16 ביולי 2016 היה לפני שש שנים

הבוקר קפץ לי זיכרון בפייסבוק לפוסט שכתבתי לפני שלוש שנים, כשסגרנו פה שלוש שנים.

"זה היום", אמרתי לעצמי, קצת מופתעת וקצת לא. אני זוכרת היטב את התאריך, את הטיסה, את המעבר. אפילו חשבתי על זה לפני כמה ימים שתכף מגיע התאריך שממנו אני סופרת, ואנחנו פה תכף שש שנים. אבל הבוקר זה לא היה לי בראש. עלמה כבר שבוע וחצי בקמפ, עוד שבוע וחצי טו-גו. תמר מצטרפת אליה מחרתיים. היתה לי הרבה עבודה השבוע והרבה עריכות. אני ורם ופיצה נוסעים לחופשה קצרצרה בעוד יומיים כדי לא להיות לבד בבית הריק כשהבנות יהיו בקמפ וצריך לארוז. הראש שלי היה מלא בדברים אחרים. אבל הנה. הגיע התאריך. והנה, חלפה עוד שנה.

קראתי את הפוסט שכתבתי בפייסבוק, ונכנסתי ללינק לפוסט בבלוג. עברו שלוש שנים ואני מרגישה כמעט אותו הדבר, איך זה יתכן? איך הזמן טס בדברים מסויימים וכמעט עומד במקום במובן הזה? אני עדיין לא מרגישה שייכת לפה, ובו זמנית עדיין לא רוצה לחזור ארצה.

מה כן השתנה? רם הפך לאיש צוות בבית חולים, וקיבל קידום גדול לפני שנה ולפני כמה ימים קידום גדול עוד יותר. סומכים עליו פה, ורוצים אותו פה, ומוכנים להשקיע בו כדי שישאר.

לי יש הרבה עבודה. טפו טפו, אני מלמדת שני חוגים בשבוע, שלושה סמסטרים בשנה. יש לי לקוחות חוזרים, שאני מצלמת את האחות/האח בבת מצווה, יש לי ברית של ילד שני באותה משפחה בסוף החודש (או אחרי שהתינוק יוולד סופסוף). יש לי פניות לצילומים מפה לאוזן (ופייסבוק) בלבד, ומסורות של התנדבות בבית-הספר שאני מצלמת בכל שנה.

הבנות סיימו כיתה ה' וג' לפני כמה ימים. הכי טובות בשכבה שלהן בעברית, ועדיין צריכות לעשות שיעורי בית בעברית בסופשבוע ובחופש, כי ההורים שלהן מכריחים אותן. אוהבות מאוד את הארץ ואת המשפחה אבל מרגישות – בייחוד תמר (8.5) שזה הבית, כאן, בקנדה. זה לא גורע מההתרגשות לנסוע לבקר בארץ או מהציפייה לביקורים הנדירים כאן. רוב המשפחה שלנו בארץ והן מתגעגעות מאוד, ואחרי ביקור בארץ מאוד קשה לחזור לשגרה ולעכל את הוויתור הגדול על הקרבה למשפחה. אבל אחרי כמה ימים השגרה – כמו שגרה, משתלטת חזרה על החיים, והיומיום מנצח.

כל החברים שהיו לי כאן חזרו בשלב זה או אחר ארצה (ומשפחה אחת עזבה לניו-יורק). כולם. הכרנו חברים חדשים, חברים טובים ויקרים לנו מאוד, אבל המצב הזה שמישהו נקרע ממני ומהחיים שלי בבת אחת, ביום בהיר אחד (ביום מעונן סביר להניח כי זו וונקובר) הוא לא משהו שהתרגלתי אליו. אני בטוחה גם שאני מתחברת ומתמסרת לחֲבֵרוּת יותר לאט עם הזמן. כי כל הזמן יושבת שם בקצה החברות הפרידה שמחכה לנו. השאלה – מי יחזור קודם? אנחנו או אתם?

השבוע צילמתי משפחה מקסימה שהגיעה לטיול מישראל. צילמתי להם את החתונה לפני 14 שנים, והשבוע הם הגיעו לוונקובר, וחצי בספונטניות דפי הציעה "אם אנחנו כאן, אולי תעשי לנו צילומי משפחה?" זה היה כיף ממש. כששוחחנו היה לי מעניין לראות קצת את העיר דרך העיניים שלהם. "לא קשה פה עם כל השקט? זה באמת כל-כך רגוע?" שאלו דפי ויונתן. כן, זה באמת כל-כך רגוע. דפי כתבה לי אחר כך שהיא היתה נטרפת מהשעמום והשקט. אז כן, שקט.

מכבדים פה את הפרטיות ואת המרחב האישי. זה מאוד נעים שלא מתערבים לי בעניינים בהערות ברחוב, ומצד שני קשה לי עדיין להתקרב לאנשים לא ישראלים. גם מי שאני מחשיבה כחברה לקח לי הרבה יותר זמן להבין את הגבולות האישיים שלה, מה מתאים לה.

שקט פה ורגוע, אתרי החדשות לא משדרים לי לחץ. אני קוראת גם Ynet בכל יום, אבל מרגישה שיש לי את הפספקטיבה לראות כמה במשך שנים החדשות בארץ הלחיצו אותי. כולנו בארץ חיים בדריכות, הרף מאוד גבוה, החדשות מגבירות את המתח. גיליתי שגם פה קורים דברים אבל משדרים אותם אחרת. ולא, זה לא שאין להם חדשות ולכן כותבים על מזג-האוויר. יש פה בעיות קשות של הומלסים, יש פה מדינה מדרום (ארצות הברית, המדינה שכל-כך נערצת על-ידי ישראל) שיש בה נערים שרוצחים ילדים בבתי-ספר בכל כמה חודשים, גם כאן יש בעיות כלכליות ואקלימיות שמשפיעות על כל התושבים. כאן לא מפרטים בחדשות על איך מישהו נרצח ומראים תמונה מטושטשת קלות שאני אחלום עליה בלילה. כאן מדברים על האקלים כי הוא חשוב לכולנו, כי זה חשוב לפנות זמן לדון בזה ברמה המדינית. וכי יש להם משאבים – זמן וכסף – לעסוק בזה.

וכן, אין פה מלחמות. איזה כיף להם שאין.

רם ואני עברנו השבוע את מבחן האזרחות שלנו בקנדה. למדנו ביחד (בעיקר כי רם, שהוא למוד לימודים כרופא, רצה לוודא שאני – שלא ישבתי ללמוד מטקסט מאז שסיימתי את בצלאל – אתיישב על התחת ואקרא את החומר). גילינו שקנדה, שמכה על חטא יום ביומו על הפשעים שעוללה לעמים הילידים (מי שפעם קראו להם אינדיאנים), התנהגה בגזענות עוד הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה. נגד הסינים (מס לראש), אוקראינים אחרי מלחמת העולם ה-1 (כליאה במחנות), נגד היפנים אחרי מלחמת העולם ה-2 (גירוש), נגד היהודים שברחו מאירופה (בזמן מלחמת העולם השניה). הופתענו לגלות שחוברת לימוד של 60 עמודים שמלמדת על ההיסטוריה של קנדה מאז שגילו אותה האירופאים, מבנה השלטון, הגאוגרפיה והתרבות, בתוך החוברת הזו שמכילה יותר מדי שמות ותאריכים לשנן, כתוב גם כל המידע הזה – על פשעי הגזענות לעמים אחרים. זו מדינת הגירה, כמו שהיא גאה להיות אחת מחבר העמים הבריטי היא גאה להיות רבת לאומים ועמים. וגם מודה בפשעים שלה בריש גלי. בחוברת הלימוד הרשמית לאזרחות, כדי שכולם ידעו לא לחזור על הטעויות.

יהיה מוזר לקבל עוד אזרחות מלבד האזרחות הישראלית שלי. אזרחות שלא נולדתי אליה אלא בחרתי בה באופן אקטיבי.

אחרי שש שנים, מתברר שאפילו זה – עוד לא זמן לסיכומים. אני לא מתחייבת להיות תושבת, גם אחרי שנקבל (בתום תהליך הבירוקרטיה המייגע) את האזרחות. אני לא מוותרת על הזכות להיות אזרחית ישראל.

כמו בפוסט מלפני שלוש שנים אסיים בתמונות מקנדה דיי שלנו לאורך (חלק) מהשנים:

Canada Day Galit Lewinski
קנדה-דיי הראשון שלנו כאן, ברוקיז הקנדיים, יולי 2017
Canada Day Galit Lewinski
קנדה דיי בטופינו. יולי 2018
goodbye 2020 Galit Lewinski
קנדה דיי 1 ביולי 2020. אני ותמר היינו אמורות להיות בטיסה לישראל. במקום זה עשינו מטוס ב"כאילו"
גלית לוינסקי
צילום: אלי עצבה. קנדה דיי בוונקובר עם חברים טובים, 2022
פוסטים קודמים בנושא הרהורי ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שלוש שנים). למה תמיד הפרידות קשות? (ארבע שנים ובדידות) והפוסט שכתבתי לפני שנה – על חמש שנים.

שלג על עירי

בחופשת החורף הזו קיבלנו מתנה גדולה. ביקור משפחתי של שבועיים: סבתא דליה (אמא של רם), מעיין (אחות של רם) ונגה, אסף ואיה (האחיינים שלי, בני-הדודים של הבננות, הילדים של מעיין ויאיר) הגיעו לבקר אותנו. מישראל הגשומה ומוכת הקורונה הישר לוונקובר הגשומה ומוכת הקורונה, רק אחרת.

קיבלנו מתנה ענקית של ביקור חם ואוהב וצפוף (אבל צפיפות טובה, מזל שעברנו לא מזמן לבית הרבה יותר גדול ויש לנו מקום לארח בכיף), אוכל טוב, חברה משובחת, חברים אהובים לחיבוקים ומשחקים, ומנוחה לגעגועים העזים לפחות לשבועיים (הבעיה שאחרי ביקור תמיד מתגעגעים הרבה יותר… זה המצב שלנו כרגע).

אז הצלחנו לא להדבק בקוביד

לעשות מסיבת תחילת השנה האזרחית ולקפוץ משמחה ב12 בלילה

ללכת למוזיאון, להחליק על הקרח, לנסוע לדאונטאון, ללכת לראות אורות קריסמס בואן-דוזן ועל הר גראוס

ולחגוג לתמר יומולדת 8 בהיקף משפחתי (הרבה יותר רחב מהרגיל שלנו)

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
יומולדת 8 לתמר בחברת נציגות נאותה משני הצדדים
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
יומולדת 8 עם הבת דודה האהובה ביותר ועוגת גלידה – כיאה לילידת דצמבר
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
טוב שיש לנו הרבה מקום בבית כי הכי כיף ככה
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
מזל שתמר שמרה את המיטת קומותיים (:
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
הרבה זמן קריאה ומשחקים בבית
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
אין כמו פיתה מהארץ
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
זמן טוב לטאקי
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
Happy New Year

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי שלג על עירי צילום גלית לוינסקישלג על עירי צילום גלית לוינסקי

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
אין, אין על הילדים האלה!

ולשמחת כולנו ירד מלאאאאא שלג. קיווינו שהמשפחה תקבל את חוויית השלג המלאה, וכן כך היה. אומרים שירד הכי הרבה שלג בלילה אחד בוונקובר כמו שלא ירד מאז 1996. או 1966. לא בקיאה בפרטים, אבל מבחינתי זה היה הכי הרבה שלג שירד בלילה אחד מאז שהגענו הנה, ואז באמת היה השלג הכי קשה שוונקובר חוותה (מאז 1966? בואו לא ניתפס לפרטים), ובעיקר היה זה החורף שהשאיר אותי בטראומה מנהיגה בשלג ובקרח מאז ולעולם לדעתי. אבל שוין, הפעם היינו בחופש! לא חייבים לנהוג!

ושלג, אין מה לומר, זה אחד הדברים הכי יפים שהטבע נתן לאדם. יפה לראות אותו יורד – נופל בחתיכות עבות ואיטיות מהשמיים, מרחף לו ונושר. מקסים לראות שלג בחוץ – ערמות רכות של לבן שמכסות את כל העולם בשמיכה לבנה. כיף לשחק בו – לבנות אנשי שלג או לקפוץ עליו, להעיף שלג באוויר או לגלוש בו (כיף למי שלא אכפת לו מאיברי גוף קפואים ומכחילים. אני מוציאה יד מהכפפה רק בשביל לצלם. גם ככה בטמפרטורות סבירות האצבעות שלי סגולות, אז עד כאן. אבל שאר הציבור נהנה).

ומבחינתינו זו היתה מתנה כפולה. כי בנוסף לחוויה של לגור ביחד ולשחק ביחד מהבוקר עד הערב, לקרוא ספרים ביחד, לשיר, ליצור, להמציא, לבשל, לאפות, לבלות 24 שעות ביממה ביחד ולתת אחד לשני תשומת לב כמו שאפשר לקבל רק ממשפחה –

קיבלנו את המתנה של לראות את הכל בעיניים חדשות – של תיירים. כולנו עדיין מתפעלים מהיופי של העיר הזו והטבע שמקיף אותה. כולנו מתלהבים מהשלג הראשון ובטח כשיורדת כזו כמות נכבדת של שלג. אבל בזכותכם – דליה, מעיין, נגה, אסף ואיה – נסענו לראות גם את השלג בסכר קליבלנד, את פארק קווין אליזבת' המושלג, יצאנו לגלוש על מזחלות בקנזינגטון פארק עם הנוף המדהים, נסענו לטראוט לייק לבדוק מה עושים הברווזים כשהאגם קפוא (התשובה – נוחתים על הקרח ומחכים שיפשיר כך נראה) ולחוף הים של ג'ריקו ביץ' לראות איך נראה חול-ים מכוסה בשלג. וזה היה פשוט מדהים. כיף לראות את כל המקומות היפים האלה בעיניים סקרניות, כאילו להתבונן בפעם הראשונה.

צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
כשהשלג מתחיל לרדת בחלוני
צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
הרחוב החדש שלנו בשלג
צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
ימים של קריסמס
צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
ש ל ג ! נגה והשלג
צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
איש שלג ראשון לעונה. נגה ועלמה בונות את הבסיס
צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
איש שלג ראשון לעונה. תמר ואסף ממשיכים בבטן

שלג בקווין אליזבת' פארק:

צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר
נוף מהאגדות, חמש דקות מהבית

צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר שלג גלית לוינסקי

שלג בוונקובר גלית לוינסקי
תמר ואסף גולשים על השלג (פעם ראשונה מני רבות)
שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי
עלמה ואסף
שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי
עלמה ואסף הגולשים הצעירים
שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי
הנוף של וונקובר מקווין אליזבת' פארק.

התמונה הנ"ל היא חלק ממסורת של צילום הנקודה הזו בקווין אליזבת' פארק בעונות השנה המשתנות. הוספתי אותה גם שם. (אפשר לראות פה בלינק)

שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי

ספניש בנקס – ככה נראה חול ים מכוסה בשלג
שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי שלג בוונקובר צילום גלית לוינסקי

שלג צילום גלית לוינסקי
גם דמבו ובנסון הגיעו איתנו לחוף

תצפית על גשר האריות ונורת' ונקובר
שלג על עירי צילום גלית לוינסקישלג על עירי צילום גלית לוינסקי

טראוט לייק או: "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?"

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
נגה ורם צפים על האגם
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
מחליקים על השלולית

קנזינגטון פארק: הפארק עם הנוף הכי יפה והכי קר בוונקובר

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
ו… שוב פעם מזחלות שלג
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
כווולם עם המזחלות שלהם
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
Go Alma!
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
עלמה נגה ואסף גולשים

ואז קמנו לבוקר כזה, אחרי שהצטברה כמות של 20 ס"מ שלג בלילה אחד:

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
החצר של הבית שלנו
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
כשיורד כל-כך הרבה שלג ולא מפנים את הכבישים אפשר לעשות מזחלות ברחוב
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
שיירה של זוחלים
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
מנוחה על שמיכה של שלג

קליבלנד דאם- סכר קליבלנד

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
סכר קליבלנד
סכר קליבלנד צילום גלית לוינסקי
כדי לסבר את העין, סכר קליבלנד ביום קיץ
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
חייבים לצלם!
סכר קליבלנד צילום גלית לוינסקי
טוב אם כבר מצאתי תמונות מיום קיץ בסכר קליבלנד. אוגוסט 2016
שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
טעימות

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי

שלג על עירי צילום גלית לוינסקי
תשלמו לי אני לא נשכבת על השלג מבחירה

הם נסעו לפני שבוע ויומיים בחזרה. מאז האריכו פה את חופשת החורף לילדי וונקובר בגלל הקוביד, ורק היום, אחרי שלושה שבועות, הבננות חזרו ללימודים. אנחנו מתגעגעים מאוד מאוד מאוד. ואיך לומר, לא יצאנו לשלג מאז. אולי הבנות, כשבאו חברים. אני מסתכלת על השלג מבפנים ומחכה לשמש שתציץ ותמלא לי שוב את הלב.

החיים מביקור לביקור. ביקור שלנו בארץ. ביקור שלכם פה.

פוסטים קודמים של ישראלית בשלג: השלג הראשון שלנו כאן שהיה היפה מכל, עשרה דברים שאפשר לעשות בשלג, ארבע עונות בגינהה-21 בדצמבר – היום הראשון של החורף, השלג האחרון לעונה, ואחד האהובים עלי ביותר – אני, שתי ילדות, ו-Snow Day אחד.

עוד סתיו

סוף אוקטובר. הסתיו בשיאו. העלים הופכים צהובים, כתומים, אדומים, חומים. הגשם יורד כמעט בלי הפסקה, ורוחות אוקטובר נושבות. בלילה אני מתעוררת מהגשם, לפעמים מהרוח הנושבת בחוזקה, ולפעמים סתם מתעוררת ולא יודעת למה.

זה הסתיו השישי שלי בוונקובר. לפני שהגעתי הנה לא ראיתי סתיו. אני זוכרת שבגן בארץ עלמה למדה למנות את סמני הסתיו על אצבעות ידיה הקטנות – אפודה, ענן, חילזון, נחליאלי, חצב.

כאן הכרתי סימני סתיו חדשים. הדלעות שנמכרות מחוץ לסופר. מתחיל להיות קר ואנחנו מפעילים את החימום בבית. הימים המעוננים תמיד. גשם, שמתחיל אי שם בספטמבר ומרגיש כאילו הוא ממשיך ברצף עד מאי. אני מרגישה צורך להכין את המרק הראשון לעונה. בסופר יש שורות של קופסאות ממתקים, כולם קונים ומצטיידים לקראת האלווין. למה נתחפש השנה? אני מעלה מהגראז' את קופסת התחפושות הענקית ואנחנו מפשפשות בה וממציאות תחפושות. הבנות תולות את כל הקישוטים ששמרנו מהשנים הקודמות לקראת האלווין. עם מי נלך לעשות טריק-אור-טריט? מתי נספיק לגלף דלעות השנה?

בסוף כל אוגוסט, כשאני רואה את העלים הנושרים הראשונים על המדרכה אני חושבת בליבי – תכף יבוא הסתיו. אוי לא, כבר נגמר הקיץ? כי הקיץ פה חטוף וקצר, והסתיו יפה כל-כך ולא נורא קר, סתיו נהדר מקושט בצבעי שלכת מרהיבים. אבל הסתיו מבשר את בוא החורף. החורף הוא קר וחשוך. שעות מעטות של אור, ושעות רבות וארוכות של חושך. אני לא אוהבת את החורף. אני מפחדת לנהוג בשלג (ולכן לא ממש נהנית ממנו), שונאת שקר לי, ומתעצבת מהחושך.

העונות מתחלפות, השנים חולפות ואנחנו עדיין כאן.
לתמיד? לעכשיו? איפה יהיה לנו יותר טוב? כל בחירה היא ויתור. למה אי אפשר להציץ רגע לסוף הסיפור ולדעת מה היא הבחירה הנכונה?

וידאו מהמם של השלכת פה בשכונה בוונקובר (לא אני צילמתי אלא משפחה אהובה עלי מאוד שלא מעוניינת בקרדיט. האם יש אנשים בעולם שלא אוהבים להיות מפורסמים ברשת? הכצעקתה?!)

עונות השנה בפארק קווין אליזבת, מנקודת התצפית אל הדאון טאון וההרים בצפון:

עונות השנה גלית לוינסקי
קיץ 2016
עונות השנה גלית לוינסקי
סתיו 2017
עונות השנה גלית לוינסקי
חורף 2020
קווין אליזבת בחורף צילום גלית לוינסקי
חורף 2021
עונות השנה גלית לוינסקי
סוף החורף, מרץ 2019
עונות השנה גלית לוינסקי
חורף 2020
עונות השנה גלית לוינסקי
סוף הקיץ, 2018
עונות השנה גלית לוינסקי
סתיו 2019
עונות השנה גלית לוינסקי
סוף הקיץ, 2021
עונות השנה גלית לוינסקי
סתיו 2017
עונות השנה גלית לוינסקי
חורף 2013

פוסטים קודמים על הסתיו היפהפה בוונקובר:

כאן הבנות מצטלמות בסתיו בשנה שעברה, וכאן לפני שנתיים. וכאן על צבעי העלים בסתיו, וזה ב2018,  זה הסתיו בשנה הראשונה שלנו פה (וואו, כמה קטנות הן היו), עונות השנה בגינה שלנו, ועונות השנה על הנדנדה שממול הבית. כאן על עונות השנה בחלון בסלון, כאן כתבתי על ההאלווין הראשון שלנו.

 

מתרגשת כמו באחד בספטמבר

עלמה לא נרדמה אתמול בלילה. היא אמרה שהיא מרגישה את כל ההתרגשות, השמחה, הדאגה, העומס הרגשי של החודשיים האחרונים עם הביקור בישראל והמעבר דירה פה – "בבטן" היא אמרה והראתה לי איפה בדיוק.

תמר הכינה לעצמה את הילקוט החדש, עם תיק האוכל החדש ליד דלת הכניסה, ובין שני החדרים על הרצפה, הבנות הכינו את המדים, התחתונים, הגרביים ואפילו את הגומיות לשיער. שהכל יהיה מוכן לקראת היום הראשון ללימודים.

זה היה חופש ארוך, הכי ארוך שאני זוכרת. תמיד הוא ארוך כי הן יוצאות לחופש בשבוע האחרון של יוני, וחוזרות ביום שני שאחרי לייבור-דיי (שיוצא תמיד בסופ"ש הראשון של ספטמבר) אבל הפעם בגלל ראש השנה בית הספר היהודי נהנה מעוד שלושה ימי חופש, והילדים חזרו ללימודים ב-13 לספטמבר. 82 יום בסך הכל.

החופש הזה קצת הזכיר לי את החופש הגדול הראשון שלנו כאן, שלי ושל הבננות, ביולי 2016, כשהגענו עם שמונה מזוודות ועגלה, ורם חיכה לנו בבית מוכן אבל חצי ריק. אחרי שבילינו את חצי יולי בארץ עדיין נשארו שבעה שבועות לחופש בבית חדש, עיר חדשה, מדינה חדשה. אני זוכרת כמה התרגשנו לקראת תחילת הלימודים בבית ספר החדש ובשפה חדשה. אני זוכרת גם שבילינו המון המון זמן ביחד שלושתינו. זו היתה לי הפעם הראשונה שאין לבנות גן או קייטנה או משהו למשך כל-כך הרבה זמן ברצף.

אז להבדיל, את החופש הזה העברנו באינטנסיביות מוגזמת: חמישה שבועות ביקור בארץ, בחזרה לתשעה ימי אריזה בג'ט-לג, מעבר דירה, פריקה מהירה של שישים ומשהו הארגזים (כי באו לאסוף אותם אחרי שבוע), ואז נותרו לנו עדיין כמעט ארבעה שבועות. אבל כבוגרות קורונה וסגר לא לקחנו את זה יותר מדי קשה. עלמה הלכה לקייטנת תפירה קצרה, יצאנו להכיר את השכונה, ניסינו לפגוש כמה שיותר חברים כל עוד מותר, סידרנו את הבית והחדרים וכמהנו לקצת שגרה.

