ביום חמישי היתה מסיבת שבועות בגן של עלמה. גלינה – אחת המטפלות המקסימות בגן שלחה לי תמונה של עלמה, מסתובבת בשמלת החג שלה.

כעבור חצי דקה העלתי את התמונה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. הרי גם אני חייבת להשוויץ בעלמיק החגיגית שלי.

אחותי, במרחק עשר שעות מאיתנו נזכרה מיד שגם לאמא שלי יש תמונה שלה מסתובבת בחג שבועות. (הפתיעה את כולנו עם הזיכרון המדוייק, מהאלבום של אמא שלי שהיא בטח לא ראתה כבר שנים).

אמא שלי היתה בכיתה ב', חג שבועות שנת 1951, כרכור.

64 שנים אחורה. גם אמא שלי מסתובבת בשמלת החג הלבנה שלה.

בעצם אי אפשר בכלל לזהות פה את אמא שלי. אסתר לוינסקי (מלחי עדיין) נמצאת איפשהו משמאל. "כל כך בולט שהצילומים אז היו קולקטיביים ולא של יחידים" הוסיפה אמא שלי כששלחה אותה לקבוצת הוואטסאפ.

חג שבועות 1951 כרכור. כיתה ב'

חג שבועות 1948/49 כרכור. גן טרום חובה או חובה.

"כנראה שדיקלמתי דיקלום או שרתי" – הסבירה אסתר את הצילום שלה עומדת על הכיסא. טוב למי היתה מצלמה אז בכלל? הצלם של המושבה הגיע לצלם את החגיגות בוודאי.

ובכל זאת, יש משהו כל כך יפה, ולבן, וחגיגי, וראשוני בחג הזה. הביכורים, הריקודים, הפרחים.

(אם שמים בצד את הציניות של שיווק החג כחלק ממסע שיווק מניפולטיבי של מועצת החלב – ואני דווקא מאוד אוהבת גבינות).

הזיכרון שלי מהחג הזה הוא שאבא שלי מעמיד אותי לצילום רגע לפני שאני יוצאת לגן / לבית ספר, עם הבגדים הלבנים והטנא על הכתף. מתחת לבניין, על רקע הצמחייה של הגינה המשותפת (וה"בום").

אז עושה את אותה מסורת לעלמיק.

תמרול בנתיים לא התבקשה להגיע בלבן לגן…

 ובאותה הזדמנות אנחנו מגדלות עוד דור של חובבות נוסטלגיה…

זה התחיל כחלק מחיפושי רעיון ל-'איך לצלם את תמר כל חודש'. אמרתי-אם כבר מצלמים את תמר, ננצל את ההזדמנות לצילום של שתי הבננות.

ניסינו צילומים בלבן.

ניסינו בננות בפסים.

תמרול לא היתה מרוצה

ניסינו גם בצבע.

בננות בצבע מרץ 2014

הבננות בלבן היה הכי מוצלח.

 ניסיתי להפוך את זה למסורת. אולי כל חצי שנה, לפני ה"חגים הגדולים" כדי שיהיה לי מה לתת מתנות לסבתות.

הבעיה היא שהבננות שלי, כמו כל הילדים שאני מכירה, שונאות להצטלם בסטודיו. לא סתם אני מצלמת משפחות בחוץ, בטבע, באור. למי יש כוח להצטלם על אותו מטר וחצי מרובע, לחייך למצלמה כשמבקשים, לעשות פוזות?!

רם והבננות הקצו לי 10 דקות של סבלנות במרץ האחרון…

בננות בלבן מרץ 2015

בננות בלבן מרץ 2015, עלמה בת שלוש וחצי תמר בת שנה ושלושה

until next time.

נראה אם אצליח לשכנע אותם שזה שווה את זה…

שלושה ימים אחרי החתונה שלי, בתיאום מראש, שלוש שמלות כלה נשלפו משלושה בוידעמים, ושלוש נשים בכפכפים ושיער מרושל לבשו אותן וירדו להצטלם למטה, בין הבניינים.

לפעמים יודעים כשתמונה היסטורית נוצרת.

ואני לא צינית בכלל.

בת של צלמת מתחילה לחייך כשהיא רואה מצלמה, כבר מגיל מאוד צעיר.

בת של צלמת מכירה את הצלמת, ולא אכפת לה לעשות פוזות ולהרגיש דוגמנית במקומות שילדים אחרים חוששים.

בת של צלמת אוהבת לבוא לבקר את אמא בעבודה.

עלמה ורם מבקרים אותי בחתונה בגן האירועים Q

עלמה תמר ורם מבקרים אותי בצילומי קטלוג "מותק" 2014

בת של צלמת אוהבת מצלמות. יש לה אוסף שלם של מצלמות שהיא אוהבת לקחת איתה בבית ובחוץ.

בסיינה / איטליה

מקבלות מצלמות חדשות לאוסף

מקבלות מצלמות חדשות לאוסף

מקבלות מצלמות חדשות לאוסף

מקבלות מצלמות חדשות לאוסף

לצלם, לגרור, משהו

יום אחד מצאתי באוהל של הבננות אחת המצלמות העתיקות מהאוסף שלי! אז מה אם היא בת יותר ממאה שנה…

בת של צלמת רואה משהו מצחיק בבית וצועקת: "רגע, אל תזוזי, אני רצה להביא את המצלמה שלי!"

בת של צלמת רגילה כבר שכל הזמן מצלמים. גם היא כל הזמן מצלמת.

רגע אחרי שאני צילמתי

תמר ישנה. כן. חייבים לצלם.

בת של צלמת אוהבת להיות עוזרת צלמת. לא מעניין אותה יותר להצטלם. גם בגן כשאני באה לצלם את המסיבות (מסיבת פורים, חגיגת יום העצמאות) היא מביאה מצלמה, ועוזרת לי: "אני אעזור לך לספור שלא שכחת לצלם אף אחד!"

בגן הורדים. צילום: יעלי

צילום: ניר ארקין

בת של צלמת רוצה להיות צלמת (או רופאת ילדים. או רופאה צלמת. או "עובדת במכשיר"-?!) ואוהבת לשחק לי במצלמה. בדרך כלל יוצאות תוצאות מאוד מעניינות.

תמרול בודקת אפשרויות

צילום של עלמיק מסיינה/איטליה

מקווה שלא ימאס לכן, בננות.

ואין ספק שהמתנה ליומולדת הבא חייבת להיות מצלמה. אמיתית!

כבר סיפרתי כאן על ימי הכיף שאני עושה פעם ב- עם עלמיק, רק שתינו, יום חופש, אחת על אחת.

אז יום הכיף האחרון שאני ועלמיק עשינו היה במוזיאון תל-אביב. אני מאוד אוהבת את המוזיאון הזה, ואפילו התערוכה הראשונה שעלמיק ראתה בחייה היתה בו :  התערוכה הראשונה שהוציאה אותי מהבית אחרי תקופת "יובש" ארוכה היתה של מורי הנערץ שרון יערי – "זנק אל עצמך". תערוכה מרגשת ומרתקת. זו גם היתה התערוכה הראשונה של תמרול (בנפרד, הבאתי אותה כשהיא היתה בת חודשיים בלבד כי הייתי חייבת לראות את התערוכה שוב ועם אחותי)

כשהייתי עם תמרול נזפו בי על שהנקתי אותה בתערוכה

אבל סטיתי מהנושא.

העניין הוא שבמוזיאון תל-אביב תמיד יש תערוכות "לכל המשפחה" (=לילדים) מושקעות ומעניינות כל כך, שההנאה מובטחת (מובטחת? לעלמיק לא היה בכלל מצברוח, אבל אני נהנתי), וכשמגיעים באמצע השבוע מבלים די לבד ואפשר ממש להנות מכל האביזרים. הפעם התערוכה היתה "על קווי הדמיון" – תערוכה קבוצתית בנושא קוים.

בתערוכה "על קווי הדמיון"

וחוץ מזה סופסוף הצלחתי להציץ באגף החדש של המוזיאון (בושה, הוא קיים כבר שנתיים) ולהתפעל ממנו.  עלמיק ואני התפעלנו יחד ממיצג חפצים שתלויים כמובייל מתקרת המבנה (זהו מיצב מדהים שנבנה במיוחד לחלל הזה, של טום פרידמן), עלמה חלצה נעליים בתערוכה של מחמוד קייס, טיילנו קצת בגן הפסלים, ואני הספקתי לרפרף על התערוכה של הצלם רוברט קאפה. (האמת שבתערוכה הזאת עלמיק ממש לא "הפריעה", היתה עסוקה בללכת סביב הספסל ולהסתכל מרחוק, ואני התבוננתי בצילומים. משום מה ניגש אלי עובד מוזיאון לנזוף בי שעלי לשמור עליה לידי. ראיתי שמסתובבים בין הקבוצות המודרכות כמה דוברי אנגלית בחליפות עם מדריך פרטי (תורמים פוטנציאליים?) אבל עדיין זה לא הצדיק את החוצפה שלו. בדיעבד הייתי צריכה להתלונן (המוזיאון הוא גם לילדים! בטח ובטח לילדים שלא מפריעים לאחרים להתבונן במוצגים. וזו כבר בושה אמיתית).

