אני, שתי ילדות ו- Snow Day אחד

Snow day זו הגרסת הקנדית ל"המורה חולה יש שיעור חופשי" של ילדותינו.

אני: בננות יש היום Snow Day, הודיעו שבית-הספר סגור.

עלמה: יש! אפשר אייפד?

תמר: יש! אפשר אייפד?

snow Galit Lewinski
הנוף מהחלון האחורי
snow Galit Lewinski
הנוף מהחלון של הסלון

כעבור שעה:

עלמה: אמא, אפשר שמישהו יבוא אלינו? אפשר לעשות משהו עם מישהו? אפשר פליידייט? אפשר לנסוע למישהו?

אני (בשקט): חשבתי שנלך לעשות מזחלות בפארק.

שתיקה.

אני (מחפשת פתרון שיתאים לשתינו – עלמה אוהבת החברה ואני הסמי-מיזנטרופית): אין לנו חברים שגרים קרוב. יודעת מה אולי סוזנה והבנות שלה ירצו לבוא לפארק גם.

עלמה: ייייששששש!!!! כןןןןן!!!!

* * * * *

כעבור 10 דקות:

אני: קבעתי ב-10:30 עם סוזנה מהכדורגל והבנות בפארק.

עלמה: יייששששש! (מתחילה להכין לעצמה ארוחת בוקר ולהתכונן)

תמר: (באמצע משחק) לאאאאא. אני לא רוצה ללכת. למה אף אחד לא שואל אותי?! אתם לא יודעים שבדיוק הבטחתי לדמבו יום כיף איתי.

אני לעלמה: תנסי לשכנע את אחותך שיהיה כיף, תעשי לי טובה.

 * * * * *

כעבור שעה, לבושות במיטב בגדי הסקי, מוכנות עם ציוד להכנת איש-שלג ושתי מזחלות. יוצאות החוצה לכמות שלג שלא נראתה פה מזמן:

עלמה: יה איזה כיף! אמא תצלמי אותי!!

תמר: מממממ… טועמת שלג מפינות שונות בגינה.

אני: וואו אתן מוכרחות לראות מה הולך פה בחצר האחורית. רגע רגע אני חייבת לצלם.

snow Galit Lewinski
באמת ירדה כמות מטורפת של שלג
snow Galit Lewinski
צלמת מצלמת צלמת
snow Galit Lewinski
תראו כמה שלג הצטבר על השולחן!
snow Galit Lewinski
פוזות של שלג
snow Galit Lewinski
האם השלג של השכנים טעים יותר?

כעבור רבע שעה:

אני: בואו כבר בנות, אמרנו להם שנהיה שם ב10:30 ואנחנו עוד לא בחצי הדרך

עלמה: נכון נכון בואו.

תמר: רגע אני רק חייבת לטפס על גבעת השלג הזאת. ווהו!! יה איזה מגניב. תראו איך אני עולה! ווהוו! אמא תצלמי אותי. וואו ואיזה כיף על גבעת השלג הזאת. ווהו!

snow Galit Lewinski
זה הרחוב שלנו. אולי עכשיו אתם מבינים למה אני מעדיפה לא לנהוג
snow Galit Lewinski
גבעת שלג ראשונה
snow Galit Lewinski
גבעת שלג שניה
snow Galit Lewinski
שלג תמר ועמוד חשמל

כעבור רבע שעה:

אני (מזיעה מרוב שכבות, אבל מאבדת תחושה באצבעות הרגליים) : מפטפטת עם סוזנה בפארק

עלמה ותמר: גולשות עם החברות במדרון המתון. מתהפכות, צורחות, נהנות, עולות חזרה בריצה לראש המדרון וגולשות שוב. מנשנשות את השוקולד צ'יפס שהביאו בתור עיניים לאיש שלג ולכיבוד.

snow Galit Lewinski
הפארק האהוב עלינו. חמישה בלוקים מהבית
snow Galit Lewinski
חמישים גוונים של עננות
snow Galit Lewinski
פינוקיו חכה לי
snow Galit Lewinski
העיגול הזה – זו השמש
snow Galit Lewinski
אין כמו מגלשות שלג בפארק
snow Galit Lewinski
כמה בננות יכולות להכנס על מזחלת שלג אישית אחת?
snow Galit Lewinski
אושר צרוף

snow Galit Lewinski

כעבור שעה ומשהו:

סוזנה (באנגלית): עוד חמש דקות הולכים. קפאו לי האצבעות בידיים.