איזה מזל שהבנות לא עברו בית ספר. הן ספרו את הימים בגעגועים עזים, מחכות לרגע שיחזרו לכיתות, למורים, לשגרה. קיבלנו את החלוקה לכיתות החדשות בסוף שבוע שעבר ולשתי הבננות יש לפחות חברה טובה אחת איתה בכיתה. השנה נפתחת עם מעט מאוד איסורים ביחס לשנה שעברה. כל דבר שמותר שוב לעשות מתקבל בשמחה גדולה, שום דבר כבר לא מובן מאליו. מותר לאכול בקפיטריה. מותר להפגיש ילדים משכבות שונות. מותר לקיים טקסים. צריך לעטות מסכות – לא נורא. את השבועות שהרשו ללכת בלי מסכות במקומות סגורים פה בקנדה גם ככה פספסנו, היינו בישראל או בבידוד או במעבר. לא הספקנו להתרגל וכבר חזרו להנחיה של עטיית מסכות.

עלמה מתחילה היום כיתה ה'. תמר מתחילה היום כיתה ג'. שנת הלימודים השישית שלהן במערכת החינוך היהודית הקנדית. שיהיה לכולנו בהצלחה, ובהנאה, שילמדו, וישמחו, וימצאו מקום לביטוי עצמי, ויהיו גאות בעצמן.

ויש מסורות שנשארות איתנו, גם בבית החדש:

חזרה ללימודים גלית לוינסקי
שתי ילדות גדולות הולכות לבית הספר

חזרה ללימודים גלית לוינסקי

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: שתהיה יפה ושונה השנה 2021 לימודים בשנת קורונה בשנה שעברה, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

חמש שנים and counting

יצא שאת תאריך החמש שנים שלנו בוונקובר ציינתי (בראש שלי) בעיצומו של ביקור בן חמישה שבועות בארץ, בדיוק חודש לפני מעבר דירה. מעבר דירה בתוך ונקובר הכוונה.

לא, ממש לא האמנתי כשרגלי דרכה בבית הכחול שלנו לפני חמש שנים שהשנים יחלפו ככה מהר, ובמקום לארוז מזוודות ולחזור ארצה נארוז ארגזים ונעבור בית.

חמישה השבועות של החופשה שלנו בארץ עברו בנעימים (אם מתעלמים מהחום הכבד של יולי אוגוסט ומהלחות של איזור המרכז), באינטנסיביות שביקור משפחתי אחרי שנתיים ומשהו של ביטולי טיסות יכול לייצר, ובהרבה פיצויים על חיבוקים וירטואליים וגעגועים קשים.

התכוננו לחופשה הזו בעיקר בהכנה נפשית לחום (וקצת רכישת כפכפים ומכנסיים קצרים), לבידודים (בסוף רק הבנות התבודדו עשרה ימים) ולשעמום (איכשהו חשבתי שישעמם לי. ברקמה שלי לא נגעתי בכלל, והמחשב לא נפתח לצפייה בנטפליקס אפילו פעם אחת!)

מה שמפתיע זה שלא התגעגעתי לוונקובר. לקראת סוף הביקור התעייפתי מאוד מהאינטנסיביות, מלפגוש כל יום אנשים ומלא לישון ולאכול בבית שלי. אבל לא התגעגעתי. מאוד מוזר. כל הזמן הרגשתי שאני לא מספיקה- לבלות זמן איכות עם ההורים שלי, להפגש עם חברות שלי, להיות ביחד. פשוט התעייפתי. אבל אם היו לי כמה ימי מנוחה הייתי בכיף ממשיכה עוד שבועיים. אולי בגלל המעבר הצפוי לא התחשק לי לחזור. אולי בגלל חוסר היכולת להפסיק להתבונן מהצד, ותוך כדי להרגיש שאני מתבוננת על עצמי.

ועכשיו, שלושה ימים אחרי שחזרנו, בעיצומו של ג׳ט לג שהפרש של עשר שעות יכול לייצר – אנחנו אורזים את הבית שלנו, עוד שבוע עוברים.

למה עוברים? כי גדלנו בחמש שנים והבית לא גדל. כי עלמה רוצה חדר משלה, כי כנראה הגיע הזמן שיהיה לנו שולחן אוכל ראוי לאירוח. ובעיקר כי לא הצלחנו להחליט איפה נבלה את שארית חיינו (בואו נתחיל עם באיזו יבשת) אז בנתיים נשכור משהו יותר מרווח.

הבית החדש שלנו לא כחול ואין לו גינה פורחת וגם לא עץ מתאים לתליית נדנדה והוא לא במרחק הליכה מהאיזור הכי מגניב של רחוב מיין.

אבל בבית החדש יש חדר לעלמה, יש מרפסת אחורית עם דשא קטן, ויש מקום לשולחן אוכל גדול. ויש מזגן! מצרך חשוב מאוד בגלי החום שפקדו את איזורינו לאחרונה.

גם בו יש חדר אורחים.

כדי שתבואו.

חופשה בישראל גלית לוינסקי
אין כמו הים בארץ. צילם: רם משאל
חופשה בישראל גלית לוינסקי
החופש עם הסנדלים והתלתלים
חופשה בישראל גלית לוינסקי
בכנרת
חופשה בישראל גלית לוינסקי
תיירים אמיתיים
אורזים בית גלית לוינסקי
פרידה מהבית הכחול כשהפריחה בשיאה, כמו שהיתה כשהגענו הנה לפני חמש שנים
אורזים בית גלית לוינסקי
ג'ט לג
אורזים בית גלית לוינסקי
פרידה ממיטת קומותיים
אורזים בית גלית לוינסקי
אורזים במרץ
אורזים גלית לוינסקי
מחר עוברים
פוסטים קודמים בנושא ותק ברילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו), רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן), חצי חיים (על נקודת החצי של תמר, שנתיים וחצי בארץ ושנתיים וחצי פה), שלוש שנים and counting (לפני שנתיים). למה תמיד הפרידות קשות? (ארבע שנים ובדידות)
פוסטים קודמים על ביקורים בישראל: פסח 2017, מחשבות לקראת הביקור בפסח 2018, פסח 2018פברואר 2019, פסח 2019, ספטמבר 2020 ביקור באמצע מגפה.

בד או מסטיק?

בסוף השבוע האחרון נחגג פה יום המשפחה, מה שהופך אצלינו בבית-הספר למעין "חופשת אמצע הסמסטר" של חמישה ימים. (בתי הספר של הפרובינציה לוקחים תמיד יום השתלמות אחד לפני, בית הספר שלנו יום השתלמות אחד אחרי, וסופשבוע ארוך. סה"כ חמישה ימים, שישי-שלישי). במקביל ירד השלג הראשון של העונה, היה סופשבוע קר וביתי, וניצלנו אותו לפעילות משפחתית נהדרת שתכננו כבר כמה ימים לפני.

בהשראת מחברת הראיונות של נעמה מגשימת מתנות (שקראתי עליה לפני שנה וסימנתי לי בראש שאנחנו חייבים לעשות כזו מחברת בחופשה המשפחתית הבאה עם הסבים, שלא קרתה בנתיים בגלל הקורונה) ופוסט מרגש במיוחד של מיכל מיאסניק שקראתי לאחרונה (על ראיונות ומשחקים משותפים בזום לנכדי רילוקיישן עם הסבים שבארץ) בנינו ראיונות משלנו לסבאסבתא של הבננות.

הרי אין מה לחכות, אנחנו כאן והם שם כבר יותר משנה, ובנתיים הגעגועים גוברים והפגישה הפיזית רק נדחית ונדחית. הזמנו את ארבעת הסבים/סבתות לארבעה מפגשי זום, כל אחד בנפרד, לפי לוח זמנים שהבנות בנו. לפני כל מפגש עלמה ותמר ישבו וכתבו שאלות שעניינו אותן. השאלות נעו על ציר רחב משאלות על העבר – הילדות של הסבים, לימודים בבית הספר היסודי, מתי הכירו את בן/בת הזוג, עד שאלות על ההווה – היומיום בתקופת הקורונה, וגם כל מני העדפות ותחביבים.

