Fireman Web

בוקר שבת חורפי, אנחנו מטיילים בדאון-טאון פורטלנד, אורגון. בכביש חולפת כבאית, אנחנו עוצרים להסתכל והכבאים מבפנים מנופפים לבננות לשלום. אנחנו ממשיכים בטיול לחוף נהר הווילאמט, ואז, לגמרי במקרה מגיעים לתחנת מכבי-האש המרכזית של פורטלנד. בהצצה מהחלונות אנחנו רואים כבאיות עתיקות, ומתחילים להקיף את הבניין בכדי לראות מה הן שעות הפתיחה של המוזיאון. סגור היום.

מכבי אש גלית לוינסקי
מציצים

מכבי אש גלית לוינסקי מכבי אש גלית לוינסקימכבי אש גלית לוינסקי מכבי אש גלית לוינסקי

״בואו נראה אם יש מישהו בפנים״, אומר רם. ״אם לא שואלים לא יודעים״. טוב שיש מישהו שלא מתבייש במשפחה.  ״זה לא כאן״ אני צועקת כשהם מתקרבים לדלת האחורית, ״אף אחד לא יפתח לכם״, אני מוסיפה, בדיוק כשאת הדלת פותח כבאי תמיר ומסביר פנים. ״רצינו לשאול אם אפשר להציץ״ אומר רם בלי להסס, והכבאי מפנה אותנו לדלת המוסך של התחנה. ״בואו מסביב אני אפתח לכם״.

שתי דקות אחר-כך ואנחנו בפנים, בתוך תחנת הכיבוי המרכזית של פורטלנד, מקבלים סיור פרטי מהכבאי החסון ווב. ווב נראה בדיוק כמו מי שכל אחת מדמיינת כשהיא שומעת את המילים "כבאי אמריקאי". גבוה, שרירי, עצמות לחיים גבוהות. שלוש כבאיות ענקיות חונות בתחנה באותו בוקר, אחת נסעה לטפל בשריפה (אנחנו יודעים, הרי ראינו אותה חולפת הבוקר). ווב מסביר לנו על ההבדלים בין הכבאיות, יש טראק ויש אנג'ין, אחת עם סולם, אחת נושאת את הגלונים העצומים של המים והצינורות הארוכים. בהתחלה הוא מציע לבננות לשבת בתא הנהג, אחר כך אנחנו עוברים אחורה לתוך הכבאית עצמה, ומקבלים הסבר מפורט על המכשירים. ווב עונה בסבלנות ובפירוט לכל שאלה. בעיקר עלמה שואלת וווב עונה לה ומדגים.

הוא נמצא בתחילת משמרת של 24 שעות, 8 בבוקר עד 8 בבוקר למחרת. הוא מראה לנו איך הוא לובש את המדים שלו מהר, מה הוא לובש, איך הוא נושם ממסכת חמצן ואת המיכל שהוא נושא על הגב. עלמה ממשיכה לשאול שאלות מכוונות והוא עובר דבר דבר ומסביר. ״דו יו וור גלובס?״ היא שואלת. כן, הוא עונה ונותן לה להרגיש כמה שהחליפה חסינת-האש עבה. כדי שלא נישרף מהאש. כדי לא ננשום עשן חם. כדי שנוכל לטפס במדרגות. לכל שאלה – תשובה והדגמה. אחר-כך עוברים לצד האחורי של הכבאית והוא מראה שכל הדפנות של כלי הרכב מלאות ארונות ומגירות של ציוד. זה בכדי לחלץ אנשים מרכב, זה הצינור שמתחבר לכאן, זה המנוע ההידראולי. הכבאית השניה היא כבאית מיוחדת לחילוץ עירוני, למקרה של קריסת בניין או טיפוס גבוה. הוא מראה לנו גם אופנוע-ים וחליפות צלילה מיוחדות שיש להם, למקרה שהם צריכים לעשות חילוץ בנהר. כאן מפעילים את הסירנה. בתשובה לשאלתה של עלמה הוא מסביר שהוא יכול ללכת לנוח ואפילו לישון, שיש להם מיטות בקומה העליונה אבל אם הפעמון מצלצל הם מיד גולשים בעמוד ונכנסים לכבאית, מוכנים לצאת לעזור. הוא אפילו מדגים לנו את הגלישה בעמוד (אבל לא מסכים לתת לעלמה לנסות… מן הסתם).

כעבור כחצי שעה, ואינספור שאלות הודנו שוב ושוב לכבאי ווב על הזמן שהקדיש לנו והמשכנו לטייל.

