חודש בבית.

הקורונה תפסה כל משפחה בצורה אחרת. ככה זה נראה אצלינו:

רם עובד כמעט כרגיל. (הימים שלו בעבודה אחרים לגמרי מלפני חודש – הוא לא רואה מטופלים אלא פוגש אותם בזום ועושה ישיבות רבות משתתפים בעמידה בחוץ בצעקות, אבל מבחינתינו הוא ממשיך ללכת כל בוקר לעבודה ולחזור אחר הצהריים). כל העבודה שלי התבטלה, כל האירועים, החוג שאני מלמדת אחרי הצהריים התבטל ביחד עם הלימודים, ואף אחד לא רוצה לעשות צילומי משפחה או פורטרטים במצב הבלתי ברור הזה. לבנות התבטלו הלימודים, החוגים והופעות סוף השנה. ייצרנו לנו שגרת לימודים בבית ואחרי שבוע התארגנות בית-הספר התחיל ללמד אונליין למשך שבועיים עד חופשת הפסח. בשבוע הבא בית-הספר יחזור לשגרת לימודים אונליין חדשה ומשופרת (כך הובטח לנו לפחות).

איך זמן הבית שלנו נראה?

למידה דרך מסכים, שיחה עם המורה במסכים, צפיה בסרטים במסכים, ריקודים וספורט במסכים, שיחה כל בוקר עם ישראל במסכים, יצירה דרך מסכים, שיעור פסנתר במסכים. יחסית לבנות בלי טלפון שחולקות טבלט ובו מותר לצפות רק בבוקר בסוף השבוע – נראה שבחודש הזה הן השלימו זמן מסך של כל השנים האחרונות.

שקט.

זמן חופשי.

קריאה.

יצירה יצירה יצירה. שלושתינו חזרנו לרקום (עבודה שכל אחת התחילה בנפרד לפני המון זמן ועכשיו חזרה להיות רלוונטית), אנחנו מעבירות אחת לשניה כמעט כל יום שיעור יצירה, או עושות יצירה על פי האינסטגרם של שירה גנני. תמר אפילו צילמה הדרכת יצירה של שירה בעצמה (הוידאו בסוף).

הצגות. הופעות. ריקודים. מופעי סלון כל יומיים.

הבנות לומדות כל בוקר, גם עכשיו בחופשת הפסח. אנחנו צריכות את השגרה הזו, ומשהו לחכות לו בכל יום. אתמול תמר העבירה לשלושתינו שיעור עברית, ובו לימדה אותנו איך להכין עיתון משפחתי.

עצמאות. יותר זמן בבית הוא הזדמנות להציע רעיונות ולבצע אותם לבד.

תספורת ביתית.

בכל יום בשעה שבע בערב יוצאים לעשות רעש ולהריע לצוותים הרפואיים.

מקננים. יצא שהזמנו וקנינו לפני הקורונה כמה רהיטים. בשלושה סופי-שבוע פנויים שונים הרכבנו לבנות מיטת קומותיים, כוורת מדפים לחדר, וספרייה חדשה בסלון. אמנם אין לנו למי להראות ולהשוויץ, אבל דווקא בתקופה זו של השתבללות יש לנו בית נעים יותר מהרגיל להנות ממנו.

ביקורים מרוחקים. מקפיצים עוגיות לאחותי ונשארים לדבר קצת משני עברי המדרגות. פוגשים חברים בפארק לשיחת צעקות וזריקת כדור או פריזבי. חסכתי מכם את התמונות, שלא ישבר לכם הלב מקנאה. מותר לנו לצאת החוצה ליותר מ-100 מטר תוך שמירה על מרחק ואנחנו מקפידים לצאת בכל יום לפחות לסיבוב מסביב לבלוק.

המון משחקי דמיון, ברביות, פאזלים.

בתוך כל הדאגה, תחושת חוסר היעילות שלי, התסכולים של כולנו, הפחדים של הבנות, המצב הזה של הלא-נודע, והעצב על כל התוכניות שהתבטלו, משתדלים להסתכל ולראות את הטוב. ויש בזה גם די הרבה טוב:

המון זמן ביחד.

המון אוכל טעים בבטן.

הרבה פחות הוצאות (חוץ מעל מוצרי מזון). אפילו מחיר הדלק ירד. לא שצריך דלק כרגע, רק רם נוסע לעבודה וחוזר הביתה.

הרבה רכיבה על אופניים. שקט מכל הבלגאן של חוגים, בית-ספר, מחוייבויות חברתיות.

טוב אחרי שכתבתי את כל אלה אני מבינה כמה אני מתגעגעת.

---

אלף תמונות – אני יודעת. יש לי הרבה מה לצלם. וידאו בסוף כבונוס למתמידים:

תמר בהדרכה בעקבות שירה גנני: