אני ואחותי שין גרות כבר 15 (?!) שנה במדינות אחרות. לא סתם מדינות אחרות, יבשות אחרות ומרוחקות מאוד. ישראל וקנדה: ירושלים-טורונטו, אחר כך רמת גן-טורונטו ובשנים האחרונות רמת גן-ונקובר. התחתנו, ילדנו בנות, למדנו, בנינו והפסקנו קריירות, אהבנו, החלטנו החלטות… בכל זאת, 15 שנה. ולמרות המרחק – אנחנו עדיין החברות הכי-הכי טובות.

אנחנו נפגשות לפחות פעם בשנה, בדרך כלל יותר. ובשאר הזמן: בהתחלה בעיקר מיילים, טלפונים וסקייפ. לאט לאט יותר וואטסאפ ופייסטיים (FaceTime). אז מבחינתי תודה לאלוהי הפייסטיים (בלי לערב את סטיב ג'ובס בבקשה). כי אנחנו מילא, אבל הבנות שלנו – שנולדו למציאות הזו, וחשוב לנו מאוד מאוד שיכירו אחת את השניה, ויאהבו, ויהיו בנות דודות קרובות (כמה שניתן בהתחשב במרחק) – מתקשרות ככה כבר שנים.

עלמיק בת חצי שנה

עלמיק בת כמעט חודשיים

עלמיק בת שנה וחצי מדברת מונקובר עם סבתא שבארץ

כי למרות שנפגשים פעם בחצי שנה-שנה, ורואים תמונות, חייבים גם להתראות לפעמים…ולשיר שירים…

בבוקר יום-ההולדת

בבוקר יום-ההולדת

ברי ברה פוטה ברה

עכשיו כשסבאסבתא בביקור בונקובר אפשר לדבר גם איתם

עכשיו כשסבאסבתא בביקור בונקובר אפשר לדבר גם איתם

בגלל הפרשי השעות תמיד איכשהו זה בזמן האוכל

ברי ברה פוטה ברה

והאמת – בזכות השטות הזאת, כשילדתי את תמר אחותי שין היתה איתי!

היא ליוותה אותי לאורך כל הלילה הזה (כל היום הזה מבחינתה) וראתה את תמר ממש שניות אחרי שהיא נולדה.

שין היתה איתי מתחילת הצירים, לאורך השעות, און אנד אוף

ככה זה נראה מהצד של שין

ולא- אין לי שום מניות באפל (לצערי).