על החלון ישבתי

יש לנו חלון גדול בסלון, ועל סף החלון, יש מן מדרגה כזו – ספסל.

כמה פשוט וחכם, להרחיב ככה את סף החלון. כך החלון הוא לא רק בשביל להציץ החוצה, אלא מקום ישיבה, ומשחק וגם מנוחה, וכל זאת תוך התבוננות נוחה פנימה והחוצה בו זמנית.

זה המקום האהוב עלי בבית.

וגם על הבנות.

זה מקום מצויין לצפיה ברחוב, במיוחד אם קורה שם משהו מעניין.

חלון ונקובר גלית לוינסקי

יש לנו חלון בסלון.

החלון הכי גדול בבית.

הוא פונה לכיוון דרום. בימים של שמש היא נכנסת בעד הזכוכית ומחממת את כל הבית.

דרכו אפשר לראות את הרחוב.

דרכו אפשר לראות את הגינה הקטנה שלנו, ואת הנדנדה על העץ.

דרכו אפשר להביט בעצים.

דרך החלון בסלון אני רואה את עונות השנה המתחלפות. את השלג הראשון. את עץ הדובדבן פורח בוורוד. את השלכת. את הגינה הפורחת בצבעים עליזים.

הבנות קיבלו טושים מיוחדים לזכוכית, ולאורך השנים מעטרות את חיינו.

לאחרונה עלמה התחילה לכתוב לכל הרחוב את קורותינו על החלון. רק הפוך.

שפת החלון רחבה, מעין ספסל ארוך. כשרק עברנו לבית הכחול פחדתי שהבנות יפלו למטה. אבל אי אפשר היה למנוע מהן לטפס. הצבנו שם שרפרף, שיהיה להן קל לטפס ולרדת. והחלון תמיד סגור כשהן שם.

המושב על שפת החלון זה המקום הכי יפה בבית.

ואני, מתברר, אוהבת להיות בתוך הבית.

הספסל הזה, המדרגה של שפת החלון היא מקום מצויין למשחקים, לעציצים שלי, ליצירות האמנות של הבנות.

וגם לחנוכיה בחנוכה כמובן.

בכל פעם שאני עוברת ורואה את הבנות משחקות של על שפת החלון אני עוצרת להסתכל על היופי הזה. השמש שמאירה אותן. האור האחורי בשיער.

צריך לאמץ את רעיון הספסל לכל בית שנגור בו. הספסל שבפתח החלון.

חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2018
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2016. תמר חוגגת יומולדת לעוגה
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2017. בחוץ שלג, בפנים חמים ונעים.
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2016. הגילוי של השלג הראשון, בבוקר קר בדצמבר
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חנוכה/קריסמס ראשון פה, דצמבר 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
כששלג בחוץ. דצמבר 2016.
חלון ונקובר גלית לוינסקי
השלג הראשון דרך החלון בסלון. דצמבר 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
פדסטל ליצירות האמנות של הבנות.
חלון ונקובר גלית לוינסקי
סתיו 2018
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2019. עלמה התחילה לכתוב מגילות על החלון
חלון ונקובר גלית לוינסקי
אביב 2018. בחולצות מכבי תל אביב וניצני עלים ברקע
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2018. מצלמת את השלג דרך החלון
חלון ונקובר גלית לוינסקי
תצפית אל החורף דרך החלון
חלון ונקובר גלית לוינסקי
אביב 2018
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2017
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2016. בחוץ טרקטור חופר בור להנחת צינור ביוב לבית ממול
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2017
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2019. עלמה ויומן חיינו

 

עוד פוסטים על עונות השנה בוונקובר: עונות השנה על הנדנדה, עונות השנה בגינה שלנו, על סימני הסתיו, על הסתיו הראשון שראיתי, על החורף הראשון, על השלג הראשון, על האביב הראשון ועל האביב בכלל

Prizes, prizes, a quarter only!""

אתמול תמרול החליטה שהיא צריכה להקים דוכן, ולמכור בו "פרסים".

רעיון הדוכן עולה פה מדי פעם, זה הרי עובד חזק בצפון אמריקה וכבר יצא לנו לראות ולקנות בדוכני ילדים. הבנות רצו פעם להקים דוכן לממכר לימונדה (מסמסנו את זה, למרות שקניתי תרכיז לימונדה למקרה שזה יצוץ שוב. הלימונים פה יקרים להחריד, אין מצב ללימונדה טבעית!) ובקנדה דיי האחרון עלמה הקימה בפיקניק שהיינו בו דוכן ללימוד שזירת צמידים.

הפעם הרעיון, והביצוע היה של תמר. תמרול הכינה שלטים, לקחה משטח שיהיה הדוכן, הכינה ארנק (בלי) כסף, ואספה מגוון שטויות ופיצ'עפקעס ש"היא לא צריכה יותר" לטענתה, לדוכן שלה. "בכמה כסף תמכרי כל דבר?" שאלתי אותה. "בשבעה דולר". ענתה תמרול בהחלטיות אופיינית. "שבעה דולר? זה המון כסף. מה דעתך על 25 סנט? ככה כל ארבעה קווטרס שתקבלי יהיה לך דולר שלם אחד". – הסברתי. משום מה שזה שכנע אותה.

