חנוכה בוש

גם לנו יש "חנוכה בוש".

הוא קטן, בגובה 40 ס"מ. קניתי אותו בדולר סטור, יחד עם הקישוטים שעליו, ושרשרת הנורות שלו. בשבוע שלפני חופשת החורף – אותו שבוע בו הבננות שרו כל יום בגן שירי חנוכה, הופיעו ב"חנוכה קונצרט" מול כל הקהילה היהודית, התחפשו לסביבון, וקישטו חנוכייה לקחת הביתה – אחר הצהריים אחד פתחנו את העץ ותלינו עליו את הקישוטים. זה לקח עשר דקות.

חנוכה בוונקובר

כל העיר מקושטת, כמעט בכל בית יש אורות / זר על הדלת / קישוטים קנויים של צבאים או סנטה קלאוס בחצר. החנויות מקושטות באורות, ברדיו שומעים כבר שבועות שירי קריסמס, יש בעיר מגוון אטרקציות מיוחדות לחג. לפני כמה שבועות כשהבתים אט אט התחילו להתקשט ולהתחגג עלמה שאלה אותי מי זה סנטה קלאוס ואם מקשטים את הבתים ברחוב לכבוד חנוכה או האלווין.

כבר כמה שבועות דנים בשאלה הזו בפורומים ובקבוצות השונות שאני משתייכת אליהן בפייסבוק (קבוצות של נשים ברילוקיישן, אמהות בוונקובר וכד'). כולן דנות באותן שאלות: איפה עובר הגבול, עד כמה כדאי להכניס את קריסמס אלינו הביתה, איך להסביר לילדים הקטנים על ההבדל בין החגים, האם אנחנו מקפחים אותם כשלא מזכירים את קריסמס, או האם כדאי לחגוג בייתר התלהבות את חנוכה כדי "לרומם" אותו לדרגת הקריסמס…

אני גם שואלת את עצמי.

כי מאוד ברור לי שאני יהודיה. אני לא מאמינה באלוהים, וכועסת על הדתיים ש"השתלטו" על היהדות, כך שלא נותר לי אלא להגיד שאני מאמינה בלשמור את המסורת. אני מאמינה בלשמר את המסורת כמו שאני חוויתי אותה בילדותי – להדליק נרות שבת (אני ואבא שלי), לחגוג את החגים (בעיקר באוכל מסורתי ובמתנות), ולחיות כחילונית מובהקת. דווקא כאן, בוונקובר, אני נאלצת פתאום לבחון את עצמי, ולענות על שאלות שעולות בכל יום מחדש.

לפני יומיים עלמה (חמש וחצי) שאלה אותי מי היה האדם הקדמון. הזכרתי לה את ההסבר על תורת האבולוציה, ואז, אחרי שהיא אמרה שהיא הבינה, היא שאלה: "אז האדם הקדמון היה אדם וחווה?". הרי בחרתי לשלוח אותן לגנים בבית ספר יהודי. הרי רציתי סביבה דוברת עברית, רציתי חגים, רציתי שעלמה תלמד לכתוב ולקרוא עברית, שלא תישאר מאחור כשנחזור ארצה. אז הן אכן בסביבה דוברת עברית, הן שומעות שירים בעברית בגן, לומדות על סימני החג, והן יודעות לברך על נרות השבת. הן יודעות לברך גם את "ברכת המזון", שרות לעצמן בשרותים את "שמע ישראל", ולמדו באריכות על שבעת ימי הבריאה. אבל כשראיתי שהגננת של עלמה מבקשת מכל ילד לנשק את המזוזה בכניסה לגן נחרדתי וביקשתי להפגש איתה עוד באותו היום. אז איפה עובר הגבול שלי? מה יותר חשוב לי? אופי משפחתי יהודי, המסורת שספגתי בבית הורי, או לשמור על משפחתי חילונית וליברלית?

