נלי, פרנסיס ואני, שותות תה ומדברות על השפה העברית

היום היה לי מפגש משעשע עם שתי נשים – נלי ופרנסיס.

הכל התחיל במייל שקיבלתי ערב אחד בשבוע שעבר. זה היה בדיוק (אבל בדיוק) כשאני ורם סיימנו שיחה נוספת של "יחסינו (עם קנדה) לאן". זה הרי דבר ידוע, וכתוב בכל פוסט שני של קבוצות פייסבוק מהסוג של "נשים ברילוקיישן" שלמתלווה לרילוקיישן (במקרה זה – אני – כי עבודתו של רם היא הסיבה הרשמית למעבר שלנו) יותר קשה. נפשית. יש לזה כל מני סיבות. לחלק מאיתנו יותר קשה מכיוון שאנחנו משאירות את הקריירה מאחור והופכות ל"עקרות בית" לתקופה. לחלקינו קשה בגלל השפה. לחלק מהנשים בגלל התרבות השונה – קשה למצוא חברות אמיתית. לחלקינו קשה עם הארעיות – הידיעה שהכל זמני, גם החברויות פה זמניות. לחלק  מאיתנו קשה עם תחושת הזרות, או יותר נכון – חוסר השייכות. לחלק קשה עם הצורך ליצור לעצמך עולם תוכן משל עצמך, בזמן ששאר המשפחה (בן-הזוג והילדים) נמצאים במסגרות שונות. על חלקינו משפיע מזג האוויר. אני חושבת שיש את כל החלקים האלה בי…   אז שוב דיברנו על זה, על השנה שחלפה ועל החודשים שנותרו, ורם אמר: "אני חושב שאת צריכה לצאת יותר מהבית, ולפגוש אנשים דוברי אנגלית". זה היה בהקשר של כל הקשיים הנ"ל. בעודי רוטנת איזה משפט סיום לשיחה, משהו כמו "השאלה אם אני בכלל רוצה לפגוש אנשים, יש לי את החברות הישראליות שלי" או משהו בסגנון, קיבלתי מייל מנלי.

את נלי ובנה פגשנו פעם אחת לפני כחודשיים במוזיאון המדע, ביום של ליקוי החמה. הבנות ואני הגענו קצת באיחור לראות את הליקוי, וכבר לא נותרו משקפיים מיוחדים. נלי הציעה לנו להשתמש במשקפיים שהיו להם, וכשראתה שאני מצלמת דרך המשקפיים היא כל-כך התלהבה מהתוצאה שביקשה שאשלח לה את התמונות. החלפנו כתובות מייל, באותו יום שלחתי את התמונות והיא הודתה לי. ופתאום, כעבור חודשיים, קיבלתי ממנה אימייל נוסף. באימייל היא סיפרה לי שיש לה חברה שמתעניינת בשפה העברית, והיא זכרה שהבת שלי דיברה עברית אז היא חשבה עלי, האם נוכל להפגש?

כעבור מספר תכתובות (14 למען הדיוק. בקנדה מאוד מקובל לתקשר באמצעות אימייל, יותר מאשר בטקסט/וואטסאפ/שיחת טלפון, זה מאוד מייגע בעיני) נפגשנו הבוקר בבית-קפה הקרוב לביתי. נלי ופרנסיס הגיעו קצת באיחור (הן הגיעו משתי ערים סמוכות, רק אני הגעתי בהליכה של חמש דקות מהבית) והתנצלו בלי סוף. אחרי שהזמנו קפה ותה והתיישבנו התחלנו לדבר על הנושא שלשמו התכנסנו: השפה העברית. מתברר שפרנסיס החלה להתעניין בעברית, משום שהיא ראתה בחלומה "אותיות עבריות מנצנצות". היא עובדת כמטפלת במסאז' ונעזרת בטיפול ברפואה סינית ובצמחי-מרפא בעבודתה. היא למדה טיפול בצמחי-מרפא לפני כ-15 שנה אבל לא קיבלה תעודה. היא יודעת לכתוב בקליגרפיה סינית כבר שנים רבות. לאחרונה היא החלה להתעניין וללמוד על הקשר הרוחני בין הכתב לנפש, וזה מה שהביא אותה להתעניין בכתב העברי.

