עלמה ביום הראשון בכיתה ט'

תמר ביום הראשון בכיתה ז'

אתמול עלמה התחילה את שנת הלימודים, היום הראשון בכיתה ט', היום הראשון בתיכון, היום הראשון בבית ספר חדש.
היום תמר התחילה את שנת הלימודים, היום הראשון בכיתה ז', בחזרה לבית-הספר היהודי הקנדי שלמדה מגן טרום-טרום חובה ועד כיתה ו', זו השנה האחרונה בבית הספר היסודי לפני מעבר לתיכון.
לפני חודשיים בדיוק, ב-3 ביולי עלינו על טיסה מישראל לוונקובר אחרי 11 חודשים בארץ. אני מרגישה שאני עוד לא בשלב הסיכומים של השנה הזו, אבל אני לא יודעת אם אי פעם אהיה.

השנה (כמעט) בישראל היתה מהמשמעותיות בחיי, בחיים של כולנו לדעתי. הבננות למדו בבית-ספר ישראלי, גרנו בשכונה ברמת-גן, קרוב למשפחה ולהורים של שנינו. השנה הזו היתה מאוד משפחתית, בכל שבוע ארוחה משפחתית, מפגשים משפחתיים, קופצים לסבא וסבתא ולשרון וריקרדו כמעט בכל יום. הבנות הכירו חברים חדשים, הלכו ברגל לבית-הספר, ולחברים, ולצופים, ולגלידה ולקניון והפכו עצמאיות כמו שלא היו מעולם. כל יום למדנו משהו חדש – בכל יום בצהריים היינו יושבים והבנות היו מספרות לנו על החוויות שלהן בבית-הספר. קצת כמו תצפית אנתרופולוגית הן סיפרו בצחקוק "אתם לא מבינים איך —– דיברה עם המורה!" "—– צעקה על אחותה מול כולם "הלוואי ותמותי!" "המורה —– אמרה לכל התלמידים "מה יש פה נהג אוטובוס ערבי?! אני לא הייתי מסכימה שהילדים שלי יסעו עם ערבי!".
הן הלכו לצופים, ולחוג ריקוד, וחוג תופים, ועשו שיעורים בעברית, ונבחנו במבחנים בעברית, ונכשלו כישלונות צורבים בהתחלה (למה לתת להן ציון נכשל?!, הרי הסברתי למורים שהן לא ישתמשו בציונים האלה ורק ישאו את הכישלון איתן) ואחר כך הצליחו הצלחות כבירות אחרי עבודה קשה וסיזיפית. הבננות כל אחת בכיתתה, עם האתגרים החברתיים של הגיל והכיתה הספציפית מצאו את מקומן, והרגישו שייכות.

הגענו לישראל ב-1 באוגוסט אחרי עשרה חודשי מלחמה, מיד אחרי ההתנקשות בעיסמאיל הנייה, ותחילת האיומים לתגובה מלבנון ואיראן. ב-14 לספטמבר, בדיוק אחרי שבועיים לימודים ב-6:30 בבוקר חווינו את האזעקה הראשונה. זו היתה האזעקה הראשונה של הבנות מאז שגרנו בישראל ב"צוק איתן" ב-2014. היינו כל-כך מופתעים וחדשים בזה, שעלמה אמרה "אני לא הולכת לבית-ספר אחרי זה", ואז עשר דקות אחר-כך התברר שכולם חזרו מיד לשגרה וגם אנחנו. למחרת ב-6:30 היתה האזעקה השניה. שוב טיל חות'י. ואז זה הפך לתדיר יותר ויותר. הילדים הישראלים למודי האזעקות נכנסו מיד למרחבים המוגנים, והבנות שלי הרגישו היחידות שנבהלות וחרדות.
באוקטובר – אחרי עשרות אזעקות, אזעקה בגלל כטב"ם שתפסה אותנו רבע שעה אחרי שהגענו לאילת בלי מרחב מוגן, טילים מלבנון ומתימן, וליל הטילים האיראני הראשון – כבר היינו עייפים וחרדים כל-כך שלא ידענו אם נצלח את השנה הזו. לאט לאט התרגלנו. הבננות צברו ניסיון, למדו לאן כדאי לרוץ מכל לקום שבו נמצאים, איך להעביר את החרדה בממ"ד, ואיך לטפל בפחד. התרגלנו, כמה שאפשר.
עד הטיסה בחזרה בתחילת יולי כבר חווינו אזעקות מחוץ לבית, לבד בבית, עם חברים, במקלט של חברים, בממ"ד של משפחה, בחדרי מדרגות, בספריה, בצופים, עם זרים שנכנסנו איתם לחדר מדרגות, על האספלט לצד כביש, מתחת לגשר ועוד. ואת כל מלחמת 12 הימים עם איראן.

