מתרגשת כמו באחד בספטמבר

עלמה לא נרדמה אתמול בלילה. היא אמרה שהיא מרגישה את כל ההתרגשות, השמחה, הדאגה, העומס הרגשי של החודשיים האחרונים עם הביקור בישראל והמעבר דירה פה – "בבטן" היא אמרה והראתה לי איפה בדיוק.

תמר הכינה לעצמה את הילקוט החדש, עם תיק האוכל החדש ליד דלת הכניסה, ובין שני החדרים על הרצפה, הבנות הכינו את המדים, התחתונים, הגרביים ואפילו את הגומיות לשיער. שהכל יהיה מוכן לקראת היום הראשון ללימודים.

זה היה חופש ארוך, הכי ארוך שאני זוכרת. תמיד הוא ארוך כי הן יוצאות לחופש בשבוע האחרון של יוני, וחוזרות ביום שני שאחרי לייבור-דיי (שיוצא תמיד בסופ"ש הראשון של ספטמבר) אבל הפעם בגלל ראש השנה בית הספר היהודי נהנה מעוד שלושה ימי חופש, והילדים חזרו ללימודים ב-13 לספטמבר. 82 יום בסך הכל.

החופש הזה קצת הזכיר לי את החופש הגדול הראשון שלנו כאן, שלי ושל הבננות, ביולי 2016, כשהגענו עם שמונה מזוודות ועגלה, ורם חיכה לנו בבית מוכן אבל חצי ריק. אחרי שבילינו את חצי יולי בארץ עדיין נשארו שבעה שבועות לחופש בבית חדש, עיר חדשה, מדינה חדשה. אני זוכרת כמה התרגשנו לקראת תחילת הלימודים בבית ספר החדש ובשפה חדשה. אני זוכרת גם שבילינו המון המון זמן ביחד שלושתינו. זו היתה לי הפעם הראשונה שאין לבנות גן או קייטנה או משהו למשך כל-כך הרבה זמן ברצף.

אז להבדיל, את החופש הזה העברנו באינטנסיביות מוגזמת: חמישה שבועות ביקור בארץ, בחזרה לתשעה ימי אריזה בג'ט-לג, מעבר דירה, פריקה מהירה של שישים ומשהו הארגזים (כי באו לאסוף אותם אחרי שבוע), ואז נותרו לנו עדיין כמעט ארבעה שבועות. אבל כבוגרות קורונה וסגר לא לקחנו את זה יותר מדי קשה. עלמה הלכה לקייטנת תפירה קצרה, יצאנו להכיר את השכונה, ניסינו לפגוש כמה שיותר חברים כל עוד מותר, סידרנו את הבית והחדרים וכמהנו לקצת שגרה.

איזה מזל שהבנות לא עברו בית ספר. הן ספרו את הימים בגעגועים עזים, מחכות לרגע שיחזרו לכיתות, למורים, לשגרה. קיבלנו את החלוקה לכיתות החדשות בסוף שבוע שעבר ולשתי הבננות יש לפחות חברה טובה אחת איתה בכיתה. השנה נפתחת עם מעט מאוד איסורים ביחס לשנה שעברה. כל דבר שמותר שוב לעשות מתקבל בשמחה גדולה, שום דבר כבר לא מובן מאליו. מותר לאכול בקפיטריה. מותר להפגיש ילדים משכבות שונות. מותר לקיים טקסים. צריך לעטות מסכות – לא נורא. את השבועות שהרשו ללכת בלי מסכות במקומות סגורים פה בקנדה גם ככה פספסנו, היינו בישראל או בבידוד או במעבר. לא הספקנו להתרגל וכבר חזרו להנחיה של עטיית מסכות.

עלמה מתחילה היום כיתה ה'. תמר מתחילה היום כיתה ג'. שנת הלימודים השישית שלהן במערכת החינוך היהודית הקנדית. שיהיה לכולנו בהצלחה, ובהנאה, שילמדו, וישמחו, וימצאו מקום לביטוי עצמי, ויהיו גאות בעצמן.

ויש מסורות שנשארות איתנו, גם בבית החדש:

חזרה ללימודים גלית לוינסקי
שתי ילדות גדולות הולכות לבית הספר

חזרה ללימודים גלית לוינסקי

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: שתהיה יפה ושונה השנה 2021 לימודים בשנת קורונה בשנה שעברה, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

חמש שנים and counting

יצא שאת תאריך החמש שנים שלנו בוונקובר ציינתי (בראש שלי) בעיצומו של ביקור בן חמישה שבועות בארץ, בדיוק חודש לפני מעבר דירה. מעבר דירה בתוך ונקובר הכוונה.

לא, ממש לא האמנתי כשרגלי דרכה בבית הכחול שלנו לפני חמש שנים שהשנים יחלפו ככה מהר, ובמקום לארוז מזוודות ולחזור ארצה נארוז ארגזים ונעבור בית.

חמישה השבועות של החופשה שלנו בארץ עברו בנעימים (אם מתעלמים מהחום הכבד של יולי אוגוסט ומהלחות של איזור המרכז), באינטנסיביות שביקור משפחתי אחרי שנתיים ומשהו של ביטולי טיסות יכול לייצר, ובהרבה פיצויים על חיבוקים וירטואליים וגעגועים קשים.

התכוננו לחופשה הזו בעיקר בהכנה נפשית לחום (וקצת רכישת כפכפים ומכנסיים קצרים), לבידודים (בסוף רק הבנות התבודדו עשרה ימים) ולשעמום (איכשהו חשבתי שישעמם לי. ברקמה שלי לא נגעתי בכלל, והמחשב לא נפתח לצפייה בנטפליקס אפילו פעם אחת!)

מה שמפתיע זה שלא התגעגעתי לוונקובר. לקראת סוף הביקור התעייפתי מאוד מהאינטנסיביות, מלפגוש כל יום אנשים ומלא לישון ולאכול בבית שלי. אבל לא התגעגעתי. מאוד מוזר. כל הזמן הרגשתי שאני לא מספיקה- לבלות זמן איכות עם ההורים שלי, להפגש עם חברות שלי, להיות ביחד. פשוט התעייפתי. אבל אם היו לי כמה ימי מנוחה הייתי בכיף ממשיכה עוד שבועיים. אולי בגלל המעבר הצפוי לא התחשק לי לחזור. אולי בגלל חוסר היכולת להפסיק להתבונן מהצד, ותוך כדי להרגיש שאני מתבוננת על עצמי.

ועכשיו, שלושה ימים אחרי שחזרנו, בעיצומו של ג׳ט לג שהפרש של עשר שעות יכול לייצר – אנחנו אורזים את הבית שלנו, עוד שבוע עוברים.

למה עוברים? כי גדלנו בחמש שנים והבית לא גדל. כי עלמה רוצה חדר משלה, כי כנראה הגיע הזמן שיהיה לנו שולחן אוכל ראוי לאירוח. ובעיקר כי לא הצלחנו להחליט איפה נבלה את שארית חיינו (בואו נתחיל עם באיזו יבשת) אז בנתיים נשכור משהו יותר מרווח.

הבית החדש שלנו לא כחול ואין לו גינה פורחת וגם לא עץ מתאים לתליית נדנדה והוא לא במרחק הליכה מהאיזור הכי מגניב של רחוב מיין.

אבל בבית החדש יש חדר לעלמה, יש מרפסת אחורית עם דשא קטן, ויש מקום לשולחן אוכל גדול. ויש מזגן! מצרך חשוב מאוד בגלי החום שפקדו את איזורינו לאחרונה.

גם בו יש חדר אורחים.

כדי שתבואו.

חופשה בישראל גלית לוינסקי
אין כמו הים בארץ. צילם: רם משאל
חופשה בישראל גלית לוינסקי
החופש עם הסנדלים והתלתלים
חופשה בישראל גלית לוינסקי
בכנרת
חופשה בישראל גלית לוינסקי
תיירים אמיתיים
אורזים בית גלית לוינסקי
פרידה מהבית הכחול כשהפריחה בשיאה, כמו שהיתה כשהגענו הנה לפני חמש שנים
אורזים בית גלית לוינסקי
ג'ט לג
אורזים בית גלית לוינסקי
פרידה ממיטת קומותיים
אורזים בית גלית לוינסקי
אורזים במרץ
אורזים גלית לוינסקי
מחר עוברים
פוסטים קודמים בנושא ותק ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שנתיים). למה תמיד הפרידות קשות? (ארבע שנים ובדידות)
פוסטים קודמים על ביקורים בישראל: פסח 2017, מחשבות לקראת הביקור בפסח 2018, פסח 2018פברואר 2019, פסח 2019, ספטמבר 2020 ביקור באמצע מגפה.

