יש מקום שהוא גן עדן.

גם לי וגם לבננות.

וזה בבית של ליאה חברתי בפרדס חנה – כרכור.

שלושת רבעי שעה נסיעה מפרידות בנינו לבין גן-העדן. וכשאנחנו מגיעות אליו אנחנו יודעות: הגענו.

לליאה יש בית קטנטן, שכולו לב ואהבה לילדים. יש לה צהרון, והבית כולו, ממטבח ועד חדר – מכוון לילדים, ליצירה, להנאה, ולאהבה לילדים האלה. מכל פינה ועל כל מסמר יש משהו שמקפיץ את הלב, מרגש את העין או מפתה את הילד. לקחת, ליצור, להמציא. הכל פשוט, נקי, מסודר. מאחורי כל חפץ יש רעיון. לכל דבר יש שימוש, וכל חפץ גמיש ומוכן שיעשו בו גם שימוש אחר, מה שתרצה. "קחי אותי!" קוראת אלי רשת פרפרים, "רוצי איתי לתפוס פרפר! או שאולי נצייר פרפר? או נפתח ספר ונחפש סוגי פרפרים? או שנשחק בחוץ ונהפוך לפרפרים בעצמנו!"…

ובחוץ יש חצר. נקיה ומסודרת אך מלאה בהרפתקאות שמחכות לקרות לך: בית עץ לטפס עליו, מתקן מים, משחקי חול, יצירה, מטבח, נדנדה, ערוגה, ערסל.

מכל עבר מציצות הרפתקאות חדשות. ולמרות כל האפשרויות האלה – יש שם שקט. אפשר פשוט להניח הכל ולשכב לנוח. להקשיב לציפרים המצייצות או לכלום. לשלווה.

וגם אני – כשאני מגיעה לליאה – אני מרגישה שהגעתי. שששששששקט. רוגע.

מקשיבים לי, אוהבים אותי. הכל טוב לא?!