שנה!

שנה שאנחנו כאן. קיץ סתיו חורף ושוב קיץ.

יש:

יש חברים חדשים שהם כבר חברים ולא חדשים. יש לבנות חברות טובות. יש משפחה. יש ארוחות משפחתיות. יש ארוחות חג עם משפחה וחברים. יש אירועים של הקהילה. חוגגים ימי הולדת ביחד. יש מסעדות אהובות. יש בריכה מועדפת. יש לבנות שפה חדשה. הן מרגישות בנוח בגן, בבית ספר, בקייטנה, בקהילה. יש בית ספר פרטי ומושקע. היו מסיבות סיום מרגשות בבית ספר, בגנים, בחוגים. יש קהילה מאוד תומכת, ונעימה ומזמינה. יש לי חוג קרמיקה. יש לי סדר שלפיו אני קונה בסופר. יש תחליף ל"שוקולית", וגם לרוב הדברים האחרים. יש לי רישיון נהיגה ואני נוסעת לכל מקום שאני רוצה. יש לי קצת עבודות, והן משמחות אותי. יש סופי שבוע ארוכים ומלאים בשעות משפחתיות. יש לרם שעות פנאי. יש לנו זמן לצאת לדייטים. יש לנו בייביסיטריות שהן גם אחייניות. יש טיולים שעשינו כבר כמה פעמים, בכמה עונות. יש מזג אוויר נעים בקיץ. יש מיליון חוויות חדשות.

אין:

אין את ההורים שלי פה. אין לי את החברות הטובות-טובות שלי, שבארץ. אין הרגשת שייכות. אין חומוס נורמאלי בשום מקום. אין לי הרבה עבודה, שזה גם כיף ומשאיר לי זמן לתחביבים, וגם מקור גדול לחוסר נחת. אין לי כירורג-שד ללכת אליו לבדיקה שנתית. אין לי גם את הספר-רופא שיניים-קוסמטיקאית-שיננית-שלי, אבל יש מחליפים מקומיים אם ממש צריך. עדיין לא מבינה איך המערכת הרפואית עובדת פה. עדיין נתקעת באמצע משפט ומתחרטת שהתחלתי לדבר. אין לי חוש הומור באנגלית, פשוט אין. אני גם לא מצליחה להבין דקויות, הרבה פעמים לא מבינה בכלל, בעיקר באנגלית עם מבטא אסייתי.

ללא ספק יש הרבה יותר "יש". יש חוויה נהדרת שאני מאוד שמחה שקפצנו למים שלה, כי הם נעימים לנו. בהסתכלות אחורה על יולי לפני שנה – המצב שלי עכשיו מועדף עלי בהרבה. שמחה שעברנו את כל "תקופת המעבר" שהיא היתה הקשה מכל תקופה אחרת שאני זוכרת, ושמחה שעברנו גם את "תקופת ההסתגלות", שהבנות לא ידעו לדבר אנגלית, ואני לא ידעתי אפילו איפה מחליפים סוללה בשעון (התשובה אגב: בצ'יינה טאון כמובן). כתבתי ש"אין כמו הים בארץ", אבל יש אוקיינוס ויש בו גאות ושפל והוא מהמם. טוב לנו פה. אני שמחה שיש לנו עוד שנה להינות מכל זה, ושזו כבר תהיה השנה השניה. שנה שניה בבית ספר, חורף בפעם השניה, הכל יותר קל כשכבר מכירים.

בוגרי הרילוקיישן נוהגים לומר: השנה הראשונה קשה, בשנה השניה מתחילים להנות, בשנה השלישית מתחילים להתגעגע. אנחנו פה שנה, ונהנים מאוד. יאללה, מוכנה לעוד אחת!

פוסטים מלפני שנה בדיוק: הכנות לרילוקיישן – על כל הפרטים הגדולים והקטנים, "אתם לא תחזרו" – על הרגשות המלווים את המעבר, רשמים ראשונים מוונקובר – על הימים הראשונים פה, געגועים לישראל – הפוסט שמסכם חצי שנה בוונקובר. הרילוקיישן כלידה – מחשבות של ארבעה חודשים אחרי. על רישון נהיגה של בריטיש קולומביה,  ושאר הפוסטים על הרילוקיישן.