ניצלנו את הזמן כמו תיירים – ידענו שאנחנו בישראל לזמן מוגבל (הבטחנו לבנות שהשנה בישראל תהיה בין  קמפ מרים לקמפ מרים) והיתה לנו רשימה מתעדכנת של דברים להספיק. טיילנו עם חברים, ועם משפחה, ובעצמינו. היינו פעמיים באילת, טיפסנו על המצדה, טבלנו בים המלח, טיילנו ברמת הגולן, עשינו מסלולים בצפון ובדרום, היינו באקוודוקט בקיסריה, ובפארק חוף השרון, טיילנו בתל-אביב, ובירושלים ובחיפה. לנו בדירה שלנו ובצימרים ומלונות ואצל חברים ואצל משפחה. בין לבין ניסינו לשמור על שגרה.

רם ואני התנדבנו בפרוייקט "בונים מחדש" של שיקום כפר-עזה, רם עשה קורס נגרות עם אבא שלו, ולמד שני קורסים באוניברסיטה. אני הלכתי להרצאות עם אמא שלי, חזרתי לכדר בסטודיו לקרמיקה של רועי מעיין, הלכנו להופעות וסדנאות, ובין לבין עבדנו.

למדתי פוטותראפיה. הכרתי קבוצת אנשים נהדרת, ביחד עברנו תהליכים משני חיים.

נסעתי לרומניה ללמוד צילום ועריכת וידאו עם קבוצת צלמות הכי טובות.

פגשתי אחלה חברים מהעבר- ריוניונים טובים ומצחיקים, ביליתי עם חברות אמת זמן איכות (שלא כמו פגישה של ביקור בארץ) ועשיתי חברים חדשים.

פגשתי כמעט בכל יום את ההורים שלי.

גרנו בבניין של 26 קומות בשכונה ברמת-גן. הלכנו הרבה ברגל. רכבנו על אופניים ביום-כיפור. אכלנו סופגניות מוגזמות בחנוכה. הלכנו לפורימון בצופים. אירחנו את משפחתינו בערב ראש-השנה ובליל-הסדר. קראנו עיתונים של סופשבוע. ראינו טלויזיה בעברית. צחקנו מסטנד-אפ ישראלי. הלכנו לשוק. קפצנו לחברים. היינו במליון קבוצות וואטס-אפ. אכלנו חומוס ופלאפל פעם בשבוע לפחות. היינו בטקס יום הזיכרון בשכונה. עשינו דברים שעושים רק בישראל.

אם בכל השנים שלנו כאן הרגשתי שאני חיה עם רגל אחת בקנדה ורגל שניה בישראל – עכשיו גם הבנות שלי מרגישות ככה. מרגישות בבית בשני עולמות שונים. ואני מרגישה בישראל הכי בבית. 

וחזרנו לוונקובר.