הרעיון היה לשאול אותם על עצמם, מתוך המחשבה שאמנם אנחנו מדברים הרבה בטלפון, אבל בדרך כלל הסבים שואלים את הבנות עליהן, והן מספרות על העיסוקים שלהן ומראות דברים שהן בוחרות ולא ההפך. הפעם לתת במה לכל סבא/סבתא בעצמם ולשמוע מהם על עצמם. במה הם עסוקים? מה מעניין אותם? מה הם אוהבים? מה הם אהבו לעשות / לשחק / ללמוד?

עלמה (בת 9.5) הכינה לכל אחד מהארבעה שאלות אישיות, המתאימות לבנאדם הספציפי. בעקבות כל ראיון שעבר השאלות השתנו קצת, לפעמים היא בחרה לשאול את אותה שאלה כמה אנשים. שאלות לדוגמא של עלמה: מי היתה החברה הכי טובה שלך כשהיית ילדה? האם אהבת ממתקים כשהיית ילדה? מה רצית להיות כשהיית קטנה? האם אהבת ללמוד בבית הספר? באיזה גיל עברת דירה? מה אתה לוקח איתך לעבודה? יש יום בשבוע שאתה אוהב? האם היית באיזושהי מלחמה? באיזה גיל טסת במטוס בפעם הראשונה? איך הרגיש לטפל בי? באיזה מקומות מגניבים היית בחיים שלך? יש לך משהו ברפואה ללמד אותי? איזה תפקיד אהבת לשחק במשחק כדורגל?

מעניין לראות רק מהשאלות שהיא כתבה מה שמעסיק את עלמה בעצמה. גם רם ואני נכחנו בראיונות, וגם האחות של המראיינת וכך גם אנחנו זכינו לשמוע סיפורים, וללמוד דברים חדשים שלא ידענו על ההורים שלנו. הבנות נדהמו לשמוע שסבא רוני טס לחו"ל לראשונה כשהוא היה בן שלושים ומשהו, נגעלו לשמוע שסבתא אסתר שתתה ביצים חיות אם הן נשברו כשהובילה את הביצים של התרנגולות מהמשק לצרכנייה, התעניינו לשמוע שסבתא דליה חזרה להיות חברה של החברה הכי טובה שלה מהתיכון, אחרי ארבעים שנה, ולמדו שסבא אורי מאוד מתגעגע ללמד סטודנטים.

תמר (בת 7) בנתה בהתחלה לארבעתם את אותו ראיון, אבל לקראת הראיון של סבא אורי היא החליטה לשנות אותו קצת. שאלות שחזרו אצל תמר היו: איך הרגישה תקופת נער (=תקופת הנעורים)? איך הרגיש לטפל בתינוקות?  מה המאכל האהוב עליך? מה המספר האהוב עליך? מה האות האהובה? והשלב המבדח במיוחד – שלב השאלה הקצרה, שאחרי כמה שאלות כולם נכנסו אליו וענו: – קר/חם? – פה/אף? – מיץ/שוקו? – כחול/לבן? – בית/חווה? – פס/משובץ? – בד/מסטיק? ("מה? מה או מסטיק? לא שמעתי") – משולש/ריבוע?

כל בוקר התכנסנו לשיחת זום (על המחשב, כיאה למעמד. הטלפון פחות מחייב), עלמה הזמינה את הסבא/סבתא המיועד להכנס לשיחה, והבננות התיישבו עם מחברת לשאול שאלות ולהקשיב לתשובות. יצא לנו טוב שהיה חופש של חמישה ימים. השיחה ארכה בדרך כלל כשעה (ב10 בבוקר שלנו, 8 בערב בארץ), עם הרבה סיפורים שעלו תוך כדי ושאלות שנשאלו בספונטניות. היה גם שלב של שאלות מהקהל (אני ורם). סבא אורי היה המרואיין הרביעי, והראיון שלו עורר הרבה התרגשות וציפייה. סבא אורי ידוע כ"לא מספר סיפורים" באופן ספונטני, ובכלל לא אוהב לדבר בטלפון, כך שהבנות מתגעגעות ממש לדבר איתו. סיפרתי להן שאני גיליתי בבגרותי שלמרות שהוא לא מנדב סיפורים בעצמו, אם שואלים אותו שאלה ספציפית הוא יענה עליה בשמחה, ויספר אפילו סיפורי ילדות. ואכן כל הראיונות היו טובים ומעניינים, לסבים ולנכדות היתה הסבלנות לספר ולהקשיב וכולנו נהננו והחכמנו.

אין כמו תשומת לב אישית. גם לנכדות, גם לסבים וסבתות. הרי אם מישהי כזו חמודה ואהובה היתה בונה ראיון במיוחד בשבילי גם אני הייתי נהנית ומשתפת פעולה.

זה היה רעיון נהדר! סבא רוני הציע שנערוך ראיונות רבעוניים. אפשר לסכם במילה אחת: הצלחה!
ואפשר לסכם בכמה תמונות:

ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי

ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי ראיונות גלית לוינסקי

פוסט על מחברת הראיונות של נעמה אורבך, היא נעמה מגשימת מתנות, אפשר לקרוא כאן.
פוסט על פרוייקט חיבור בין דורי של ילדים/ות ומבוגרים משמעותיים בחייהם של מיכל מיאסניק, אפשר לקרוא כאן.

מה לקחתי איתי משנת 2020

ישבתי וקראתי את הפוסט שכתבתי לפני שנה על מה אני עשיתי ב-2019. קראתי וגיחכתי. כמה הייתי גאה אז בעצמי על שהצלחתי לצאת מגבולות עצמי ולהצמיח ענפים ועלווה חדשה על העץ שנעקר מאדמתו (זוהי מטאפורה קצת עילגת לעצמי). אבל באמת – כמה הספקתי!

וכמו כולנו, תכננתי להמשיך ולצמוח.

תיכננתי להמשיך לטוס לפחות פעמיים בשנה ארצה (עדיף שלוש). הטיסה המשפחתית בפסח בוטלה וגם הטיסה שלי עם תמר בקיץ. בסוף טסתי לשלושה ימים בתחילת הסגר השני ואפילו לא חיבקתי את ההורים שלי.

תיכננתי להמשיך ללמד צילום ילדים חמודים מבית הספר היהודי. השיעורים האחרונים של מרץ בוטלו, והחוגים לא נפתחו מחדש עם חידוש הלימודים החלקי ביוני. בספטמבר לא פתחתי את החוג מחדש כי ידעתי שאני רוצה מתישהו לטוס ארצה לראות את ההורים שלי ולא יכולתי להתחייב מתי. בטח לא יכולתי להעלם לשבועיים בידוד. בשעה טובה אני פותחת את החוג מחדש עכשיו, אחרי חופשת החורף!

תיכננתי להמשיך לעבוד. השווצתי פה ש"2020 היא השנה הראשונה שלי שסגורים בה אירועים ששה חודשים קדימה". הכל בוטל. הכל. השמחות בוטלו או שהפכו להיות בזום ואני תיעדתי מקסימום את המשפחות ושמונת האורחים שלהם. אירועי סיום השנה במרכז הקהילתי בוטלו. ההתכנסויות והכנסים שצילמתי קבוע בארבע השנים שלי כאן – בוטלו. בכל זאת נכנסו מדי פעם עבודות חדשות ואני שמחה בכל עבודה. שמחה שעדיין זוכרים שאני קיימת ושיש לי הזדמנות לצלם. לא יכולה להתלונן. לעומת אחיותי ואחי הצלמות והצלמים בארץ – לפחות קיבלתי מענקים ראויים מהמדינה. אבל בהחלט ישבתי חודשים וצברתי אבק על המצלמות ומועקה על הלב. קשה לא לעבוד.