אתמול בסוף לא הלכנו להקים את הדוכן. היה יום ארוך ולא היה לנו כוח אחרי הצהריים, וגם – שכנענו אותה – מטפטף בחוץ, אף אחד לא יעבור ברחוב שלנו ויקנה. היום, לעומת זאת, כבר היה ברור שהדוכן הזה חייב לצאת לפועל. הדוכן הזה קום יקום! וכך היה:

אחרי-הצהריים הלכנו ל'יום ללא מכוניות' באחד הרחובות בעיר. יום ללא מכוניות זה יום מימי סוף-השבוע הקיציים, ובו יש דוכנים לממכר דברים, לאורך בלוקים רבים. סוגרים את הרחוב למכוניות, וכולם באים להסתובב בין הדוכנים, להאזין להופעות חיות, לקנות דברים, לטעום בחינם, לקבל פרסים והפתעות שיווקיות, וכו'. בכל סופשבוע בקיץ יש רחוב אחר, מהרחובות הראשיים בעיר שסגור למעין פסטיבל חד פעמי כזה. Rain or Shine! – בכל מזג אוויר.

למזלינו כבר לא ירד גשם כשהגענו. מצאנו כיסא זרוק בדרך, ועליו תמר הקימה את הדוכן שלה. מיד עלמה התגייסה למשימה והתחילה "לשווק" את הדוכן של תמר. שתיהן אחזו בשלטים שתמר הכינה וקראו לעוברים ושבים לבוא ולרכוש משהו מה"פרסים" שלהן.

"Prizes, prizes, a quarter only!" צעקה עלמה בגרון ניחר. בגלל המוזיקה מהופעה חיה לידינו בקושי מישהו שמע אותה. תמרול בחרה דווקא לרקוד כאסטרטגיה שיווקית. היא פיזזה ליד הדוכן והצביעה עליו תוך כדי ריקוד. אחרי כמה דקות אחת הפקחיות של הפסטיבל באה להסביר, בהתנצלות, שהדוכן חייב לעבור רחוק יותר, מעבר לרחוב הראשי. "זה כל-כך חמוד" היא אמרה, "אבל אסור". הזכרנו לתמר שלא שילמנו עבור הקמת הדוכן שלה לעירייה ולכן צריך להעביר אותו הצידה. היא קיבלה את זה דווקא בהבנה.

צילום גלית לוינסקי
נחושות
צילום גלית לוינסקי
דוכן ג'אנק, בנינו
צילום גלית לוינסקי
מליון אנשים חולפים, הדוכן הקטנטן בצד הוא שלנו

ואז, הלא יאמן קרה. לאט לאט, פעם שתי בחורות, פעם אישה עם ילד, פעם בחור צעיר, ניגשו לדוכן וקנו. כל אחד דיבר קצת עם הבננות, הן הסבירו על הפריטים השונים, הציעו, הסבירו מה עבודת יד של תמר, מה כדאי למדוד, ואנשים קנו עוד ועוד דברים. והם לא שילמו קווטר. חלק השאירו דולר, חלק חמישה דולר. הם לא הסכימו לקחת עודף, למרות שאנחנו (ההורים) ניסינו לשכנע. בכל-זאת, הפיצ'פקעס שתמר לא צריכה הם לא באמת "פרסים". לא נעים…

חוץ משני אנשים, שרם הלך בסתר ונתן להם מטבע של קווטר, וביקש בלחישה שיקנו משהו מהבנות שלו (כדי שנתקדם כבר עם העניין הזה) – וכל אחד מהם השאיר כמובן הרבה יותר כסף מהקווטר הסודי – ניגשו איזה 15 אנשים מיוזמתם לדוכן הזה.

נכון שהבנות מאוד חמודות, אבל אין מה לומר, גם הקנדים האלה הם משהו.

צילום גלית לוינסקי
זה היה נראה בלתי אפשרי בהתחלה
צילום גלית לוינסקי
הלקוחות הראשונות הגיעו!
צילום גלית לוינסקי
הארנק מתחיל להתמלא במטבעות

צילום גלית לוינסקי

תוך משהו כמו 45 דקות, הבנות הרוויחו 20 דולר ומכרו כמעט את כל סחורתן. מרוצות עד הגג הן נכנסו לחנות מכולת סמוכה וקנו לעצמן ארטיקים, שכר לעמלן.

בדרך הביתה תמר התחילה לגלגל רעיונות לעוד דוכנים. דוכן לימונדה, דוכן מאכלים ש"אני אכין לבד ואת – עלמה תמכרי. אני יודעת להכין כמה דברים ממש טעימים". ועוד ועוד. הראש הפיננסי שלה התחיל לעבוד. היא כבר מתכננת את המיזם הבא.

צילום גלית לוינסקי
הדוכן ההוא, בצד בצד בצד, שם.
צילום גלית לוינסקי
איזה אנשים נחמדים, באמת
צילום גלית לוינסקי
בשלב שהן עשו מבצע: קנו אחד, קבלו שניים בחינם
צילום גלית לוינסקי
תמר רוקדת כאסטרטגיית שיווק
צילום גלית לוינסקי
עלמה נחושה להשיג לקוחות
צילום גלית לוינסקי
תמר מנסה למכור קופת צדקה שקיבלה

צילום גלית לוינסקי

שיאללה, כמה כסף!
צילום גלית לוינסקי צילום גלית לוינסקי

צילום גלית לוינסקי
ארטיק שנקנה בכסף שהרווחת – פשוט טעים יותר

שלוש שנים and counting

ב-16 ליולי 2016 נסענו לרילוקיישן לשנתיים.

היום אנחנו סוגרים את השנה השלישית.

קראתי עכשיו את הפוסטים שכתבתי לפני, ובחודשים הראשונים כאן. מסקנה ראשונה: פעם כתבתי יותר טוב. כנראה שכמו שהעניין של הציבור בבלוגים דועך, גם יכולת הכתיבה וההתמסרות שלי בשלבי נסיגה.

מסקנה שניה: קפצנו למים של הרילוקיישן, שזה היה קשה ומאתגר ומפחיד מאוד, והבעיה העיקרית היא שהמים נעימים.