זה חזק פה בצפון אמריקה העיסוק בכבאים. לתמר היה סיור של הגן בשנה שעברה (טרום טרום חובה) לתחנת כיבוי אש בוונקובר. בבית-הספר יש תרגול אש אחת חודש פחות או יותר. אני מניחה שזה גם בגלל שרוב המבנים בנויים מעץ וגם מפני שמכבי-האש הם הראשונים שמגיעים לכל מקום, שרפה או לא. הם הראשונים במתן עזרה. כשהשכן שלנו בן ה-85 החליט לנסות לטפס על הגדר שממקיפה את ביתו ונפל, עוד לפני האמבולנס הגיעו מכבי האש. הם מאומנים לתת סיוע מכל סוג, כך אני מבינה. לא רק להוריד חתולים שנתקעו על עץ גבוה כמו בסיפורים.

מכבי אש גלית לוינסקי מכבי אש גלית לוינסקי מכבי אש גלית לוינסקי מכבי אש גלית לוינסקי

ובכלל התמונות והסרטונים הכי מגניבים הם מהטלפון. של רם. כי מישהי התביישה להוציא את המצלמה…
עוד קצת הסברים בזכות עלמה:
והדגמה חיה:

והכבאי ווב? למה הוא הקדיש לנו חצי שעה מזמנו ומוטיבציה אינסופית להסביר ולהדגים ולענות? אולי כי שיעמם לו בתחילת משמרת ארוכה. אולי כי אנחנו הציבור, והתפקיד שלו הוא לעזור לנו.  אולי כי שאלנו, ואם לא שואלים לא מקבלים תשובה.

אולי כי יש פעמון מיוחד בקדמת כל כבאית, שתפקידו היחידי הוא לענות לילדים שמנופפים לכבאים בדרכם. באמת. ״הפעמון הזה? הגדול?״ – הסביר ווב. הוא כדי לצלצל לשלום לילדים שמנופפים לנו בדרך.

מכבי אש גלית לוינסקי

מכבי אש גלית לוינסקי
היה שווה!

Bye Bye 2017!

לפני שבוע קיבלתי מתנה משירה מהבלוג Pretty.Simple.Life. (בלוג מומלץ באופן כללי, אני לא משוחדת!). היא הקדישה לי את המדור הקבוע שלה בבלוג: ״אמהות מסביב לעולם״. עבדנו די הרבה על  המדור הזה,  ואחרי הראיון המקיף ששתינו הקדשנו לו זמן רב ומחשבה, ואחרי שחשבתי על כל השאלות של שירה והתשובות שלי, ופשפשתי בתמונות מהשנה החולפת, הפוסט שעלה הוא מעין סיכום (מפורט) של החיים שלנו כאן בשנה האחרונה.

ואיזה תזמון מושלם:

שנה מסתיימת ושנה מתחילה

ויומולדת 3 לבלוג שלי! הנה הוא כבר פעוט גדול ודעתן, עם רצונות משלו ומחשבות עצמאיות. בשנה האחרונה הבלוג הפך להיות יותר ויותר קשור לכאן-ועכשיו שלי, הרבה סיפורים על החיים שלנו בונקובר, והרבה מחשבות על החיים ברילוקיישן. פחות נוסטלגיה, פחות סיפורי עבודה והמלצות. נו, טוב, יש לו כבר רצונות משלו.

שנת 2017 מסתיימת. אין לי הרבה מילות סיכום, סיפרתי לכם במהלך השנה הזו כמעט הכל.

זו היתה שנה אינטנסיבית, עם הרבה זמן-משפחה, טיולים, פנאי, ביקורים משפחתיים, שגרה, חיים קהילתיים, התנדבות בבית-הספר. שנה שלמה שרם למד למבחנים, וחודש ארוך שהוא היה בארץ לקראתם .(וכל זה מאחורינו! לתמיד YEY!) ושתי בנות שלא מפסיקות לשמח ולהפתיע אותי.  50 פוסטים אחרי, והנה נגמרה לה עוד שנה

לי זה טוב, שיש לי את המקום הזה לחשוב, לחלום, לכתוב. זה חשוב לי כדי לחיות את ההווה ולחשוב עליו, ולא לתת לזמן פה לחלוף בהיסח הדעת. וזה משמח אותי ומחמיא לי בכל פעם שאני רואה שיש לי קוראים, וכשיש תגובות. אני שמחה שיש אנשים שהבלוג שלי מעניין אותם. שאני מעניינת אותם. למדתי ב״בצלאל״ ולא נהייתי אמנית מציגה. ובכל זאת, כנראה שגם אני צריכה קהל.