בד או מסטיק?

בסוף השבוע האחרון נחגג פה יום המשפחה, מה שהופך אצלינו בבית-הספר למעין "חופשת אמצע הסמסטר" של חמישה ימים. (בתי הספר של הפרובינציה לוקחים תמיד יום השתלמות אחד לפני, בית הספר שלנו יום השתלמות אחד אחרי, וסופשבוע ארוך. סה"כ חמישה ימים, שישי-שלישי). במקביל ירד השלג הראשון של העונה, היה סופשבוע קר וביתי, וניצלנו אותו לפעילות משפחתית נהדרת שתכננו כבר כמה ימים לפני.

בהשראת מחברת הראיונות של נעמה מגשימת מתנות (שקראתי עליה לפני שנה וסימנתי לי בראש שאנחנו חייבים לעשות כזו מחברת בחופשה המשפחתית הבאה עם הסבים, שלא קרתה בנתיים בגלל הקורונה) ופוסט מרגש במיוחד של מיכל מיאסניק שקראתי לאחרונה (על ראיונות ומשחקים משותפים בזום לנכדי רילוקיישן עם הסבים שבארץ) בנינו ראיונות משלנו לסבאסבתא של הבננות.

הרי אין מה לחכות, אנחנו כאן והם שם כבר יותר משנה, ובנתיים הגעגועים גוברים והפגישה הפיזית רק נדחית ונדחית. הזמנו את ארבעת הסבים/סבתות לארבעה מפגשי זום, כל אחד בנפרד, לפי לוח זמנים שהבנות בנו. לפני כל מפגש עלמה ותמר ישבו וכתבו שאלות שעניינו אותן. השאלות נעו על ציר רחב משאלות על העבר – הילדות של הסבים, לימודים בבית הספר היסודי, מתי הכירו את בן/בת הזוג, עד שאלות על ההווה – היומיום בתקופת הקורונה, וגם כל מני העדפות ותחביבים.

הרעיון היה לשאול אותם על עצמם, מתוך המחשבה שאמנם אנחנו מדברים הרבה בטלפון, אבל בדרך כלל הסבים שואלים את הבנות עליהן, והן מספרות על העיסוקים שלהן ומראות דברים שהן בוחרות ולא ההפך. הפעם לתת במה לכל סבא/סבתא בעצמם ולשמוע מהם על עצמם. במה הם עסוקים? מה מעניין אותם? מה הם אוהבים? מה הם אהבו לעשות / לשחק / ללמוד?

עלמה (בת 9.5) הכינה לכל אחד מהארבעה שאלות אישיות, המתאימות לבנאדם הספציפי. בעקבות כל ראיון שעבר השאלות השתנו קצת, לפעמים היא בחרה לשאול את אותה שאלה כמה אנשים. שאלות לדוגמא של עלמה: מי היתה החברה הכי טובה שלך כשהיית ילדה? האם אהבת ממתקים כשהיית ילדה? מה רצית להיות כשהיית קטנה? האם אהבת ללמוד בבית הספר? באיזה גיל עברת דירה? מה אתה לוקח איתך לעבודה? יש יום בשבוע שאתה אוהב? האם היית באיזושהי מלחמה? באיזה גיל טסת במטוס בפעם הראשונה? איך הרגיש לטפל בי? באיזה מקומות מגניבים היית בחיים שלך? יש לך משהו ברפואה ללמד אותי? איזה תפקיד אהבת לשחק במשחק כדורגל?

מעניין לראות רק מהשאלות שהיא כתבה מה שמעסיק את עלמה בעצמה. גם רם ואני נכחנו בראיונות, וגם האחות של המראיינת וכך גם אנחנו זכינו לשמוע סיפורים, וללמוד דברים חדשים שלא ידענו על ההורים שלנו. הבנות נדהמו לשמוע שסבא רוני טס לחו"ל לראשונה כשהוא היה בן שלושים ומשהו, נגעלו לשמוע שסבתא אסתר שתתה ביצים חיות אם הן נשברו כשהובילה את הביצים של התרנגולות מהמשק לצרכנייה, התעניינו לשמוע שסבתא דליה חזרה להיות חברה של החברה הכי טובה שלה מהתיכון, אחרי ארבעים שנה, ולמדו שסבא אורי מאוד מתגעגע ללמד סטודנטים.

תמר (בת 7) בנתה בהתחלה לארבעתם את אותו ראיון, אבל לקראת הראיון של סבא אורי היא החליטה לשנות אותו קצת. שאלות שחזרו אצל תמר היו: איך הרגישה תקופת נער (=תקופת הנעורים)? איך הרגיש לטפל בתינוקות?  מה המאכל האהוב עליך? מה המספר האהוב עליך? מה האות האהובה? והשלב המבדח במיוחד – שלב השאלה הקצרה, שאחרי כמה שאלות כולם נכנסו אליו וענו: – קר/חם? – פה/אף? – מיץ/שוקו? – כחול/לבן? – בית/חווה? – פס/משובץ? – בד/מסטיק? ("מה? מה או מסטיק? לא שמעתי") – משולש/ריבוע?

כל בוקר התכנסנו לשיחת זום (על המחשב, כיאה למעמד. הטלפון פחות מחייב), עלמה הזמינה את הסבא/סבתא המיועד להכנס לשיחה, והבננות התיישבו עם מחברת לשאול שאלות ולהקשיב לתשובות. יצא לנו טוב שהיה חופש של חמישה ימים. השיחה ארכה בדרך כלל כשעה (ב10 בבוקר שלנו, 8 בערב בארץ), עם הרבה סיפורים שעלו תוך כדי ושאלות שנשאלו בספונטניות. היה גם שלב של שאלות מהקהל (אני ורם). סבא אורי היה המרואיין הרביעי, והראיון שלו עורר הרבה התרגשות וציפייה. סבא אורי ידוע כ"לא מספר סיפורים" באופן ספונטני, ובכלל לא אוהב לדבר בטלפון, כך שהבנות מתגעגעות ממש לדבר איתו. סיפרתי להן שאני גיליתי בבגרותי שלמרות שהוא לא מנדב סיפורים בעצמו, אם שואלים אותו שאלה ספציפית הוא יענה עליה בשמחה, ויספר אפילו סיפורי ילדות. ואכן כל הראיונות היו טובים ומעניינים, לסבים ולנכדות היתה הסבלנות לספר ולהקשיב וכולנו נהננו והחכמנו.

אין כמו תשומת לב אישית. גם לנכדות, גם לסבים וסבתות. הרי אם מישהו כזה חמוד ואהוב היה בונה ראיון במיוחד בשבילי גם אני הייתי נהנית ומשתפת פעולה.

זה היה רעיון נהדר! סבא רוני הציע שנערוך ראיונות רבעוניים. אפשר לסכם במילה אחת: הצלחה!
ואפשר לסכם בכמה תמונות:

ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי

ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי

פוסט על מחברת הראיונות של נעמה אורבך, היא נעמה מגשימת מתנות, אפשר לקרוא כאן.
פוסט על פרוייקט חיבור בין דורי של ילדים/ות ומבוגרים משמעותיים בחייהם של מיכל מיאסניק, אפשר לקרוא כאן.

מה לקחתי איתי משנת 2020

ישבתי וקראתי את הפוסט שכתבתי לפני שנה על מה אני עשיתי ב-2019. קראתי וגיחכתי. כמה הייתי גאה אז בעצמי על שהצלחתי לצאת מגבולות עצמי ולהצמיח ענפים ועלווה חדשה על העץ שנעקר מאדמתו (זוהי מטאפורה קצת עילגת לעצמי). אבל באמת – כמה הספקתי!

וכמו כולנו, תכננתי להמשיך ולצמוח.

תיכננתי להמשיך לטוס לפחות פעמיים בשנה ארצה (עדיף שלוש). הטיסה המשפחתית בפסח בוטלה וגם הטיסה שלי עם תמר בקיץ. בסוף טסתי לשלושה ימים בתחילת הסגר השני ואפילו לא חיבקתי את ההורים שלי.

תיכננתי להמשיך ללמד צילום ילדים חמודים מבית הספר היהודי. השיעורים האחרונים של מרץ בוטלו, והחוגים לא נפתחו מחדש עם חידוש הלימודים החלקי ביוני. בספטמבר לא פתחתי את החוג מחדש כי ידעתי שאני רוצה מתישהו לטוס ארצה לראות את ההורים שלי ולא יכולתי להתחייב מתי. בטח לא יכולתי להעלם לשבועיים בידוד. בשעה טובה אני פותחת את החוג מחדש עכשיו, אחרי חופשת החורף!

