא רוצה ואנחנו לקחנו גלידה ענקית בגביע זכוכית בכמה טעמים עם תותים, ויותר מהגשמת החלום-זיכרון שלי, הרגע הזה הפך מעכשיו לזיכרון-חלום לבננות….

GAL_3139

אושר.

בכזאת קלות.

 

טיול קטן לסתיו: מסיק זיתים

באחת משבתות אוקטובר (שעבר) הלכנו למסוק זיתים במשק דגני – כרם זיתים פרטי בכרמי יוסף של משפחה מקסימה שאני מכירה. הגענו לרעיון המסיק דרך מודעה שהתפרסמה בפייסבוק שקוראת למעוניינים לבוא ולעזור במסיק.

זה היה יום חם מאוד (בכל זאת – אוקטובר) ובנוסף, מהר מאוד גילינו שזו עבודה לא קלה בכלל. המסיק הידני נעשה ב"שיטת ניעור", בה בעזרת מגרפות קטנות "מסרקים" את ענפי העץ עד שכל הזיתים נופלים על הקרקע. את האדמה שמתחת לעץ מכסים מבעוד מועד ביריעת ניילון גדולה כדי להקל על איסוף הזיתים לאחר שנפלו מהעץ. אנחנו עבדנו כמעט שעה על עץ אחד! (והיינו ארבעה מבוגרים, כולל צלמת שחמקה מהעבודה, שלושה ילדים מתחת לגיל ארבע וחצי ותינוקת אחת במנשא. ובכל זאת. שעה!)

אבל זאת היתה חוויה נהדרת!

כולנו נהננו באותו היום, ועד עכשיו אנחנו נהנים מפרי עמלנו.

מסיק משק דגני

השנה אני מקווה שנהיה אפקטיביים יותר…

כמה פרטים טכניים על המסיק ומשק דגני: נטע דגני מספרת:משק דגני "אנחנו מוסקים בין אוקטובר לדצמבר – מאוד תלוי בהבשלה. יש לנו זן נבאלי מוחסן ולא הסורי הרגיל (שמבשיל בדרך כלל מאוחר יותר). את הזיתים מעבירים עוד באותו לילה לבית הבד כי ככל שעושים את השמן מוקדם יותר לאחר המסיק האיכות טובה יותר. אנחנו לא משקים. יש לנו מי תהום גבוהים (לא סתם בתל גזר יש מערכת מים עתיקה). הכי הרבה שהצלחנו למסוק יחד עם חברים ומשפחה (הרבה אנשים) ביום אחד היה 1100 ק"ג. ביום האחרון של המסיק לקחנו ארבעה פועלים והם מסקו ביום אחד 1700 ק"ג. הזיתים ושמן הזית שלנו כמובן אורגאניים."

ליצירת קשר: דף הבית של משק דגני בפייסבוק, דף הפייסבוק של נטע דגני.