תודה לכם! אתם אחלה קהל (:

הנה סיכום קצר בתמונות: שנת 2017 שלנו ״על קצה המזלג״

גינת ירק גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״גינת ירק״
כדורגל בנות צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״כדורגל בנות״
UBC גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״המשפחה המטיילת״
אופניים צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״אופניים בוונקובר״
הר גראוס צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״המשפחה המטיילת״
קרוואן צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״משפחת משאל נוסעת לרוקיז״
שלג צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״10 דברים שאפשר לעשות בשלג״
קטיף צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
נדנדה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״עונות השנה על הנדנדה״
צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
לייק לואיז צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״משפחת משאל נוסעת לרוקיז״
נדנדה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״עונות השנה על הנדנדה״
חופש צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
חוף הים צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״ספר החופש הגדול״
סן פרנסיסקו צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״איפה הייתי ומה עשיתי״
עלוקה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״משפחת משאל נוסעת לרוקיז״
דבורה צילום גלית לוינסקי
מתוך הפוסט ״עונות השנה בגינה״

גלית לוינסקי YVR

אנחנו נפרדנו משנת 2017 ביום יפהפה על ההר, בשיעורי הסקי הראשונים לעונה

סקי צילום גלית לוינסקי
חונכות את ההר. סייפרס, 31 בדצמבר 2017

ושם על ההר הם היטיבו לסכם:

סקי צילום גלית לוינסקי

עונות השנה על הנדנדה

נו, מזמן לא כתבתי על מזג האוויר בונקובר… נהייתי ממש קנדית, מזג האוויר הוא נושא השיחה החביב פה.

מישהו פה אמר לי לא מזמן, שבונקובר אפשר לראות באותו יום כמה עונות מתחלפות. הנה למשל לפני שבוע: בבוקר קר מאוד, הטמפרטורה קרובה לאפס מעלות והייתי צריכה לגרד את הקרח משמשת המכונית בשביל לנסוע. בצהריים התחמם קצת, הטמפרטורה טיפסה אפילו עד 9 מעלות, השמש בצבצה והעננים שטו להם למקום אחר. אחר הצהריים נסעתי לקחת את הבננות מבית-הספר, שמש חזקה, שמיים כחולים, אפילו הרכבתי משקפי שמש. התעכבנו קצת בבית-הספר (הן רצו להשאר לשחק בחצר) ובעודינו בחוץ ראינו ערפל מתקרב. כשיצאנו כעבור ארבעים וחמש דקות כל הדרך כבר היתה מכוסה ערפל סמיך.

מאז שבנינו את הנדנדה מחוץ לבית, לא עובר יום שבו עלמה לא שואלת: "אפשר לצאת לנדנדה?". היא יודעת שהיא צריכה לשאול כי הנדנדה מחוץ לגדר של הבית וצריך לבקש רשות, וגם כי מתוך הבית לא מרגישים את מזג-האוויר שבחוץ. "קר היום נורא, תלבשי מעיל!" או "יורד גשם כבר שבוע, הנדנדה רטובה" – אלה מהתשובות הנפוצות, כי הבננות כאילו לא מאמינות בכל בוקר מחדש שבחוץ קר, למרות שכל-כך נעים בפנים.

לנדנדה הרטובה הן כבר מצאו פיתרון – אפשר לעמוד עליה ולהתנדנד. לבוץ שמתחת לה (בסתיו, חורף, אביב) / חול אבקתי יבש (בקיץ) רם כבר מצא פתרון – פיסת שטיח דשא מלאכותי. וכך, חוץ מימים ממש יוצאי דופן, אין יום מבלי איזה נדנוד, לפחות קצר, בנדנדה.

וככה זה נראה: עונות השנה על הנדנדה

(אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה)
ונקובר גלית לוינסקי
ספטמבר 2016
ונקובר גלית לוינסקי
ספטמבר 2016
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2016
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2016
ונקובר גלית לוינסקי
אפריל 2017
ונקובר גלית לוינסקי
מאי 2017
ונקובר גלית לוינסקי
יוני 2017
ונקובר גלית לוינסקי
אוגוסט 2017
ונקובר גלית לוינסקי
אוגוסט 2017
ונקובר גלית לוינסקי
ספטמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017
ונקובר גלית לוינסקי
דצמבר 2017

וכמו שאומר יהונתן גפן: "אני אוהב את החורף, ואת הקיץ ואת הסתיו, ואת האביב ואת מה שעכשיו…" כי באופן רשמי החורף התחיל לפני פחות משבוע, אבל כישראלים אנחנו כבר מרגישים שזה הכי-חורף שיש.

ממש אמריקה!

כמה צפון-אמריקאי מצידינו.

"קפצנו" לארה"ב לכמה שעות.