כאן, הזמן כאילו קפא. בזמן שעברנו 11 חודשים בישראל בקצב החיים המטורף של ישראל – החיים התנהלו בקצב הרגוע שלהם.
מצד שני גם פה עברה שנה. החיים המשיכו, החברים עברו חוויות חדשות, חברויות נוצרו ונפרמו, ילדות בנות 11 הפכו לנערות בנות 12. תלמידים נרגשים שסיימו בית-ספר יסודי עברו כבר שנה ראשונה בתיכון.

הבנות חזרו לחברים שלהם מכאן, שגדלו איתם את רוב חייהן. את החוויות שהבננות צברו בשנה הזו – גם  הטובות וגם הרעות – גם ההישגים והאתגרים שעמדו בהם, וגם הפחדים והטראומות, הכל מצטרף למסע של החיים שלהן.
אני חושבת שהן חזרו חזקות יותר, מחוספסות וישראליות יותר, וגם בעלות תושיה ופרספקטיבה. אני מקווה שהחוויה הזו תעזור להן בחיים. ושיתגברו במהירות על הקשיים של החזרה והריחוק.

שתהיה שנת לימודים פוריה – שתהנו בלימודים, תרכשו חברים, תחדשו קשרים, תבחרו בחירות טובות לעצמכן.
שיהיה לכן טוב. שתרגישו בבית.

שמדינת ישראל תחזיר את החטופים.

עלמה ביום הראשון בכיתה ט, 2025

תמר ביום הראשון בכיתה ז, 2025

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים (בוונקובר):  בבית החדש, בשנת 2021, שתהיה יפה ושונה השנה 2020 לימודים בשנת קורונה, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015
בשנה שעברה בישראל: אחד בספטמבר בישראל

הבוקר קפץ לי זיכרון בפייסבוק לפוסט שכתבתי לפני שלוש שנים, כשסגרנו פה שלוש שנים.

"זה היום", אמרתי לעצמי, קצת מופתעת וקצת לא. אני זוכרת היטב את התאריך, את הטיסה, את המעבר. אפילו חשבתי על זה לפני כמה ימים שתכף מגיע התאריך שממנו אני סופרת, ואנחנו פה תכף שש שנים. אבל הבוקר זה לא היה לי בראש. עלמה כבר שבוע וחצי בקמפ, עוד שבוע וחצי טו-גו. תמר מצטרפת אליה מחרתיים. היתה לי הרבה עבודה השבוע והרבה עריכות. אני ורם ופיצה נוסעים לחופשה קצרצרה בעוד יומיים כדי לא להיות לבד בבית הריק כשהבנות יהיו בקמפ וצריך לארוז. הראש שלי היה מלא בדברים אחרים. אבל הנה. הגיע התאריך. והנה, חלפה עוד שנה.

קראתי את הפוסט שכתבתי בפייסבוק, ונכנסתי ללינק לפוסט בבלוג. עברו שלוש שנים ואני מרגישה כמעט אותו הדבר, איך זה יתכן? איך הזמן טס בדברים מסויימים וכמעט עומד במקום במובן הזה? אני עדיין לא מרגישה שייכת לפה, ובו זמנית עדיין לא רוצה לחזור ארצה.

מה כן השתנה? רם הפך לאיש צוות בבית חולים, וקיבל קידום גדול לפני שנה ולפני כמה ימים קידום גדול עוד יותר. סומכים עליו פה, ורוצים אותו פה, ומוכנים להשקיע בו כדי שישאר.

לי יש הרבה עבודה. טפו טפו, אני מלמדת שני חוגים בשבוע, שלושה סמסטרים בשנה. יש לי לקוחות חוזרים, שאני מצלמת את האחות/האח בבת מצווה, יש לי ברית של ילד שני באותה משפחה בסוף החודש (או אחרי שהתינוק יוולד סופסוף). יש לי פניות לצילומים מפה לאוזן (ופייסבוק) בלבד, ומסורות של התנדבות בבית-הספר שאני מצלמת בכל שנה.

