הבננות שלנו זכו בסבאסבתא מופלאים. סבא וסבתא ועוד סבא וסבתא וכולם אוהבים אותן, משקיעים בהן, נהנים מהן, ושמחים איתן.

ואני לא מדברת עכשיו על איך הם כהורים לנו, לי ולרם. כי ברור שלא נהיים "סבא וסבתא מופלאים" בלי להיות קודם הורים טובים, ומעורבים-אבל-לא-נדחפים, ומשקיעים-אבל-לא-כופים-את-עצמם ועוזרים-ולא-מצפים-לתמורה ועוד מיני סופרלטיבים. אני לא מדברת על זה.

אני מדברת על סבא וסבתא שאוהבים את הנכדות שלהן (בסדר בסדר, גם את שאר הנכדים. הפוסט הזה הוא על הבננות שלי!) בלי גבול, באמת. נהנים להיות איתן גם כשהן קטנות ושבריריות וגם כשהן גדולות ועקשניות. גם בלילות כשרם היה תורן ואני פחדתי להשאר לבד עם המפלצות הקטנות. גם באמבטיות הראשונות כשאני עוד לא רציתי לקלח אותן לבד. גם כשאנחנו נסענו לסופשבוע או לחו"ל וצריך לקחת לגן, ולארח אותן ימים ולילות. גם באזעקות במלחמה. גם בבילויי אחר הצהריים או שבת בבריכה. מכל וכל. גם בשמחה וגם בעצב.

סבא וסבתא "משקיענים". לא רק במתנות (ובגדים וצעצועים וכיופים). סבא וסבתא שבאים לכל יום-הולדת בגן. ושבאים כשאפשר גם למסיבות של החגים. סבים שבאים למסיבות סיום ומתרגשים איתנו ועם הבננה מגודל המעמד. סבא וסבתא שמכירים את קוד הכניסה לגנים ואת השומר כי הם באים להוציא מהגן לפעמים. סבא שלוקח לגן בכל בוקר כי הבננה השניה קטנטונת ונולדה בדצמבר ("אז למה שהיא תצא מהבית סתם"). סבתא שלוקחת איתה למספרה, ולעשות לק, לעצמה ועל הדרך גם לבננה, בכיף. סבתא שתמיד נותנת לשחק לה בשרשראות. סבתא שתמיד רואים סימן אודם על הבננה במקום של הנשיקה. סבים שמתנדבים ללמד בגן על מיקרוסקופ ומדגימים על טיפה של דם. סבא שעושה שטויות וצחוקים. סבא עם שפם מדגדג. סבתא שמתחפשת בפורים והולכת מחופשת לפורימון. סבתות שמשחקות כדורגל. סבא וסבתא שמכינים עם הבננות קובות ומחבוז וריבה וקציצות. סבים שכיף לישון אצלם, גם בשבת בצהריים אבל גם איתם במיטה. סבים שמקריאים סיפורים. סבים ששרים שירים. סבתא שלוקחת על הכתפיים. סבא שלוקח את הבננה במנשא בכל שמורת הבניאס, כולל בתוך המים, כי אמא ואבא לא יכולים. סבא וסבתא שעושים בייביסיטר, כי אמא נתקעה בעבודה אז "מה הבעיה, נקפוץ". סבתות שבאות בכל שבוע לאחר הצהריים אחד "לבלות קצת" עם הבננות. כל שבוע. סבתא שמציירת בסבלנות אין קץ כל מה שהבננה תבקש. סבתא שלוקחת לגינה וקונה ארטיק, ועושה עוד סיבוב בחוץ, ועוד טיול קטן, ולא מתעייפת. סבא וסבתא שמארחים אצלם בגינה ימי הולדת + בריכה + חברים. סבתא שבאה איתנו בטיסה עד לונדון רק כדי לעזור במסע הארוך לונקובר. סבא וסבתא שמחבקים, ומלטפים, ושרים שיר ערש. סבא וסבתא שמקשיבים קשב אמיתי, בלי הסחות דעת לסיפורים ולשירים של הבננות. סבים שכיף לרקוד מולם. סבים שלוקחים לטיולים. סבים שבונים בקוביות, ובלגו, ומשחקים בתחפושות ובאיפורים. סבתא שתופרת תחפושות. סבתא שמזמינה את המתנות הכי שוות. סבתות שאופות "פליי דו" וקורצות עוגיות שוב ושוב, כמה שהבננה תבקש. סבא וסבתא סבלניים. סבא וסבתא שצוחקים מהבדיחות של הבנות. סבא וסבתא שמתמוגגים מכל תעלול חדש, או הישג, או "יצירה" של הבננות.