קפצנו = נסענו לגבול בשביל לחדש את אישור המעבר היבשתי, כדי שבחופשת החורף הקרבה בצעדי-ענק לא נצטרך להתעכב בגבול אלא נוכל לעבור בזריזות, ולהמשיך בנסיעה למחוז חפצינו (אתר נופש חורפי בשם GreatWolf Lodge במרחק כ-ארבע שעות נסיעה מונקובר, מבלי עיכובים מיותרים בגבול). בכניסה הקודמת שלנו לארה"ב דרך היבשה (לפני שנה) שוטרי הגבול האמריקאים דיברו אלינו כל-כך לא יפה, בכזו התנשאות ותוקפנות שזה ממש השפיע לי על כל היום הראשון של הטיול. התבאסתי להיות "אצלהם" במדינה "שלהם", אפילו שזה היה ביקור בסיאטל שהיא חצי-בקנדה מבחינתם. המעבר היבשתי לבעלי דרכונים זרים, יכול להיות בלתי נסבל. כל מי שצריך לחדש את ה"אסטה" (לבעלי דרכון שלא זקוק לויזה לארה"ב, כמו דרכון גרמני – אני והבנות) או לחדש את טופס I-94 (גם לבעלי דרכונים שיש בהם ויזה, כמו דרכון ישראלי – רם) צריך לחכות בתוך בניין המעבר האמריקאי, בתור ארוך (לפני שנה זה לקח לנו יותר משעתיים), בבניין בו באופן כמעט מופגן יש תא שירותים אחד למאות האנשים הממתינים בתור. (אני והבנות עמדנו בתור של חצי שעה לתא השרותים הזה. אני, ושתי ילדות, אחת בת פחות משלוש). אז השנה ניסינו לחסוך את הבלגאן הזה ולהתכונן מראש. ביום ראשון גשום וחסר תוכניות מיוחדות, לא בתחילת סוף-שבוע ארוך, לא בחג, נסענו במיוחד בכדי לעבור את התור, לקבל את האישור ולחזור הביתה.

בעצת הגוגל-מאפס החלטנו לעבור במעבר-גבול קצת מזרחי יותר מהמעבר גבול העיקרי בדרך לסיאטל. זו התבררה כעצה נכונה מטעם גוגל, כי ההמתנה למעבר גבול אמנם היתה ארוכה אבל זהו מעבר גבול קטן יותר ולכן עוברים בו פחות אנשים, משמע תור יותר קצר בתוך הבניין. את פנינו בגבול קיבל שוטר אמריקאי חמור סבר וזועף, שנזף בנו קשות על כך שלא החזרנו את הטופס פג-התוקף הקודם, כי "מבחינת ארצות הברית אתה עדיין בתוכה, ועובר עברה פדרלית". רם התנצל ואמר שהוא לא ידע שצריך להחזיר את הטופס (מתי?! איך אתה אמור לדעת שזו הפעם האחרונה שאתה עובר את הגבול?!) אבל התשובה הזו לא הניחה את דעתו של השוטר: "אתה לא יכול לקרוא את ההוראות שמאחור?" הוא הרים את קולו, "ככה אתה מתייחס לויזה שלך? אתה רוצה שאני פשוט אבטל לך את הויזה גם?!" נבח עלינו השוטר. אני מקווה שהבנות שישבו בשקט מאחור לא הבינו. למרות שיותר סביר להניח שהן דווקא הבינו, לפחות את הנימה התוקפנית.

חפויי ראש נכנסנו שוב לבניין מעבר-הגבול, הפעם ערוכים, למודי נסיון מהשנה שעברה, מצויידים בכל הניירות והטפסים, במשחקים לבנות, ובעיקר באורך-רוח ובידיעה שזה יקח זמן, ויהיה כרוך בנזיפות נוספות. לשמחתינו גילינו שזה "סניף" יותר קטן, ויש בו פחות תנועה ולכן פחות תור. ולהפתעתינו הרבה, אחרי כ-20 דקות המתנה בלבד, השוטר שחידש לנו את טפסי המעבר הדרושים היה כמעט חביב. רם אפילו הרשה לעצמו לבקש הסבר, מתי אמורים להחזיר את הטופס הארור, זה שבגללו ננזפנו בכניסה מהשוטר השני, והשוטר (החדש, הכמעט-חביב) ענה, מחביא חיוך מזלזל ש"חלק מהשוטרים לוקחים את זה יותר קשה". "אתה לא באמת יכול לדעת שזה יהיה המעבר האחרון שלך כשאתה גר קרוב לגבול. בקרוב לא תהיה יותר כל הניירת הזו. מבטיחים לנו את זה כבר ארבע שנים".