חמש הבנות: Nooooo!

snow Galit Lewinski
רכבת גרסת השלג

snow Galit Lewinski snow Galit Lewinski

כעבור רבע שעה:

אני וחמש בנות צועדות חזרה לבית שלנו לפליידייט וארוחת-צהריים. סוזנה נוהגת באוטו שלה בנונשלנט כאילו היא לא חוצבת דרך בעשרים ס"מ שלג בתולי שגלגל מכונית לא נגע בו. אני מסתכלת בה בהערצה. טוב היא נולדה פה – אני מנחמת את עצמי. אני יודעת לחנות במקביל בתל-אביב.

snow Galit Lewinski
יאללה הביתה

snow Galit Lewinski

snow Galit Lewinski

כעבור שעתיים, שני מתקני ייבוש מלאים ציוד שלג בשלבי רטיבות משתנים, כל כריות הספה מרצפות את ריצפת הסלון, כל הברביות פזורות בסיטואציות משחק שונות, הבנות לבושות במיטב בגדי-הבלט שיש, אחרי מרק תירס וספגטי עם כדורי בשר לחמש בנות ושתי אמהות –

סוזנה: צריך לסדר אנחנו הולכות

אני: עלמה ותמר צריך לעשות חוברת בעברית ולהתאמן על הפסנתר

עלמה ותמר ושלוש חברותיהן: Nooooo

* * * * *

ערב, בית משפחת משאל:

רם: מחר אולי שוב יהיה Snow day. צריך לראות כמה שלג ירד בלילה.

אני: הלוואי ויהיה ואני לא אצטרך לנהוג לבית-הספר

עלמה: אני רוצה שיהיה בית-ספר ואני אוכל לפגוש את החברים שלי

תמר: אני נשארת בבית

* * * * *

בוקר: המייל המודיע אם בית-הספר נפתח היום או לא מגיע בסביבות 6:00 בבוקר.

רם מתנדב לקחת את הבנות היום לבית-הספר, אני אסע באוטובוס.

עלמה: יש היום בית ספר? יש! יש היום מסיבת טו' בשבט ויש לי ג'ים ויש דרמה ויש לי בהפסקה מפגש של Earth savers

תמר: ללללאאאאא. לא הספקתי לשחק בברביות בכלל. יש להן מסיבה. אני לא יכולה לבוא לבית-ספר.

snow Galit Lewinski

כעבור שעה:

רם, עלמה ותמר נסעו לבית הספר

אני יושבת לכתוב פוסט על ה-Snow day. כבר עברתי את כל שלבי האבל (שאין יום חופש)

הפחד (לנהוג, ומה יהיה מחר?)

ההתפעמות מהשלג שבחוץ (מחזה עוצר נשימה, מצד שני הבטיחו שהיום ירד גשם, והנה שוב יורד שלג. מה יהיה מחר???)

וההשלמה (בסוף השבוע אני מצלמת בת-מצווה. אני אצטרך למצוא איך להגיע לשם).

ושהיה יום טוב ולבן לכולנו

* * * * *

snow Galit Lewinski
איש שלג בסופשבוע הקודם, רגע לפני שנמס השלג

snow Galit Lewinski snow Galit Lewinski

פוסטים קודמים של ישראלית בשלג: השלג הראשון שלנו כאן שהיה יפה מכל, עשרה דברים שאפשר לעשות בשלג, ארבע עונות בגינה, ה-21 בדצמבר – היום הראשון של החורף, השלג האחרון לעונה.

קשת בענן

בשיטוטי הסתיו שלי מצאתי את הצבעוניות הזו, המרהיבה, של הסתיו.

וכל תמונה היא עולם

פוסט סתווי נוסף לשנה זו,

טקסטורות של סתיו, בכל צבעי הקשת

שבוע שני ברצף כי הסתיו הוא (כמעט) העונה הכי יפה פה ואני חייבת לשתף.

וזה הסתיו בפוסט הקודם, וזה בשנה שעברה,  זה הסתיו בשנה הראשונה שלנו פה (וואו, כמה קטנות הן היו), עונות השנה בגינה שלנו, ועונות השנה על הנדנדה. שממול הבית.

זה הסתיו עם הענן

יצאנו לתפוס קצת סתיו

גילינו אוצר בלתי נדלה של יופי

Trout lake

באמת שאין לי מילים. או כמו שאומרים: תמונה שווה אלף מילים. אולי אפילו יותר במקרה הזה.

 וזה הסתיו בשנה שעברה,  זה הסתיו בשנה הראשונה שלנו פה (וואו, כמה קטנות הן היו), עונות השנה בגינה שלנו, ועונות השנה על הנדנדה. שממול הבית.