נלי ופרנסיס, הגיעו מהונג-קונג לפני כ-28 שנים, בנפרד. הן הכירו והתחברו כאן בוונקובר. שתיהן מדברות  אנגלית במבטא, פרנסיס עוברת לעיתים קרובות לסינית ומסבירה דבר-מה לנלי, וזו מתרגמת ומסבירה לי באנגלית. ישבנו ושוחחנו כשעתיים. נלי הראתה לי ספר ששאלה מספריה לצורך הפגישה, ופרנסיס חשבה שהכותרת שלו כתובה בעברית (מה שלא היה נכון. גם לא ארמית לדעתי כי בטח הייתי מזהה). הראתי להן ספר בעברית בטלפון (באפליקציה "עברית". איך לא חשבתי להביא ספר אמיתי?!) וכתבתי להן את אותיות הא'-ב'. סיפרתי להן על האותיות, כיוון הכתיבה, זכר ונקבה, ניקוד. הן סיפרו לי שבסינית יש 5000 סימנים, ציורים, שבשילובים בינהם ניתן לכתוב מילים שונות. סיפרו שגם בסינית קוראים מימין לשמאל (אבל קודם מלמעלה למטה), ושרק בהוצאות ספרים בשנים האחרונות שינו את ההדפסה משמאל לימין, חוץ מבטיוואן. פרנסיס הראתה לי שבספר כתוב הסבר על כתיבת המילה "יהוה", וכשכתבתי אותה היא מאוד התרגשה. הסברתי לה שכשלומדים תנ"ך בישראל מלמדים שאסור לבטא את המילה הזו כי היא "קדושה" ושתיהן נזעקו שהן גרמו לי לבטא אותה בקול למרות האיסור. הסברתי להן שזה בסדר, שאני לא דתיה, והן אמרו שגם הן לא.

אחר כך, כנראה בתמורה למידע שאני סיפקתי – פרנסיס אחזה בפרקי-ידי ומדדה לי דופק, בכל יד בנפרד. היא שאלה אותי כמה שאלות על הרגשתי הכללית, כאבי ראש ומערכת העיכול. היא ייעצה לי לשתות תה עם ג'ינג'ר בבית (ולא תה עם נענע כמו שהזמנתי) כי ג'ינג'ר לפי הרפואה הסינית הוא חומר "חם" והוא יחמם אותי. הציעה לי מגוון מאכלים עתירי ברזל לטיפול בכבד שלי שלדעתה הוא לא במצב טוב, והבטיחה שאם אתמיד בדיאטה הזו (במיוחד 3-5 ימים אחרי סיום המחזור) תוך שלושה חודשים המצב שלי ישתפר. מצב-רוחי יהיה יותר טוב, הידיים יחזרו להיות חמות, עור הפנים יהיה יותר מבריק, צבע הציפרניים יותר וורוד, ויהיה לי פחות קר, מבפנים.

אני נתתי לה שיעורי בית, בסגנון חוברות העבודה שיש לעלמה ללימוד עברית: כתבתי את הא'-ב' תוך סימון כיוון הכתיבה, וביקשתי ממנה שתתרגל.

פרנסיס קיבלה שיחת טלפון מאחד המטופלים שלה והיתה צריכה ללכת, ונלי שנשארה התנצלה שוב ושוב על ה"בוטות" של חברתה, שככה מבלי לבקש רשות ערכה לי בדיקה ונתנה לי עצות. נלי חששה שנפגעתי מהישירות של חברתה. הסברתי לה שלהפך, ישירות אני מבינה עוד מהבית, את הנחמדות והנימוס הקנדי לפעמים אני לא מבינה. כשאני מקבלת כאן אימייל, מרוב מילות נימוס ותיאורים חיוביים לפעמים אני לא מבינה מה העיקר – מה הם מנסים בעצם לבקש? להגיד? באיזו נימה זה נכתב? היא הסבירה לי שהם – הסינים, הרבה יותר ישירים, ואמרתי לה שגם אנחנו – הישראלים. מצד שני היא בכל זאת חשה צורך לבקש שוב ושוב סליחה ולהצדיק את הכוונה הטובה של פרנסיס. טוב, בכל זאת 28 שנים פה.

נפרדנו בחיבוק, ובהבטחה להפגש בפעם הבאה עם הילדים (אני לא זוכרת בכלל את הבן שלה מפגישתינו החטופה, והיא זוכרת היטב את תמר, בטח בזכות התלתלים), ובפעם הבאה נאכל ביחד דים-סאם, במקום שנלי תבחר.

מי היה מאמין?! עלי? גלית לוינסקי, הרצינית, האנטיפתית, הסגורה, הביישנית, זאת שלא מחייכת (כל אלה תיאורים ששמעתי אינספור פעמים במהלך החיים בישראל). הישראלית.

אתם יודעים למה? כי אם לא עכשיו, אי מתי.

ארון חורף

באחד מימי החופש האחרונים החלפתי לבנות ארון קיץ-חורף. זה לקח לי יום שלם.