תיכננתי להמשיך לעבוד. השווצתי פה ש"2020 היא השנה הראשונה שלי שסגורים בה אירועים ששה חודשים קדימה". הכל בוטל. הכל. השמחות בוטלו או שהפכו להיות בזום ואני תיעדתי מקסימום את המשפחות ושמונת האורחים שלהם. אירועי סיום השנה במרכז הקהילתי בוטלו. ההתכנסויות והכנסים שצילמתי קבוע בארבע השנים שלי כאן – בוטלו. בכל זאת נכנסו מדי פעם עבודות חדשות ואני שמחה בכל עבודה. שמחה שעדיין זוכרים שאני קיימת ושיש לי הזדמנות לצלם. לא יכולה להתלונן. לעומת אחיותי ואחי הצלמות והצלמים בארץ – לפחות קיבלתי מענקים ראויים מהמדינה. אבל בהחלט ישבתי חודשים וצברתי אבק על המצלמות ומועקה על הלב. קשה לא לעבוד.

תכננתי להמשיך לטייל. היה לנו טיול מתוכנן ומוזמן לקיץ בקרוואן בפארקים הגדולים של ארצות הברית – לגראנד קניון ולברייס ולזיון. היה מאוד קשה להשלים עם העובדה שהכל בוטל ולא נוכל לנסוע לשם. בהחלטה כמעט רגעית ומאוד נבונה רם הציע שלא נוותר לחלוטין על חלום החזרה לקרוואן אלא ניסע בתוך בריטיש-קולומביה (ביקשו להשאר כל אחד בפרובינציה שלו), הלא בריטיש-קולומביה ידועה ביופיה. ואכן זה היה טיול מושלם.

סיפרתי על כל המקומות שביקרנו בהם בשנת 2019. עכשיו אנחנו בתום שבועיים של חופשת חורף בבית. פעם ראשונה שאנחנו נשארים בבית בחופשת החורף ולא נוסעים לסיאטל או דיסנילנד וקליפורניה, או לפחות ל Great Wolf Lodge לגלוש במגלשות מים. בוני הנרי – הרופאה הראשית של בריטיש קולומביה ביקשה לפני חודש וחצי שנישאר בבית. אז אנחנו נשארים. גם ככה אי אפשר לחצות את הגבול וקר מדי לטייל. אבל – שוב אני לא יכולה להתלונן. עשינו לנו חופשת-בית כייפית עם הבננות. אנחנו משחקים ומציירים (עם שרון רם לאור כמובן) ועושים מסיבות פיג'מות ואופים ובונים במרציפן. ולא נורא, כי –

לא תכננתי להתחיל לעשות סקי. אבל אני עושה! זה משהו שלא יכולתי לדעת בתחילת 2020, שבשנה הזו אלמד משהו חדש, שאני מאוד מפחדת ממנו ונמנעת ממנו כבר ארבע שנים (זה ה-מקום לעשות סקי, היתה פה אולימפיאדת חורף!). למד, חברתי היקרה באה לבקר אותי מניו-יורק בתחילת השנה ואיכשהו, לא ברור איך ולמה (דברים שעושים רק עם חברה של שלושים שנה כנראה) הלכתי איתה לשיעור סקי ראשון. מאז אמנם הכל נסגר ובוטל וכו', אבל עם תחילת העונה פה חזרתי להר, ואפילו עשיתי מסלול ירוק! עכשיו אנחנו יכולים ללכת לסקי ארבעתינו. מי היה מאמין?! בטח לא אני.

לא תכננתי לבלות ימים שלמים וחודשים ארוכים עם הבנות שלי, בבית וגם בחוץ. אף אחד מאיתנו הרי לא תכנן. ולא "גיליתי את הבנות שלי" כמו שאמרו הרבה הורים בסגר הראשון בארץ כי אנחנו מכירות כבר ממזמן. אבל גיליתי ששיעמום זה לא נורא, ולא כל הזמן צריך לעשות פרוייקטים גדולים. הבנות גילו בעצמן את השקט, והקריאה, וגילו מחדש כמה כיף לשחק אחת עם השניה לפעמים אפילו ימים שלמים. גם כשהתחילה שנת הלימודים (אצלינו היא התחילה בספטמבר והלימודים לא הפסיקו גם בגל השני למזלינו הגדול) וחזרו החוגים בחרנו ממש מעט חוגים – חוג אחד לכל אחת, כדי שיהיה להן זמן רגוע בבית אחרי בית-הספר. אנחנו באמת המון זמן ביחד ועושות גם פרוייקטים גדולים וקטנים, וגם לא עושות כלום או שכל אחת עסוקה בשלה. וכיף לנו יחד. וגם זה הרי לא ימשך לאורך זמן, עלמה כבר בת 9, כמה זמן עוד תהיה לה סבלנות להיות עם ההורים שלה?!

היה ברור לי שאמשיך לכדר בחימר, כמו שעשיתי בעשר שנים האחרונות. אבל הסטודיו נסגר במרץ ועדיין לא נפתח מחדש. במקום זה חזרתי לצייר. בכלל לא זכרתי כמה שאני נהנית מזה עד שהכרתי את שרון רם לאור והגחליליות שלה.

אז כן, רוב מה שתכננתי לא קרה, והיתה זו "שנת הקורונה", עם כל הרע והנורא שהיא הביאה איתה ועם כל הזמן שלנו ביחד שהוא בכל זאת רובו רק טוב וטוב.

והמשכתי עם הבלוג, הבלוג חוגג היום 6 שנים! וזה הפוסט ה-305 במספר.

יאללה שנת 2021, בואי נתחיל כבר. ההורים שלי מחוסנים, וכמעט כל מי שאני מכירה בני ה-60 פלוס בארץ  מחוסן וזה בעיקר מה שחשוב לי. אני מקווה שנוכל לטוס ולבוא לבקר בארץ. אני מקווה שיתחילו לחסן פה בזריזות קצת יותר גדולה מהאיטיות הקנדית הרגילה (שזה הצד השני של ניהול המגיפה באחריות ובמקצועיות) והדברים יתחילו לחזור לנורמאליות. השנה הזאת לימדה אותי מה שהיידישאים ידעו כבר מזמן, ש"האדם מתכנן והאלוהים צוחק". לא רוצה לתכנן, רוצה לקוות. שיהיה טוב ושקט ובטוח. ושאוכל לחבק את ההורים שלי, בקרוב מאוד.

אמן.

תמונות להמחשת הדברים שנכתבו לעיל:

goodbye 2020 Galit Lewinski
קנדה דיי 1 ביולי 2020. אני ותמר היינו אמורות להיות בטיסה לישראל. במקום זה עשינו מטוס ב"כאילו"
goodbye 2020 Galit Lewinski
זום פרידה מהבית ספר. טקס סיום השנה, יוני 2020
goodbye 2020 Galit Lewinski
אחד מהרעיונות של תמר. שלושתינו בחולצות/שמלות של "מותק"/הדס הול
goodbye 2020 Galit Lewinski
אחרי חודשיים בבית עשינו גיחה לוויסלר. מאי 2020
goodbye 2020 Galit Lewinski
קיץ 2020, טופינו
goodbye 2020 Galit Lewinski
קיץ 2020, טופינו. אנחנו לבד באחד החופים המדהימים באיזור טופינו
goodbye 2020 Galit Lewinski
הגשמנו את חלום הקרוואן בטיול מרהיב בבריטיש קולומביה. בדרך לשמורת רבלסטוק. אוגוסט 2020
goodbye 2020 Galit Lewinski
ערב ראשון בטיול הקיץ שלנו. צילום: רם משאל
goodbye 2020 Galit Lewinski
שמיים של אוגוסט, שמורת רבלסטוק, 2020
goodbye 2020 Galit Lewinski
אחת התמונות האהובות עלי מהשנה הזו. אנחנו, באחד המקומות היפים בעולם. זה היה יום טוב. שמורת קוקיטני, אוגוסט 2020

goodbye 2020 Galit Lewinski

goodbye 2020 Galit Lewinski
מעבירות שיעור ציור בזום לשתי הסבתות שבארץ. אנחנו קוראים לזה "סבתא יוצרת".
goodbye 2020 Galit Lewinski
עוד אחד מהפרוייקטים של השנה. כשלא רקמתי או ציירתי – תפרתי. תרנגולות לג'אגלינג
goodbye 2020 Galit Lewinski
אחד הפרוייקטים המגניבים שעשינו – בובות להלבשה של עצמינו
goodbye 2020 Galit Lewinski
אם אין את מי לצלם… טוב שיש לי את דוגמניות הבית
goodbye 2020 Galit Lewinski
המסלול הירוק בנוף שמשקיף על ונקובר. מסלול פנורמה, סייפרס. דצמבר 2020. צילום: רם משאל
goodbye 2020 Galit Lewinski
החלטנו לצלם את ה"צילום בלבן" המסורתי בפסח למרות שלא היה למי לתת את התמונות
goodbye 2020 Galit Lewinski
חנוכה 2020 כבר רגילים לחגוג את החגים לבד. יאללה, אפשר לבקש שפורים יהיה פתוח?
פוסטי סיכום שנה בשש השנים מאז קיים הבלוג: סיכום שנת 2015 – השנה הראשונה של הבלוג, סיכום שנת 2016, סיכום שנת 2017, סיכום שנת 2018. סיכום שנת 2019 אותו כתבתי לפני שנה על המיטה במלון בסיאטל, מתרגשת לקראת הזיקוקים בחצות. בסוף הזיקוקים בוטלו בגלל הרוח. אולי זה היה רמז מטרים…