על החלון ישבתי

יש לנו חלון גדול בסלון, ועל סף החלון, יש מן מדרגה כזו – ספסל.

כמה פשוט וחכם, להרחיב ככה את סף החלון. כך החלון הוא לא רק בשביל להציץ החוצה, אלא מקום ישיבה, ומשחק וגם מנוחה, וכל זאת תוך התבוננות נוחה פנימה והחוצה בו זמנית.

זה המקום האהוב עלי בבית.

וגם על הבנות.

זה מקום מצויין לצפיה ברחוב, במיוחד אם קורה שם משהו מעניין.

חלון ונקובר גלית לוינסקי

יש לנו חלון בסלון.

החלון הכי גדול בבית.

הוא פונה לכיוון דרום. בימים של שמש היא נכנסת בעד הזכוכית ומחממת את כל הבית.

דרכו אפשר לראות את הרחוב.

דרכו אפשר לראות את הגינה הקטנה שלנו, ואת הנדנדה על העץ.

דרכו אפשר להביט בעצים.

דרך החלון בסלון אני רואה את עונות השנה המתחלפות. את השלג הראשון. את עץ הדובדבן פורח בוורוד. את השלכת. את הגינה הפורחת בצבעים עליזים.

הבנות קיבלו טושים מיוחדים לזכוכית, ולאורך השנים מעטרות את חיינו.

לאחרונה עלמה התחילה לכתוב לכל הרחוב את קורותינו על החלון. רק הפוך.

שפת החלון רחבה, מעין ספסל ארוך. כשרק עברנו לבית הכחול פחדתי שהבנות יפלו למטה. אבל אי אפשר היה למנוע מהן לטפס. הצבנו שם שרפרף, שיהיה להן קל לטפס ולרדת. והחלון תמיד סגור כשהן שם.

המושב על שפת החלון זה המקום הכי יפה בבית.

ואני, מתברר, אוהבת להיות בתוך הבית.

הספסל הזה, המדרגה של שפת החלון היא מקום מצויין למשחקים, לעציצים שלי, ליצירות האמנות של הבנות.

וגם לחנוכיה בחנוכה כמובן.

בכל פעם שאני עוברת ורואה את הבנות משחקות של על שפת החלון אני עוצרת להסתכל על היופי הזה. השמש שמאירה אותן. האור האחורי בשיער.

צריך לאמץ את רעיון הספסל לכל בית שנגור בו. הספסל שבפתח החלון.

חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2018
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2016. תמר חוגגת יומולדת לעוגה
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2017. בחוץ שלג, בפנים חמים ונעים.
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2016. הגילוי של השלג הראשון, בבוקר קר בדצמבר
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חנוכה/קריסמס ראשון פה, דצמבר 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
כששלג בחוץ. דצמבר 2016.
חלון ונקובר גלית לוינסקי
השלג הראשון דרך החלון בסלון. דצמבר 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
פדסטל ליצירות האמנות של הבנות.
חלון ונקובר גלית לוינסקי
סתיו 2018
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2019. עלמה התחילה לכתוב מגילות על החלון
חלון ונקובר גלית לוינסקי
אביב 2018. בחולצות מכבי תל אביב וניצני עלים ברקע
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2018. מצלמת את השלג דרך החלון
חלון ונקובר גלית לוינסקי
תצפית אל החורף דרך החלון
חלון ונקובר גלית לוינסקי
אביב 2018
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2017
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2016. בחוץ טרקטור חופר בור להנחת צינור ביוב לבית ממול
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2017
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2019. עלמה ויומן חיינו

 

עוד פוסטים על עונות השנה בוונקובר: עונות השנה על הנדנדה, עונות השנה בגינה שלנו, על סימני הסתיו, על הסתיו הראשון שראיתי, על החורף הראשון, על השלג הראשון, על האביב הראשון ועל האביב בכלל

Prizes, prizes, a quarter only!""

אתמול תמרול החליטה שהיא צריכה להקים דוכן, ולמכור בו "פרסים".

רעיון הדוכן עולה פה מדי פעם, זה הרי עובד חזק בצפון אמריקה וכבר יצא לנו לראות ולקנות בדוכני ילדים. הבנות רצו פעם להקים דוכן לממכר לימונדה (מסמסנו את זה, למרות שקניתי תרכיז לימונדה למקרה שזה יצוץ שוב. הלימונים פה יקרים להחריד, אין מצב ללימונדה טבעית!) ובקנדה דיי האחרון עלמה הקימה בפיקניק שהיינו בו דוכן ללימוד שזירת צמידים.

