לפני כחמש שנים קניתי את האייפון הראשון שלי. כטכנופובית שאני דחיתי את קניית הסמארטפון עד שלא יכולתי לדחות עוד. לקח לי כמה חודשים טובים להתרגל אליו, להבין את השימושים ולהנות מהייתרונות שלו. חברתי פ. ניסתה נואשות לחבר אותי לוואטסאפ. "בשביל מה צריך?" טענתי, "החבילה שלי כוללת חמישים הודעות!". "- בשביל התמונות!" היא התעקשה. היא חיברה אותי לוואטסאפ, וגם הקימה את הקבוצה הראשונה שלי: "הפאשוניסטה". הקבוצה כללה שלוש: אני, פ., ושין אחותי שבוונקובר. סופסוף הבנתי את הייתרונות. זו היתה הפעם הראשונה שיכולתי לתקשר עם אחותי שבחו"ל בהודעות, לשלוח לה תמונות, וכל זה בזמן אמת. בהתחלה סתם היינו מקשקשות בקבוצה, עד שפעם אחת פ. מדדה בגדים בחנות ושלחה לנו תמונות התייעצות מתא המדידה. זה היה גאוני!

אני לא זוכרת מי התחילה עם זה (פ. זו את?) אבל לאט לאט התחלנו לצלם את עצמנו בבוקר, מול המראה, רגע לפני שיוצאות מהבית. היינו שולחות את התמונה לקבוצה ורואות, ומגיבות, ותמיד מחמיאות. פ. מתל אביב, רגע לפני שיוצאת לעבודה, אני מרמת גן, לוקחת את עלמה לגן, שין מוונקובר, בדרך לבית ספר עם הבנות שלה. כל אחת מתחילה את היום שלה, ובכל זאת, שלושתנו מתראות, אומרות שלום ויוצאות מהבית. נכון, זה רק בגדים, זו רק תמונה, אבל מעולם לא הייתי בקשר רציף וחזק כל כך עם שתיהן כמו בתקופה הזו.

אפשר להגדל כל תמונה אבל הכוח הוא במאסה…

אם בהתחלה זה היה מדי פעם, כשהייתי לובשת משהו חדש ורוצה להראות, או צריכה עצה, מפה לשם זה הפך הרגל יומיומי, טקס קצרצר לפני היציאה מהבית. עלמה כבר הכירה אותו והיתה מיומנת: בדרך כלל שתינו היינו מוציאות לשון, לחיצה על כפתור הצילום, ו – תמונה. שולחת, ויוצאות. אם הייתי שוכחת מיד עלמיק היתה מזכירה לי: "אמא, לא הצטלמנו היום". רם גם הכיר את הטקס הקצרצר והיה מקטר עליו (אבל מצטרף לתמונה), וגם חברים שלי שהתרגלו. כשלא הייתי בבית / בארץ רם אפילו "החליף" אותי וצילם את עצמו…

חודשים שלמים בעצם צילמתי את עצמי. סתם תמונות, במצלמה של הטלפון. תמונות פשוטות, בלי חשיבה על קומפוזיציה או פריים, רובן קצת מטושטשות. ובכל זאת: צילום עצמי במשך כמעט שנתיים וחצי. ה"פאשוניסטה" הפכה ליומן המצולם השלישי שלי.

שנתיים וחצי. יותר מאלף תמונות (הרבה פעמים יצאתי מהבית גם בערב, או החלפתי לאירוע, או קרה משהו שהצדיק עוד צילום), אותו פריים פחות או יותר, מול המראה שבכניסה לבית שלנו במעגל. בהתחלה לבד. אחר כך עם עלמה שהצטרפה. אחר כך בהריון עם תמר, עם בטן, ואז עם תמר ועלמה. וכל הבלגאן שברקע מתחלף, דברים של גן, קניות, שקיות, והנה קניות לתינוקת החדשה, וסלקל, ותינוקת זוחלת, ועומדת, וחלפה עוד שנה. והעונות מתחלפות, ואני רזה, ואז בתחילת הריון, בגדים רגילים על בטן שגדלה, ובגדי הריון, ואז טרנינגים של אחרי לידה, אני משילה את המשקל שנשאר אחרי ההריון, וחוזרת לבגדים ה"רזים" שלי. ואני רואה לפי הבגדים מה הרגשתי לגבי עצמי, ומתי קניתי משהו חדש והשווצתי בו, ומתי לא התחשק לי בכלל להתלבש ולצאת מהבית.