בגן הפסלים

בתערוכה של מחמוד קייס

מובייל חפצים ענק

כהרגלינו קינחנו בארוחה טובה הפעם ב"דובנוב 8" – בית קפה שאני מכירה היטב משנים של לימודי קרמיקה ב"מרכז מאירהוף לאמנות".

אין כמו אוכל לשיפור המצברוח

בקיצור ממליצה בחום לבילוי זוגי חורפי, אחד על אחד, בשבת או באמצע השבוע. ואם מישהו יעיר לכם לשמור על ילדכם קרוב מבלי שהוא מפריע כלל, תמחו גם בשמי.

מאז שתמרול נולדה אנחנו מנסים מדי שבוע (זה אף פעם לא יוצא באמת כל שבוע, אבל מנסים) להקדיש זמן נפרד לכל אחת מהבננות. אחד ההורים עושה "דייט" נפרד עם עלמיק, ואחד מבלה זמן איכות עם תמרול. הדייטים עם עלמיק לא חייבים להיות ממש בילוי, לפעמים סתם לעשות סידורים ביחד – כמו תספורת – הם זמן איכות (רק לא ללכת לקניות יחד כי זה סיוט לשתינו). הדייטים שלי עם עלמיק (בת שלוש ושמונה חודשים כבר!) היו לנסוע באוטובוס לשבוע הספר בתל אביב, ללכת יחד להצגה, לבוא איתי לספר שלי בתל אביב, לבוא איתי לאופטומטריסט שלי, לקנות סנדלים לעלמה, וכד'. גילינו שההפרדה חשובה ומועילה לכולם. תשומת לב אחד על אחד היא הרבה יותר מתשומת לב שניים על שתיים (וזה כששנינו נמצאים). כמה שעות בנפרד וכולנו מרוויחים נשימה לעוד כמה ימים. וזה גם מאוד מאוד כיף. יש לנו שיחות נהדרות באוטו כשרק שתינו נוסעות, שתינו בדרך כלל במצב-רוח טוב, ואפילו אם זה רק "סידור" אז מספיקים גם נסיעה משותפת ואולי גם חוטפים משהו לאכול – וזה תמיד כיף.

הבעיה שהאחר-הצהריימים הם כה קצרים… עד שיוצאים מהגן, נוסעים, חוזרים, כבר הגיע הזמן לאכול ארוחת ערב, אמבטיות, ונגמר היום.

ואז עלה לי הרעיון לדייט בבוקר – יום כיף אחת על אחת. סה"כ אני עובדת מהבית בבקרים, ואדון לעצמי, ועלמה רק בגן, אפשר להחסיר יום פה ושם.

אז ביום כיף הראשון היה לנו לו"ז צפוף שבסוף ויתרתי על רובו, כי גיליתי שאם רוצים להספיק גם לישון שנ"צ ביחד לפני שתמר מסיימת את הגן צריך לחזור מוקדם הביתה (ומהו יום כיף בלי לישון ביחד חבוקות במיטה הגדולה?!). בסוף הספקנו:

א. לנסוע לבקר את אבא בעבודה  – דבר שעלמיק ביקשה שוב ושוב לעשות. היא גם רצתה להכיר את האחיות בפגיה שרחצו אותה כשהיא נולדה, ולשחק במשחקייה של בית-החולים.

ב. לנסוע לבלות ב"גינת ההשכלה" – עלמיק מתה על נדנדות, ויש שם המון.

ג. לאכול ארוחת צהריים ב"קפה איטליה" – המסעדה האהובה עלינו. חלקנו עיסקית וניהננו מכל רגע. לפני שקמנו ללכת עלמיק אמרה: "למה לא מביאים לנו קינוח?" אז קינחנו במוס השוקולד המהולל שלהם. גם לה יש קיבה נפרדת לקינוחים…

היה נהדר. היה מצחיק, ורגוע, וכיף.