תכננתי להמשיך לטייל. היה לנו טיול מתוכנן ומוזמן לקיץ בקרוואן בפארקים הגדולים של ארצות הברית – לגראנד קניון ולברייס ולזיון. היה מאוד קשה להשלים עם העובדה שהכל בוטל ולא נוכל לנסוע לשם. בהחלטה כמעט רגעית ומאוד נבונה רם הציע שלא נוותר לחלוטין על חלום החזרה לקרוואן אלא ניסע בתוך בריטיש-קולומביה (ביקשו להשאר כל אחד בפרובינציה שלו), הלא בריטיש-קולומביה ידועה ביופיה. ואכן זה היה טיול מושלם.

סיפרתי על כל המקומות שביקרנו בהם בשנת 2019. עכשיו אנחנו בתום שבועיים של חופשת חורף בבית. פעם ראשונה שאנחנו נשארים בבית בחופשת החורף ולא נוסעים לסיאטל או דיסנילנד וקליפורניה, או לפחות ל Great Wolf Lodge לגלוש במגלשות מים. בוני הנרי – הרופאה הראשית של בריטיש קולומביה ביקשה לפני חודש וחצי שנישאר בבית. אז אנחנו נשארים. גם ככה אי אפשר לחצות את הגבול וקר מדי לטייל. אבל – שוב אני לא יכולה להתלונן. עשינו לנו חופשת-בית כייפית עם הבננות. אנחנו משחקים ומציירים (עם שרון רם לאור כמובן) ועושים מסיבות פיג'מות ואופים ובונים במרציפן. ולא נורא, כי –

לא תכננתי להתחיל לעשות סקי. אבל אני עושה! זה משהו שלא יכולתי לדעת בתחילת 2020, שבשנה הזו אלמד משהו חדש, שאני מאוד מפחדת ממנו ונמנעת ממנו כבר ארבע שנים (זה ה-מקום לעשות סקי, היתה פה אולימפיאדת חורף!). למד, חברתי היקרה באה לבקר אותי מניו-יורק בתחילת השנה ואיכשהו, לא ברור איך ולמה (דברים שעושים רק עם חברה של שלושים שנה כנראה) הלכתי איתה לשיעור סקי ראשון. מאז אמנם הכל נסגר ובוטל וכו', אבל עם תחילת העונה פה חזרתי להר, ואפילו עשיתי מסלול ירוק! עכשיו אנחנו יכולים ללכת לסקי ארבעתינו. מי היה מאמין?! בטח לא אני.

לא תכננתי לבלות ימים שלמים וחודשים ארוכים עם הבנות שלי, בבית וגם בחוץ. אף אחד מאיתנו הרי לא תכנן. ולא "גיליתי את הבנות שלי" כמו שאמרו הרבה הורים בסגר הראשון בארץ כי אנחנו מכירות כבר ממזמן. אבל גיליתי ששיעמום זה לא נורא, ולא כל הזמן צריך לעשות פרוייקטים גדולים. הבנות גילו בעצמן את השקט, והקריאה, וגילו מחדש כמה כיף לשחק אחת עם השניה לפעמים אפילו ימים שלמים. גם כשהתחילה שנת הלימודים (אצלינו היא התחילה בספטמבר והלימודים לא הפסיקו גם בגל השני למזלינו הגדול) וחזרו החוגים בחרנו ממש מעט חוגים – חוג אחד לכל אחת, כדי שיהיה להן זמן רגוע בבית אחרי בית-הספר. אנחנו באמת המון זמן ביחד ועושות גם פרוייקטים גדולים וקטנים, וגם לא עושות כלום או שכל אחת עסוקה בשלה. וכיף לנו יחד. וגם זה הרי לא ימשך לאורך זמן, עלמה כבר בת 9, כמה זמן עוד תהיה לה סבלנות להיות עם ההורים שלה?!

היה ברור לי שאמשיך לכדר בחימר, כמו שעשיתי בעשר שנים האחרונות. אבל הסטודיו נסגר במרץ ועדיין לא נפתח מחדש. במקום זה חזרתי לצייר. בכלל לא זכרתי כמה שאני נהנית מזה עד שהכרתי את שרון רם לאור והגחליליות שלה.

אז כן, רוב מה שתכננתי לא קרה, והיתה זו "שנת הקורונה", עם כל הרע והנורא שהיא הביאה איתה ועם כל הזמן שלנו ביחד שהוא בכל זאת רובו רק טוב וטוב.

והמשכתי עם הבלוג, הבלוג חוגג היום 6 שנים! וזה הפוסט ה-305 במספר.

יאללה שנת 2021, בואי נתחיל כבר. ההורים שלי מחוסנים, וכמעט כל מי שאני מכירה בני ה-60 פלוס בארץ  מחוסן וזה בעיקר מה שחשוב לי. אני מקווה שנוכל לטוס ולבוא לבקר בארץ. אני מקווה שיתחילו לחסן פה בזריזות קצת יותר גדולה מהאיטיות הקנדית הרגילה (שזה הצד השני של ניהול המגיפה באחריות ובמקצועיות) והדברים יתחילו לחזור לנורמאליות. השנה הזאת לימדה אותי מה שהיידישאים ידעו כבר מזמן, ש"האדם מתכנן והאלוהים צוחק". לא רוצה לתכנן, רוצה לקוות. שיהיה טוב ושקט ובטוח. ושאוכל לחבק את ההורים שלי, בקרוב מאוד.

אמן.

תמונות להמחשת הדברים שנכתבו לעיל:

goodbye 2020 Galit Lewinski
קנדה דיי 1 ביולי 2020. אני ותמר היינו אמורות להיות בטיסה לישראל. במקום זה עשינו מטוס ב"כאילו"
goodbye 2020 Galit Lewinski
זום פרידה מהבית ספר. טקס סיום השנה, יוני 2020
goodbye 2020 Galit Lewinski
אחד מהרעיונות של תמר. שלושתינו בחולצות/שמלות של "מותק"/הדס הול
goodbye 2020 Galit Lewinski
אחרי חודשיים בבית עשינו גיחה לוויסלר. מאי 2020
goodbye 2020 Galit Lewinski
קיץ 2020, טופינו
goodbye 2020 Galit Lewinski
קיץ 2020, טופינו. אנחנו לבד באחד החופים המדהימים באיזור טופינו
goodbye 2020 Galit Lewinski
הגשמנו את חלום הקרוואן בטיול מרהיב בבריטיש קולומביה. בדרך לשמורת רבלסטוק. אוגוסט 2020
goodbye 2020 Galit Lewinski
ערב ראשון בטיול הקיץ שלנו. צילום: רם משאל
goodbye 2020 Galit Lewinski
שמיים של אוגוסט, שמורת רבלסטוק, 2020
goodbye 2020 Galit Lewinski
אחת התמונות האהובות עלי מהשנה הזו. אנחנו, באחד המקומות היפים בעולם. זה היה יום טוב. שמורת קוקיטני, אוגוסט 2020

goodbye 2020 Galit Lewinski

goodbye 2020 Galit Lewinski
מעבירות שיעור ציור בזום לשתי הסבתות שבארץ. אנחנו קוראים לזה "סבתא יוצרת".
goodbye 2020 Galit Lewinski
עוד אחד מהפרוייקטים של השנה. כשלא רקמתי או ציירתי – תפרתי. תרנגולות לג'אגלינג
goodbye 2020 Galit Lewinski
אחד הפרוייקטים המגניבים שעשינו – בובות להלבשה של עצמינו
goodbye 2020 Galit Lewinski
אם אין את מי לצלם… טוב שיש לי את דוגמניות הבית
goodbye 2020 Galit Lewinski
המסלול הירוק בנוף שמשקיף על ונקובר. מסלול פנורמה, סייפרס. דצמבר 2020. צילום: רם משאל
goodbye 2020 Galit Lewinski
החלטנו לצלם את ה"צילום בלבן" המסורתי בפסח למרות שלא היה למי לתת את התמונות
goodbye 2020 Galit Lewinski
חנוכה 2020 כבר רגילים לחגוג את החגים לבד. יאללה, אפשר לבקש שפורים יהיה פתוח?
פוסטי סיכום שנה בשש השנים מאז קיים הבלוג: סיכום שנת 2015 – השנה הראשונה של הבלוג, סיכום שנת 2016, סיכום שנת 2017, סיכום שנת 2018. סיכום שנת 2019 אותו כתבתי לפני שנה על המיטה במלון בסיאטל, מתרגשת לקראת הזיקוקים בחצות. בסוף הזיקוקים בוטלו בגלל הרוח. אולי זה היה רמז מטרים…