"אמא, אני מאמינה באלוהים. למרות שאני יודעת שאת לא מאמינה." צעקה לי הבוקר עלמה מהשרותים (כנראה שזה הזמן הכי טוב אצלה לחשוב. אצלי זה במקלחת). "יופי אמרתי לה. את יכולה להאמין במה שאת רוצה, את לא חייבת לחשוב בדיוק כמוני". אבל אני לא יודעת עד כמה זו האמת. הרי אני כן רוצה שהיא תאמין בדברים שאני מאמינה (או לא מאמינה), או לפחות תראה את הדברים (בערך) כמוני. הרי אני רוצה בשבילה את הכי טוב. הרי אני רוצה שנהיה גם חברות, שנוכל לנהל שיחות אמיתיות, שנעריך זו את דעתה של זו. אני רוצה שהיא תהיה ליברלית, ופתוחה לדעות של אחרים. אני רואה את עצמי כליברלית, האם אני פתוחה לדעות של אחרים?

בסך הכל רציתי לחגוג את חג האורות, ולהנות מכל העולמות. למה לא, שיהיה עוד אור בבית.

חג שמח.

חנוכה 2016 ונקובר
נר רביעי של חנוכה

אוהל

מתנת יומולדת לגיל שלוש קנינו לעלמה אוהל. אוהל קרקס של איקאה. כשהרכבנו אותו רם נבהל מכמה שהוא גדול. אני ידעתי שזה מצויין. אוהל אמיתי חייב להיות גדול.

אוהל

התלבטנו קצת לפני היומולדת אם לקנות בית בובות כמו שכמה חברים המליצו, (שזו מתנה מתאימה לגיל), אבל לאור זה שבחודשים שקדמו ליומולדת היינו מוצאים בכל יום את כל הצעצועים, כל החפצים, ובכלל את כל הבית מרוכזים במקום אחד שעלמה החליטה שהוא ה"בית שלה" לאותו יום, הוחלט ש"בית משלה" יהיה מתנה מושלמת.

לפני האוהל לפני האוהל

ואכן כך היה. מהרגע הראשון עלמיק אימצה את האוהל לבית. בהתחלה היא לא נתנה לתמרול להכנס אפילו.

אוהל

היא העבירה אליו את מיטב הכריות והצעצועים, שמיכה, ולפעמים שוב את כל מה שמצאה בבית.

אוהל

פעם אחת כשאני ועלמיק רבנו, כעסתי עליה והיא ברחה אליו וסגרה את הדלת. אז הבנתי כמה האוהל הזה מקלט אמיתי בשבילה, אבל יותר מזה – שהגזמתי בכעס שלי (והלכתי מיד לפייס אותה ולהתנצל).אוהל

היא היתה מבלה בו שעות. סוגרת את הדלת ומשחקת לבד, או עם תמר. מזמינה חברים לביקור בפנים כשבאו אלינו הביתה. היא העבירה לשם את "זמן האייפד שלה" (אצלינו מותר לשחק בטאבלט בבוקר לפני הגן – אחרי שכבר מוכנים).

תסרוקת בתוך האוהל
תסרוקת בתוך האוהל

תמרול היתה משתלטת עליו בשמחה בכל הזדמנות שעלמיק לא היתה בנמצא.

אוהל

פעם אחת כשעלמיק לא הסכימה ללכת לנוח כמו שאר בני הבית ביום שישי בצהריים היא שיחקה לה באוהל לבד, ואז מצאנו אותה ישנה בו.

אוהל

לאט לאט האוהל הפך חלק מהבית. לפעמים שמים בו "את כל הבית" (הוא מכיל די הרבה. אפשר להכניס לשם כמה ילדים+כריות+עגלה. זה בדוק). לפעמים הוא שוב רק חלק מהתפאורה למשחק אחר.

כמו כל משחק, גם לאוהל היו תקופות טובות יותר ופחות. בחורף היה קר בחדר העבודה והבננות פחות השתמשו בו. לפעמים היינו קוראים בו סיפור. לפעמים עם פנס, לפני השינה.