וזה לא רק בשביל להתחנף כל הרשימה הזאת. יש לי הוכחות:

סבא וסבתא "משקיענים". כבר אמרתי.

הבעיה היא שכל הסבא וסבתא האלה, גרים עכשיו בצד השני של העולם.

אז מדברים בסקייפ/וואטסאפ/טלפון/מסנג'ר. ומתגעגעים מאוד מאוד מאוד. ושולחים מתנות. אבל זה לא זה. אז באים לבקר.

לסבא וסבתא וסבא וסבתא המופלאים, לכבוד הביקורים שלכם אצלינו עכשיו בספטמבר ובאוקטובר. התגעגענו. בעיקר הבננות. איזה כיף שאתם תכף כאן.

שבעה וחצי שבועות של חופש. חופש אמיתי, שלי ושל הבננות שלי. חופש של לקום מאוחר בבוקר, לא למהר לצאת, לאכול ביחד ארוחת בוקר מאוחרת, ולהתחיל את היום. כל יום עשינו "משהו" מחוץ לבית, לפעמים רק הלכנו לגינה הקרובה, לפעמים נסענו לטייל. לפעמים רק אנחנו, לפעמים עם שין אחותי ונטע, לפעמים עם חברים חדשים שהכרנו. רוב הימים היתה שמש או לפחות היה נעים. לפעמים ירד גשם. בכל יום בילינו גם שעות רבות בבית, עם הצבעים והדפים והלגו והפליימוביל והמגנטים והתחפושות והבובות. ולמדנו להסתדר רק אנחנו, לא השתעממנו לרגע. ואם השתעממנו מיד הוצאנו "משהו" חדש מהארון. עוד משחק או פאזל או חרוזים. או החלפנו דיסק במערכת והתחלנו לרקוד. והבננות שלי למדו לשחק המון ביחד, אחת עם השניה. והמון לבד. וגילו שגם לשבת להסתכל מהחלון זה מעניין, במיוחד כשיש טרקטור שמתקן את הביוב בדיוק ממול. ואני למדתי לבשל ולאפות כשיש לידי בננות, ולמדתי שהן בעצם יודעות להעסיק את עצמן, ויכולות לחכות בסבלנות, ומסוגלות להבין ש"עכשיו אני עסוקה" ואפילו ש"עכשיו אני נחה קצת". ונחנו בכל יום בצהריים. מי שנחה בשינה, ומי שעיינה בספרים במיטה ומי שסידרה בשקט את המטבח או ישבה קצת ליד המחשב.

ובכל יום הספקנו גם לעשות סידורים כשצריך (ללכת לסופר, לדואר, למתנ"ס), וגם לעשות דברים של כיף (אפילו אם זה רק להכנס לחנות פליימוביל או להפריח בועות סבון בגינה שלנו). גם להיות ביחד, וגם לתת מרווח וזמן אחת לשניה. וכל החששות שלי של אף-פעם-לא-הייתי-איתן-כל-כך-הרבה-זמן-רצוף-ביחד-איך-אני-אסתדר-איך-אני-אבשל-כל-יום-שתי-ארוחות-ואצליח-לעשות-סידורים-ואיך-הן-לא-ישתעממו-בלי-חברים-משפחה-סבתות-גן-חוגים-ואיך-אני-לא-אאבד-את-זה-אחרי-שבוע-הרי-אני-בנאדם-חסר-סבלנות – ——התפוגגו.