הומלסים

אחרי היומולדת של תמר שאלנו אותה מה היא רוצה לעשות בכסף שהיא שומרת ל״תרומה". כשהתחלנו עם חלוקת דמי-הכיס השתמשנו בשיטה שאחותי הציעה – ללמד את הבנות לחלק את כספן לשלושה חלקים (לא שווים): כסף לשימוש, כסף לחיסכון ולהפריש כסף לתרומה. בדרך כלל לא מופרש כסף לתרומה משני הדולר שתמר מקבלת לשבוע (כיתה ב׳=2 דולר) אבל מדי פעם כשהיא מקבלת יותר (למשל ביומולדת) מופרש קצת כסף לתרומה. הרבה זמן הכסף הזה נשמר בצד עד שבאמת עושים איתו משהו. פעם אחת עלמה תרמה את כספי התרומה שלה למחלקת השיקום לילדים שרם עובד בה. בפעם נוספת היא תרמה לאיכות הסביבה.

בקיצור ולעניין, לתמר היה רעיון לתרום את הכסף למשאית אוכל (Food truck) שתחלק אוכל להומלסים בדאון-טאון. כאן אני צריכה לפתוח סוגריים ולהסביר שוונקובר, כמו ערים במערב ארצות הברית (סיאטל למשל) ידועה בכמות ההומלסים הרבה שבה בגלל מזג-האוויר הנוח יחסית לשאר המדינה. הומלסים נודדים הנה מאיזורים מוכי חורף ונשארים פה. זו בעיה ידועה וקשה מאוד שהעירייה מתקשה להתמודד איתה. יש איזורים בדאון-טאון שעם רדת החשיכה ניתן לראות מאות אנשים מצטופפים יחד על המדרכות, ומנהלים חיים שלמים שנסתרים מהעין שלנו – האנשים שחוזרים לביתם הבטוח.

יש מערך של בתי תמחוי, אכסניות ועזרה שונה ל״תושבי מזרח הדאונטאון״ (downtown eastside residents) כמו עזרה בגמילה מסמים, אספקה של מחטים נקיות ותחליפי סם, ואגודות שמתנדבות לסייע. האמת המרה היא שמדובר באלפי אנשים, וזה עוד לפני עשרה חודשי קורונה. מכת הסמים קשה פה יותר מכל מחלה, תאונות דרכים או קורונה. בחודשי הקורונה הפרובינציה הגיעה לשפל של בממוצע 5 נפטרים ליום ממנת-יתר. באוכלוסיה של 5 מליון תושבים. אני משתדלת לא להסתובב בכלל באיזורים האלה גם במהלך היום, ובטח שלא בלילה.

סגור סוגריים – אתמול תמר ורם דיברו על התרומה בעזרת רעיון הפוד-טראק הזה שתמר הגתה, ורם הציע לה שהם יעשו את זה בעצמם. עלמה, שהיתה גם באוטו בדרך חזרה מהבריכה, התנדבה לעזור בהכנות, ואני שמעתי על זה בבית. חשבתי שזה רעיון יפה (שלבטח יתמסמס תוך כמה ימים). אני על כל פנים לא מתנדבת להתקרב לזרים בדאון-טאון בכלל או להומלסים בפרט. אני יודעת שהם לא "נחשבים" אלימים או מסוכנים. אבל אני  אישית (כאישה?) לא מתקרבת לזרים אלא אם אני חייבת. רם קונה אוכל להומלסים גם ככה.

אז היום, אחרי שיחות הוידאו בבוקר עם סבאסבתא שבארץ (אנחנו בחופשת חורף מבלי שום טיול או תכנית משמעותית מפאת הגבלות הקורונה) הוחלט ללכת על ״פרוייקט האוכל״ המדובר. רם והבנות הכינו רשימת קניות לסופר, אספו את כספי התרומה של תמר, ועוד קצת כסף שעלמה הפרישה וקצת שנשאר ממכירת הרחוב שהבנות עשו בקיץ שעבר (לפני שנה וחצי) ויצאו לסופר לקניות.

כשהם חזרו עמדנו והכנו ארבעים סנדויצ׳ים משלושה סוגים שנבחרו כטעימים ושיהיו פופולריים ביותר בעינינו: סלט ביצים, נקניק+גבינה ועוף. כולם שודרגו בתוספת מיונז, חסה ועגבניה, ונעטפו בניילון נצמד (לא מצאנו פיתרון יעיל אחר שלא מזיק לאיכות הסביבה. כנראה שאנחנו מצליחים לתרום לעולם באופן אחד בלבד בכל פעם).

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי
תמר שומרת את הכסף של התרומה בקופת צדקה

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי

נסענו ארבעתינו לפינת רחוב שאנחנו מכירים באיסט-סייד באיזור שיש בו הכי הרבה מחוסרי-בית. אני באתי על תקן הנהגת ועלמה התלבטה אם היא תצא או תישאר באוטו. אחרי שמצאנו חניה החלטנו שכולנו נצא, ומקסימום נחזור.

לא היינו צריכים להתקדם יותר משלושים מטר. במשך רבע שעה חילקנו ארבעים סנדוויצ׳ים ושלושים תפוחי-עץ אדומים. החזקנו שקיות עם הסנדויצ׳ים לפי הסוגים השונים והצענו לכמה אנשים, ואז התחילו להתקרב אנשים נוספים שראו שאנחנו מחלקים אוכל. כל אחד בחר סנדוויץ׳, ותמר הציעה תפוחים. כולם הודו לנו בנימוס ואיחלו חג שמח או שנה טובה. חלק החמיאו לבנות איזה חמודות, איזה משפחה נחמדה. איש אחד קרא לתמר איינג׳ל והיא זרחה. חלק עצרו לעטות מסכה לפני שהתקרבו, חלק חיכו קצת אחרי שקיבלו את הסנדוויץ׳ וכשהצענו להם עוד אחד הם שמחו לקחת והודו לנו שוב. הסנדוויץ׳ האם אנד צ׳יז (נקניק וגבינ״צ) היה הכי פופולארי, אבל כולם נלקחו בשמחה. כולם הודו בנימוס, אף אחד לא לקח מאיתנו אלא לקח רק מה שהושטנו לו. כמה לקחו כריך נוסף ואמרו שיתנו לחבר / אישתי שבהריון, בן-זוג.

אחרי כמה דקות עלמה (בת 9) ביקשה לחזור לאוטו. היא הסבירה לי שאמנם הם מנומסים ונחמדים אבל עדיין קשה לה לראות אותם. אמרתי לה שאני מבינה. בכל חיי בישראל ראיתי פחות מחוסרי בית מברבע שעה הזאת באיסט-הייסטינגס. תמר (בת ה-7) היתה כולה במשימה ואפילו פנתה בעצמה לאנשים והציעה תפוחים וכריכים. שמחנו שהבנות ראו בעצמן שהם גם אנשים, עם העדפות ורצונות, ונימוס קנדי.

כל הסיפור הזה לקח לא יותר מעשר-חמש עשרה דקות. חזרנו לאוטו שלנו ונסענו בבגדינו החמים כמה דקות, לבית המחומם והבטוח שלנו, שלושה קילומטר משם. לא עזרנו הרבה, אפשר לומר אפילו שעזרנו במתי מעט, לאנשים ספורים, אבל נתנו ארוחה טרייה מעשה ידינו לשלושים-ארבעים איש והיינו גאים, כולנו.

