חצי שנה בוונקובר.
חצי שנה!
איך הזמן טס כשנהנים.
אף פעם לא הייתי תקופה כה ממושכת מחוץ לישראל.
מוזר לחיות בארץ שהיא לא הארץ שבה נולדת. בין אם את בחיים שלוש שנים או שלושים ותשע שנים.
תמר (3) אומרת לי בכל יום: "אני רוצה לגור בישראל." אני לא יודעת אם אלו געגועים אמיתיים, למדינה שהיא זוכרת, לבית, לגן, לחברים, לסבאסבתא – או שאולי זו חלק מהמחאה היומיומית שלה (בכל יום היא "לא רוצה ללכת לגן", "לא רוצה להתקלח", "לא רוצה ללכת לישון", "לא אוהבת פסטה", "לא רוצה ללבוש את זה, רוצה ללבוש שמלה". כל היום היא "לא רוצה".)
עלמה (5.5) מתגעגעת למשפחה שבארץ. ביומיום היא עסוקה בהתמודדויות חברתיות ובלימודים בגן. בסופי השבוע היא מדברת עם המשפחה שבארץ בטלפון. בין לבין היא עושה תכניות לביקור שלנו בחופשת פסח בארץ. (לשחק עם בני-הדודים שלה, להכין קציצות עם סבתא אסתר, לאכול ב"קפה איטליה", לישון אצל סבאסבתא דליה ורוני, לבקר בבית שלנו ברחוב המעגל, לבקר בגן הקודם שלה, להראות לכולם שהיא יודעת אנגלית).
רם (38) לא מתגעגע (לדעתי). עסוק מאוד בעבודה, עסוק בחישובים כלכליים (השהות פה עולה יותר ממה שהוא תכנן בחישובים המוקדמים שלו), עסוק בפנאי (סקי, סקי, סקי, בילויים משפחתיים בסופי השבוע, תכנון טיול קיץ בהרי הרוקיז).
אני (39) מתגעגעת לאנשים. להורים שלי. לשבת עם רוטב על הספה אצלי בבית אחרי שהבנות נרדמו ולפטפט בלחש. ללכת לנועה אחרי הצהריים עם הבננות ולהשאר לארוחת ערב. לקפוץ בשבת לביקור אצל ליאה בגן העדן שלה. לפטפט שעות עם עינת בטלפון בשעות נורמאליות. להפגש איתה בבוקר בתל אביב. לקבוע לשבת עם חברים. לקפוץ לחברים. בריכה עם חברים. ים עם חברים. סתם בבית עם חברים.
אני מתגעגעת לעצמי, שיודעת מה המקום שלי, שיודעת במה אני טובה, שלקוחות פונים אלי כי רוצים לעבוד איתי, כי מכירים. עצמי בעלת ערך עצמי.
אני לא מתגעגעת לישראל.
עוד לא.
MyTrueColors גלית לוינסקי 
לפעמים כשהזהות המקצועית כל כך חזקה, אנחנו נותנים לה להגדיר אותנו כמעט לחלוטין וכשהיא מתערערת, הערך העצמי מתערער איתה. יש לך הזדמנות להמציא לעצמך זהות שלא מוגדרת בהכרח על ידי המקצוע הקבוע שלך וכמו שאני חווה אותך מהבלוג, את ברוכת כישרונות ואולי תגלי על עצמך משהו חדש ומדהים שאת טובה בו לא פחות.
מה שכן, תקופת הביניים שבין מי אני רגילה להיות ומי אני עוד יכולה להיות היא קרקע לא יציבה והחוויה לא משהו.
אפשר לעמוד במקום ולהרגיש שהקרקע המוכרת קצת נשמטת ואפשר לנסות לרקוד עם התזוזות ולראות לאן תגיעי. אני מאחלת לך לרקוד אותך המתחדשת. 😉
אהבתיאהבתי
תודה. גם אני מאחלת זאת לי. אבל אני באמת לא כל כך טובה בלרקוד על קרקע לא יציבה… או בלרקוד בכלל (:
אהבתיאהבתי
"אני מתגעגעת לעצמי, שיודעת מה המקום שלי, שיודעת במה אני טובה" – נגע בי מאוד. גרם לי לחשוב על איך מעבר של מקום, אפילו רק בתוך הארץ, גרם לי לסוג של ערעור וטלטלת הסירה. אז בטח ובטח כשעוברים ארץ. מצד שני – אולי יש משהו כיפי ומקליל בלהוריד מעצמך את תיק הציפיות, המבט החיצוני, ופשוט להיות את – בלעדיהם.
אהבתיאהבתי
אני באמת מנסה להוריד מעצמי את שק הציפיות מהארץ, ומתקשה בזה. רוצה לעמוד בציפיות של עצמי שתחזור ארצה ותצטרך לספר "מה היא עשתה שם שנתיים". אבל אני באמת באמת מנסה לחיות קצת בלי השק הזה, אולי יהיה יותר קליל
אהבתיאהבתי