הומלסים

אחרי היומולדת של תמר שאלנו אותה מה היא רוצה לעשות בכסף שהיא שומרת ל״תרומה". כשהתחלנו עם חלוקת דמי-הכיס השתמשנו בשיטה שאחותי הציעה – ללמד את הבנות לחלק את כספן לשלושה חלקים (לא שווים): כסף לשימוש, כסף לחיסכון ולהפריש כסף לתרומה. בדרך כלל לא מופרש כסף לתרומה משני הדולר שתמר מקבלת לשבוע (כיתה ב׳=2 דולר) אבל מדי פעם כשהיא מקבלת יותר (למשל ביומולדת) מופרש קצת כסף לתרומה. הרבה זמן הכסף הזה נשמר בצד עד שבאמת עושים איתו משהו. פעם אחת עלמה תרמה את כספי התרומה שלה למחלקת השיקום לילדים שרם עובד בה. בפעם נוספת היא תרמה לאיכות הסביבה.

בקיצור ולעניין, לתמר היה רעיון לתרום את הכסף למשאית אוכל (Food truck) שתחלק אוכל להומלסים בדאון-טאון. כאן אני צריכה לפתוח סוגריים ולהסביר שוונקובר, כמו ערים במערב ארצות הברית (סיאטל למשל) ידועה בכמות ההומלסים הרבה שבה בגלל מזג-האוויר הנוח יחסית לשאר המדינה. הומלסים נודדים הנה מאיזורים מוכי חורף ונשארים פה. זו בעיה ידועה וקשה מאוד שהעירייה מתקשה להתמודד איתה. יש איזורים בדאון-טאון שעם רדת החשיכה ניתן לראות מאות אנשים מצטופפים יחד על המדרכות, ומנהלים חיים שלמים שנסתרים מהעין שלנו – האנשים שחוזרים לביתם הבטוח.

יש מערך של בתי תמחוי, אכסניות ועזרה שונה ל״תושבי מזרח הדאונטאון״ (downtown eastside residents) כמו עזרה בגמילה מסמים, אספקה של מחטים נקיות ותחליפי סם, ואגודות שמתנדבות לסייע. האמת המרה היא שמדובר באלפי אנשים, וזה עוד לפני עשרה חודשי קורונה. מכת הסמים קשה פה יותר מכל מחלה, תאונות דרכים או קורונה. בחודשי הקורונה הפרובינציה הגיעה לשפל של בממוצע 5 נפטרים ליום ממנת-יתר. באוכלוסיה של 5 מליון תושבים. אני משתדלת לא להסתובב בכלל באיזורים האלה גם במהלך היום, ובטח שלא בלילה.

סגור סוגריים – אתמול תמר ורם דיברו על התרומה בעזרת רעיון הפוד-טראק הזה שתמר הגתה, ורם הציע לה שהם יעשו את זה בעצמם. עלמה, שהיתה גם באוטו בדרך חזרה מהבריכה, התנדבה לעזור בהכנות, ואני שמעתי על זה בבית. חשבתי שזה רעיון יפה (שלבטח יתמסמס תוך כמה ימים). אני על כל פנים לא מתנדבת להתקרב לזרים בדאון-טאון בכלל או להומלסים בפרט. אני יודעת שהם לא "נחשבים" אלימים או מסוכנים. אבל אני  אישית (כאישה?) לא מתקרבת לזרים אלא אם אני חייבת. רם קונה אוכל להומלסים גם ככה.

אז היום, אחרי שיחות הוידאו בבוקר עם סבאסבתא שבארץ (אנחנו בחופשת חורף מבלי שום טיול או תכנית משמעותית מפאת הגבלות הקורונה) הוחלט ללכת על ״פרוייקט האוכל״ המדובר. רם והבנות הכינו רשימת קניות לסופר, אספו את כספי התרומה של תמר, ועוד קצת כסף שעלמה הפרישה וקצת שנשאר ממכירת הרחוב שהבנות עשו בקיץ שעבר (לפני שנה וחצי) ויצאו לסופר לקניות.

כשהם חזרו עמדנו והכנו ארבעים סנדויצ׳ים משלושה סוגים שנבחרו כטעימים ושיהיו פופולריים ביותר בעינינו: סלט ביצים, נקניק+גבינה ועוף. כולם שודרגו בתוספת מיונז, חסה ועגבניה, ונעטפו בניילון נצמד (לא מצאנו פיתרון יעיל אחר שלא מזיק לאיכות הסביבה. כנראה שאנחנו מצליחים לתרום לעולם באופן אחד בלבד בכל פעם).

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי
תמר שומרת את הכסף של התרומה בקופת צדקה

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי

נסענו ארבעתינו לפינת רחוב שאנחנו מכירים באיסט-סייד באיזור שיש בו הכי הרבה מחוסרי-בית. אני באתי על תקן הנהגת ועלמה התלבטה אם היא תצא או תישאר באוטו. אחרי שמצאנו חניה החלטנו שכולנו נצא, ומקסימום נחזור.

לא היינו צריכים להתקדם יותר משלושים מטר. במשך רבע שעה חילקנו ארבעים סנדוויצ׳ים ושלושים תפוחי-עץ אדומים. החזקנו שקיות עם הסנדויצ׳ים לפי הסוגים השונים והצענו לכמה אנשים, ואז התחילו להתקרב אנשים נוספים שראו שאנחנו מחלקים אוכל. כל אחד בחר סנדוויץ׳, ותמר הציעה תפוחים. כולם הודו לנו בנימוס ואיחלו חג שמח או שנה טובה. חלק החמיאו לבנות איזה חמודות, איזה משפחה נחמדה. איש אחד קרא לתמר איינג׳ל והיא זרחה. חלק עצרו לעטות מסכה לפני שהתקרבו, חלק חיכו קצת אחרי שקיבלו את הסנדוויץ׳ וכשהצענו להם עוד אחד הם שמחו לקחת והודו לנו שוב. הסנדוויץ׳ האם אנד צ׳יז (נקניק וגבינ״צ) היה הכי פופולארי, אבל כולם נלקחו בשמחה. כולם הודו בנימוס, אף אחד לא לקח מאיתנו אלא לקח רק מה שהושטנו לו. כמה לקחו כריך נוסף ואמרו שיתנו לחבר / אישתי שבהריון, בן-זוג.

אחרי כמה דקות עלמה (בת 9) ביקשה לחזור לאוטו. היא הסבירה לי שאמנם הם מנומסים ונחמדים אבל עדיין קשה לה לראות אותם. אמרתי לה שאני מבינה. בכל חיי בישראל ראיתי פחות מחוסרי בית מברבע שעה הזאת באיסט-הייסטינגס. תמר (בת ה-7) היתה כולה במשימה ואפילו פנתה בעצמה לאנשים והציעה תפוחים וכריכים. שמחנו שהבנות ראו בעצמן שהם גם אנשים, עם העדפות ורצונות, ונימוס קנדי.

כל הסיפור הזה לקח לא יותר מעשר-חמש עשרה דקות. חזרנו לאוטו שלנו ונסענו בבגדינו החמים כמה דקות, לבית המחומם והבטוח שלנו, שלושה קילומטר משם. לא עזרנו הרבה, אפשר לומר אפילו שעזרנו במתי מעט, לאנשים ספורים, אבל נתנו ארוחה טרייה מעשה ידינו לשלושים-ארבעים איש והיינו גאים, כולנו.