שמחים וטובי-לב נסענו לכמה שעות לאחת העיירות הקרובות – בלנהיים, להרגיש אמריקאים ליום אחד. עשינו קניות מופרזות ולא נחוצות בטארגט, אכלנו אוכל מופרז בפוד-קוורט, הסתובבנו קצת בקניון הגדול-יותר-מדי בבלנהיים, מילאנו דלק בזול וחזרנו לגבול "שלנו", בחזרה לקנדה.

"אצלינו" בקנדה השוטרים במעבר-הגבול נחמדים. הם שואלים את השאלות הנחוצות בנעימות וביעילות, ובעיקר לא "מחפשים אותך". "למה נכנסתם לארה"ב?" שואל השוטר הקנדי. "בשביל לחדש את הטופס I-94." עונה רם. "אה – כדי להתכונן מראש, בוודאי. כמה כסף הוצאתם היום?" 100" דולר." זהו? בסדר. כדאי שתסגור את החלון מאחור שהילדה לא תתקרר."

וזהו. שיחה של שתי דקות, והנה אנחנו שוב בקנדה. פה הדלק יותר יקר, הדולר יותר חלש, כשאתה ממתין ברכב יש מכל עבר שלטים של "אנא כבה את המנוע בזמן ההמתנה, בואו נשמור על הסביבה שלנו", אין אף Rest Area מלא ממסעדות פאסט-פוד כל הדרך עד ונקובר, לא רואים אף שלט Gun-Show" לחובבי הז'אנר, ובצד הזה, ברגע שאנחנו עוברים את הגבול אנחנו מרגישים בבית.

כן, מרגישים כבר קצת קנדים (במיוחד בהתנשאות על האמריקאים חובבי הנשק, התוקפנים, האגרסיביים, הקפיטליסטים).

וגם – מה לעשות, אולי הכל פשוט יחסי.

אני ורוטב כובשות את ניו-יורק 2010

גינת ירק

עם בוא האביב לונקובר לרם היה רעיון.

פנטזיה: הוא רצה ללמד את הבננות על גידול ירקות מקרוב, על תהליך הצמיחה, על חלקי הצמח, ו"על הדרך" שנוכל לאכול ולהנות מפירות עמלן.

הוא רצה לשתול לנו בגינה האחורית "גינת ירק".

רם עדר והפך את האדמה, ניכש עשבים ועקר גוויות של צמחים שלא שרדו את החורף הקשה. ניקה שטח בצד האחורי של הבית, הקים ערוגות מסודרות וחיכה לבוא הבנות (שהיו בביקור בישראל), שיעזרו לו להגשים את החלום. כשחזרנו הביתה רם קנה שתילים וזרעים, התייעץ עם המוכרים ולמד איך לזרוע, כמה זמן יש לחכות  וכמה שעות שמש האדמה הזרועה צריכה לקבל ביום. הוא בדק מתי כדאי לשתול ואילו שתילים מתאימים לשתילה זה לצד זה. רם גם הלך לשיעור במרכז הקהילתי המלמד "שתילה לקראת האביב" ולמד שבגלל שהחורף היה כל כך קשה השנה האביב והפריחה מתאחרים.

אחר כך רם והבנות זרעו את הזרעים בהתרגשות, ושמנו אותם בצל ואחר כך בשמש (לפי ההוראות) כדי שינבטו. את הנבטים הם שתלו באדמה בשורות שורות, ליד שתילים שנקנו וכמה צמחים שכבר היו ונקלטו היטב בשנים הקודמות.

אחר כך הגיע האביב, והקיץ, ורם והבנות טיפחו והשקו את הגינה, וניכשו, ועקרו צמחים שלא עלו יפה, וגם קצת דיללו והזיזו את השתילים שהיו קרובים מדי. הם גם קנו קופסאות נפרדות ששימשו כאדניות כדי לשתול את הצמחים שצריכים לצמוח לבד כמו נענע, וחלק מצמחי התבלין.

נענע, רוזמרין, בזיליקום, עגבניות, עגבניות שרי, מלפפונים, פלפלים, גזר, חסה ואפילו תירס. כולם הצטרפו בשמחה לעצי הפרי ושיחי פירות היער שכבר חיו בשלווה בגינה האחורית שלנו.

ואז חיכינו.

ככה זה התחיל

זורעים ברינה

 

האופטימיות בשיאה
מנביטים במרץ על אדן החלון

תחילה הבשילו פירות היער. השיחים האלו שורדים בכל שנה את מזג האוויר ונותנים פירות רבים ומתוקים. בכל יום-יומיים אפשר היה לרדת ולקטוף אוכמניות ופטל ולאכול מיד. מתוקים-חמוצים, ישר מהשיח לפה.