פה בונקובר לא ממש מחליפים בין ארון קיץ לחורף, כי בחורף חם בבית ובחוץ מאוד קר, ובקיץ חם אבל לפעמים קריר ולפעמים יורד גשם. לכן עיקר העבודה הוא למיין מה מהבגדים כבר קטן מדי, מה שקטן על עלמה להעביר לשקיות ולשמור לתמר, מה שקטן על תמר להעביר לחברים ולחברות ולארץ, מה ראוי לשמירה ומה הולך לתרומה, להעלות את בגדי ה"קיץ-קיץ" (גופיות ומכנסיים קצרים) ולהוריד את בגדי ה"חורף-חורף" (פליסים וטרנינגים עבים). ובכל זאת, זה לקח לי יום שלם. למה? כי יש להן כל-כך הרבה בגדים!

יש להן כל-כך הרבה בגדים, שכל מי שבמקרה רואה את הארון שלהן לא יכול שלא להתפלא. גם אני המומה.

לזכותי יאמר ש-90% מהבגדים שלהן משומשים (יד שניה, עברו דרך עוד ילדה עד ארבע קודם). הרוב הגדול היה של האחייניות הקנדיות שלי, הובא ארצה על ידי אחותי בביקוריה, והוחזר איתנו לפה כשעברנו (חוסר יעילות שכזו, אבל מי יכול היה לדעת). אחוז קטן יותר מאחייניות שלי מהארץ ומחברות, המון בגדים מכל הקולקציות של "מותק" הדס הול שהיא גם חברה וגם מוכשרת אש, ואחוז קטן אך איכותי, הם בגדים שהיו שלי ושל אחותי לפני 40 ומשהו שנה ועדיין משמשים את הבנות שלי.

החולצה הזו למשל בת יותר מ-45 שנה, אבל מי סופר:

והנה אני והבננות שלי בחולצת Rainbow (כמו שתמר קוראת עכשיו לכל דבר צבעוני):

זאת אני!
אני רוכבת על גע-גע הברווז. סוף שנות ה-70 הכתומות
עלמיק רוכבת על בימבה-ג'וק

תמרול פשוט כזו רזונת שהיא יכולה ללבוש דברים שאני ועלמיק לבשנו בגיל שנתיים

וזה הבגד הכי נעים שיש. כותנה אוורירית כזו, ממש כיף:

וזו שוב אני! הישר מהאלבום
עלמיק מתגלגלת
תמרול והפופיק

אותה חולצה בהפרש של 40 שנה פלוס מינוס:

ולבגדים האלה, לצערי, לא מצאתי הוכחות באלבומי הילדות שלנו…

ולגבי המחשבות על החינוך הרע שריבוי בגדים כזה נותן – המצפון שלי שקט. הבנות שלי יודעות לשמור על הבגדים שלהן, הן יודעות שהבגדים הם לא חד-פעמיים. הן לא לובשות בגדים מוכתמים, לא כי אני זורקת אותם חלילה, אלא כי אני עומלת על ניקויים. הן יודעות שמה שנקרע או נפרם אני מתקנת. בקיצור אני מקווה שלא, אבל נראה לי שאני מעבירה להן את השריטה הזו גם. הרי לא סתם הבגדים שלי שרדו 40 שנה… (מזל שיש את אמא שלי להאשים).

הוקי קרח

הערב חזרנו ממשחק ההוקי הראשון שלנו!

סופסוף זה קרה, קנינו כרטיסים, ארבעה מקומות (ארבעתינו ואבא שלי כשחקן חיזוק בביקור מהארץ), ארזנו סנדויצ'ים (ועוגיות וביסלי וקלמנטינות) ונסענו לרוג׳רס ארנה לראות משחק הוקי.

למי שלא יודע: הוקי קרח הוא המשחק הלאומי בקנדה.

נרגשים ומצפים הגענו לבושים במבחר בגדי הכחול/ירוק שלנו, חנינו במיטב כספינו ונעמדנו בתור בכניסה להיכל.

אבל אז

התברר

שאסור להכניס מצלמה ״מקצועית״ לאולם.

גודל העדשה הפליל אותה. לא עניין אותם שזאת העדשה הקבועה שלי, שאני מתכוונת לצלם רק את הבננות, בשביל הבלוג, כאלה. בהתחלה המאבטחים ביקשו שאפרק את העדשה מהמצלמה (שניות יקרות בהן המצלמה פתוחה ונחשפת לאבק! הרגשתי את השניות האלה מצטברות לי בגרון כמו גושי חול), ואז ביקשו שאשאיר את העדשה בארגז של כל החפצים שאסור להכניס עד סוף המשחק.

למזלי רם היה שם ודיבר איתם. כמה משפטים אחר-כך כבר היינו בדרך ליציע, עם המצלמה מחוברת לעדשה בתוך התיק והבטחה שלא אשתמש בה.