מסקנות לקראת הפעם הבאה:

  1. 50 דולר קנדי מספיק להכנת כ-40 סנדוויצ׳ים מושקעים ושלושים תפוחי עץ, במיוחד אם קונים בסופר זול יחסית.
  2. החשש שלי שאנשים יהיו נבוכים או שנרגיש מתנשאים הופרך כשפגשנו באדם הראשון. כולם שמחים לקבל אוכל, ואנשים רעבים שמחים עוד יותר.
  3. כדאי לבחור פרי רך יותר כמו קלמנטינה, הרבה אנשים לא לקחו תפוח כי הראו שחסרות להם שיניים.
  4. זה נחמד להכין מבחר סנדוויצ'ים כדי לתת לאנשים אפשרות בחירה, אבל ההאם-אנד צ׳יז היה הבחירה הראשונה משלושתם. אחותי סיפרה לנו לאחר מעשה שכשהבנות שלה נשלחו בתקופת התיכון להתנדב בבתי התמחוי בעיר, ביקשו מההורים לשלוח איתם גבינה צהובה. אנשים פה מאוד אוהבים כריך עם גבינה צהובה. אולי זה משהו שחסר להם יותר. אולי כי גבינה צהובה יקרה יותר מנקניק זול.
  5. עלמה אמרה שהיא תשמח לעזור בקניות ובהכנת הכריכים אבל תעדיף להשאר להבא בבית.
  6. כמה מזל צריך בחיים האלה, וכמה מזל יש לנו.
מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי
גאות ומרוצות

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי

לסיום אני מצרפת כתבה מעניינת על מחקר שנעשה בוונקובר ופורסם ממש עכשיו:

https://www.cbc.ca/news/canada/british-columbia/new-leaf-project-results-1.5752714

אתמצת אותו למי שאין חשק לקרוא:

לניסוי בוונקובר נבחרו 115 הומלסים שהיו ללא קורת גג לפחות ששה חודשים. כל הנבחרים היו ללא בעיות התמכרות קשות או בעיות נפשיות קשות. לחמישים מהם נתנו 7,500$ במזומן לכל אחד, לשאר לא נתנו כסף והם היו קבוצת הביקורת. עקבו אחרי כולם במשך שנה.

התוצאות המפתיעות: לאלה שקיבלו כסף מזומן היה מקום מגורים אחרי שלושה חודשים בממוצע (לעומת חמישה חודשים בקבוצת הביקורת) וביטחון תזונתי אחרי חודש אחד. הם הוציאו 39% פחות על סמים ואלכוהול בהשוואה לקבוצת הביקורת (שלא קיבלו כסף בכלל). אחרי שנה רבים מהם הצליחו לחסוך לפחות 1000$. בראיונות עם משתתפי המחקר- הרבה מהם אמרו שהכסף נתן להם אפשרות לממן הכשרה מקצועית שעזרה להם לצאת ממעגל העוני. ההוצאה הציבורית על מחוסר בית בבריטיש קולומביה היא 55,000$ בשנה בממוצע על שירותים סוציאליים ושירותי בריאות. מתוכם כ-8100$ על מקלטים ללינה. (שנחסכו בעצם כשאנשים מצאו לעצמם מקום מגורים).

המסקנה: בניגוד לתפיסה הרווחת שמחוסרי בית ישתמשו בכסף מזומן למטרות שליליות – רובם הצליחו לנתב את הכסף למטרות חיוביות. מסקנה נוספת – קנדה מוציאה המון כסף על מחוסרי הבית שלה. מדינה עם ערכים סוציאליים (לכל מי שמתבלבל עם ארצות-הברית).

עולם כמנהגו

ושוב סתיו.

כל כך מוזר, אצלי בראש יש תחושה שהעולם קצת עצר אי שם במרץ-אפריל, ומאז הכדור מסתובב בקצב אחר. אני מנסה להזכר בחודשים הקודמים והם נראים לי כאילו חלפו לפני מאה שנה, ומצד שני חלפו רק הרגע.

הסתיו כבר כאן, עם הגשם והעננים, והטמפרטורות שיורדות, ושעות האור שמתקצרות, והעלים שמחליפים צבע ונושרים.

הסתיו הוא העונה הכי יפה כאן. אולי האביב, קשה להחליט. אבל ביום שהשמש מפציעה ומאירה את העצים זה באמת – הדבר הכי יפה שיש. אני לא מפסיקה להתפעל מצבעי העלים על העצים, ומהיופי הזה שהטבע מייצר, כמעט כבדרך אגב, בכל שנה מחדש.

בעולם שלנו החיים התהפכו והשתנו מאז הקורונה. אני מתגעגעת כל-כך לשגרה שלפני הקורונה, לחופש לנסוע  למקומות ולטוס ארצה, לחירות להסתובב בעיר בחופשיות, ליכולת לפגוש אנשים ולארח, ולהתחבק.

אבל עולם הטבע נשאר כשהיה.

ותכף יגיע החורף האפור והקר, ותכף תסתיים השנה שכמעט כולה היתה תחת הכישוף הזה של הקורונה.

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
אהובות שלי, מצטלמות מקצועיות
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
זה הסתיו
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
נחושות לאסוף עלים לערימה שאפשר לקפוץ בה
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
זה הסתיו עם הענן
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
שוב אוספות עלים
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
בננות ועלים של סתיו

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
נחושים לעמוד במשימה
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
יש שם עלמה מתחת לערימה הזו
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
על עלה ועלמה
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
"עכשיו אני!"

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
צצות כמו פטריות אחרי הגשם

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

כאן הבנות מצטלמות בסתיו בשנה שעברה, וכאן על צבעי העלים בסתיו, וזה ב2018,  זה הסתיו בשנה הראשונה שלנו פה (וואו, כמה קטנות הן היו), עונות השנה בגינה שלנו, ועונות השנה על הנדנדה שממול הבית.

שתהיה יפה ושונה השנה

שנת הלימודים התחילה אצלינו בשבוע שעבר. ביום רביעי חצי בית ספר, ביום חמישי החצי השני וביום שישי כל התלמידים.

שנת לימודים רגילה, לא אונליין, לא כמה ימים, לא ימים מקוצרים. יום מלא, שבוע מלא.

שנת לימודים הכי לא רגילה. אחרי חודשיים וחצי בבית, מתוכם כמעט חודשיים למידה אינטנסיבית אונליין (בבית ספר הפרטי שלנו. למידה של ימים שלמים, שיעורים לייב בגוגל-קלאסרום) ועוד חודש של יומיים בשבוע בכיתה ושאר הימים אונליין. אחרי חופש גדול וארוך במיוחד שהכל עדיין בחצי-כוח.

שנת לימודים שמנסה להשלים את הפערים משנה שעברה ולהתמודד עם שינויים והגדרות חדשות לנורמאלי.

אבל שנת לימודים שמתחילה בשמחה אמיתית והתרגשות גדולה. אולי אפילו יותר מבכל שנה. תכלס' יש ילדים שלא נפגשו חצי שנה.

והנה עוד שנת לימודים מתחילה. השנה החמישית שלנו כאן. מזג אוויר אפוקליפטי – עשן השרפות ממדינות מערב ארצות-הברית הגיע הנה ואנחנו כבר כמה ימים נושמים עשן, מריחים עשן ולא רואים אופק. בחדשות מהארץ גם לא רואים אופק. יש סגר. אין סגר. צריך סגר. כמה זמן הסגר. יש טיסות. אין טיסות. לא כדאי לצאת החוצה במזג אוויר הזה. לא כדאי לטוס לארץ כי יש שם 4000 נדבקים ביום. אבל לא ראיתי את ההורים שלי כבר שנה.

כמה טוב שיש התחלה חדשה. בכל הכאוס הזה של העולם תחת קורונה, יש לבננות סיבה לקום בבוקר, ללבוש מדים ולראות ילדים. ללמוד משהו חדש. להיות עסוקות. להתגאות במה שהן עושות. אני מאוד מעריכה את זה שבית-הספר חזר, וגם הן.

אני לא מקנאה בילדי ישראל והוריהם. אפילו נקודת האור הזו הוחשכה לכם. ומסכנים כל תושבי המדינות שהיערות שלהם נשרפים סביבם בכל הכוח.

שתהיה לכולנו שנה חדשה וטובה ושונה. פליז שונה.

צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של עלמה
צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של תמר
צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של שתיהן

צילום גלית לוינסקי צילום גלית לוינסקי

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו בשנה שעברה 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

קורונה – סיכום ביניים

 בעוד בארץ חוזרים לשגרה במרץ, ויש שיאמרו – במהירות מפתיעה, פה בבריטיש-קולומביה בקנדה, כיאה לקנדים – לוקחים את הזמן. החזרה לשגרה פה איטית, וכמו כל ההתנהלות מול האתגר הזה – הכל מחושב, שקול ומגובה בגרפים ותחזיות מתמטיות. מה אני אגיד – עד עכשיו זה דווקא עבד להם. בריטיש-קולומביה היתה אחת הפרובינציות הראשונות עם חולי קורונה מאובחנים, ובכל זאת, נפגעה מעט מאוד יחסית. בעוד באונטריו ובקוויבק הקורונה עדיין משתוללת עם מאות נדבקים ביום – פה מספר החולים המאובחנים עומד על חולים בודדים ביום כבר למעלה משבועיים. (ודווקא הרחיבו את הקריטריונים, כל אדם שחש ברע זכאי לבדיקה).

באמצע השבוע שעבר נפתחו כמה ברים ומסעדות, מספרות ומכוני יופי. הישיבה בברים – שולחן כן – שולחן לא. אין תפריטים, אין אוכל, בחירה מתוך תפריט מצומצם של משקאות. החנויות לא ממהרות להפתח, והחנויות שכן נפתחו מקפידות על תורים מרווחים ברחוב וכניסה של אנשים בודדים בכל פעם. מעודדים הזמנה אונליין ואיסוף במקום. רוב האנשים שעברו לעבוד מהבית ממשיכים בכך. הפארקים וגני-המשחקים עדיין סגורים. אבל גם לקנדים נמאס. נכון שאנחנו מנסים ללכת באופן מרווח על המדרכות אבל בכל יום עם מזג-אוויר סביר כל החופים וכל פיסת דשא מתמלאים קבוצות קבוצות (מרווחות לרוב) של אנשים.

גם הביטולים להמשך הקיץ והסתיו ממשיכים. הפארקים הלאומיים יהיו פתוחים לקמפינג רק לתושבים. קייטנות הקיץ בוטלו או הפכו לקייטנות יומיות בעיר (עלמה מחכה לשבועיים שלה בקמפ-מרים על האי גבריולה מהרגע שחזרה בשנה שעברה). החוגים בוטלו. אפילו הלימודים באוניברסיטת בריטיש-קולומביה הוכרזו כאונליין בסמסטר הסתיו הקרוב. מתי יתחילו לחזור לשגרה? השאיפה היא להקל ולהגיע לששים אחוז המגע החברתי (ביחס לרגיל) ולהמשיך כך עד שיהיה חיסון.

 בתי הספר התחילו ללמד את ילדי העובדים במקצועות רפואיים לפני כשבועיים. הבנות שלי נשארו ללמוד אונליין בבית איתי. למיטב ידיעתי רוב בתי-הספר הציבוריים מספקים תכנית לימודים מינימלית עד לא בכלל. לשמחתי בית-הספר של הבנות שלנו חזר לעבוד אונליין אחרי פסח באופן מעורר התפעלות. לקח להם קצת זמן להתבשל ולמצוא את הנוסחה, והשבועיים שלפני פסח היו קשים מאוד וכללו בעיקר משימות עצמאיות ושיחת עידוד יומית עם אחת המורות. מאז פסח יש לילדים מערכת מסודרת, בכל יום מ-9:00 עד 14:15 הן לומדות ארבעה שיעורים אונליין בני חצי שעה, הכוללים לימודים לפי הנושאים הקבועים: אנגלית, חשבון, מדעים, עברית, יהדות וכל השיעורים המקצועיים: ספורט, מוזיקה, אמנות ודרמה. בין השיעורים יש עוד שני חצאי שעה של משימות יומיות והפסקות. אפילו שיעורי העשרה ופגישה שבועית עם היועצת יש להן.

 מה-1 ליוני המערכת תתחיל להשתנות משום שבתי-הספר מחוייבים להפתח במתכונת מצומצמת. בית-הספר  שלנו יפתח לכל מי שהצהיר שמעוניין, ולמספר ימים שונה לפי הגיל. כיתות א׳-ג׳ (כולל עלמה ותמר) יחזרו ליומיים בשבוע משבוע הבא ("אבל אסור לחבק את המורות" אומרת תמרול) ובשאר הימים ימשיכו בלימודים מרחוק. אגב, הרוב הגדול של ההורים לא שולחים חזרה את ילדיהם ללימודים. הטיעונים הנפוצים שקראתי בקבוצת הוואטסאפ של האמהות הם ״לא מרגישות בטוח״, ״הלימודים אונליין עובדים טוב בשבילנו״, ״חבל לנו לשנות את השגרה שלהם עד שהתרגלו״, ו״למה להסתכן בשביל 6 ימי לימוד סך-הכל״. אני מבינה את כל הטיעונים, ובכל זאת אנחנו ידענו מיד – לבנות שלנו זה מתאים. לפחות שינסו, שירגישו שיש איזו שגרה באופק, ושהחופש הגדול לא יהפוך להמשך מתסכל של כל התקופה הזו. שיראו חברים, שישנו אווירה. ואולי, אני מרשה לעצמי לקוות, זה יוריד את עומס החרדות והגעגועים.

האיסורים עלינו לא היו קשים כמו על הישראלים. אין חובה של חבישת מסכה. לא הוגבלנו במרחק יציאה מהבית בשום שלב. להפך, הרופאה הבכירה של בריטיש קולומביה ד"ר בוני הנרי, זו האחראית על התידרוכים היומיים – שבה ועודדה את כולם לצאת לאוויר, ללכת. אין תחליף נפשי להזזת הגוף ויציאה לאוויר הפתוח. (אני צריכה להזכיר לעצמי את זה מדי יום כשמתעצלת. הרבה פעמים זה לא עוזר).

הפסדנו הרבה בתקופה הזו. ביטלנו ביקור משפחתי בארץ. רם ביטל טיול שחלם עליו שנים. כל העבודה שלי בוטלה. הבנות התחילו לפחד מדברים חדשים ולפתח תסמינים של חרדה. אני מודה למזלינו הטוב שלא נפגענו מהמחלה ואף אחד קרוב לנו לא נפטר ממנה, ולא שוכחת להעריך את העובדה שמצבינו הכלכלי כמעט לא נפגע. רם המשיך לעבוד ואני קיבלתי פיצוי מהמדינה, הבננות המשיכו ללמוד והמורות שלהן מתאמצות ללמד ולהעשיר בתנאי לימוד קשים להפליא.

אבל גם הרווחנו הרבה: זמן משפחתי יומיומי. הבנות הרוויחו שעות על גבי שעות של משחק משותף, יצירה, משחקי דמיון אחת עם השניה, הרכבת פאזלים (תמר זכתה לתואר ״פאזל-מאסטר״ בבית לאחר שהתחילה להרכיב בעצמה פאזלים של 500 חלקים לבד. והיא בת 6), כתיבת סיפורים, המצאות, ושירה (עלמה החליטה שהיא רוצה להיות משוררת. ומדענית.) הבנות רוכבות על אופניים כמו שֵׁדות (אין כמו אימונים שלוש פעמים בשבוע). ועצמאות. העצמאות לצאת לבד לסיבוב ברחוב (בלי כבישים) והעצמאות להכין לעצמן ארוחה. למדנו לנקות את הבית כולנו ביחד. הרווחנו שלוש ארוחות ביחד כל יום (שתיים עם רם) וצפייה משותפת ב Our Planet וב״ריקוד האחרון״ על מייקל ג׳ורדן.

הקושי הכי גדול – שלי, הוא אי-הוודאות. איך יראה הקיץ? האם נוכל לנסוע לטייל בקראוון את הטיול שאנחנו חולמים עליו? איך יהיה הקיץ לבננות שכמהות לחברה ילדית? מתי אוכל לחזור לעבוד בצילום אירועים? והשאלה החשובה מכל: מתי סופסוף אני אוכל לעלות על טיסה ולפגוש את ההורים שלי (בלי לשבת בסגר בארץ או אחרי שאכנס לקנדה – בטורונטו)?

כאדם סופר-מתוכנן שאני קבלתי סטירה מצלצלת. ״למדתי שיעור״ – כך אומרים. אמא שלי לימדה אותי את זה  כבר לפני שנים: ״ דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט״  היא מלמלה ביידיש במקרים של חוסר התאמה בין הרצוי למצוי. האלוהים של מי – אני לא יודעת, אבל הוא בהחלט בילבל את כולנו.

קטנות:

 רגע מרגש ממש #1: בסוף השבוע שעבר הורשנו לפגוש, להתקרב ואפילו לחבק בני משפחה. אחרי חודשיים וחצי הלכנו ל״קפה ועוגה״ אצל אחותי בבית. בכניסה כולנו היינו קצת בשוק, עמדנו מבחוץ כמה רגעים לפני שממש פסענו פנימה, ואני דמעתי וצחקתי בשחרור. דבר כל-כך קטן היה כל-כך מרגש.

רגע מרגש ממש #2: בשבת צילמתי לראשונה מזה חודשיים וחצי. צילמתי משפחה (שהזמינה אותי לצלם את האירוע שלהם לפני יותר משנה, ואז-קורונה) בחצר הקדמית (לא הוזמנתי להכנס פנימה בהתנצלות), על רקע הבית שלהם, והיה ממש כיף. לא ישנתי בלילה מההתרגשות, עד כדי כך.

כמה תמונות שצולמו בשבועיים האחרונים, רגע לפני שמאי נגמר לו:

מאי בקורונה גלית לוינסקי
הרחוב שלנו כשעצי הדובדבן עוד פרחו
מאי בקורונה גלית לוינסקי
כל יום ב19:00 עדיין יוצאים החוצה למחוא כפיים לצוותים הרפואיים

מאי בקורונה גלית לוינסקי

מאי בקורונה גלית לוינסקי
נסענו לסופשבוע בוויסלר. היינו הכי לבד שאפשר לדמיין באחד המקומות הכי תיירותיים בבריטיש קולומביה
מאי בקורונה גלית לוינסקי
האושר הוא –
מאי בקורונה גלית לוינסקי
עלמה למדה לקלוע זרי פרחים בתקופה הזו

מאי בקורונה גלית לוינסקי

מאי בקורונה גלית לוינסקי
האושר הוא #2: לטבול רגליים במי שלגים
מאי בקורונה גלית לוינסקי
בימי חמישי אנחנו מציירות (קצת על חשבון בית ספר) בסדנא של שרון רם לאור וקרן שביט
מאי בקורונה גלית לוינסקי
מההמצאות של תמרול: אם לא חייבים ללבוש מדים לבית ספר אז נתלבש כתאומות. קיבלנו פתקים עם הוראות יומיים מראש. השמלות: "מותק" של הדס הול

השמלות/חולצות מהתמונה האחרונה: "מותק" / הדס הול

ובחוץ משתולל לו אביב

בכל הזמן הזה של הקורונה התחיל לו האביב המשגע של ונקובר. הוא הפציע בהדרגה, אחר כך מילא את כל העין, ועכשיו כבר ממש משתולל לו בחוץ.

לאורך כל התקופה לא אסרו עלינו לצאת החוצה ולא הגבילו זמן או מרחק. אבל בגלל האווירה והאיסור להתקרב, ובגלל שגרת הלימודים העמוסה אנחנו יוצאות בדרך כלל לשעה קלה בכל יום. לפעמים ברגל, לרוב רוכבות על אופניים בשכונה (הבנות רוכבות ואני הולכת לידן ומאזינה לטל ואביעד באוזניות ומשלימה קצת זמן איכות עם תכנית הבוקר, שזה חלק משמעותי משגרת חיי בשנים האחרונות וכיוון שאין לי דקה לבד בחודש וחצי האחרונים זו הדרך שלי לשמור על שפיות…). בסופשבוע רוכבים יותר רחוק או הולכים לשחק בפארק בכדור עם חברים תוך שמירה על מרחק צעקות. פעם אחת הרחקנו לטייל ליד אגם שאנחנו אוהבים לבקר בו. זה היה כמו לפתוח את השער לכלבלבים, הבנות רצו לאורך כל המסלול, רוב הזמן תוך צעקות בקולי קולות. כמה שהן כמהות לחופש, למרחבים. אבל האמת שרוב הימים היציאה מהבית מתמצה בכמה דקות הליכה מסביב לבלוק, ויש ימים (בעיקר לאחרונה שדי, כבר מיציתי) שאני לא יוצאת בכלל. הבנות משחקות קצת בגינה הקדמית שלנו, או הולכות לסיבוב לבד מסביב לבלוק ואני נשארת בבית.

אביב בונקובר גלית לוינסקי
כל התמונות צולמו במרחק הליכה מסביב לבית, ברדיוס קילומטר

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי

כל התקופה הזו, כמו איזה חור בזמן. הזמן עצר מלכת וגם התקדם בצורה מסחררת במקביל. איך כבר עבר חודש וחצי כשכל יום נראה כמו היום שעבר? מצד שני, אני כבר לא זוכרת איך נראית שגרה. איך זה לצאת לעבוד, ולקחת את הבנות לבית ספר ולחוגים ולהספיק את כל מטלות היום, והנה חולף לו האביב ומי יודע מה יבוא אחריו. קיץ? איזה מין קיץ מוזר – ללא קייטנות או חופשות או ביקורים?

והטבע בשלו. ניצנים – פרחים – נשירה – עלים ירוקים.

הימים הולכים ומתארכים, יש עדיין אור בחלון כשהבנות נכנסות למיטה לישון.

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקיאביב בונקובר גלית לוינסקי

ברחוב שלנו נטועים עצי דובדבן. כל החורף הם עומדים ערומים, קצת כפופים, כעורים ומתקלפים. באביב מתחילים לראות את הניצנים מפציעים, ואז בבת אחת (כך זה מרגיש) כל הרחוב מתמלא פריחה ורודה, אשכולות צפופים של פרחים שממלאים את כל העץ עד שהוא נראה כעומד להתפוצץ. ועכשיו, אחרי כשבוע וחצי של פריחה סוערת – הנשירה מתחילה. עלי הכותרת הורודים מתעופפים עם כל משב רוח קל וממלאים את המדרכה. רגע, חכו שניה, אולי תאטו הפעם? והנה העצים הורודים שלנו מתכוננים לסיום הסבב השנתי שלהם. כבר נגמר?! עוד לא הספקתי.

ואנחנו מדברות כבכול בוקר בשגרת הקורונה עם הארץ, ורואות בעיניים כלות את ההקלות שבארץ, איך כולם נפגשים ומתארחים ומתחבקים. פה אמנם הסגר לא היה כל-כך מלא איסורים וקשה אבל ההקלות לא נראות באופק. הפרובינציה נוקטת צעדים איטיים ומדודים, כמו בכל התקופה הזו, ולא ממהרת לעשות שינויים.

והנה, אוטוטו, האביב בחוץ כמעט נגמר. ואנחנו – כאילו נשארנו מחוץ לרצף הזמן. עדיין פה, בבית.

אביב בונקובר גלית לוינסקי
כל שלבי פריחת הדובדבן

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי
ניצנים ופרחים

אביב בונקובר גלית לוינסקי אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי
כל עץ הוא כמו זר פרחים ענק
אביב בונקובר גלית לוינסקי
פריחה מלאה, אי אפשר להסיר את המבט

אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי
והשלכת הורודה – כל הרחוב מתמלא קונפטי ורדרד

אביב בונקובר גלית לוינסקיאביב בונקובר גלית לוינסקיאביב בונקובר גלית לוינסקיאביב בונקובר גלית לוינסקיאביב בונקובר גלית לוינסקי

אביב בונקובר גלית לוינסקי
אין על הנדנדה הזו

 

אביב בצל קורונה

מי אני ומה אני שאגיד משהו על הקורונה.

הקורונה, זו שבאה וחטפה לנו את שנת 2020, זו שהתחילה משמועות ותוך חודש הפכה לנו את החיים, את סדר היום, את סדר העדיפויות. זו שחיברה את כל העולם ל״כפר גלובלי״ קטן ומוכה מגפה, זו שמאיימת על החיים של כל האנושות – החיים הגשמיים והחיים שלנו כפי שאנחנו מכירים אותם. מי יודע מי יהיה איתנו כשהטירוף הזה יגמר, ומה ישאר מהעולם ומהכלכלה שלו.

בהתחלה הודענו לבננות שאולי לא נטוס לישראל השנה בפסח. אחר כך זה הפך לביטול, ולשנה הראשונה שלא נחגוג את פסח בארץ. לאן ניסע לטייל אם כך? עוד התחבטנו. לא כדאי לחצות גבולות, נישאר פה בבריטיש קולמביה. תוך פחות משבוע הבנו שאין מצב שרם יקח חופש מהעבודה בתקופה כזו, ובטח שאין שום מקום שיארח אותנו, ותוך כמה ימים נוספים בוטלו הלימודים, אנשים התחילו לעבוד מהבית, נסגרו מקומות הבילוי, הספריות, המרכזים הקהילתיים, אחר כך הגינות הציבוריות, ואז נתבקשנו להשאר בבית. כמו כמעט בכל העולם.

פה בקנדה כל ההנחיות וההגבלות מגיעות כמה ימים אחרי ישראל. בהתחלה זה היה בהפרש יותר גדול – כשבישראל סגרו את הגבול פה עדיין המשיכו לטוס אפילו לסין. כשבישראל פרסמו ״מעקב אפידימיולוגי״  אחרי מעשיו של כל חולה מס׳ חדש, פה המשיכו לצמצם בדיקות. בימים האחרונים נסגר הפער כמעט, ויומיים אחרי סגירת גני השעשועים בארץ גם פה אסרו כניסה לגני משחקים.

קנדה היא לא ארצות-הברית. מערכת הבריאות פה היא ציבורית. היא גם לא ישראל, ובאופן מאוד בולט (למי שקורה כל יום וויאנט) מתחילת המשבר המדיניות היתה לא להלחיץ את הציבור. מאחורי הקלעים בריטיש קולומביה רכשה מכונות הנשמה ובדיקות לקורונה, והתחילה להערך לקטסטרופה כבר לפני חודש. לפני כשבועיים מערכת הבריאות החלה לבטל את כל הניתוחים האלקטיביים, ולפנות את בתי החולים מתפוסה של כ-105% ל-60%, תוך פינוי מסיבי של מיטות חולים (4000 מיטות פנויות כרגע כך דיווח לי נציג הבריאות המשפחתי – רם). יש פה (כנראה) יותר חולים ממה שיודעים, כי ההנחיות לבדיקות מאוד ספציפיות. רק מי שמפתח תסמינים נשימתיים קשים נבדק, ורק מי שחייב הולך לבית-חולים. כל שאר החולים, מאובחנים ולא מאובחנים כלל – מתבקשים להשאר בבית לתקופה של 14 יום או עד שמחלימים לגמרי. כשביבי (וכל משפחת נתניהו כמובן) נבדקו לקורונה – בלי תסמינים ובלי חשיפה – סופי טרודו (אשתו של ראש הממשלה הקנדי) נכנסה לבידוד כי התגלתה כחולה בקורונה. ראש הממשלה ג׳סטין טרודו נכנס מיד לבידוד, אבל לא נבדק משום שאין לו תסמינים והוא לא רצה לבזבז בדיקת קורונה. ג׳סטין טרודו גם מדבר אל העם כל יום בשמונה ורבע בבוקר, אך גם הוא וגם הדוברים של הפרובינציות השונות עסוקים בהסברה לציבור שמטרתה להרגיע ובמקביל להניע את הציבור לפעולה (לא להכניס לפאניקה, ומצד שני לא להכניס לשאננות). רם מאזין קבוע לבוני הנרי – הרופאה הראשית של בריטיש קולומביה – שמעדכנת בכל יום בנהלים, בכמות ובמצב החולים. אני חושבת שהוא קצת מעריץ אותה (וכמוהו כמה מליוני תושבי הפרובינציה), עומדת בכל יום כשלצידה מאזין שר הבריאות המקומי, ומתורגמן ללקויי שמיעה מהצד השני. האמת שקשה שלא, אחרי שנשברה בשידור חי כשבישרה על הנפטר הראשון מבית-חולים סיעודי בצפון ונקובר. (ולמי שנכנס ללינק שצירפתי – תראו כמה התקשורת אוהדת את הרגישות שלה).

יש עוד מליון הבדלים כמובן. קנדה היא לא ישראל – היא הרבה פחות צפופה מישראל, התושבים הרבה יותר ממושמעים, ו״ריחוק חברתי״ הוא הרחבה של השמירה על ״פרסונל ספייס״ – המרחב האישי שגם ככה מקובל פה. כולם גם פה מפחדים מאוד, ובכל זאת מתקשים לא לצאת לגנים ולפארקים בסופשבוע יפה. פה לא סגרו את הגבולות ובמשך חודש נכנסו עוד ועוד תושבים שחזרו מסין ומאירן -פשוט כי הם חזרו הביתה.

ומה ביומיום? כמעט ואין פה שירותי משלוחים מהסופר. במובן הזה זה כמעט שנות ה-80 פה. אתמול הלכתי לקנייה גדולה בסופר כי לא יכולתי לדחות אותה יותר – נגמרו הירקות בבית. האווירה בסופר היתה אפוקליפטית. חיכינו בחוץ – עשרות לקוחות ועגלותיהם הריקות, עומדים במרווחים וחמושים מי במסכה ומי בכפפות – הכל כדי להרגיש קצת מוגנים מהאוייב הלא -נראה. הורשנו להכנס בקבוצות קטנות כדי לשמור על עומס קבוע בחנות עצמה. המדפים הענקיים הריקים הלחיצו אותי לקנות יותר מדי מהמוצרים שכן מצאתי. אני מבינה שאין מחסור עולמי בשמן זית, אבל אם כבר מצאתי בירכתי המדף את הבקבוק הנכסף אז קניתי מיד שניים. קניתי כדי להרגיש ש״עשיתי משהו״, וגם כדי שלא אצטרך לחזור לשם בקרוב, ואולי כי גם ככה לכסף שלנו לא יהיה ערך בסוף המסע הזה, אז לפחות נהיה מושקעים בשלושה בקבוקי שמן זית כתית איכותי.

הכי אני דואגת להורים שלי ושל רם שבארץ. ולא בגלל הגיל והמצב הבריאותי שלהם, הם בסדר כרגע. בעיקר כי הם לא מספיק ממושמעים, כמו ההורים של רוב חברותי. כנראה ששנים של הלחצות של התקשורת, ודאגה קיומית בלתי פוסקת בארץ הביאה את כל הדור הזה לחשוב שהוא עבר כבר הכל, וקצת קורונה לא יכולה לו. ואני מבקשת – עברתם דברים קשים הרבה יותר, תהיו סבלניים ותנו לגל הזה לחלוף בלי להפגע. מה זה כבר חודש-חודשיים בבית? תשתדלו להשאר בריאים נפשית, ואל תצאו למגפה שבחוץ.

איך אנחנו עוברים את החופשה הכפויה הזו? קיבלנו את פני האביב במסיבה בבית (תמר התעקשה), הבנות לומדות אונליין כמה שרק הן (ואני) יכולות. עדיין מותר לצאת קצת החוצה אז אנחנו מנסות לנצל את המצב כמה שעוד ניתן, במיוחד בימי השמש הספורים.

האביב היפה, שכל השנה אנחנו מחכים לו, חולף לו מבעד לחלון.

שיגמר כבר, שנקום בצד השני בריאים ומחוזקים נפשית. .


אז בסוף כתבתי על הקורונה. לא התכוונתי האמת, פשוט ראיתי את הפוסט הקודם פה בבלוג, על פורים, והוא נראה לי כאילו נכתב בעשור אחר, אז, לפני שהטירוף הגיע אלינו.

מעט תמונות מאחת התקופות המוזרות שחווינו: (כל התמונות צולמו בחמישה הימים האחרונים, והן מתכנסות לכיוון הבית עם ההנחיות), בונוס לגוללים עד הסוף!

אביב וקורונה גלית לוינסקי
חוף הים בסוף השבוע
אביב וקורונה גלית לוינסקי
תמרול קופאת ובורחת
אביב וקורונה גלית לוינסקי
זוהי תחילתה של הפריחה
אביב וקורונה גלית לוינסקי
אביב
אביב וקורונה גלית לוינסקי
ניצנים בכל מקום
אביב וקורונה גלית לוינסקי
רכבנו לפארק. ברקע – גן שעשועים סגור ומוקף סרט אדום
אביב וקורונה גלית לוינסקי
הכנות למסיבת האביב
אביב וקורונה גלית לוינסקי
מסיבת האביב כללה גם "ציור אביבי"
אביב וקורונה גלית לוינסקי
שיעור ראשון אונליין. כל ילד היה צריך להכיר לשאר את הסטאפי האהוב
אביב וקורונה גלית לוינסקי
קטעים פה. מאתגרים טכנולוגית את אמא, כל היום אני פותרת בעיות טכנולוגיות, ואז שוברת את הראש עם לוח הכפל.
אביב וקורונה גלית לוינסקי
היום תמר התחילה ללמוד הקלדה עיוורת! אף פעם לא מוקדם מדי מתברר
אביב וקורונה גלית לוינסקי
שיעור ריקוד בבית
אביב וקורונה גלית לוינסקי
האביב מעבר לפינה. אבל האם נוכל להגיע עד לפינה כדי לראות אותו?!

אביב וקורונה גלית לוינסקי

ושני וידואים מעולים שעשה ליאור נוימן (שבא לשאול את הבננות שאלות, ביום האחרון שהרשנו לאנשים עוד להכנס אלינו הביתה לפני שבוע וקצת):