אוהל

אבא ועלמה קוראים באוהל
אבא ועלמה קוראים באוהל
אבא ועלמה קוראים באוהל
אבא ועלמה קוראים באוהל

אוהל

ובתקופה האחרונה הוא הפך להיות יותר ויותר "של תמר". היא זו שאהבה לשחק בו, או לרוץ להתחבא בו (היא אוהבת להתחבא ומחכה ממש בשקט ובסבלנות. פעם אחת היא התחבאה לי בארון ולקח לי כמה דקות טובות למצוא אותה! היא פשוט לא מודיעה שהיא מתחבאת. רק היא יודעת. כשאני שמה לב שיש שקט חשוד ומתחילה לחפש היא מחכה ומחכה בלי להוציא הגה. באוהל, בתוך הארון כשהרגליים מציצות החוצה, בתוך המקלחת, בחדר חשוך. אין לה פחד).

אוהל

האוהל האהוב נשאר בישראל.

מתנת יומולדת לגיל שלוש בנינו לתמרול אוהל טיפי. תפרתי אותו לפי ההדרכה בבלוג הזה עם שינויים והתאמה לבית שלנו (החדש בוונקובר). הערנו עת עלמיק מוקדם בבוקר יום ההולדת של תמר, ושלושתינו (רם, עלמה ואני) הקמנו את האוהל, הכנסנו שטיח וכריות וקישטנו בציורים (שעלמה הכינה מבעוד מועד) ובשרשרת נורות.

זאת המתנה המושלמת לגיל שלוש. היא התאהבה בו ברגע.

ה-"יומן"

בתחילת שנה ג' ללימודי הצילום שלי ב"בצלאל" הרגשתי משבר יצירתי אמיתי. סיימתי את שנה ב' בתחושת אופוריה, קיבלתי ביקורות טובות מאוד על הפרוייקט שעשיתי, והנה התחילה השנה, הזמן עובר, אני מצלמת ומגישה עבודות, אבל מרגישה ש"זה לא זה." שום דבר לא היה מספיק "זה". אז החלטתי  – כדי לצאת מהמשבר – להתחיל שוב לצלם "יומן". זה עבד פעם, אולי זה יעשה שוב את העבודה. אולי מתוך עשייה אני ארגיש שוב יצירתית.

החוקים שהצבתי לעצמי ליומן הזה: תמונה אחת ביום מודפסת, אני צריכה להופיע באופן כלשהו בתמונה. אני מפתחת את הסרט, בוחרת מקונטקט את הפריים הנבחר, מדביקה במחברת ורושמת: תאריך, יום, שעת הצילום, משפט כלשהו שמתאר את היום, המקום בו צולמה התמונה. יום מתחיל כשאני קמה ונגמר כשאני הולכת לישון.

התחלתי את היומן הזה בינואר 2003. הפסקתי לצלם אותו בינואר 2011.

כשהתחלתי לצלם את היומן הייתי סטודנטית בשנה ג', גרתי בדירת סטודנטים בירושלים בשותפות עם שתי חברות מהלימודים, כל החיים שלי נסובו סביב צילום, "בצלאל", וחיי חברה. הייתי מפתחת את הנגטיבים בבית ספר, מדפיסה קונטקטים בעצמי, בוחרת, מדביקה, כותבת. רוטינה כזו שיצרה עשייה שיצרה המשכיות שיצרה מוטיבציה. בחודשים הראשונים אני מופיעה לבד ברוב התמונות, רצינית, מסתכלת למצלמה. הייתי מצלמת את עצמי בדרך כלל עם טיימר או אם כבל מאריך. אחר כך התחלתי להכניס אנשים נוספים לתמונות, וגם לתעד רגעים שבאמת קרו לי במהלך היום. חברי התרגלו שאני מסתובבת עם מצלמה, ומדי פעם מציבה אותה ומצלמת.

יומן יומן יומן

אחר כך התחלתי לשלב כל מני פרוייקטים וסדרות בתוך הצילומים. עשיתי סדרה שלמה בהשראת הצלמת סינדי שרמן של צילום עצמי מחופשת לדמויות שונות. עשיתי מחוות לאמנים (שרק אני הבנתי בדרך כלל), צילמתי את עצמי בכל דרך אפשרית. היום כל זה בטח נראה טריוויאלי, אבל אז, ב-2003, טרום עידן הסמארטפונים והצילום הבלתי פוסק, ובטח טרם עידן הסלפי, זה היה הפרוייקט – שלי.

ניתן ללחוץ על כל תמונה בפוסט בכדי להגדיל

הייתי מצלמת תמונות ולא תמיד יודעת מה יצא (זה היה במצלמת פילם 35 מ"מ). לפעמים הייתי נזכרת רגע לפני שהייתי הולכת לישון שעוד לא צילמתי היום והייתי פתאום חושבת מה לצלם. לפעמים לא רציתי בכלל לצלם או שלא היה לי מצב-רוח. היו ימים שחשבתי על זה כל היום, ורק חיכיתי שאגיע לרגע של הצילום. זה הפך להיות חלק ממני. המצלמה, ה"יומן".

כשהייתי מתעייפת, או חושבת להפסיק, חברתי אביטל (שהיתה גם השותפה שלי לדירה) היתה מעודדת אותי להמשיך. אביטל אמרה לי שזה פרייקט מדהים, ושההמשכיות היא חלק בלתי נפרד ממנו. השתכנעתי. לא ידעתי מה אעשה בזה אי פעם, אם בכלל אעשה מזה משהו (כשלומדים ב"בצלאל" כל הזמן חושבים על "להציג את עבודות". לקח לי כמה שנים להבין שכל זה לא בשבילי). רק להמשיך מכוח האינרציה. הבנתי שהפן הכפייתי שבזה, הלא מתפשר על אף יום, ההמשכיות, היא שהופכת את השלם הזה ליותר גדול מסך חלקיו.

יומן יומן יומן

אז המשכתי. וצילמתי. בשנה ד', עבדתי על היומן בקורס "ספר" שלקחתי, ובסוף השנה הפקתי ממנו ספר. שיניתי את קונספט התצוגה. רציתי שהתמונות יהיו אחת בעמוד, אחת אחרי השניה, בלי טקסט שנותן פרשנות ומיקום מדוייק, אבל גם מפריע לרצף. משהו שיכיל את המכלול, ללא שימת דגש על יום אחד על פני אחר. את כל הטקסטים ריכזתי בסוף הספר בפונט צפוף, שיהפוך גם ל"גוש" של מלל. הספר היה של שנה אחת. 365 ימים. רציתי שהספר יראה כמו לבנה, כבדה, מוצקה, כך שאם הייתי מפיקה מכל שנה "לבנה" כזו הייתי יכולה לבנות קיר שעשוי מימי חיי.

יומן
הספר. "לבנה"

יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן

יומן
"גוש" טקסט בסוף הספר

יומן

סיימתי את לימודי ב"בצלאל" והמשכתי. עבדתי בכל מני מקומות, והמשכתי. הכרתי אנשים, יצאתי עם בחורים והמשכתי. התחלתי לצלם אירועים והמשכתי. בימים שצילמתי אירוע הייתי לוקחת תמונה בה אני מופיעה, ולו באופן חלקי (שבדרך כלל אלי מעייני השותף שלי צילם) והשתמשתי בה בתור הצילום היומי. הכרתי את רם, הוא עבר לגור איתי, התחתנו, והמשכתי. היה לי צילום מכל מקום שהייתי בו: איקאה, קולנוע, בתים של חברים, בתי קפה, קוסמטיקאית, הפסיכולוגית שלי, ברחוב, במקלחת, בים, בחו"ל, באירועים מכוננים בחיי, בשגרה הכי מבאסת. כל החברים שלי כבר הכירו את "הצילום היומי", לפעמים רצו להצטלם, לפעמים צחקו שכבר אין להם כוח אליו. היומן הפך להיות חלק בלתי נפרד מהיום שלי, מחיי, ממני.

(מזכירה שאפשר ללחוץ על כל תמונה בפוסט להגדלה)

שמונה שנים. 2920 יום. בסוף, בחצי שנה האחרונה, כבר לא יכולתי לסבול את זה. לא היה לי כוח אפילו לעוד יום אחד. במשך השנים הפרתי את כל החוקים שקבעתי לעצמי מראש. לא תמיד אני צילמתי, לא תמיד הופעתי בתמונה, לא תמיד בחרתי רק פריים אחד, לפעמים שכחתי לכתוב, לפעמים שכחתי לצלם יום אחד (!). בחודשים האחרונים הרגשתי שאני לא יכולה יותר. הפסקתי להדביק במחברות, לא היו לי יותר רעיונות. זהו. נגמר הסוס. באותה תקופה אני ורם ניסינו להכנס להריון ראשון, יכול להיות שלעייפות הכללית ולתסכול היה חלק במיאוס מהיומן.

יומן יומן יומן יומן יומן יומן יומן

יומן
הדייט השני שלי ושל רם

יומן יומן יומן יומן יומן

ויכול להיות שפשוט נגמר הפרוייקט.

החלטתי להפסיק כשיגיע ינואר, כדי שיהיה סיום "עגול". התחלתי בינואר 2003, אסיים בינואר. הייתי בתחילת תחילתו של ההריון עם עלמה, בטיול בניו-יורק, עם אחותי. בחילות איומות, ותחילתה של תקופה בה כל יום מביא עמו התרגשות חדשה. תקופה של שינוי גופני יומיומי. התקופה הכי מתאימה להתחיל "יומן מצולם".

אני סיימתי עם ה"יומן", והתחלתי תקופה חדשה.

יומנים אחרים בסדרה:  היומן הראשון שלי/שלושה חודשים בחיי הפאשוניסטה/צילום יומי בטלפון

השלג הראשון

לפני יומיים ירד השלג הראשון שלנו כאן!

בשש בבוקר כשעלמיק קמה לעשות פיפי הלכתי לחלון לראות אם החזאים צדקו הפעם. הם צדקו. פתיתי שלג גדולים ורכים נשרו מהשמיים, לבנים ויפים כמו שרק שלג יכול להיות.

שלג

הלכתי מיד להעיר את עלמיק, שתראה את היופי הזה. בנתיים תמרול הצטרפה ונצמדה גם היא לחלון.

שלג שלג

התחלנו את הבוקר לאט. מסתכלות בחלון, מהופנטות ללבן שכיסה את הכל. ציפינו שכשהבוקר יעלה והשמש תאיר היא תמיס את השלג ונוכל לצאת לבית הספר, ובנתיים לבשנו בגדים חמים ויצאנו לשחק בשלג.

שלג ראשון שלג ראשון שלג ראשון שלג ראשון שלג ראשון שלג ראשון שלג ראשון שלג ראשון

ההתרגשות היתה רבה. כמובן שראינו כבר שלג בחיים. בצבא גרתי בקיבוץ אל-רום שברמת הגולן, ועוד ארבע שנים בירושלים (במהלך לימודי הצילום שלי), ובחרמון, ובביקורים בטורונטו ובניו-יורק… עלמה ראתה פה בוונקובר, ובניו-יורק, ותמרול ראתה קרח כשהלכנו להחליק על הקרח (: (רם היה בכנס בקליפורניה אז הוא לא נכלל בספירה).

אבל זה לא כמו לחיות במקום שיורד בו שלג. לצאת לחצר שלנו ולשחק בשלג. לבנות איש שלג "משלנו" ולהשגיח עליו מהחלון שלא יקחו לנו אותו. לקחת קצת שלג מהחצר ושים בפריזר "כי רציתי לקחת קצת ולהביא הביתה".

שלג ראשון

שלג ראשון
אולף עושה ככה

שלג ראשון שלג ראשון

שלג ראשון
שלג על הדקלים של השכן האיטלקי

שלגבאותו יום לא הפסיק לרדת שלג, ואנחנו כבר נשארנו בבית ולא נסענו לבית ספר. מצטערת, אני ישראלית וגם ככה הנהיגה פה עדיין מאתגרת אותי, בטח ובטח לנהוג בשלג (כשאני לא מוכרחה).

התחזית לסופשבוע: שלג, 2 מעלות. הפעם אני כבר מאמינה לחזאים.

gal_7408 gal_7410

ולא, לכל מי שתוהה: לא כל קנדה "קפואה", לא "חיים פה מתחת לאדמה", אין לי מה "להתחיל להתרגל". זאת ונקובר. היא מזכירה את ירושלים מבחינת מזג אוויר (נגיד, אם בירושלים היה יורד כל הזמן גשם). לרוב האנשים אין צמיגי חורף למכוניות. מה שכן – בית הספר במדיניות "יציאה לחצר בכל מזג אוויר", וזה דווקא הגיוני לאור החורף הממושך פה. אז אני כבר נהגתי בקרח (מלחיץ), והבננות יצאו לשחק בשלג בהפסקות בגן. אין ספק שאנחנו אוספים לנו חוויות לחזור איתן לארץ…

פוסט שמתחיל בהחרמת רישיון נהיגה ונגמר בפניה שמאלה באדום על בסיס יומי

יומיים אחרי שנחתתי בוונקובר רם אמר לי: ״יאללה הגיע הזמן שתתחילי לנהוג״. הוא מאמין גדול  ב״לקפוץ למים״. אני פחות. אבל באותו אחר הצהריים נעים ביולי נהגתי עד לאולימפיק-וילג׳, תוך כדי מלמול קללות וגידופים לרם שהכריח אותי, ואיך אני אי פעם אעשה את זה, ולאן הוא הביא אותי, ולמה קנינו אוטו כזה גדול (והכל בשקט שהבנות מאחורה לא יחשבו שאמא שונאת את אבא).

הוא פשוט מכיר אותי, והוא יודע שכשאני נלחצת אני נוטה להדחיק ולטמון את הראש בחול ולקוות ש״איכשהו זה יסתדר״. אבל שנינו ידענו שבדיוק אחרי שלושה חודשים להגעתי לכאן ישלל לי רשיון הנהיגה הישראלי, ועד אז אני חייבת ללמוד-ולתרגל-ולעבור תאוריה וטסט.

 אז שלושה חודשים נהגתי. נהגתי באוטו הכי גדול שנהגתי בו (מאז הטרנזיט בקיבוץ בשל״ת), עם שתי בנות במושב האחורי (מתוקות אך היי-מייטננס בסגנון המוכר), בעיר חדשה ועמוסה (הכי עמוסת כלי רכב בקנדה כך אומרים פה, כמובן שזה כלום לעומת גוש דן, ממש לא מרשים אותי). ו-GPSית מעצבנת ודוברת אנגלית. בהתחלה נהגתי רק בליווי מבוגר נוסף (רם או שין אחותי), שגם עזרו לכוון אותי וגם עזרו לי עם כללי הנהיגה החדשים. הנסיעה הראשונה שלי לבד (עם הבננות) היתה מלווה בהכנה נפשית לי ולבנות (״לכל אחת יש תפוח, בייגלה ומים. אם אתן צריכות לדבר דברו אחת עם השניה. אמא צריכה להתרכז בדרך״) , וכל זה בשביל נסיעה של 20 דקות לאקווריום. כשהגענו לשם הייתי כל כך גאה בעצמי שעשיתי את זה! (בשביל להגיע לאקווריום של וונקובר צריך לנסוע דרך כל הדאון טאון) וגם על שהצלחתי למצוא חניה… (לא רק לי היה את הרעיון המדהים של לנסוע לאקווריום ביום גשם סוחף ביולי.)

אז מה זה כללי נהיגה חדשים? רק מי שנהג בעיר בצפון אמריקה יוכל להבין אותי. זה לא נגמר בפניה ימינה ברמזור אדום, ובמתן זכות קדימה לרכבים ממול בפניה שמאלה ברמזור ירוק (גם להם יש אור ירוק, צריך לגלוש לתוך הצומת ולחכות שהתנועה ממול תפסיק כדי לפנות. הרבה פעמים זה באור כתום-אדום, ועדיין חייבים לפנות. מפחיד בטירוף. עוד לא התרגלתי), מדובר בסט חדש של תמרורים שלא נתקלתי בהם מעולם, בכמות עצומה של רוכבי אופניים, ובעיקר – בתרבות נהיגה שונה לחלוטין. שלי גרוס תיארה את זה בצורה מדוייקת. קראתי והזדהתי עם כל מילה. הנהגים פה סבלנים ואדיבים, כמעט לא מצפצפים לעולם, כמעט לא עוברים מסלולים, אבל כל הגעה לצומת מצריכה ריכוז וניתוח הסיטואציה. בפניה שמאלה המדוברת למשל, יש אור ירוק גם לי, גם לרכבים הבאים ממול, וגם להולכי הרגל שחוצים בכביש אליו אני פונה שמאלה. יש פה צמתים (four way stop) המבוססים על ״מי הגיע ראשון״ ואדיבות בלבד. כיכר לעומת זאת – הם לא מכירים. ראיתי כבר לא מעט רכבים שפשוט פנו שמאלה בכיכר (בלי להקיף אותה). ועוד ועוד.

שבועיים לפני שהרישיון הישראלי שלי עמד להשלל ממני (כי זה מה שקורה לאנשים עם ויזת עבודה שנמצאים פה שלושה חודשים) הבנתי שאי אפשר להדחיק יותר. ניגשתי למבחן תאוריה. למדתי יום אחד בבית למבחן (אפשר לפתור מבחנים באתר של משרד התחבורה, וכל שאלה מפנה לנושא הספציפי שנלמד). ״קטן עלייך, זה יהיה שטויות״. אמר לי רם. נכון, עברתי, אבל ״שטויות״ זה לא היה. בכל זאת צריך לענות נכון על 40 מתוך 50 שאלות, חצי מהן על מצבים שכוללים רוכבי אופניים, באנגלית בניסוח קנדי (המבחן הוא בעצם כלי לחינוך לנהיגה נכונה. הרבה פעמים עצרתי לשאול את עצמי איזו תשובה מנסחי המבחן היו רוצים לשמוע, ולא מהי התשובה הנכונה ביותר.)

ואז נותר רק לגשת לטסט. חודשיים וחצי פחדתי מזה, וזהו, אין ברירה, צריך להתמודד. בעצת רבים וטובים קבעתי שיעור נהיגה אחד, בכוונה למצוא תאריך לטסט מיד אחריו (מאוד מאוד קשה למצוא תאריך פנוי לטסט בוונקובר עצמה. כדאי לחפש ביטולים של אנשים בערים הסמוכות, וגם זה רק בחצות בכל לילה כשהאתר מתעדכן). כשמגיעים למבחן המעשי פה צריך לתת את רשיון הנהיגה הישראלי. לא מקבלים אותו בחזרה. אם עוברים את הטסט – מקבלים רישיון נהיגה של פרובינציית בריטיש קולומביה. אם לא עברת – אפשר לנהוג בחזרה הביתה רק בליווי מלווה מנוסה (רישיון זמני לשנה, כמו של נהג חדש). ואז, יומיים לפני שיעור הנהיגה המיועד מצאנו מועד פנוי לטסט, כאן בוונקובר. ההורים שלי היו פה (לליווי לטסט למקרה שלא אעבור), הבנות היו ביום מזדמן שהגן עבד בין חגי תשרי וסופי שבוע ארוכים קנדיים, כל התנאים הצביעו שאני חייבת לגשת. גם ככה הרגשתי שאין לי סיכוי לעבור את הטסט הראשון. אני מכירה את עצמי, אני צריכה קודם להבין מה קורה סביבי, וגם אני נלחצת (גם בגיל שבע-עשרה וחצי עברתי בטסט השני. בראשון כל כך התרגשתי שהרגל רעדה לי בקפיצות עצבניות על הקלאצ׳, עד שהאוטו נכבה עוד במגרש החניה של משרד הרישוי בפתח-תקווה). אז יאללה, שאוכל לגשת כבר לטסט מספר שתיים.