אני רואה איך הבננות גדלות, אני נזכרת בתמרול תינוקת בת כמה ימים, תינוקת שנולדה בחורף ואני בקושי מבינה איך מתנהלים עם שתיים, ואז עם תמרול במנשא, יוצאות לגן של תמר ואחר כך של עלמה, ואת הבכי שלה, ואת הקנאה של עלמה, ואת עצמי חוזרת עייפה מכל התפרצות הרגשות הזו הביתה. למרות שאלה רק תמונות פשוטות של טלפון, של "מה לבשתי היום", ו"בוקר טוב פאשוניסטות שלי" זה יומן.

תכלס זה היה יומן הריון הרבה יותר מה"יומן" ומצילומי ההריון שעשיתי.

אפשר להגדל כל תמונה אבל הכוח הוא במאסה… כל ההריון של תמר

בהתחלה היה לי לא נעים – להכנס לחנות, לבד, ולצלם את עצמי מול המראה בשביל להראות ל"פאשוניסטות" שלי ולהתייעץ איתן. לתת כזו חשיבות לצילום של בגדים לקבוצה בוואטסאפ. להראות לציבור (גם אם הוא רק הבננות ורם) שאני מייחסת חשיבות למראה חיצוני, שזה חשוב לי לא לשכוח לצלם. זה בסך הכל מה שזה, ובכל זאת. הרבה פעמים בשביל ה"פאשוניסטה" הייתי בכלל טורחת להחליף בגדים. טורחת לצאת מהטרנינג בבוקר אחרי לילה ללא שינה של עבודה והנקות. לפעמים הייתי מתלבשת עבורן, עבור פ. ושין, כאילו אותן הייתי פוגשת במקום אליו הייתי הולכת, כי הרגשתי שאותן אני באמת מעניינת. והן מצידן, תמיד אמרו מילה טובה, מחמאה, או שלחו מילים מעודדות. ונכון שזה רק בגדים, אבל כל אחד צריך כמה מילים טובות על הבוקר, להתחיל איתן אם היום.

וכמו שזה התחיל ככה זה נגמר. לאט לאט זה דעך, אני אפילו לא זוכרת למה. לא הקפדנו על צילום בכל בוקר, או שלא זכרנו, או שלא התחשק לנו לשלוח. לא זוכרת, אבל לאט לאט הפסקנו להתמיד, וכשהאחרות לא שולחות, אף אחת לא רוצה להעלות תמונות רק של עצמה. וזהו, נגמר.

הקבוצה עדיין קיימת, ומדי פעם אנחנו מעלות תמונות בסגנון ה"פאשוניסטה" הקלאסית, אם בתא מדידה, או בדרך לאיזה אירוע, אם מתלבטות על זוג נעליים, או רוצות להשוויץ בלבוש חגיגי למסיבה או חג. עם סיום הפרוייקט הזה באמת חסרה המוטיבציה. תכלס, למי אני אטרח להתלבש? מתחת למעיל גם ככה לא רואים אם אני בסריג יפה או בסווטשרט של בית… ומי כבר מכיר אותי פה.

אסיים בכמה סדרות לבוש:

אותו סוודר, אותו ג'ינס, שתי ילדות שונות ושנתיים הפרש

תמר בת כעשרה חודשים

עלמה בת כשנה וחצי

שנתיים וחצי, אותו זוג מכנסיים (אפשר להגדיל בלחיצה):

תמר בת חצי שנה עלמה בת שלוש

עלמה בת שנה

בין הריונות

עלמה בת שלוש תמר בת עשרה חודשים כזה

עלמה בת שנתיים

הריון, תינוקות, ילדות, אותה חצאית:

בין הריונות

תמר בת חצי שנה עלמה בת שלוש פלוס

עלמה בת פחות משנה

עלמה בת שנה וחצי

עלמה בת שנה וחצי כזה

בטן הריון קטנה של תמרול

עלמה בת שנה ושמונה תמר בבטן

עלמה בת שנה ומשהו תמר בבטן

תמר בת חצי שנה עלמה בת שלוש פלוס וגלי

רואים שאני מנצלת היטב את הבגדים (:

יומנים נוספים בסדרה:  "היומן הראשון שלי"/שלושה חודשים מצולמים. "ה-יומן" היומן יומי מצולם במשך 7 שנים.