זה לא שהיתה רק אידיליה, כל אחת מאיתנו איבדה סבלנות באיזשהו שלב, וגם "הפרדנו כוחות" מדי פעם, ופעם אחת ממש ביקשתי מרם ש"יקח אותן בוקר שלם כי אני חייבת טיפה זמן לעצמי לעצמי לבד לבד לבד לבד בלי אף אחד לידי לנשום לבד דחוף", אבל אחרי שעתיים וחצי של הסתובבות לבד ברח' גרנוויל חזרתי לעצמי ולהנות. כן. נהננו ביחד.

ומחר זה נגמר. מחר בבוקר מתחיל הגן. בהדרגה, מחר זו רק ההיכרות, אבל ממחר זה שוב לקום-מוקדם-להתלבש-צחצוח-לאסוף-שיער-מהר-מהר-מהר-למה-את-מתעכבת-אנחנו-מאחרות-לקחת-תיקים-נו-תנעלי-כבר-אנחנו-מאחרות-תאכלו-בדרך-אין-זמן-איזה-מזל-לא-איחרנו! כמו שהיה בכל יום בשנת הלימודים האחרונה.

ויותר מכך, ממחר זו התחלה חדשה, אמיתית, לכולנו. ואני מתאפקת כבר כמה ימים לא להדאיג אותן, לא להעביר להן את החששות שלי, את הדאגות שלי בשבילן, אבל אני באמת מאוד דואגת. איך יהיה לתמר שנסגרת בעצמה כשנכנסת למסגרת חדשה בגן חדש שכולם מדברים בו אנגלית והיא לא ראתה אותו מעולם, ולא מכירה אף חבר או חברה? איך יהיה לעלמה שכל כך אוהבת לספר ולהסביר ולחשוב בקול רם – כשהיא לא יכולה להתבטא באנגלית בכלל? האם היא תשתתק בגלל זה? או תרגיש מתוסכלת? האם תמר תסכים בכלל ללכת לגן? או שתכעס עלי על ה"בגידה"? ואם עלמה שכל כך מתרגשת להתחיל גן חדש מחר תרצה להמשיך ללכת לגן גם אחרי היום הראשון – שהיא תבין כמה הוא שונה ממה שהיא מכירה?

כ ו ל ם אומרים לי שיהיה בסדר, שילדים "תופסים בצ'יק את האנגלית" ש"בחנוכה קורה נס חנוכה והילדים פותחים את הפה ומדברים אנגלית", שזה "ה-גיל לעבור כי עכשיו הם כמו ספוג". בסדר בסדר הבנתי. אני יודעת שיהיה בסדר, ואפילו שיהיה מצויין. אבל יש שלושה חודשים עד חנוכה ושלושה חודשים – 90 יום – של קושי זה המון. אני מקווה שאיכשהו להן הנס יקרה כבר עכשיו, והן יסתגלו מהר, ויהיו סבלניות להבין מה קורה סביבן, ויכירו חברים ולא יהיו בודדות. ושאני אהיה סבלנית. ולא אהיה בודדה.

הנה, הוצאתי הכל. גם כל הדמעות כבר יצאו (הן ישנות, זה זמן טוב, אני לא צריכה לדאוג שאני מפילה עליהן  את הדאגות שלי). התיקים כבר מוכנים, הבגדים מקופלים ליד המיטה. לכל אחת מחכה עוגיית שוקולד צ'יפס טרייה בתיק האוכל החדש, לעידוד.

Wish us luck!

ככה זה נראה הבוקר. וככה זה נראה ביום הראשון לגן ספטמבר 2015