במובנים רבים יותר "קל" לחיות פה. לא בגלל השכר – רם עבד פה שלוש שנים בשכר של מתמחה והרוויח פחות מבארץ, ואני רק עכשיו התחלתי להרוויח שכר לעמלי (וכמות העבודה עוד לא קרובה לזו שעבדתי בארץ). המיתוס הזה שכולם עושים רילוקיישן כדי להתעשר הוא מיתוס שמופרך מיד כשמגלים את מחיר המחייה בוונקובר.

קל יותר כי יותר רגוע. כי יש זמן לנשום. כי הסביבה פחות ביקורתית. כי לא "נכנסים" לך לחיים. כי שקט ברחוב בלילה כאילו אנחנו גרים במושב, ואנחנו גרים בלוק אחד מאחד הרחובות הראשיים בעיר. כי מקבלים אותך לבית-ספר היהודי בלי לבדוק מה רמת (או אם בכלל) היהדות שלך. כי אנשים מתאמצים להיות נעימים.

מצד שני קשה יותר. אחרי שלוש שנים הרבה קשרים עם חברים בארץ מתרופפים. קשה לבקר בארץ רק פעם בשנה (ובביקור הזה להספיק לראות הכל, לפגוש את כולם וגם לנסות להנות. זה בדרך כלל לא עובד אצלי ביחד). קשה מאוד להיות רחוקים כל-כך מהמשפחה. זה מרחק מאוד גדול, ותחושת אזלת היד כשאת רק רוצה לחבק את הבנאדם, ובמקום זה צריך להתקשר, מתסכלת. קשה לבסס קשרים על שיחות טלפון, להבין ניואנסים, להפגין רגשות בוואטסאפ, לחייך למצלמת וידאו.

ואחרי שלוש שנים קשה לא להרגיש שייכת לפה (כי אין מה לעשות, זה לוקח הרבה יותר משלוש שנים) וכבר לא להרגיש שייכת לארץ. אני קוראת כל יום Ynet, ובכל יום מרגישה – אני לא מאמינה שזו הארץ שלי, לא יכול להיות שזה מה שקורה למדינה שלי. מקריאת חדשות בלבד החיים נראים הרבה יותר גרוע מהמציאות.

הבעיה שמרחוק, המדינה לא מעוררת בי שום געגוע. אני מתגעגעת לאנשים. מאוד. לפעמים הגעגוע תופס בגרון וממש מרפה את הגוף. אבל אני לא מאמינה שאחרי שלוש שנים אני לא מתגעגעת – ארצה. כמעט. הייתי בטוחה לגמרי שאחרי שנתיים – מקסימום שלוש, הגעגועים יכריעו אותי.

אני מתגעגעת למדינה של היַלְדוּת שלי, של טבע ואנשים והגיון ותחושה של מדינה שאוהבים וסומכים עליה. כולם. כולנו.

אני מתגעגעת ללהרגיש חלק. הבעיה שמכאן יותר קשה לבחור להרגיש חלק מזה.

יש את המצקצקים שעכשיו אומרים "ידענו שהם לא יחזרו". אז לא, אנחנו עדין לא "לא חוזרים".

אנחנו נשארים. בנתיים, עוד שנה.

בלב קרוע ממחשבות על איפה כדאי להזדקן (משבר גיל ה-42?) ואיפה נכון לגדל את הילדים.

Canada Day Galit Lewinski
קנדה-דיי הראשון שלנו כאן, ברוקיז הקנדיים, יולי 2017
Canada Day Galit Lewinski
קנדה דיי בשנה שעברה, בטופינו. יולי 2018
פוסטים נוספים בנושא הרהורי רילוקיישן: על ההכנות לרילוקיישן (בירוקרטיה דאגה ועוד קצת סידורים), "אתם לא תחזרו" (על המחשבות של חברים לקראת הרילוקיישן שלנו) רשמים ראשונים מוונקובר (על הימים הראשונים פה), בין תיירים לדיירים (על השבועות הראשונים פה), הרילוקיישן כלידה (הרהורים ארבעה חודשים אחרי), געגועים לישראל (חצי שנה לרילוקיישן), שנה כאן (כשעוד הייתי צעירה ואופטימית), שנה וחצי למנאייק (כשחשבנו שאנחנו נשארים שלוש שנים וזו נקודת החצי), להיות ישראלית בתפוצות (עוד הרהורי רילוקיישן).

קמפּ סלון

הנה התחיל החופש הגדול, ועמו הקייטנות.

אחרי חודשים של ציפייה, פחד, והתרגשות הגיע הרגע ועלמה (בת כמעט 8) נסעה לחמישה ימים ולילות בקמפּ-מרים. תבינו, מחנות קיץ זה אחד הדברים הכי קנדיים שיש. הילדים מחכים כל השנה לרגע שיעלו על האוטובוס ויסעו לבדם לאחד המחנות פה. יש שלושה מחנות קיץ יהודיים באיזור שלנו. שכטר (נחשב הכי דתי, והוא בכלל בוושינגטון) קמפּ התקווה (הכי מבוקש, הכי "עשיר", כל היום הילדים מבלים בבריכה, או כמו שהאחייניות שלי מגדירות אותו: "שום ערכים, רק עושים שם כיף") וקמפּ מרים (מחנה של תנועת הנוער הבונים-דרור, שהיא עקרונית תנועה סיציאליסטית אבל הורי החניכים מכל הקשת הפוליטית, והוא המחנה שנחשב הכי "ישראלי").