מסקנות לקראת הפעם הבאה:

  1. 50 דולר קנדי מספיק להכנת כ-40 סנדוויצ׳ים מושקעים ושלושים תפוחי עץ, במיוחד אם קונים בסופר זול יחסית.
  2. החשש שלי שאנשים יהיו נבוכים או שנרגיש מתנשאים הופרך כשפגשנו באדם הראשון. כולם שמחים לקבל אוכל, ואנשים רעבים שמחים עוד יותר.
  3. כדאי לבחור פרי רך יותר כמו קלמנטינה, הרבה אנשים לא לקחו תפוח כי הראו שחסרות להם שיניים.
  4. זה נחמד להכין מבחר סנדוויצ'ים כדי לתת לאנשים אפשרות בחירה, אבל ההאם-אנד צ׳יז היה הבחירה הראשונה משלושתם. אחותי סיפרה לנו לאחר מעשה שכשהבנות שלה נשלחו בתקופת התיכון להתנדב בבתי התמחוי בעיר, ביקשו מההורים לשלוח איתם גבינה צהובה. אנשים פה מאוד אוהבים כריך עם גבינה צהובה. אולי זה משהו שחסר להם יותר. אולי כי גבינה צהובה יקרה יותר מנקניק זול.
  5. עלמה אמרה שהיא תשמח לעזור בקניות ובהכנת הכריכים אבל תעדיף להשאר להבא בבית.
  6. כמה מזל צריך בחיים האלה, וכמה מזל יש לנו.
מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי
גאות ומרוצות

מכינים סנדוויצ'ים גלית לוינסקי

לסיום אני מצרפת כתבה מעניינת על מחקר שנעשה בוונקובר ופורסם ממש עכשיו:

https://www.cbc.ca/news/canada/british-columbia/new-leaf-project-results-1.5752714

אתמצת אותו למי שאין חשק לקרוא:

לניסוי בוונקובר נבחרו 115 הומלסים שהיו ללא קורת גג לפחות ששה חודשים. כל הנבחרים היו ללא בעיות התמכרות קשות או בעיות נפשיות קשות. לחמישים מהם נתנו 7,500$ במזומן לכל אחד, לשאר לא נתנו כסף והם היו קבוצת הביקורת. עקבו אחרי כולם במשך שנה.

התוצאות המפתיעות: לאלה שקיבלו כסף מזומן היה מקום מגורים אחרי שלושה חודשים בממוצע (לעומת חמישה חודשים בקבוצת הביקורת) וביטחון תזונתי אחרי חודש אחד. הם הוציאו 39% פחות על סמים ואלכוהול בהשוואה לקבוצת הביקורת (שלא קיבלו כסף בכלל). אחרי שנה רבים מהם הצליחו לחסוך לפחות 1000$. בראיונות עם משתתפי המחקר- הרבה מהם אמרו שהכסף נתן להם אפשרות לממן הכשרה מקצועית שעזרה להם לצאת ממעגל העוני. ההוצאה הציבורית על מחוסר בית בבריטיש קולומביה היא 55,000$ בשנה בממוצע על שירותים סוציאליים ושירותי בריאות. מתוכם כ-8100$ על מקלטים ללינה. (שנחסכו בעצם כשאנשים מצאו לעצמם מקום מגורים).

המסקנה: בניגוד לתפיסה הרווחת שמחוסרי בית ישתמשו בכסף מזומן למטרות שליליות – רובם הצליחו לנתב את הכסף למטרות חיוביות. מסקנה נוספת – קנדה מוציאה המון כסף על מחוסרי הבית שלה. מדינה עם ערכים סוציאליים (לכל מי שמתבלבל עם ארצות-הברית).

עולם כמנהגו

ושוב סתיו.

כל כך מוזר, אצלי בראש יש תחושה שהעולם קצת עצר אי שם במרץ-אפריל, ומאז הכדור מסתובב בקצב אחר. אני מנסה להזכר בחודשים הקודמים והם נראים לי כאילו חלפו לפני מאה שנה, ומצד שני חלפו רק הרגע.

הסתיו כבר כאן, עם הגשם והעננים, והטמפרטורות שיורדות, ושעות האור שמתקצרות, והעלים שמחליפים צבע ונושרים.

הסתיו הוא העונה הכי יפה כאן. אולי האביב, קשה להחליט. אבל ביום שהשמש מפציעה ומאירה את העצים זה באמת – הדבר הכי יפה שיש. אני לא מפסיקה להתפעל מצבעי העלים על העצים, ומהיופי הזה שהטבע מייצר, כמעט כבדרך אגב, בכל שנה מחדש.

בעולם שלנו החיים התהפכו והשתנו מאז הקורונה. אני מתגעגעת כל-כך לשגרה שלפני הקורונה, לחופש לנסוע  למקומות ולטוס ארצה, לחירות להסתובב בעיר בחופשיות, ליכולת לפגוש אנשים ולארח, ולהתחבק.

אבל עולם הטבע נשאר כשהיה.

ותכף יגיע החורף האפור והקר, ותכף תסתיים השנה שכמעט כולה היתה תחת הכישוף הזה של הקורונה.

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
אהובות שלי, מצטלמות מקצועיות
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
זה הסתיו
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
נחושות לאסוף עלים לערימה שאפשר לקפוץ בה
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
זה הסתיו עם הענן
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
שוב אוספות עלים
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
בננות ועלים של סתיו

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
נחושים לעמוד במשימה
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
יש שם עלמה מתחת לערימה הזו
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
על עלה ועלמה
סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
"עכשיו אני!"

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי
צצות כמו פטריות אחרי הגשם

סתיו בוונקובר גלית לוינסקי

כאן הבנות מצטלמות בסתיו בשנה שעברה, וכאן על צבעי העלים בסתיו, וזה ב2018,  זה הסתיו בשנה הראשונה שלנו פה (וואו, כמה קטנות הן היו), עונות השנה בגינה שלנו, ועונות השנה על הנדנדה שממול הבית.

שתהיה יפה ושונה השנה

שנת הלימודים התחילה אצלינו בשבוע שעבר. ביום רביעי חצי בית ספר, ביום חמישי החצי השני וביום שישי כל התלמידים.

שנת לימודים רגילה, לא אונליין, לא כמה ימים, לא ימים מקוצרים. יום מלא, שבוע מלא.

שנת לימודים הכי לא רגילה. אחרי חודשיים וחצי בבית, מתוכם כמעט חודשיים למידה אינטנסיבית אונליין (בבית ספר הפרטי שלנו. למידה של ימים שלמים, שיעורים לייב בגוגל-קלאסרום) ועוד חודש של יומיים בשבוע בכיתה ושאר הימים אונליין. אחרי חופש גדול וארוך במיוחד שהכל עדיין בחצי-כוח.

שנת לימודים שמנסה להשלים את הפערים משנה שעברה ולהתמודד עם שינויים והגדרות חדשות לנורמאלי.

אבל שנת לימודים שמתחילה בשמחה אמיתית והתרגשות גדולה. אולי אפילו יותר מבכל שנה. תכלס' יש ילדים שלא נפגשו חצי שנה.

והנה עוד שנת לימודים מתחילה. השנה החמישית שלנו כאן. מזג אוויר אפוקליפטי – עשן השרפות ממדינות מערב ארצות-הברית הגיע הנה ואנחנו כבר כמה ימים נושמים עשן, מריחים עשן ולא רואים אופק. בחדשות מהארץ גם לא רואים אופק. יש סגר. אין סגר. צריך סגר. כמה זמן הסגר. יש טיסות. אין טיסות. לא כדאי לצאת החוצה במזג אוויר הזה. לא כדאי לטוס לארץ כי יש שם 4000 נדבקים ביום. אבל לא ראיתי את ההורים שלי כבר שנה.

כמה טוב שיש התחלה חדשה. בכל הכאוס הזה של העולם תחת קורונה, יש לבננות סיבה לקום בבוקר, ללבוש מדים ולראות ילדים. ללמוד משהו חדש. להיות עסוקות. להתגאות במה שהן עושות. אני מאוד מעריכה את זה שבית-הספר חזר, וגם הן.

אני לא מקנאה בילדי ישראל והוריהם. אפילו נקודת האור הזו הוחשכה לכם. ומסכנים כל תושבי המדינות שהיערות שלהם נשרפים סביבם בכל הכוח.

שתהיה לכולנו שנה חדשה וטובה ושונה. פליז שונה.

צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של עלמה
צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של תמר
צילום גלית לוינסקי
היום הראשון של שתיהן

צילום גלית לוינסקי צילום גלית לוינסקי

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו בשנה שעברה 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015