ואז החלו להנץ עגבניות השרי, תחילה הציצו עגולות וירוקות, ובכל יום הסמיקו והאדימו עד שעלמה ותמר לא יכלו להתאפק וקטפו אותם. (אם אדם הבן של השכנים לא הקדים אותן).

ואז צמח גם מלפפון ענק, כזה שכדאי לקטוף אותו כל עוד יש בו טעם. הבננות אכלו אותו בשמחה רבה (גם ככה אנחנו רגילים פה למלפפונים מהסוג הגדול, ולא תמיד משקיעים וקונים את הקטנים הטעימים שגדלים בישראל), ומלפפון מהגינה שלנו הרי הרבה יותר טעים…

ונענע. הנענע – כמו שנענע עושה – נקלטה וצמחה פרא, לשמחת חובבי התה.

וזהו.

יש! מתחילים לראות תוצאות

מתה, מתה על פירות יער

עגבניות משלנו!

הגזר מהגינה טעים יותר
מלפפון אמריקאי קלאסי
טורפות מלפפון מהגינה….

במהלך האביב והקיץ צצות עשרות גינות ירק ברחבי העיר. חלקן פרטיות – אנשים שמגדלים ירקות בחצר ביתם. בנוסף יש אנשים שנרשמים בעירייה ומקבלים אדנית באחד מעשרות המוקדים בעיר, והם יכולים לגדל בה מה שהם בוחרים עד סוף העונה. ויש גם חברות ("חווה אורבנית") שמגיעות לבתים פרטיים ומעבדות את השטח בעצמן, שותלות מני ירקות בחצרות פרטיות.

ראינו איך בגינות האחרות העגבניות צומחות באשכולות ענק, אדומות ושחורות וצהובות, בשלות ועסיסיות. בגינה של חברים מקומיים ראינו זוקיני גדל לגודל זרוע אנושית. בהליכה ברחובות צפינו בהשתאות בגינות הפורחות, מלאות בחסה וכרוב וכרובית, עגבניות וזוקיני ואפילו תירס זקוף ובשל.

הגינות של אחרים ירוקות יותר
עגבניות מאדימות להן בשמש. בגינה של אחרים
גינות מכל עבר
גינה פרטית שחברה מטפחת אותה עבורך
חברות שמטפחות גינות בחצרות פרטיות

גינות של אחרים ירוקות יותר
לא, זה לא שלנו
עברנו ברחוב, ראינו אדנית פורחת

ואצלינו לא. אולי זו הזריעה המאוחרת? אולי האדמה העייפה מתלאות החורף וגידולים קודמים? אולי חוסר ניסיון בשתילה וצפיפות הצמחים? ואולי הכיוון של הגינה שהיתה קרירה ומוצלת במשך רוב שעות היום? בכל מקרה אצלינו בגינת הירק לא רקד כרוב עם כרובית, וצנון לא פיזז עם אחות-מלפפון.*

רם מאוד התאכזב. הבננות פחות, הן נהנו מכל רגע בגינה, ומכל עגבניה שהבשילה.

כנראה שהן לא ציפו ליותר.

ורם? רם עקר את כל שאריות הצמחים שנבלו עם בוא הסתיו הקר, ואמר שאולי ינסה שוב בשנה הבאה.

 

* מתוך השיר: בגינת הירק / ח.נ.ביאליק

בנות דודות בנות שלוש

זה מפתיע,

ששתי ילדות

בנות דודות

שפעם היו נפגשות רק אחת לשבוע-שבועיים (מפאת המרחק טבעון-רמת גן) ועכשיו רק אחת לכמה חודשים (מפאת המרחק ישראל-קנדה)

חברות כל-כך טובות.

זה מפתיע, וגם שובה-לב ומרגש לראות אותן משחקות, בעולם שהוא רק שלהן, ששתיהן שותפות שוות בו, והוא מעניין את שתיהן. לראות אותן משוחחות, ושרות, ורוקדות וחולקות, כאילו נפגשו רק אתמול, ולא לפני חמישה חודשים. לשמוע אותן מדברות בטלפון: כל אחת מדברת על נושא אחר, אבל הן מקשיבות ומתאמצות להבין, וממשיכות לבקש לדבר אחת עם השניה.

ובזמן שכל השאר עסוקים, המבוגרים בעניינים שלהם, בני הדודים הגדולים בריבים ויחסים של גדולים,

הן אחת עם השניה. זה יותר ממספיק, זה כל מה שהן רוצות.

ביום הראשון לביקור בישראל, אחרי שלא נפגשו 9 חודשים

בביקור בוונקובר, אחרי שלא נפגשו ארבעה חודשים

שיחה קלה על גלידה

תמר ואיה, בנות 3+ ו-3++. הלוואי ותמיד תרגישו כל-כך קרובות.

