הרגע חזרנו ממסיבת בלוק. מסיבה שכונתית, באמצע הכביש, בין הבתים ברחוב שלנו.

תכל'ס זה היה הבלוק של אחותי אבל היא הזמינה אותנו להצטרף (ואנחנו גרים באותו רחוב במרחק כמה בלוקים גם ככה).

זו היתה יוזמה של שני שכנים. הם עברו בין הבתים והזמינו את כולם כבר לפני כמה ימים, חילקו פלאיירים, וביקשו שכל מי שיגיע יבוא משהו לאכול, +כיסא, שולחן, כאלה. ברור שלא רציתי ללכת (צריך לדבר עם אנשים חדשים) אבל רם אמר שיהיה מגניב (היתה כזו מסיבה בבלוק שלנו כמה ימים לפני שהגענו, הוא הלך), ושין אחותי ונטע באות, אז הכנתי עוגיות שוקולד צ'יפס ובאנו.

הם סגרו את הרחוב לאורך בלוק אחד, הביאו כיסאות, ברביקיו, שולחן לאוכל, כלים חד פעמיים. השכנים המארגנים הביאו צידנית מלאה בשתיה קרה, גירים צבעוניים לילדים, בועות סבון. לאט לאט הגיעו עוד ועוד אנשים, כל אחד הביא משהו מהבית – מזרן, עוד כיסא, כשלברביקיו נגמר הגז מישהו אחר גרר את הברביקיו שלו מהבית.

הגענו די בהתחלה, קצת במבוכה הצגנו את עצמנו, כל אחד אמר איפה הוא גר. גם הם לא מכירים האחד את השני. "אה אתם מהבית הירוק? אנחנו מפה בבית החום, גרים פה כבר ארבעים שנה. ממול גרה פאם, היא משכירה ללורי וג'וליה. זה הבן שלי (מציג את בנו השחור, הוא לבן), אתם רואים שאנחנו לא דומים". הם חיים שם כבר שנים, אבל כמה פעמים אתה פוגש את השכנים ברחוב? הילדים לומדים בבתי ספר שונים, חלק מהשכנים מבוגרים, הרבה בתים מחולקים ומושכרים לזוגות צעירים ולסטודנטים.

לאט לאט הגיעו עוד אנשים. מבוגרים וצעירים, כמה משפחות. ישבו, שתו בירה, פטפטו, הכירו. אלינו התקרב מיד אביחי, הוא ופסקל אשתו עברו לפני שבועיים ממונטריאול בעקבות עבודה. הוא ישראלי, שמע את ה"ניגון" של העברית שלנו מרחוק ובא לבדוק מי מדבר עברית. הם מצפים לילד, היא לא עובדת, התחילה את חופשת הלידה שלה (שנה חופשת לידה. חצי שנה ראשונה מקבלת 75% מהשכר שלה, בחצי השנה הנוספת 50%). עם הבנות שלנו התחילה לשחק לורי, צעירה ששוכרת אצל פאם יחידת דיור. היא גם עברה לא מזמן, והיא שיחקה עם הבנות בדיגדוגים ומשחקי ידיים, למרות שהן לא מדברות אנגלית. הן התאהבו בה מיד.

לקראת השעה שבע כל איזור המסיבה היה מלא, אנשים אכלו, אחרים סתם ישבו על הדשא. חלק ישבו ופיטפטו על הכיסאות, אחרים בעמידה. להקה בת ארבעה נגנים התחילה לנגן ולשיר. הבננות רקדו, ורצו בין האנשים אוספות לעצמן חברים חדשים (מבוגרים דווקא).

כל כמה רגעים ניגש אלינו מישהו, הציג את עצמו, פתח בשיחה. אלן (השכן המארגן) ביקר שלושה שבועות בישראל לפני כמה שנים. מישהי פיטפטה איתי על תמר, ועל השם תמר, שנפוץ גם בקהילה שלה (היא ארמנית במקור). אחרת שיבחה בפני את עלמה על איך שהיא רוקדת. איש אחד ניגש אלי והחמיא לי על הצלחת שבה הגשתי את העוגיות (אמא שלי הכינה אותה בחוג קדרות). עם פסקל שבהריון דיברתי על חופשת הלידה שלה ועל הלידה המוקדמת של עלמה. וכל זה באנגלית הרצוצה שלי כשאני משתדלת להמעיט בדיבור ולסיים בזריזות ובהצלחה כל משפט שאני מתחילה.

וכולנו הרגשנו בנוח, ונעים, ושמחנו כל כך שבאנו. גם אנחנו כאורחים מהבלוק הסמוך ("ברוכים הבאים לונקובר! בהצלחה!") גם הבנות ששיחקו מיד עם כמה ילדים אחרים, ונהנו מתשומת לב המבוגרים. גם כל הסובבים אותנו. נראה שכל אחד מצא את מקומו

מה זה?! הקנדים לא ידועים כאנשים קרים? כל אחד לביתו? סגורים? למה הם כל כך נחמדים אלינו? מי בכלל יוזם כזאת מסיבה, סתם כך ביום שישי אחר הצהריים באוגוסט? לא מסיבת צעירים דווקא, לא לכבוד איזה חג. פשוט בשביל הקהילה. כדי שנכיר אחד את השני. כדי שיהיה נעים לעבור ברחוב, אולי ניפגש מדי פעם על המדרכה. והגיעו ככה אנשים, בכל הגילאים, ושוחחו מבוגרים עם צעירים וההפך, ונהנו ממזג האוויר וממוזיקה טובה ואוכל טעים.

שוב הופתעתי לגלות שהם פשוט אנשים לא צינים. אין פה שום אינטרס חבוי. הם לא מכירים, וישמחו להכיר. זו כל המטרה. וזה מפתיע אותי כי אנחנו – הישראלים – מצטיירים בעיני עצמנו כאנשים חמים, פתוחים, וחברותיים.

ולא רק שאני לא מדמיינת מסיבה כזו אצלינו ברחוב המעגל ברמת גן, גם לא נראה לי שהייתי באה.