אני אמנם חדשה בסצנת הקמפִּים, אבל אני דודה של וותיקות המחנה. שתיים מהאחייניות הקנדיות שלי הולכות למחנה כבר שנים. אין מקום בכלל למחשבה על אחד הקמפּים המתחרים, כבר מהארץ אני יודעת ש-אם כבר ללכת לקמפּ אז רק לקמפּ מרים. למה לקמפּ מרים? "כי שם יש ערכים, שם יש פעולות, יש תורניות מטבח, שירותים…." בקיצור נשמע שזר לא יבין זאת, אבל מי שהולך שנה אחת לקמפּ מרים, לא מנסה אף מחנה אחר. זה ירדנה מול עופרה של הקמפּים, וברור שאנחנו בצד של מרים פה.

ושלא כמו מחנה קיץ בארץ, באמת באמת – אין פה מבוגרים. במטבח מבשל צוות המטבח – שהוא נוער. ראש המחנה (שנקראת "הראש") בת 20 וקצת, הצוות הפסיכולוגי לתמיכה בחניכים ("מלוָוה") הן בנות עשרים, המצילים בבריכה – נוער, החובשים במרפאה – נוער. יש רופא אחד שבא לבקר פעם ביום (גיסי, כמה נוח, בשבוע שעלמה נמצאת – המשפחה שלהם חזק בקמפּ הזה) ויש את האחראית על המחנה מול ההורים שהיא מבוגרת. כל השאר – נוער נוער נוער.

וככה זה, מילדים אחרי כיתה ב' (כמו עלמה) שיוצאים לחמישה לילות, ועד הבוגרים, אפשר לצאת בהדרגה לשבוע, שבועיים או שלושה, או להשאר שם שני מחזורים וחלוץ (כל הקיץ תכלס') כמו שהאחייניות שלי "עושות. עד גיל 24. מעל גיל 24 כבר אסור לבוא למחנה. די, הם הרי כבר "מבוגרים!

ומה הם עושים שם? אני לא ממש יודעת. נצטרך לחכות שעלמה תחזור ותספר. ממה ששמעתי וראיתי: המחנה בן ה-100 שנה ממוקם בשטח סגור באי גבּריוֹלה. יש מגרש כדורגל ומגרש כדורסל, ויש בריכה, ויש הרקדת ריקודי עם ביום שישי, וקבלת שבת, ויש טיולים לקבוצות הבוגרות וקמפינג, ויש חתירה בקנו בים, ושירים בכל בוקר, ויש נדנדה על חבל למי שקם מוקדם – לפני ההשכמה של המחנה. הם ישנים בבקתות עץ, על מיטות קומותיים. מתקלחים מקסימום פעם ביומיים (יש מחסור במים על האי, כי כל המים נשאבים מבארות). כל קבוצה נמצאת עם המדריכ/ה שלה מהבוקר עד הערב, כולל מקלחת משותפת (בעירום! דוגמא אישית!) ולינה משותפת באותו חדר. ויש פעולות בנושאים שונים, מפעולה על שיר הפלמ"ח ועד דיונים על ג'נדר בקנדה.

ואגב ג'נדר. בטפסי ההרשמה של עלמה (בת כמעט 8) היינו צריכים למלא תחביבים, וגם באיזה ג'נדר היא מעדיפה שיפנו אליה- היא, הוא או הם. כל המחנה מאוד אינקלוּסיב – למשל שינו את כל שמות הקבוצות מ"ניצנים", "בונים" וכו' ל"ניצנימוֹת", "בונימוֹת", והצוות הוא "מדריכימוֹת". גם תאי השירותים מחולקים לפי ג'נדר אך פתוחים לכולם.

השלט לאיסוף הקבוצה של עלמה – ניצנימות

ותמר? תמר מתה מקנאה. כל הזמן דאגנו שעלמה תתחרט, וכשהמחנה יתקרב הלחץ יגבר, והיא לא תרצה בסוף ללכת. בעודינו שקועים בעידוד ומילים טובות על הקמפּ כמעט פספסנו את תמר שמתפוצצת מקנאה. עד שהיא התפרצה יום אחד לפני כשבועיים: "גם אני רוצה ללכת לקמפּ מרים! למה רק עלמה יכולה?". כל מילות הניחומים וההסברים לא עזרו. לבסוף הבריק במוחי רעיון: את תעשי קמפּ בבית! עם שקי- שינה, ופעילויות מיוחדות, וסליפּ-אוֹבר בסלון! תמר שמחה מאוד, ורם העניק שלו את השם המנצח: "קמפּ סלון" (על משקל "קמפּ שלום" של ה-JCC).

אז כשארזנו לקמפּ מרים לפי רשימת הציוד – תמר ארזה לה גם תיק לקמפּ שלה. ובימים האחרונים הוציאה את שקי-השינה ופרסה אותם, מוכנים לשימוש בסלון. עלמה התרגשה, יותר ויותר מיום ליום, ובניגוד לחששותינו – נסעה לה לקמפ בשמחה גדולה, בלי להביט לאחור (באמת! היא אשכרה נפרדה והלכה לה לאוטובוס). ותמר, שסובלת מכאבי בטן כבר כמה ימים, ואפילו התעוררה מהשינה בלילה מרוב כאבים, מיד כשהאוטובוס של עלמה נסע – הסתובבה לחבק אותי ואמרה בדמעות: "אני מתגעגעת לעלמה".

עד היום חשבתי שתמר רק מקנאה בעלמה נורא. היום נפל לי האסימון. היא מתגעגעת, הרבה יותר מאיתנו.