הבנות סיימו כיתה ה' וג' לפני כמה ימים. הכי טובות בשכבה שלהן בעברית, ועדיין צריכות לעשות שיעורי בית בעברית בסופשבוע ובחופש, כי ההורים שלהן מכריחים אותן. אוהבות מאוד את הארץ ואת המשפחה אבל מרגישות – בייחוד תמר (8.5) שזה הבית, כאן, בקנדה. זה לא גורע מההתרגשות לנסוע לבקר בארץ או מהציפייה לביקורים הנדירים כאן. רוב המשפחה שלנו בארץ והן מתגעגעות מאוד, ואחרי ביקור בארץ מאוד קשה לחזור לשגרה ולעכל את הוויתור הגדול על הקרבה למשפחה. אבל אחרי כמה ימים השגרה – כמו שגרה, משתלטת חזרה על החיים, והיומיום מנצח.

כל החברים שהיו לי כאן חזרו בשלב זה או אחר ארצה (ומשפחה אחת עזבה לניו-יורק). כולם. הכרנו חברים חדשים, חברים טובים ויקרים לנו מאוד, אבל המצב הזה שמישהו נקרע ממני ומהחיים שלי בבת אחת, ביום בהיר אחד (ביום מעונן סביר להניח כי זו וונקובר) הוא לא משהו שהתרגלתי אליו. אני בטוחה גם שאני מתחברת ומתמסרת לחֲבֵרוּת יותר לאט עם הזמן. כי כל הזמן יושבת שם בקצה החברות הפרידה שמחכה לנו. השאלה – מי יחזור קודם? אנחנו או אתם?

השבוע צילמתי משפחה מקסימה שהגיעה לטיול מישראל. צילמתי להם את החתונה לפני 14 שנים, והשבוע הם הגיעו לוונקובר, וחצי בספונטניות דפי הציעה "אם אנחנו כאן, אולי תעשי לנו צילומי משפחה?" זה היה כיף ממש. כששוחחנו היה לי מעניין לראות קצת את העיר דרך העיניים שלהם. "לא קשה פה עם כל השקט? זה באמת כל-כך רגוע?" שאלו דפי ויונתן. כן, זה באמת כל-כך רגוע. דפי כתבה לי אחר כך שהיא היתה נטרפת מהשעמום והשקט. אז כן, שקט.

מכבדים פה את הפרטיות ואת המרחב האישי. זה מאוד נעים שלא מתערבים לי בעניינים בהערות ברחוב, ומצד שני קשה לי עדיין להתקרב לאנשים לא ישראלים. גם מי שאני מחשיבה כחברה לקח לי הרבה יותר זמן להבין את הגבולות האישיים שלה, מה מתאים לה.

שקט פה ורגוע, אתרי החדשות לא משדרים לי לחץ. אני קוראת גם Ynet בכל יום, אבל מרגישה שיש לי את הפספקטיבה לראות כמה במשך שנים החדשות בארץ הלחיצו אותי. כולנו בארץ חיים בדריכות, הרף מאוד גבוה, החדשות מגבירות את המתח. גיליתי שגם פה קורים דברים אבל משדרים אותם אחרת. ולא, זה לא שאין להם חדשות ולכן כותבים על מזג-האוויר. יש פה בעיות קשות של הומלסים, יש פה מדינה מדרום (ארצות הברית, המדינה שכל-כך נערצת על-ידי ישראל) שיש בה נערים שרוצחים ילדים בבתי-ספר בכל כמה חודשים, גם כאן יש בעיות כלכליות ואקלימיות שמשפיעות על כל התושבים. כאן לא מפרטים בחדשות על איך מישהו נרצח ומראים תמונה מטושטשת קלות שאני אחלום עליה בלילה. כאן מדברים על האקלים כי הוא חשוב לכולנו, כי זה חשוב לפנות זמן לדון בזה ברמה המדינית. וכי יש להם משאבים – זמן וכסף – לעסוק בזה.

וכן, אין פה מלחמות. איזה כיף להם שאין.

רם ואני עברנו השבוע את מבחן האזרחות שלנו בקנדה. למדנו ביחד (בעיקר כי רם, שהוא למוד לימודים כרופא, רצה לוודא שאני – שלא ישבתי ללמוד מטקסט מאז שסיימתי את בצלאל – אתיישב על התחת ואקרא את החומר). גילינו שקנדה, שמכה על חטא יום ביומו על הפשעים שעוללה לעמים הילידים (מי שפעם קראו להם אינדיאנים), התנהגה בגזענות עוד הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה. נגד הסינים (מס לראש), אוקראינים אחרי מלחמת העולם ה-1 (כליאה במחנות), נגד היפנים אחרי מלחמת העולם ה-2 (גירוש), נגד היהודים שברחו מאירופה (בזמן מלחמת העולם השניה). הופתענו לגלות שחוברת לימוד של 60 עמודים שמלמדת על ההיסטוריה של קנדה מאז שגילו אותה האירופאים, מבנה השלטון, הגאוגרפיה והתרבות, בתוך החוברת הזו שמכילה יותר מדי שמות ותאריכים לשנן, כתוב גם כל המידע הזה – על פשעי הגזענות לעמים אחרים. זו מדינת הגירה, כמו שהיא גאה להיות אחת מחבר העמים הבריטי היא גאה להיות רבת לאומים ועמים. וגם מודה בפשעים שלה בריש גלי. בחוברת הלימוד הרשמית לאזרחות, כדי שכולם ידעו לא לחזור על הטעויות.

יהיה מוזר לקבל עוד אזרחות מלבד האזרחות הישראלית שלי. אזרחות שלא נולדתי אליה אלא בחרתי בה באופן אקטיבי.

אחרי שש שנים, מתברר שאפילו זה – עוד לא זמן לסיכומים. אני לא מתחייבת להיות תושבת, גם אחרי שנקבל (בתום תהליך הבירוקרטיה המייגע) את האזרחות. אני לא מוותרת על הזכות להיות אזרחית ישראל.

כמו בפוסט מלפני שלוש שנים אסיים בתמונות מקנדה דיי שלנו לאורך (חלק) מהשנים:

קנדה דיי יולי 2019, בוונקובר

קנדה דיי, יולי 2019, בוונקובר. עלמה הקימה דוכן צמידים

פוסטים קודמים בנושא הרהורי ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שלוש שנים). למה תמיד הפרידות קשות? (ארבע שנים ובדידות) והפוסט שכתבתי לפני שנה – על חמש שנים.

אתמול תמרול החליטה שהיא צריכה להקים דוכן, ולמכור בו "פרסים".

רעיון הדוכן עולה פה מדי פעם, זה הרי עובד חזק בצפון אמריקה וכבר יצא לנו לראות ולקנות בדוכני ילדים. הבנות רצו פעם להקים דוכן לממכר לימונדה (מסמסנו את זה, למרות שקניתי תרכיז לימונדה למקרה שזה יצוץ שוב. הלימונים פה יקרים להחריד, אין מצב ללימונדה טבעית!) ובקנדה דיי האחרון עלמה הקימה בפיקניק שהיינו בו דוכן ללימוד שזירת צמידים.

הפעם הרעיון, והביצוע היה של תמר. תמרול הכינה שלטים, לקחה משטח שיהיה הדוכן, הכינה ארנק (בלי) כסף, ואספה מגוון שטויות ופיצ'עפקעס ש"היא לא צריכה יותר" לטענתה, לדוכן שלה. "בכמה כסף תמכרי כל דבר?" שאלתי אותה. "בשבעה דולר". ענתה תמרול בהחלטיות אופיינית. "שבעה דולר? זה המון כסף. מה דעתך על 25 סנט? ככה כל ארבעה קווטרס שתקבלי יהיה לך דולר שלם אחד". – הסברתי. משום מה שזה שכנע אותה.

אתמול בסוף לא הלכנו להקים את הדוכן. היה יום ארוך ולא היה לנו כוח אחרי הצהריים, וגם – שכנענו אותה – מטפטף בחוץ, אף אחד לא יעבור ברחוב שלנו ויקנה. היום, לעומת זאת, כבר היה ברור שהדוכן הזה חייב לצאת לפועל. הדוכן הזה קום יקום! וכך היה:

אחרי-הצהריים הלכנו ל'יום ללא מכוניות' באחד הרחובות בעיר. יום ללא מכוניות זה יום מימי סוף-השבוע הקיציים, ובו יש דוכנים לממכר דברים, לאורך בלוקים רבים. סוגרים את הרחוב למכוניות, וכולם באים להסתובב בין הדוכנים, להאזין להופעות חיות, לקנות דברים, לטעום בחינם, לקבל פרסים והפתעות שיווקיות, וכו'. בכל סופשבוע בקיץ יש רחוב אחר, מהרחובות הראשיים בעיר שסגור למעין פסטיבל חד פעמי כזה. Rain or Shine! – בכל מזג אוויר.

למזלינו כבר לא ירד גשם כשהגענו. מצאנו כיסא זרוק בדרך, ועליו תמר הקימה את הדוכן שלה. מיד עלמה התגייסה למשימה והתחילה "לשווק" את הדוכן של תמר. שתיהן אחזו בשלטים שתמר הכינה וקראו לעוברים ושבים לבוא ולרכוש משהו מה"פרסים" שלהן.

"Prizes, prizes, a quarter only!" צעקה עלמה בגרון ניחר. בגלל המוזיקה מהופעה חיה לידינו בקושי מישהו שמע אותה. תמרול בחרה דווקא לרקוד כאסטרטגיה שיווקית. היא פיזזה ליד הדוכן והצביעה עליו תוך כדי ריקוד. אחרי כמה דקות אחת הפקחיות של הפסטיבל באה להסביר, בהתנצלות, שהדוכן חייב לעבור רחוק יותר, מעבר לרחוב הראשי. "זה כל-כך חמוד" היא אמרה, "אבל אסור". הזכרנו לתמר שלא שילמנו עבור הקמת הדוכן שלה לעירייה ולכן צריך להעביר אותו הצידה. היא קיבלה את זה דווקא בהבנה.

ואז, הלא יאמן קרה. לאט לאט, פעם שתי בחורות, פעם אישה עם ילד, פעם בחור צעיר, ניגשו לדוכן וקנו. כל אחד דיבר קצת עם הבננות, הן הסבירו על הפריטים השונים, הציעו, הסבירו מה עבודת יד של תמר, מה כדאי למדוד, ואנשים קנו עוד ועוד דברים. והם לא שילמו קווטר. חלק השאירו דולר, חלק חמישה דולר. הם לא הסכימו לקחת עודף, למרות שאנחנו (ההורים) ניסינו לשכנע. בכל-זאת, הפיצ'פקעס שתמר לא צריכה הם לא באמת "פרסים". לא נעים…

חוץ משני אנשים, שרם הלך בסתר ונתן להם מטבע של קווטר, וביקש בלחישה שיקנו משהו מהבנות שלו (כדי שנתקדם כבר עם העניין הזה) – וכל אחד מהם השאיר כמובן הרבה יותר כסף מהקווטר הסודי – ניגשו איזה 15 אנשים מיוזמתם לדוכן הזה.

נכון שהבנות מאוד חמודות, אבל אין מה לומר, גם הקנדים האלה הם משהו.

תוך משהו כמו 45 דקות, הבנות הרוויחו 20 דולר ומכרו כמעט את כל סחורתן. מרוצות עד הגג הן נכנסו לחנות מכולת סמוכה וקנו לעצמן ארטיקים, שכר לעמלן.

בדרך הביתה תמר התחילה לגלגל רעיונות לעוד דוכנים. דוכן לימונדה, דוכן מאכלים ש"אני אכין לבד ואת – עלמה תמכרי. אני יודעת להכין כמה דברים ממש טעימים". ועוד ועוד. הראש הפיננסי שלה התחיל לעבוד. היא כבר מתכננת את המיזם הבא.

שיאללה, כמה כסף!

היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.

שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.

לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.

לא מוכנה לחשוב על זה.

אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.

ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.

תודה באמת.

כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:

אגב – השלט תלוי בצד הפנימי של הדלת, כמו ישראלים טובים שמפחדים מאנטישמיות (או מזה שהשלט ירטב בגשם האינסופי). פוסטים אחרים בנושא סיכומים ברילוקיישן: חצי שנה, שנה, שנה וחצי כאן.

שנה וחצי אחרי שעברנו לוונקובר והבנות התחילו לשמוע אנגלית, ולהבין שיש שפות שונות בעולם.

שנה אחרי שתמר פתחה את הפה ואמרה לראשונה משפט באנגלית (ואני התחלתי לדמוע מהתרגשות… כל-כך דאגתי כבר שהילדה לא מדברת. בכלל. שותקת בגן.)

הגיע השלב הבא.

השלב שבו כל משפט שהבננות אומרות מכיל לפחות מילה אחת באנגלית.

השלב שהן לפעמים בוחרות לשחק בינהן באנגלית.

השלב שבו הן מתחילות באופן אוטומטי לספר על מה שקרה בבית-ספר ובגן באנגלית (כי זה קרה באנגלית הרי).

השלב שהן מתרגמות משפטים שהן חושבות באנגלית לעברית משובשת.

זה מתבטא למשל בשאלות שבנויות הפוך:

תמר: "איזה מסעדה אנחנו הולכים ל?" (What restaurant are we going to)

עלמה: "איך זה נראה כמו?" (How does it look like)

ממשיך למגוון שיבושים:

עלמה: "זה מה שדיברתי על" (This is what I was talking about)

תמר:  "זה הכאיב לי את האזניים" (It hurts my ears)

עלמה: "האם אני נכונה?" (Am I right)

תמר: "אם מישהו לוקח Hair-cut" (שואלת על מישהו שמסתפר)

עלמה: "חלק דברים היו שם" (Some things were there)

תמר: "אם הם יזוזו לגרמניה אנחנו נתגעגע אליהם" (Move to Germany)

עלמה: "בוא על פה" (Come over here)

תמר: "אבא אני Abasick כי אני מתגעגעת אלייך" (שיבוש של Homesick)

עלמה: "אני טובה" (כששואלים אם רוצה עוד משהו לאכול –  I’m good)

תמר: "תשימי לי את זה בגודל הצודק" (Right size)

עלמה: "בטוח" (נגיד: הכל בסדר? בטוח For sure)

תמר: "פעם צעקתי בשבילכם" (I called for you)

עלמה: "אם אתה נוגע בו אתה יכול להכין מישהו חולה" (Make someone sick)

תמר: "מכין את הבטן שלי כואבת", "מה מכין את זה מאוד ארוך?" (Makes my Tummy hurt, What makes it so long)

עלמה: "תשאל את אמא לבוא" (Ask Ima to come)

תמר: "אתה בדרך שלי" (You're in my way)

עלמה: "ראו אותו על הטלויזיה" (They saw him on TV)

תמר: "ג'וליאנה היא ארבע אני הייתי שלוש" (She's four, I was three)

עלמה: "אין לי רעיון" (I have no idea)

תמר: "משהו רץ פנימה על הרגל שלה" (Something ran over her leg)

והחמוד מכל…

תמר: "הרגשות שלי כואבות" (You hurt my feelings)

וכאן תוכלו לקרוא על: איך לומדים אנגלית בשלושה חודשים (או שלא…)