וככה זה נראה בעבר הקצת-יותר-רחוק: (לפני שעברנו לוונקובר, תכל'ס)

נלי, פרנסיס ואני, שותות תה ומדברות על השפה העברית

היום היה לי מפגש משעשע עם שתי נשים – נלי ופרנסיס.

הכל התחיל במייל שקיבלתי ערב אחד בשבוע שעבר. זה היה בדיוק (אבל בדיוק) כשאני ורם סיימנו שיחה נוספת של "יחסינו (עם קנדה) לאן". זה הרי דבר ידוע, וכתוב בכל פוסט שני של קבוצות פייסבוק מהסוג של "נשים ברילוקיישן" שלמתלווה לרילוקיישן (במקרה זה – אני – כי עבודתו של רם היא הסיבה הרשמית למעבר שלנו) יותר קשה. נפשית. יש לזה כל מני סיבות. לחלק מאיתנו יותר קשה מכיוון שאנחנו משאירות את הקריירה מאחור והופכות ל"עקרות בית" לתקופה. לחלקינו קשה בגלל השפה. לחלק מהנשים בגלל התרבות השונה – קשה למצוא חברות אמיתית. לחלקינו קשה עם הארעיות – הידיעה שהכל זמני, גם החברויות פה זמניות. לחלק  מאיתנו קשה עם תחושת הזרות, או יותר נכון – חוסר השייכות. לחלק קשה עם הצורך ליצור לעצמך עולם תוכן משל עצמך, בזמן ששאר המשפחה (בן-הזוג והילדים) נמצאים במסגרות שונות. על חלקינו משפיע מזג האוויר. אני חושבת שיש את כל החלקים האלה בי…   אז שוב דיברנו על זה, על השנה שחלפה ועל החודשים שנותרו, ורם אמר: "אני חושב שאת צריכה לצאת יותר מהבית, ולפגוש אנשים דוברי אנגלית". זה היה בהקשר של כל הקשיים הנ"ל. בעודי רוטנת איזה משפט סיום לשיחה, משהו כמו "השאלה אם אני בכלל רוצה לפגוש אנשים, יש לי את החברות הישראליות שלי" או משהו בסגנון, קיבלתי מייל מנלי.

את נלי ובנה פגשנו פעם אחת לפני כחודשיים במוזיאון המדע, ביום של ליקוי החמה. הבנות ואני הגענו קצת באיחור לראות את הליקוי, וכבר לא נותרו משקפיים מיוחדים. נלי הציעה לנו להשתמש במשקפיים שהיו להם, וכשראתה שאני מצלמת דרך המשקפיים היא כל-כך התלהבה מהתוצאה שביקשה שאשלח לה את התמונות. החלפנו כתובות מייל, באותו יום שלחתי את התמונות והיא הודתה לי. ופתאום, כעבור חודשיים, קיבלתי ממנה אימייל נוסף. באימייל היא סיפרה לי שיש לה חברה שמתעניינת בשפה העברית, והיא זכרה שהבת שלי דיברה עברית אז היא חשבה עלי, האם נוכל להפגש?

כעבור מספר תכתובות (14 למען הדיוק. בקנדה מאוד מקובל לתקשר באמצעות אימייל, יותר מאשר בטקסט/וואטסאפ/שיחת טלפון, זה מאוד מייגע בעיני) נפגשנו הבוקר בבית-קפה הקרוב לביתי. נלי ופרנסיס הגיעו קצת באיחור (הן הגיעו משתי ערים סמוכות, רק אני הגעתי בהליכה של חמש דקות מהבית) והתנצלו בלי סוף. אחרי שהזמנו קפה ותה והתיישבנו התחלנו לדבר על הנושא שלשמו התכנסנו: השפה העברית. מתברר שפרנסיס החלה להתעניין בעברית, משום שהיא ראתה בחלומה "אותיות עבריות מנצנצות". היא עובדת כמטפלת במסאז' ונעזרת בטיפול ברפואה סינית ובצמחי-מרפא בעבודתה. היא למדה טיפול בצמחי-מרפא לפני כ-15 שנה אבל לא קיבלה תעודה. היא יודעת לכתוב בקליגרפיה סינית כבר שנים רבות. לאחרונה היא החלה להתעניין וללמוד על הקשר הרוחני בין הכתב לנפש, וזה מה שהביא אותה להתעניין בכתב העברי.