היה לנו יום מוזר אתמול. כבר היו לנו פה פעמיים לילות שעלמה נסעה לישון בקמפינג עם מחנה הקיץ של ה-JCC (מתחילים עם זה מגיל בוגרי גן-חובה. לא, זה לא יאמן) אבל הפעם זה לחמישה ימים ולילות, לא לילה אחד. אי אפשר להתקשר אל הילדים בקמפּ, או לבוא לבקר. אני קצת לא מאמינה שנתנו לה, בת קצת פחות משמונה, לנסוע. כששמעתי על זה לראשונה בארץ – על האחייניות שלי שנוסעות בגיל 10 לשלושה שבועות וההורים אפילו לא יכולים להתקשר אליהן הזדעזעתי! מה זה פה? צבא?! אבל אנחנו מנסים להכנס לראש הקנדי. המחנה מעלה תמונות של החניכים לאתר פרטי, שרק קרובי משפחה מורשים להכנס אליו. וגם אחיינית שלי שלחה תמונות ווידיואים של עלמה (מזל שיש לנו קשרים בהנהלה).

לתמר היה חוג כדורגל, ואחר כך היה טיול של קמפּ-סלון לחברים. ואחר-כך היתה סדנת שזירת צמידים מגומיות (תמר העבירה את הסדנא לעצמה ולחבריה הדמיוניים לקמפּ). וכשהיא סיימה שלושה צמידים היא ביקשה שאצלם ואשלח לעלמה. הסברתי לה שאין לי איך לשלוח לעלמה תמונות, אז תמר כתבה לה מכתב וציירה את הצמידים שהכינה.

ביום השני בקמפּ סלון היתה קייטנת כדורגל וגם טיול של כל ילדי המחנה (תמר וחבריה הדמיוניים) עם המדריך רם לבריכה. הם חזרו מאוד עייפים, ומרוצים. הדינמיקה בבית השתנתה לגמרי. ילדה אחת, שני הורים. אין שוב ויכוח או ריב, תמרול העקשנית משתפת פעולה עם כל הנעשה בבית מבלי להתווכח או להתעקש. מצד שני היא גם עצובה, עצב אמיתי, כמה פעמים ביום. היא מתגעגעת לעלמה.

לא נותר אלא לספור את הימים, ולקוות שעלמה תחזור בטוב. בתמונות נראה שהיא נהנית בטירוף, עצמאית, משתתפת, שמחה. חבורה של ילדים על אי עם הנוף הכי יפה בעולם, עושים כיף. כמה רע זה כבר יכול להיות?! וגם אצלינו בקמפ סלון עושים חיים. מוזמנים להצטרף במחזור הבא…

מחנה קיץ גלית לוינסקי
התכנית של תמר לקמפ סלון – היא כתבה באחד מימי הגן האחרונים, וציירה אותה ואת דניאל בשקי שינה בסלון
מחנה קיץ גלית לוינסקי
וככה זה נראה במציאות, לפני הלילה שדניאל התארחה
מחנה קיץ גלית לוינסקי
יש אור עד אחרי 9 בערב ביולי, אם אתם תוהים

דברים שעושים בקמפ סלון:

מחנה קיץ גלית לוינסקי
קייטנת כדורגל
מחנה קיץ גלית לוינסקי
מצלמת וידאו באייפד. היא ביקשה שאקים לה רקע ובחרה ברקע ירוק. מקצועית לגמרי!
מחנה קיץ גלית לוינסקי
תופרות יחד
מחנה קיץ גלית לוינסקי
צמידים מגומיות. תמר הכינה ולימדה גם את חבריה הדמיוניים.
מחנה קיץ גלית לוינסקי
זה המכתב שתמר כתבה לעלמה על הכנת הצמידים.

כתבתי את הפוסט הזה לפני חמישה ימים, יום אחרי שעלמה נסעה לקמפ. היום בצהריים היא חזרה. נסענו לאסוף אותה עם כל הילדים האחרים מהמעבורת. כולנו עמדנו נרגשים, מחכים לילדים שלנו שירדו במדרגות ונראה סופסוף מה מצבם באמת. עלמה חזרה צרודה, שמחה, חייכנית, ותמר קפצה עליה וחיבקה וחיבקה וחיבקה, ולא עזבה אותה. עלמה חזרה גדולה באיזה שנתיים שלוש, נשבעת. במהלך הנסיעה באוטו הביתה ירד גשם, ובין סיפור לסיפור היא התעצבה לה. "מה קרה עלמולי?" שאלתי כשהתחילה לדמוע. "אני רוצה לחזור למחנה. היה נורא קצר! הייתי נשארת שם עוד חודש. כל הילדים בקבוצה שלי היו נשארים. את בטוחה שזה היה חמישה ימים?! מרגיש לי כמו יום אחד".

מחנה קיץ גלית לוינסקי
המפגש המרגש בין עלמה לתמר. תמר לא עזבה את עלמה במשך כמה דקות
מחנה קיץ גלית לוינסקי
אני לא באמת אשים פה תמונות מהקמפ הרי, אבל ראינו אותם צועדים בשנה שעברה, אז ככה זה בערך נראה
מחנה קיץ גלית לוינסקי
זה החוף המהמם בגבריולה, אליו יוצאים הקייטנים
מחנה קיץ גלית לוינסקי
גבריולה בשנה שעברה, וחניכי הקמפ חותרים בקנו

כמעט שירים ושערים

אצלינו נגמרה עונת הכדורגל (לפני שלושה חודשים, אבל הזמן רץ והפוסטים נדחקים).

השנה עלמה השתתפה בחוג כדורגל בליגת הספורט של ונקובר – Vancouver Athletic Football Club.

הליגה פועלת בכל רחבי ונקובר, וגם בערים השכנות. לכל שכונה יש קבוצה, הקבוצות לפי גילאים, ורובן בחלוקה לפי מין – בנים/בנות בנפרד.