הפעם הרעיון, והביצוע היה של תמר. תמרול הכינה שלטים, לקחה משטח שיהיה הדוכן, הכינה ארנק (בלי) כסף, ואספה מגוון שטויות ופיצ'עפקעס ש"היא לא צריכה יותר" לטענתה, לדוכן שלה. "בכמה כסף תמכרי כל דבר?" שאלתי אותה. "בשבעה דולר". ענתה תמרול בהחלטיות אופיינית. "שבעה דולר? זה המון כסף. מה דעתך על 25 סנט? ככה כל ארבעה קווטרס שתקבלי יהיה לך דולר שלם אחד". – הסברתי. משום מה שזה שכנע אותה.

אתמול בסוף לא הלכנו להקים את הדוכן. היה יום ארוך ולא היה לנו כוח אחרי הצהריים, וגם – שכנענו אותה – מטפטף בחוץ, אף אחד לא יעבור ברחוב שלנו ויקנה. היום, לעומת זאת, כבר היה ברור שהדוכן הזה חייב לצאת לפועל. הדוכן הזה קום יקום! וכך היה:

אחרי-הצהריים הלכנו ל'יום ללא מכוניות' באחד הרחובות בעיר. יום ללא מכוניות זה יום מימי סוף-השבוע הקיציים, ובו יש דוכנים לממכר דברים, לאורך בלוקים רבים. סוגרים את הרחוב למכוניות, וכולם באים להסתובב בין הדוכנים, להאזין להופעות חיות, לקנות דברים, לטעום בחינם, לקבל פרסים והפתעות שיווקיות, וכו'. בכל סופשבוע בקיץ יש רחוב אחר, מהרחובות הראשיים בעיר שסגור למעין פסטיבל חד פעמי כזה. Rain or Shine! – בכל מזג אוויר.

למזלינו כבר לא ירד גשם כשהגענו. מצאנו כיסא זרוק בדרך, ועליו תמר הקימה את הדוכן שלה. מיד עלמה התגייסה למשימה והתחילה "לשווק" את הדוכן של תמר. שתיהן אחזו בשלטים שתמר הכינה וקראו לעוברים ושבים לבוא ולרכוש משהו מה"פרסים" שלהן.

"Prizes, prizes, a quarter only!" צעקה עלמה בגרון ניחר. בגלל המוזיקה מהופעה חיה לידינו בקושי מישהו שמע אותה. תמרול בחרה דווקא לרקוד כאסטרטגיה שיווקית. היא פיזזה ליד הדוכן והצביעה עליו תוך כדי ריקוד. אחרי כמה דקות אחת הפקחיות של הפסטיבל באה להסביר, בהתנצלות, שהדוכן חייב לעבור רחוק יותר, מעבר לרחוב הראשי. "זה כל-כך חמוד" היא אמרה, "אבל אסור". הזכרנו לתמר שלא שילמנו עבור הקמת הדוכן שלה לעירייה ולכן צריך להעביר אותו הצידה. היא קיבלה את זה דווקא בהבנה.

צילום גלית לוינסקי
נחושות
צילום גלית לוינסקי
דוכן ג'אנק, בנינו
צילום גלית לוינסקי
מליון אנשים חולפים, הדוכן הקטנטן בצד הוא שלנו

ואז, הלא יאמן קרה. לאט לאט, פעם שתי בחורות, פעם אישה עם ילד, פעם בחור צעיר, ניגשו לדוכן וקנו. כל אחד דיבר קצת עם הבננות, הן הסבירו על הפריטים השונים, הציעו, הסבירו מה עבודת יד של תמר, מה כדאי למדוד, ואנשים קנו עוד ועוד דברים. והם לא שילמו קווטר. חלק השאירו דולר, חלק חמישה דולר. הם לא הסכימו לקחת עודף, למרות שאנחנו (ההורים) ניסינו לשכנע. בכל-זאת, הפיצ'פקעס שתמר לא צריכה הם לא באמת "פרסים". לא נעים…

חוץ משני אנשים, שרם הלך בסתר ונתן להם מטבע של קווטר, וביקש בלחישה שיקנו משהו מהבנות שלו (כדי שנתקדם כבר עם העניין הזה) – וכל אחד מהם השאיר כמובן הרבה יותר כסף מהקווטר הסודי – ניגשו איזה 15 אנשים מיוזמתם לדוכן הזה.

נכון שהבנות מאוד חמודות, אבל אין מה לומר, גם הקנדים האלה הם משהו.

צילום גלית לוינסקי
זה היה נראה בלתי אפשרי בהתחלה
צילום גלית לוינסקי
הלקוחות הראשונות הגיעו!
צילום גלית לוינסקי
הארנק מתחיל להתמלא במטבעות

צילום גלית לוינסקי

תוך משהו כמו 45 דקות, הבנות הרוויחו 20 דולר ומכרו כמעט את כל סחורתן. מרוצות עד הגג הן נכנסו לחנות מכולת סמוכה וקנו לעצמן ארטיקים, שכר לעמלן.

בדרך הביתה תמר התחילה לגלגל רעיונות לעוד דוכנים. דוכן לימונדה, דוכן מאכלים ש"אני אכין לבד ואת – עלמה תמכרי. אני יודעת להכין כמה דברים ממש טעימים". ועוד ועוד. הראש הפיננסי שלה התחיל לעבוד. היא כבר מתכננת את המיזם הבא.

צילום גלית לוינסקי
הדוכן ההוא, בצד בצד בצד, שם.
צילום גלית לוינסקי
איזה אנשים נחמדים, באמת
צילום גלית לוינסקי
בשלב שהן עשו מבצע: קנו אחד, קבלו שניים בחינם
צילום גלית לוינסקי
תמר רוקדת כאסטרטגיית שיווק
צילום גלית לוינסקי
עלמה נחושה להשיג לקוחות
צילום גלית לוינסקי
תמר מנסה למכור קופת צדקה שקיבלה

צילום גלית לוינסקי

שיאללה, כמה כסף!
צילום גלית לוינסקי צילום גלית לוינסקי

צילום גלית לוינסקי
ארטיק שנקנה בכסף שהרווחת – פשוט טעים יותר

שלוש שנים and counting

ב-16 ליולי 2016 נסענו לרילוקיישן לשנתיים.

היום אנחנו סוגרים את השנה השלישית.

קראתי עכשיו את הפוסטים שכתבתי לפני, ובחודשים הראשונים כאן. מסקנה ראשונה: פעם כתבתי יותר טוב. כנראה שכמו שהעניין של הציבור בבלוגים דועך, גם יכולת הכתיבה וההתמסרות שלי בשלבי נסיגה.

מסקנה שניה: קפצנו למים של הרילוקיישן, שזה היה קשה ומאתגר ומפחיד מאוד, והבעיה העיקרית היא שהמים נעימים.

במובנים רבים יותר "קל" לחיות פה. לא בגלל השכר – רם עבד פה שלוש שנים בשכר של מתמחה והרוויח פחות מבארץ, ואני רק עכשיו התחלתי להרוויח שכר לעמלי (וכמות העבודה עוד לא קרובה לזו שעבדתי בארץ). המיתוס הזה שכולם עושים רילוקיישן כדי להתעשר הוא מיתוס שמופרך מיד כשמגלים את מחיר המחייה בוונקובר.

קל יותר כי יותר רגוע. כי יש זמן לנשום. כי הסביבה פחות ביקורתית. כי לא "נכנסים" לך לחיים. כי שקט ברחוב בלילה כאילו אנחנו גרים במושב, ואנחנו גרים בלוק אחד מאחד הרחובות הראשיים בעיר. כי מקבלים אותך לבית-ספר היהודי בלי לבדוק מה רמת (או אם בכלל) היהדות שלך. כי אנשים מתאמצים להיות נעימים.

מצד שני קשה יותר. אחרי שלוש שנים הרבה קשרים עם חברים בארץ מתרופפים. קשה לבקר בארץ רק פעם בשנה (ובביקור הזה להספיק לראות הכל, לפגוש את כולם וגם לנסות להנות. זה בדרך כלל לא עובד אצלי ביחד). קשה מאוד להיות רחוקים כל-כך מהמשפחה. זה מרחק מאוד גדול, ותחושת אזלת היד כשאת רק רוצה לחבק את הבנאדם, ובמקום זה צריך להתקשר, מתסכלת. קשה לבסס קשרים על שיחות טלפון, להבין ניואנסים, להפגין רגשות בוואטסאפ, לחייך למצלמת וידאו.

ואחרי שלוש שנים קשה לא להרגיש שייכת לפה (כי אין מה לעשות, זה לוקח הרבה יותר משלוש שנים) וכבר לא להרגיש שייכת לארץ. אני קוראת כל יום Ynet, ובכל יום מרגישה – אני לא מאמינה שזו הארץ שלי, לא יכול להיות שזה מה שקורה למדינה שלי. מקריאת חדשות בלבד החיים נראים הרבה יותר גרוע מהמציאות.

הבעיה שמרחוק, המדינה לא מעוררת בי שום געגוע. אני מתגעגעת לאנשים. מאוד. לפעמים הגעגוע תופס בגרון וממש מרפה את הגוף. אבל אני לא מאמינה שאחרי שלוש שנים אני לא מתגעגעת – ארצה. כמעט. הייתי בטוחה לגמרי שאחרי שנתיים – מקסימום שלוש, הגעגועים יכריעו אותי.

אני מתגעגעת למדינה של היַלְדוּת שלי, של טבע ואנשים והגיון ותחושה של מדינה שאוהבים וסומכים עליה. כולם. כולנו.

אני מתגעגעת ללהרגיש חלק. הבעיה שמכאן יותר קשה לבחור להרגיש חלק מזה.

יש את המצקצקים שעכשיו אומרים "ידענו שהם לא יחזרו". אז לא, אנחנו עדין לא "לא חוזרים".

אנחנו נשארים. בנתיים, עוד שנה.

בלב קרוע ממחשבות על איפה כדאי להזדקן (משבר גיל ה-42?) ואיפה נכון לגדל את הילדים.

Canada Day Galit Lewinski
קנדה-דיי הראשון שלנו כאן, ברוקיז הקנדיים, יולי 2017
Canada Day Galit Lewinski
קנדה דיי בשנה שעברה, בטופינו. יולי 2018
פוסטים נוספים בנושא הרהורי רילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו) רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן).

קמפּ סלון

הנה התחיל החופש הגדול, ועמו הקייטנות.

אחרי חודשים של ציפייה, פחד, והתרגשות הגיע הרגע ועלמה (בת כמעט 8) נסעה לחמישה ימים ולילות בקמפּ-מרים. תבינו, מחנות קיץ זה אחד הדברים הכי קנדיים שיש. הילדים מחכים כל השנה לרגע שיעלו על האוטובוס ויסעו לבדם לאחד המחנות פה. יש שלושה מחנות קיץ יהודיים באיזור שלנו. שכטר (נחשב הכי דתי, והוא בכלל בוושינגטון) קמפּ התקווה (הכי מבוקש, הכי "עשיר", כל היום הילדים מבלים בבריכה, או כמו שהאחייניות שלי מגדירות אותו: "שום ערכים, רק עושים שם כיף") וקמפּ מרים (מחנה של תנועת הנוער הבונים-דרור, שהיא עקרונית תנועה סיציאליסטית אבל הורי החניכים מכל הקשת הפוליטית, והוא המחנה שנחשב הכי "ישראלי").

אני אמנם חדשה בסצנת הקמפִּים, אבל אני דודה של וותיקות המחנה. שתיים מהאחייניות הקנדיות שלי הולכות למחנה כבר שנים. אין מקום בכלל למחשבה על אחד הקמפּים המתחרים, כבר מהארץ אני יודעת ש-אם כבר ללכת לקמפּ אז רק לקמפּ מרים. למה לקמפּ מרים? "כי שם יש ערכים, שם יש פעולות, יש תורניות מטבח, שירותים…." בקיצור נשמע שזר לא יבין זאת, אבל מי שהולך שנה אחת לקמפּ מרים, לא מנסה אף מחנה אחר. זה ירדנה מול עופרה של הקמפּים, וברור שאנחנו בצד של מרים פה.

ושלא כמו מחנה קיץ בארץ, באמת באמת – אין פה מבוגרים. במטבח מבשל צוות המטבח – שהוא נוער. ראש המחנה (שנקראת "הראש") בת 20 וקצת, הצוות הפסיכולוגי לתמיכה בחניכים ("מלוָוה") הן בנות עשרים, המצילים בבריכה – נוער, החובשים במרפאה – נוער. יש רופא אחד שבא לבקר פעם ביום (גיסי, כמה נוח, בשבוע שעלמה נמצאת – המשפחה שלהם חזק בקמפּ הזה) ויש את האחראית על המחנה מול ההורים שהיא מבוגרת. כל השאר – נוער נוער נוער.

וככה זה, מילדים אחרי כיתה ב' (כמו עלמה) שיוצאים לחמישה לילות, ועד הבוגרים, אפשר לצאת בהדרגה לשבוע, שבועיים או שלושה, או להשאר שם שני מחזורים וחלוץ (כל הקיץ תכלס') כמו שהאחייניות שלי "עושות. עד גיל 24. מעל גיל 24 כבר אסור לבוא למחנה. די, הם הרי כבר "מבוגרים!

ומה הם עושים שם? אני לא ממש יודעת. נצטרך לחכות שעלמה תחזור ותספר. ממה ששמעתי וראיתי: המחנה בן ה-100 שנה ממוקם בשטח סגור באי גבּריוֹלה. יש מגרש כדורגל ומגרש כדורסל, ויש בריכה, ויש הרקדת ריקודי עם ביום שישי, וקבלת שבת, ויש טיולים לקבוצות הבוגרות וקמפינג, ויש חתירה בקנו בים, ושירים בכל בוקר, ויש נדנדה על חבל למי שקם מוקדם – לפני ההשכמה של המחנה. הם ישנים בבקתות עץ, על מיטות קומותיים. מתקלחים מקסימום פעם ביומיים (יש מחסור במים על האי, כי כל המים נשאבים מבארות). כל קבוצה נמצאת עם המדריכ/ה שלה מהבוקר עד הערב, כולל מקלחת משותפת (בעירום! דוגמא אישית!) ולינה משותפת באותו חדר. ויש פעולות בנושאים שונים, מפעולה על שיר הפלמ"ח ועד דיונים על ג'נדר בקנדה.

ואגב ג'נדר. בטפסי ההרשמה של עלמה (בת כמעט 8) היינו צריכים למלא תחביבים, וגם באיזה ג'נדר היא מעדיפה שיפנו אליה- היא, הוא או הם. כל המחנה מאוד אינקלוּסיב – למשל שינו את כל שמות הקבוצות מ"ניצנים", "בונים" וכו' ל"ניצנימוֹת", "בונימוֹת", והצוות הוא "מדריכימוֹת". גם תאי השירותים מחולקים לפי ג'נדר אך פתוחים לכולם.

השלט לאיסוף הקבוצה של עלמה – ניצנימות

ותמר? תמר מתה מקנאה. כל הזמן דאגנו שעלמה תתחרט, וכשהמחנה יתקרב הלחץ יגבר, והיא לא תרצה בסוף ללכת. בעודינו שקועים בעידוד ומילים טובות על הקמפּ כמעט פספסנו את תמר שמתפוצצת מקנאה. עד שהיא התפרצה יום אחד לפני כשבועיים: "גם אני רוצה ללכת לקמפּ מרים! למה רק עלמה יכולה?". כל מילות הניחומים וההסברים לא עזרו. לבסוף הבריק במוחי רעיון: את תעשי קמפּ בבית! עם שקי- שינה, ופעילויות מיוחדות, וסליפּ-אוֹבר בסלון! תמר שמחה מאוד, ורם העניק שלו את השם המנצח: "קמפּ סלון" (על משקל "קמפּ שלום" של ה-JCC).

אז כשארזנו לקמפּ מרים לפי רשימת הציוד – תמר ארזה לה גם תיק לקמפּ שלה. ובימים האחרונים הוציאה את שקי-השינה ופרסה אותם, מוכנים לשימוש בסלון. עלמה התרגשה, יותר ויותר מיום ליום, ובניגוד לחששותינו – נסעה לה לקמפ בשמחה גדולה, בלי להביט לאחור (באמת! היא אשכרה נפרדה והלכה לה לאוטובוס). ותמר, שסובלת מכאבי בטן כבר כמה ימים, ואפילו התעוררה מהשינה בלילה מרוב כאבים, מיד כשהאוטובוס של עלמה נסע – הסתובבה לחבק אותי ואמרה בדמעות: "אני מתגעגעת לעלמה".

עד היום חשבתי שתמר רק מקנאה בעלמה נורא. היום נפל לי האסימון. היא מתגעגעת, הרבה יותר מאיתנו.

היה לנו יום מוזר אתמול. כבר היו לנו פה פעמיים לילות שעלמה נסעה לישון בקמפינג עם מחנה הקיץ של ה-JCC (מתחילים עם זה מגיל בוגרי גן-חובה. לא, זה לא יאמן) אבל הפעם זה לחמישה ימים ולילות, לא לילה אחד. אי אפשר להתקשר אל הילדים בקמפּ, או לבוא לבקר. אני קצת לא מאמינה שנתנו לה, בת קצת פחות משמונה, לנסוע. כששמעתי על זה לראשונה בארץ – על האחייניות שלי שנוסעות בגיל 10 לשלושה שבועות וההורים אפילו לא יכולים להתקשר אליהן הזדעזעתי! מה זה פה? צבא?! אבל אנחנו מנסים להכנס לראש הקנדי. המחנה מעלה תמונות של החניכים לאתר פרטי, שרק קרובי משפחה מורשים להכנס אליו. וגם אחיינית שלי שלחה תמונות ווידיואים של עלמה (מזל שיש לנו קשרים בהנהלה).