נלי ופרנסיס, הגיעו מהונג-קונג לפני כ-28 שנים, בנפרד. הן הכירו והתחברו כאן בוונקובר. שתיהן מדברות  אנגלית במבטא, פרנסיס עוברת לעיתים קרובות לסינית ומסבירה דבר-מה לנלי, וזו מתרגמת ומסבירה לי באנגלית. ישבנו ושוחחנו כשעתיים. נלי הראתה לי ספר ששאלה מספריה לצורך הפגישה, ופרנסיס חשבה שהכותרת שלו כתובה בעברית (מה שלא היה נכון. גם לא ארמית לדעתי כי בטח הייתי מזהה). הראתי להן ספר בעברית בטלפון (באפליקציה "עברית". איך לא חשבתי להביא ספר אמיתי?!) וכתבתי להן את אותיות הא'-ב'. סיפרתי להן על האותיות, כיוון הכתיבה, זכר ונקבה, ניקוד. הן סיפרו לי שבסינית יש 5000 סימנים, ציורים, שבשילובים בינהם ניתן לכתוב מילים שונות. סיפרו שגם בסינית קוראים מימין לשמאל (אבל קודם מלמעלה למטה), ושרק בהוצאות ספרים בשנים האחרונות שינו את ההדפסה משמאל לימין, חוץ מבטיוואן. פרנסיס הראתה לי שבספר כתוב הסבר על כתיבת המילה "יהוה", וכשכתבתי אותה היא מאוד התרגשה. הסברתי לה שכשלומדים תנ"ך בישראל מלמדים שאסור לבטא את המילה הזו כי היא "קדושה" ושתיהן נזעקו שהן גרמו לי לבטא אותה בקול למרות האיסור. הסברתי להן שזה בסדר, שאני לא דתיה, והן אמרו שגם הן לא.

אחר כך, כנראה בתמורה למידע שאני סיפקתי – פרנסיס אחזה בפרקי-ידי ומדדה לי דופק, בכל יד בנפרד. היא שאלה אותי כמה שאלות על הרגשתי הכללית, כאבי ראש ומערכת העיכול. היא ייעצה לי לשתות תה עם ג'ינג'ר בבית (ולא תה עם נענע כמו שהזמנתי) כי ג'ינג'ר לפי הרפואה הסינית הוא חומר "חם" והוא יחמם אותי. הציעה לי מגוון מאכלים עתירי ברזל לטיפול בכבד שלי שלדעתה הוא לא במצב טוב, והבטיחה שאם אתמיד בדיאטה הזו (במיוחד 3-5 ימים אחרי סיום המחזור) תוך שלושה חודשים המצב שלי ישתפר. מצב-רוחי יהיה יותר טוב, הידיים יחזרו להיות חמות, עור הפנים יהיה יותר מבריק, צבע הציפרניים יותר וורוד, ויהיה לי פחות קר, מבפנים.

אני נתתי לה שיעורי בית, בסגנון חוברות העבודה שיש לעלמה ללימוד עברית: כתבתי את הא'-ב' תוך סימון כיוון הכתיבה, וביקשתי ממנה שתתרגל.

פרנסיס קיבלה שיחת טלפון מאחד המטופלים שלה והיתה צריכה ללכת, ונלי שנשארה התנצלה שוב ושוב על ה"בוטות" של חברתה, שככה מבלי לבקש רשות ערכה לי בדיקה ונתנה לי עצות. נלי חששה שנפגעתי מהישירות של חברתה. הסברתי לה שלהפך, ישירות אני מבינה עוד מהבית, את הנחמדות והנימוס הקנדי לפעמים אני לא מבינה. כשאני מקבלת כאן אימייל, מרוב מילות נימוס ותיאורים חיוביים לפעמים אני לא מבינה מה העיקר – מה הם מנסים בעצם לבקש? להגיד? באיזו נימה זה נכתב? היא הסבירה לי שהם – הסינים, הרבה יותר ישירים, ואמרתי לה שגם אנחנו – הישראלים. מצד שני היא בכל זאת חשה צורך לבקש שוב ושוב סליחה ולהצדיק את הכוונה הטובה של פרנסיס. טוב, בכל זאת 28 שנים פה.

נפרדנו בחיבוק, ובהבטחה להפגש בפעם הבאה עם הילדים (אני לא זוכרת בכלל את הבן שלה מפגישתינו החטופה, והיא זוכרת היטב את תמר, בטח בזכות התלתלים), ובפעם הבאה נאכל ביחד דים-סאם, במקום שנלי תבחר.

מי היה מאמין?! עלי? גלית לוינסקי, הרצינית, האנטיפתית, הסגורה, הביישנית, זאת שלא מחייכת (כל אלה תיאורים ששמעתי אינספור פעמים במהלך החיים בישראל). הישראלית.

אתם יודעים למה? כי אם לא עכשיו, אי מתי.