עלמה היתה שייכת לקבוצה של איזור דגלאס-פארק, 12 בנות מתחת לגיל 8.

שם הקבוצה: Shooting Stars

מגרש הבית: דגלאס פארק.

מאמנים: קווין, סוזנה ופול (ההורים של פייג', סופיה ואייבי בהתאמה)

מדי הקבוצה: צבע סגול, בהשאלה מהליגה. נעלי פקקים ומגני קרסוליים באחריות אישית.

אימון: בכל יום רביעי בין 18:00-19:00, במגרש עד נובמבר, באולם ספורט מנובמבר. משחקים: בכל יום שבת, במגרש הבית או במגרשים אחרים.

סתיו, כדורגל בנות גלית לוינסקי
המגרש הביתי: שבת סתווית בדגלאס – פארק

כבר כתבתי כאן בעבר, על החשיבות של ספורט קבוצתי לבנות – עליה למדתי בעקבות פוסט של רונית כפיר, וגם על החיבה המשפחתית שלנו לצפייה במשחקי ספורט – כדורגל, כדורסל, הוקי. לכן, (וגם בגלל אילוצים טכניים), יצא שכמעט לכל אימון ומשחק הגענו כולנו. לפעמים רק ההורה המסיע, בדרך כלל גם תמר הצטרפה, ורוב הפעמים הגענו שלושתינו – לעודד את העלמה והקבוצה שלה.

כמו כל-כך הרבה דברים פה בקנדה, גם מאחורי אימון הקבוצות והאירגון של הליגה עומדים הורים מתנדבים. המאמנים של הקבוצה – הורים, את הציוד בסוף המשחק – כולם עומדים ואוספים. את הכיבוד לבנות הקבוצה למשחקים ההורים מביאים לפי תור, לכולן: פרי למחצית, חטיף אנרגיה לסיום. כבר בהרשמה לליגה הייתי צריכה לרשום למה כל אחד מאיתנו מתנדב, או שאנחנו מוותרים ומשלמים תוספת מחיר כבר בהרשמה. אני ורם התנדבנו לעזור ביום הצילומים של הקבוצות (שהיה פרוייקט ראוי בפני עצמו. הערצתי את הצלם על הבירוקרטיה המטורפת של לצלם עשרות קבוצות בזו אחרי זו, עשר דקות לכל קבוצה, במשך 8 שעות).

כדורגל בנות גלית לוינסקי
אימון
כדורגל בנות גלית לוינסקי
עלמה (מימין) וגבי

הבנות למדו את חוקי המשחק באימונים ותוך כדי משחק. מאוד מעודדים את המאמץ, המאמנים מפרגנים לכל ניסיון הבקעה ולכל מסירה. ההורים שעומדים מהצד צועקים קריאות עידוד, ומוחאים כפיים לכל התקדמות במשחק. באחד המשחקים היה אבא אחד מהקבוצה היריבה, שכל הזמן התקרב ונתן הוראות לשחקניות. ההתנהגות האגרסיבית הזו התקבלה ברוח מאוד לא טובה. ברור שכולם רוצים לנצח, אבל המטרה האמיתית היא לשחק.

ספירת הניקוד תמיד היתה במילמולים אצלינו. גם כי בדרך כלל לא ניצחנו, וגם כי המאמן שלח להורים הרצאת טד מעניינת (במקום שיחת הכנה) על איך לעודד ילדים לשחק, ולא לגרום להם להיות מודעים רק לניצחון או הפסד: Changing the game in youth sports. (הרצאה מומלצת מאוד!)

אז בתחילת העונה, רוב הילדות עוד לא ממש ידעו לשחק. וכמו שג'ון או'סליבן אומר בהרצאה הנ"ל: משחק כדורגל של ילדות בגיל הזה נראה כך – יש גוש גדול של ילדות (משתי הקבוצות) שרץ מצד אחד של המגרש לצד השני. מדי פעם מישהי מנסה לבעוט לכיוון השער, לפעמים לשער הנכון, לעיתים הנגדי. ויש הרבה צחקוקים וקפיצות וריקודים תוך כדי. לקראת סיום העונה כבר היה ניתן לראות ממש מהלכים טובים, של העברת הכדור מאחת לשניה, והתפרסות (מסויימת) של השחקניות במגרש.

כדורגל בנות גלית לוינסקי

כדוגרל בנות צילום גלית לוינסקי

בכל שבת נסענו למגרש הביתי או למגרש (עם נוף מהמם) אחר ברחבי ונקובר, לשחק כנגד קבוצה אחרת באותו גיל (Under 8). בנות הקבוצה שיחקו נגד קבוצות שונות בליגה, כולן קבוצות עם שמות "מעצימים": Racing Cheetahs, Rainbow Lightning, Warriors, Thunderbolts, Blue Flames וכו'. השופט היה נער או נערה בת 12 בחולצה צהובה. ההורים מסמנים בעזרת דגלים את גבולות המגרש.

כדורגל בנות גלית לוינסקי

תמיד משחקים בחוץ. נכון, עונת הכדורגל היא דווקא בסתיו ובחורף, אבל ספורט זה ספורט, ואם צריך, תמיד אפשר ללבוש עוד שכבה מתחת למדים. באחד המשחקים בפברואר היה כל-כך קר שעלמה ושאר הבנות שיחקו עם מעיל מתחת למדים ואני ותמר קפאנו בפאתי המגרש. נתתי לעלמה את הכפפות שלי כי היא היתה השוערת באותה מחצית וכמעט לא זזה, ואני החזקתי את האצבעות שלא ינשרו לי בנתיים.