ואכן – לא עברתי את הטסט. מאוד מאוד התרגשתי. האוטו לא נכבה (הוא אוטומטי) אבל אם הבוחנת היתה יכולה היא היתה ״דופקת לי ברקס״ (בז׳רגון תלמידי הנהיגה בארץ. זה היה באוטו שלנו, אין לה ברקס בצד שלה). מאוכזבת, מתוסכלת, ובעיקר מושפלת נהגתי בחזרה (בליווי אבא שלי כמובן. פאתטי, מאותו רגע לא יכולתי לקחת את הבננות לבד לבית הספר, לא יכולתי לנסוע לבד לסופר, הייתי צריכה ליווי של נהג, גם אם הוא תייר. אפילו שכבר נהגתי פה חודשיים וחצי, כולל לחנות בחנייה הצפופה של בית הספר היהודי, כשכל הילדים רצים מסביב וצריך לחנות בין עמודים ובין הרכבים הענקיים של כל שאר האמהות היהודיות פה…)

וכך, אחרי 22 שנות נסיון בנהיגה, ישבתי ליד בוחנת צעירה ממוצא סיני, ונהגתי כל כך גרוע שנכשלתי בטסט. אין מה לומר – זה משפיל. כי אחרי שיש לך 22 שנות נהיגה, פתאום בא בנאדם ויושב איתך באוטו, ובמשך 20 דקות מסתכל על כל מה שאת עושה, והרי יש כל כך הרבה הרגלים וטעויות קטנות, ובעיקר אני סומכת על האינסטינקטים שלי, שהביאוני עד הלום.

יומיים אחר כך לקחתי את שיעור הנהיגה (שנקבע מראש), ובמשך שעה וחצי תירגלתי את ״ההצגה״ שצריך לעשות בטסט, זאת שלמדנו היטב בשעורי הנהיגה בארץ. את הפניות הראש המוגזמות (פה ממש מקפידים על זה. כל החלפת נתיב מלווה במבט מעבר לכתף, פשוט יש פה המון רוכבי אופניים), ואת המבטים התכופים במראה, ואת כל התמרורים החדשים (צריך לרדת ל-30 קמ״ש בכל סביבת ילדים, לעצור 50 מטר מאחורי סקול-באס מהבהב, כאלה). חניה וזינוק בעליה למשל (שתירגלתי כל כך הרבה בלימודי הנהיגה בישראל) לא רלוונטיים פה. יש הרבה חניה. בעיקר התרגלתי לעובדה שיושב לידי אדם ובוחן אותי בזמן שאני עושה את מה שאני יודעת לעשות כבר 22 שנה…

כעבור שבוע ניגשתי לטסט שני. הפעם רם והבננות באו איתי (ההורים שלי כבר חזרו ארצה, והיה אסור לי לנהוג לבד עד משרד הרישוי…). הטסטים פה מתחילים בבדיקת תקינות פנסי האוטו, והדגמה (של הנבחן) של איתות ידני שמאלה, ימינה ועצור (שוב, כדי שנבין את איתותי רוכבי האופניים). הפעם כבר הלך מצויין. אפילו התבדחתי (טיפה, זה קשה באנגלית) עם הבוחן. אחרי שחניתי במגרש החניה של משרד הרישוי והבוחן בישר לי שעברתי, הרגשתי כזאת הקלה. שלושה חודשים של דאגה התפוגגו. "כן", הוא אמר, "יכולת להאיץ יותר בהשתלבות בהאייוויי. אבל רואים שיש לך ניסיון. הרבה זרים לא עוברים פה בטסט הראשון, זה בגלל שיש להם כבר הרגלים, ובגלל שהם במתח מזה שיושב לידם בוחן. בואי תיכנסי להצטלם".

ואם אתם שואלים, אז רם עבר את התאוריה והטסט באותו היום, בשבוע הראשון שהוא היה פה. הוא לא לקח שיעור נהיגה, ובכלל לא ידע שאם לא יעבור את הטסט לא יהיה לו איך לחזור הביתה. קצת מזל, וביטחון עצמי.

פלא שקיללתי אותו כל הדרך לאולימפיק-וילג׳?