לתמר היה חוג כדורגל, ואחר כך היה טיול של קמפּ-סלון לחברים. ואחר-כך היתה סדנת שזירת צמידים מגומיות (תמר העבירה את הסדנא לעצמה ולחבריה הדמיוניים לקמפּ). וכשהיא סיימה שלושה צמידים היא ביקשה שאצלם ואשלח לעלמה. הסברתי לה שאין לי איך לשלוח לעלמה תמונות, אז תמר כתבה לה מכתב וציירה את הצמידים שהכינה.

ביום השני בקמפּ סלון היתה קייטנת כדורגל וגם טיול של כל ילדי המחנה (תמר וחבריה הדמיוניים) עם המדריך רם לבריכה. הם חזרו מאוד עייפים, ומרוצים. הדינמיקה בבית השתנתה לגמרי. ילדה אחת, שני הורים. אין שוב ויכוח או ריב, תמרול העקשנית משתפת פעולה עם כל הנעשה בבית מבלי להתווכח או להתעקש. מצד שני היא גם עצובה, עצב אמיתי, כמה פעמים ביום. היא מתגעגעת לעלמה.

לא נותר אלא לספור את הימים, ולקוות שעלמה תחזור בטוב. בתמונות נראה שהיא נהנית בטירוף, עצמאית, משתתפת, שמחה. חבורה של ילדים על אי עם הנוף הכי יפה בעולם, עושים כיף. כמה רע זה כבר יכול להיות?! וגם אצלינו בקמפ סלון עושים חיים. מוזמנים להצטרף במחזור הבא…

מחנה קיץ גלית לוינסקי
התכנית של תמר לקמפ סלון – היא כתבה באחד מימי הגן האחרונים, וציירה אותה ואת דניאל בשקי שינה בסלון
מחנה קיץ גלית לוינסקי
וככה זה נראה במציאות, לפני הלילה שדניאל התארחה
מחנה קיץ גלית לוינסקי
יש אור עד אחרי 9 בערב ביולי, אם אתם תוהים

דברים שעושים בקמפ סלון:

מחנה קיץ גלית לוינסקי
קייטנת כדורגל
מחנה קיץ גלית לוינסקי
מצלמת וידאו באייפד. היא ביקשה שאקים לה רקע ובחרה ברקע ירוק. מקצועית לגמרי!
מחנה קיץ גלית לוינסקי
תופרות יחד
מחנה קיץ גלית לוינסקי
צמידים מגומיות. תמר הכינה ולימדה גם את חבריה הדמיוניים.
מחנה קיץ גלית לוינסקי
זה המכתב שתמר כתבה לעלמה על הכנת הצמידים.

כתבתי את הפוסט הזה לפני חמישה ימים, יום אחרי שעלמה נסעה לקמפ. היום בצהריים היא חזרה. נסענו לאסוף אותה עם כל הילדים האחרים מהמעבורת. כולנו עמדנו נרגשים, מחכים לילדים שלנו שירדו במדרגות ונראה סופסוף מה מצבם באמת. עלמה חזרה צרודה, שמחה, חייכנית, ותמר קפצה עליה וחיבקה וחיבקה וחיבקה, ולא עזבה אותה. עלמה חזרה גדולה באיזה שנתיים שלוש, נשבעת. במהלך הנסיעה באוטו הביתה ירד גשם, ובין סיפור לסיפור היא התעצבה לה. "מה קרה עלמולי?" שאלתי כשהתחילה לדמוע. "אני רוצה לחזור למחנה. היה נורא קצר! הייתי נשארת שם עוד חודש. כל הילדים בקבוצה שלי היו נשארים. את בטוחה שזה היה חמישה ימים?! מרגיש לי כמו יום אחד".

מחנה קיץ גלית לוינסקי
המפגש המרגש בין עלמה לתמר. תמר לא עזבה את עלמה במשך כמה דקות
מחנה קיץ גלית לוינסקי
אני לא באמת אשים פה תמונות מהקמפ הרי, אבל ראינו אותם צועדים בשנה שעברה, אז ככה זה בערך נראה
מחנה קיץ גלית לוינסקי
זה החוף המהמם בגבריולה, אליו יוצאים הקייטנים
מחנה קיץ גלית לוינסקי
גבריולה בשנה שעברה, וחניכי הקמפ חותרים בקנו