כדורגל בנות גלית לוינסקי
באותו היום היה קרררר…. משהו כמו 2 מעלות במקרה הטוב
כדורגל בנות גלית לוינסקי
שוערת קפואה אך גאה

הבנות עולות למגרש בתורות, ארבע בכל פעם ושוערת אחת בכל מחצית. אף אחת לא אוהבת להיות שוערת אז התפקיד הזה עובר בסבב בין הבנות. המאמנים מחליפים שחקניות בכל כמה דקות, וחברותיהן לקבוצה שמחכות על הספסל -מעודדות בגרונות ניחרים: "Go Purple! Go Purple!" עד ששוב מגיע תורן לעלות למגרש לשחק.

כדורגל בנות גלית לוינסקי

תכלס' מה שהכי חשוב זה שעלמה נהנתה. היא לאט לאט הפסיקה לפחד מהכדור (ומגוש הילדות סביבו) והשתתפה במאמצים לכוון לשער. הקפדנו לא לתת לה עצות ו"ללמד אותה", הרי זו היא שמשחקת שם בחוג, ואנחנו רק אלה שצופים מהצד.

כדורגל בנות גלית לוינסקי
מגרש עם נוף מהמם, אבל קררר
כדורגל בנות גלית לוינסקי
אירוע סיום הליגה – כן, יש שאריות שלג על המגרש
כדורגל בנות גלית לוינסקי
גוש של בנות רצות
כדוגרל בנות צילום גלית לוינסקי
המלכה האם
כדוגרל בנות צילום גלית לוינסקי
היה לנו קר מכדי לעודד
כדוגרל בנות צילום גלית לוינסקי
עלמה בתפקיד השוערת – Goalie
כדוגרל בנות צילום גלית לוינסקי
העלמה בפעולה
כדוגרל בנות צילום גלית לוינסקי
אז מה אם הן משתי קבוצות יריבות? הן חברות מבית-הספר
כדוגרל בנות צילום גלית לוינסקי
ההורים מעודדים
כדורגל בנות גלית לוינסקי
גם תמר מעודדת
כדוגרל בנות צילום גלית לוינסקי
אחד המגרשים היפים שהיינו בהם. טראוט לייק
מדליה כדורגל גלית לוינסקי
אחרי המשחק האחרון כל המשתתפים מקבלים מדליה ותעודה
כדורגל בנות גלית לוינסקי
גוש בנות רצות אחרי הכדור
כדורגל בנות גלית לוינסקי
כל משחק נגמר ב"כיפים" בין הקבוצות וטור של בנות אומרות אחת לשניה: Good game! Good game!
soccer Galit Lewinski
כל משחק נגמר ב"כיפים" בין הקבוצות וטור של בנות אומרות אחת לשניה: Good game! Good game!

כדוגרל בנות צילום גלית לוינסקי

לספטמבר הבא כבר רשומות לנו שתי שחקניות בליגה: עלמה (לקבוצה Under 9) ותמר (לקבוצת Under 6).

לפוסטים אחרים בנושא: כדורגל בנות – על צפיה במשחק כדורגל של גלי, מ-כ-ב-י על צפייה במשחק כדורסל, הוקי קרח – על צפייה בהוקי קרח, והפוסט הבלתי נשכח של רונית כפיר: גבוהה יותר, מהירה יותר, חזקה יותר, על חשיבות ספורט לנערות.

חצי חיים

היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.

ישראל קנדה גלית לוינסקי

שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.

לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.

לא מוכנה לחשוב על זה.

אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.

ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.

תודה באמת.

כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:

ישראל קנדה גלית לוינסקי ישראל קנדה גלית לוינסקי

אגב – השלט תלוי בצד הפנימי של הדלת, כמו ישראלים טובים שמפחדים מאנטישמיות (או מזה שהשלט ירטב בגשם האינסופי). פוסטים אחרים בנושא סיכומים ברילוקיישן: חצי שנה, שנה, שנה וחצי כאן.

איזה כיף שאני עדיין מוקפת בחורות מוכשרות

לפני שלוש שנים כתבתי את הפוסט הזה – על החדר של הבננות בישראל, שהיה כולו חפצים משגעים עשויים עבודת-יד, רובם הגדול מעשי ידי חברותי ואחותי המוכשרות כל-כך.

לפני שנתיים וחצי כמעט (אלוקה!) עברנו לוונקובר שני מבוגרים, שתי ילדות, ושמונה מזוודות. אבל כמה מזל שבין הבגדים, הנעליים, והספרים בעברית הבאנו קצת מהטוב הזה. וכך, הרבה מהדברים היפים כל-כך שחברותי המוכשרות הכינו/תפרו/סרגו/חיברו/הרכיבו בידיהן האמונות ורעיונותיהן היצירתיים – מלווים אותנו גם היום, במרחק עשרות אלפי קילומטרים מהחדר ההוא בישראל.

אז החדר קטן יותר, והרהיטים בו הם יד-שניה מאחותי וחברותיה שכאן, וצבע הקירות הוא מין בז', שזו ממש לא היתה הבחירה הראשונה שלי… אבל שוב, בעיקר כשהחדר מסודר, רואים את כל היופי שמקיף את הבננות בזמן שהן משחקות, קוראות וישנות. וזה שהן יודעות שכל חפץ כזה נעשה בעבודת-יד מעלה את ערכו פי כמה וכמה (או לפחות זה מה שאני מנסה ללמד אותן): "את יודעת מי הכין לך את הפיל הזה?" – "שיני הכינה לי אותו כשנולדתי". "את זוכרת שרוטב שלחה לנו את השרשרת הזו מישראל? היא סרגה אותה בעצמה" – "כן אמא". "את יודעת שהדס נתנה לך את הסוס הזה? היא תפרה אותו בעצמה!" "אני יודעת אמא, ראיתי בתמונות".
טוב, אולי הן עונות באופן אוטומטי אבל זה המינימום שאני יכולה לעשות (:

מה שנחמד זה שבגלל שהגענו לוונקובר דווקא, המקום בו אחותי ומשפחתה גרים (בבית הכי יפה בוונקובר), זכיתי לקבל חזרה לשימוש דברים שאני הכנתי לפני שנים לאחייניות שלי. מד-הגובה המאוייר היה מתנה לפני שנים, והכיסא הקטן שמונח במרכז החדר היה מתנה שעשיתי לאחייניתי המתוקה נגה לכבוד גיל שנה. אני זוכרת שקניתי את הכיסא בנגריה ברחוב שנקין תל-אביב, צבעתי אותו בלקה ואז איירתי עליו מגוון איורי פו-הדב מכל צדדיו. היא כבר לא משתמשת בו – לפני כמה ימים מלאו לה 20!

אבל חוץ מצבע הקירות וגודל החדר, השיעור האמיתי שאני הייתי צריכה לעבור הוא להבין שהן גדלות, וכבר יש להן טעם משלהן, יצירות משלהן, ובעיקר – שהחדר הזה הוא שלהן. למה אני מתכוונת? את החדר שלהן בארץ תכננתי כשהייתי בהריון עם עלמה. הזמנתי את טפט-העץ שאני בחרתי, והדבקנו אותו על הקיר. אני ריהטתי את החדר, אני סידרתי את המדפים, אני בחרתי איפה ישבו הבובות, איפה יהיו המשחקים, איפה הספרים… אני. כשהן גדלו קצת והפכו מתינוקות שוכבות לילדות שובבות הן היו משחקות בכל החפצים, והיו מחזירות אותם בסוף היום (אני הייתי מחזירה, אבל נגיד ש) למקום שאני קבעתי מראש.
היום עלמה בת שבע וקצת, ותמר בת תכף-חמש. החדר שלהן מכיל יצירות שלהן, ציורים תלויים על הקירות, מתחת למיטות מחביאים סודות. יש יותר מדי חפצים ששומרים ולא זורקים כי – זה החדר שלהן. יש להן את החפצים שהן שמות במיטה, ויש את אלה שעל המדף למזכרת, ואת הציורים שאסור לזרוק, והקופסא עם הדברים הפרטיים, והקופסא עם החפצים הסודיים, וכו' וכו' וכו'. וזה כך, וטוב שכך. אז אני שמחה שכשהחדר מסודר אפשר לראות איפה המיטות, ואם רואים קצת אסתטיקה בעיניים (מעבר לכל המתנות בדולר והסליים והקשקושים) – עשיתי את שלי.

אז בואו תהיו סבלניים, זה לא חדר בסגנון אינסטגרם, יש יותר מדי בלגאן וחפצים מיותרים ושטויות, אני יודעת. אבל זה חדר שחיים בו, ליתר דיוק חיות בו – שתי ילדות, עם טעם משלהן. אני שמחה שהן עדיין אוהבות ומעריכות את כל היופי וההשקעה שהן מוקפות בה.

כך החדר נראה:  (ממליצה בחום ללחוץ על כל תמונה להגדלה)

חדר בנות גלית לוינסקי
החדר של הבננות גרסת ונקובר
חדר בנות גלית לוינסקי
הצד של עלמה
חדר בנות גלית לוינסקי
הצד של תמר
חדר בנות גלית לוינסקי
קומפקטי ומגניב

והנה קצת יותר מקרוב ובכבוד הראוי: (ולמי שרק "עובר" על התמונות – שימו לב שבין התמונות ישנן יצירות של עלמה ותמר). להגדלה לחצו על התמונה.

מול החדר שלהן יש קיר של מסדרון צר, שכולו מוקדש לעבודות וציורים של הבנות:

עבודות יד צילום גלית לוינסקי עבודות יד צילום גלית לוינסקי

ו… כמו קיר הציורים, גם החדר כל הזמן משתנה. לפני כמה שבועות הן החליטו פתאום שהן רוצות להצמיד את המיטות, להזיז את הספרייה והשטיח ולעשות לעצמן פינת כריות. מה יכולתי לעשות? עזרתי להן לסובב את המיטות ולנקות את האבק שגילינו בשינוי החדר.

אז ככה החדר נראה נכון לעכשיו:

חדר של בנות צילום גלית לוינסקי

והעיקר שמרוצים.

אז תודה ושוב ושוב תודה לרוטב ולשין ול"מותק" הדס הול על העבודות והיצירות לאורך השנים. אנחנו שומרות עליהן היטב היטב ומעריכות את המאמץ וההשקעה שלכן. וכן – זו מזכרת מעולה.

ולמי שאיו חשק להכנס לפוסט המקורי על החדר של הבנות בישראל אני עושה תזכורת קטנה. הנה התמונות עם ההסברים. כשחיפשתי את התמונות האלה שמחתי לגלות כמה דברים באמת הבאנו איתנו, ומיד התגעגעתי לדברים שלא… יום אחד, כשנחזור לישראל ונפרק את המחסן החפצים יחזרו לחיינו. ובנתיים אנחנו אוגרים חפצים (וזכרונות) חדשים.

חדר בנות גלית לוינסקי חדר בנות גלית לוינסקי

פוסטים נוספים בהקשר הזה: על צילומי בגדים ל"מותק" הדס הול, על הבובות שרוטב סרגה לבננות, טפט עץ בחדר של הבנות בישראל, על תיק הספר שתפרתי וסחבנו עד ונקובר… אחרי שהוספתי לו צד באנגלית כמובן