-אחרי שעבר כמעט-התקף-החרדה שהיה לי כשנאלצתי לפרק את העדשה וכמעט-להשאיר-עדשה-בשווי 10000 שקל-בארגז-הבקבוקים-של-המאבטחים, נרגעתי קצת והתחלנו להנות מהמשחק.

הוקי זה משחק אינטנסיבי, קצת אלים מדי לטעמי, אבל מהיר ומספק את הריגוש הרצוי מצפייה במשחק אמיתי בהיכל ספורט אמיתי. זה לא ה-NBA, אין מעודדות, יש הרבה פחות חשיבות עצמית, אבל הכל גדול וחזק ומאיר. לקח לנו כמה דקות להבין את חוקי המשחק, נהננו מהקצב המהיר שלו, הופתענו מהנחרצות של השופטים (כשיש 'פאול' לא נדיר שיוציאו את אחד השחקנים להפסקה של שתי דק׳. ואז בעצם במשך שתי דק׳ מתמודדות קבוצה בעלת חמישה שחקנים מול קבוצה בעלת ארבעה או אפילו שלושה שחקנים. כשיש עונש הוא אמיתי, הוא כואב), תמר נבהלה מהצעקות והמוזיקה החזקה אחרי כל גול.

אחרי שלוש דק׳ לתוך המשחק לא יכולתי להתאפק והוצאתי את המצלמה. בשו-שו ניסיתי להגניב כמה תמונות, רם לקח אותה וצילם קצת אותנו צופים ומעודדים, ככה כמו שהיא היתה מכוונת (אסא ומהירות לא נכונים). לא עברו חמש דקות ובלי ששמנו לב טיפס והגיע, עד אלינו בשורה העליונה ביותר באולם סדרן חביב, בן כ-65. איזה מזל (שוב) שהמצלמה היתה אצל רם. ״אסור לצלם במצלמה כזאת במשחק", הוא הסביר, "בגלל העדשה. היא יכולה להיות עדשה מקצועית. אלה החוקים של הליגה, אני מצטער". רם התנצל, אמר שזה משחק ההוקי הראשון שלנו והבטיח לא להוציא אותה שוב מהתיק. כמו תמיד רם הצליח ברגע להתחבב עליו, הם התבדחו, החליפו עוד כמה משפטים מחוייכים (הוא חושב לנסוע לבקר בישראל, הרופא שלו יהודי – כמה צפוי – כאלה).

בשליש השני הסדרן המבוגר קרא לנו, הוא מצא לנו ארבעה מושבים טובים יותר ושמר לנו אותם, ועכשיו קרא לנו לעבור לשבת בהם.

בשליש השלישי הוא שלף מכיסו שרשראות לכולנו בצבעים של ה-Canucks, וסיכות עם הכיתוב "My first game", שנשים על הבגדים לעידוד…

אז מה אני מנסה לומר בכל הסיפור הארוך הזה?

שבקבוקי שתיה מותר להכניס להיכל ספורט בקנדה אבל עדשה 28-70 לא. שיש מצלמות אבטחה שמכוונות את הקהל, אחרת אין סיכוי שמישהו הספיק לראות את המצלמה בחוץ, בשורה העליונה וכו׳. שהקנדים נחמדים, באמת, אפילו במצבים של "הפרת סדר קיצונית" (יחסית לקנדה). שהוקי זה אחלה משחק, מהיר, אינטנסיבי, מתקדם בקצב מספק, רק חבל שההפסקות בין השלישים ארוכות כל-כך. שכדאי בפעם הבאה לבוא עם עדשת ה-50 שלי. שאיזה מזל שיש לי את רם, בפעם הרביעית רק בפוסט הזה.

שאין אף תמונה נורמאלית מהמשחק הזה, אבל זה מה שיש, וחשוב להסתכל על חצי הכוס המלאה.

אז תהנו:

רוג'רס ארנה – היכל ההוקי בוונקובר. כאן עוד לא תיארתי לעצמי שיש בעיה עם המצלמה…
מתחילים! הכניסה הכי מגניבה של שופטים למגרש אבר: הם נכנסים ומיד עושים סיבוב כמעט כמו מחליקים בהחלקה אומנותית
עדיין 0-0. הספקתי לצלם איזה חצי דקה, נשבעת
לומדים את חוקי המשחק. רגע, תסתובב, עוד שניה יחרימו לי את המצלמה פה

אגב, המשחק נגמר 3:1 לנו!

והרי אנחנו אוהבים לעודד עוד מהארץ! לקריאה על אוהדות "מכבי" שלי לחצו כאן, לקריאה על משפחת משאל מעודדת בהיכל נוקיה לחצו כאן. לחצו ותהנו (: