בשביל מה בכלל לאפות?

בשביל מה בכלל לאפות אם לא בשביל לטעום מהבצק?!

אני מאוד מאוד מאוד אוהבת מתוקים. אני אוהבת גם חמוץ ומלוח, אבל מתוק הוא הטעם החביב עלי.

מכל הקינוחים, המתוקים והממתקים, עוגיות הן הקינוח האהוב עלי.

ואם צריך לבחור בין כל העוגיות אז עוגיות שוקולד צ'יפס, מהמתכון הקלאסי של אופנהיימר.

ואם מאלצים אותי לבחור לבחור עוגה, מבין כל העוגות האהובות, אז אבחר ב"עוגה 54" – עוגת השוקולד האולטימטיבית.

ואחרי שמערבבים / מוסיפים / בוזקים / מרדדים / קורצים / מפזרים / מה שצריך לעשות כדי להכין את הבצק, מכניסים לתנור וסופסוף אפשר לטעום. כי הרי כל זה היה רק הקדמה לרגע הזה.

בגלל זה לא כל כך אפיתי בהריונות. כן, גם בגלל העייפות וחוסר הזמן, והבחילה וחוסר החשק לעשות שום דבר. גם בגלל זה. אבל בעיקר כי אי אפשר לטעום מהבצק (בגלל הביצים החיות. אני מאוד קשובה לאיסורים בהריון), אז בשביל מה בכלל לטרוח?!

עוגיות שוקולד צ'יפס בהתהוות

וכן, סבתא דליה אני יודעת שאת מזדעזעת כרגע מכל הוידוי הזה, אבל כן אני אוהבת לאכול בצק. וכן – גם הבנות שלי….

הבננות עוזרות לי לאפות מגיל שלמדו לעמוד יציב על הכיסא. גם להן הטעימה היא העניין המרכזי. הן בקושי בקושי מתאפקות עד שמסיימים לערבב, ועד שאני מסכימה שיטעמו. אני פשוט יודעת שמרגע שמתחילים לטעום, העוגה היא כבר מטרה שולית.

הן עוזרות לי בכל המתכונים במשפחתיים: עוגה 54 כמובן, ועוגיות השוקולד צ'יפס המעולות שכבר הזכרתי, ו"חיתוכיות ריבה עם פירורים" (עוגות לכל עת/ נירה שויאר) שמזכירות לי את סבתא אילזה שהיתה מכינה אותן.

בישראל ובקנדה. התחביבים נשארים

לפעמים אנחנו אופות יחד עוגת יומולדת, והיא כמעט כמעט תמיד "עוגה 54". אם זה "יומולדת חצי" אז אנחנו מקשטות ביחד. אם זה יומולדת "ייצוגי" יותר אני מקשטת בלילה, או באיזה בוקר של היסחפות יצירתית בלעדיהן.

ובלי קשר, סתם בשביל הכיף, אנחנו מכינות "בצק פריך משובח" (עוגות לכל עת/נירה שויאר) טעים טעים, וקורצות ממנו צורות. זה בילוי מושלם לאחר הצהריים חורפי, עם או בלי חברים. והחשוב ביותר: בצק מעולה לנישנוש.

גם בילוי וגם טעיייים.

"אמא, כבר אפשר ללקק?"

היום יום הפג בישראל (יום המודעות הבינלאומי לפגים" ( World Prematurity Awareness Day חל בעוד יומיים). ידעתם שיש כזה?

גם אני לא.

עלמה נולדה בשבוע ה-34 להריון בניתוח קיסרי, לאחר ש"מיעוט מי שפיר" הפך באחת ל-"אין מי שפיר, נכנסים לניתוח". אני זוכרת את השוק, וכמה שבכיתי, ושפחדתי נורא, אבל בעיקר על עצמי. לא האמנתי למה שקורה, לא הצלחתי לעכל את השינוי שקרה לי בבוקר אחד, מהריונית שמחה ליולדת כאובה, בלי עוברית בבטן, עם תינוקת מאושפזת שתי קומות מעל… כל ההריון דיברתי איתה, הרגשתי אותה, חוויתי אותו ביחד איתה, ובבת אחת היא הוצאה ונלקחה ממני – לפגייה. והאמת – שבכלל לא רציתי לראות אותה. כשהראו לי אותה בסוף הניתוח פחדתי להסתכל. אחרי שמונה שעות התאוששות ראשונית הורדתי מהמיטה ונילקחתי לפגייה לפגוש אותה.

היא שכבה שם, העוברית שלי, התינוקת שלי, באינקובטור. היא שכבה על הבטן, ישנה. מחוברת לצינורות מהיד ומהאף. הצינורות היו מודבקים לעור הדקיק שלה בסלוטייפ עבה. היא היתה מחותלת ומחוממת, סגורה לה באינקובטור שהיה מכוסה סדין כדי שיהיה לה חושך. רם פתח לי את אחד החלונות באינקובטור ואני הכנסתי יד ונגעתי בה, בפעם הראשונה. היא היתה חמימה ורכה ונעימה ואני שוב בכיתי. לא הרגשתי שום קשר אליה. לא ידעתי מי זאת. רק הרגשתי איזה צורך פנימי חזק להגן עליה.

בימים הבאים לאט לאט חדרה לי להכרה שילדתי פגית. ידעתי שהיא באינקובטור בפגייה, אבל איכשהו הרגשתי שזה בגלל פרוטקציה, בגלל שרם מתמחה במחלקה. רם כל הזמן חזר ואמר לי: היא נולדה במשקל מצויין לגילה, 2.150 ק"ג. היא נולדה בשבוע יחסית מתקדם. היא נשמה בכוחות עצמה ורק נעזרה באמבו בדקות הראשונות לחייה. היא "פגית מצויינת", היא "לא ממש פגית". אני זוכרת שיחה ליולדות בפגייה ביום השני או השלישי ללידה. סופי האחות הסבירה על נהלים בפגייה, ועל עזרה לאמהות, ועל שאיבת חלב, ולמי לפנות. אני זוכרת אותי מסתכלת עליה מדברת ואת הברק שהכה בי: פתאום הבנתי שגם לי יש פגית. אני לא פה בפרוטקציה, היא בתוך אינקובטור כי היא פגית. היא מחוברת לזונדה כי היא לא מסוגלת לינוק. היא מחוברת למוניטור כי צריך לבדוק שהיא זוכרת לנשום. היא ישנה באור כדי שהאחיות יראו אם היא משחירה פתאום. היא כמו כולם פה. אני זוכרת את סופי מדברת ואת הלב שלי מתחיל לדפוק מהר וחזק, ואני רק רוצה לבכות ולצאת משם. נולדה לי פגית. מה זה אומר?!

חדר מס.1 בפגייה (חדר טיפול נמרץ). אוגוסט 2011. החדר מלא אינקובטורים צפופים, כשבינהם אפשר לעמוד רק בקושי.  כל החדר מואר באור פלורסנטי חזק. המזגנים עובדים בלי הרף, הפגייה קרה מאוד. שלוש-ארבע אחיות בעמדה. כל פג באינקובטור מחובר למוניטור. כל המוניטורים מצפצפים צפצוף קבוע, חזק. מדי כמה רגעים אחד המוניטורים מתחיל לצפצף וכל העיניים של המבוגרים בחדר מופנות אליו בבהלה. הפרעת קצב כלשהי, או ירידת קצב לב. אחת האחיות ניגשת למוניטור ומכבה את הצפצוף. בודקת את הפג, לפעמים רק האטב שמחבר את מד הסטורציה לאצבע הרגל זז. לפעמים הפג שינה תנוחה. לפעמים יש ירידת קצב, והוא ממשיך הלאה. לפעמים האחות עושה איזו פרוצדורה מורכבת, והכל ברוגע ובדממה. שלוש-ארבע אחיות במשמרת של שמונה שעות, כ-12-14 אינקובטורים בחדר.

ראשונה ניגשה אלי קטיה, אחות יפת עיניים, שיער שחור, מחייכת. היא ישר ראתה, כבר בערב הראשון – שאני מפורקת. היא סיפרה לי על הבת שלה, שי-לי, ועל השם שלה, ועל אמא שלה שגרה בחו"ל, ועל עגילי היהלום שביקשה מבעלה אחרי הלידה. לא משנה מה, רק שאני אדע שאני לא לבד, שאמנם כל עולמי התהפך אבל הסירה שלי תתייצב בעזרת ידה הבוטחת. אחריה היתה איזבל, שעזרה לי להבין למה השד שלי בוער מחום וכאבים, ואיך להוריד את הנפיחות והגודש. ואחר כך היו סימונה וסופי, סיגל, אסתר, אולגה, ליבי, יוליה, יפה, סווטה, רחלי, לריסה, וכל האחיות מכל המשמרות, שלימדו אותי את כל מה שהייתי צריכה לדעת על התינוקת שלי: איך להחזיק אותה ואיך לחתל, איך להניק, איך להעיר אותה בעדינות כי היא פגית ונרדמת בכל כמה שניות באמצע ההנקה. איך לשאוב חלב, כמה חשוב לנוח כדי שאוכל להמשיך לתפקד, וכדי שיהיה לי חלב. איך לרחוץ אותה, איך לעשות לה "גרעפס" ואיך להאכיל מבקבוק. איך לגלגל חיתולי בד כדי לתמוך בה, איך לכרוך אותה בחיתול בד כדי להפסיק את התנועות העוויתיות של הגפיים, איך להרגיע, איך להעיר, איך לקרוא את המוניטור, איך להשכיב לישון. ואיך לעשות לה החייאה.

והאחיות האלה, שידעו לקחת ולקלח ולהאכיל ולהרגיע, כל פג בנפרד, ולהחדיר את כל האינפוזיות והזונדות והמחטים, ולערוך את כל הבדיקות, ולחתל ולהלביש למרות כל החוטים, ולהרגיע את הבוכים ולהקל על הכאובים, ידעו גם להסביר ולעודד ולהרגיע את ההורים, וכל זה במשמרות על פני עשרים וארבע שעות, בתפוסה של כפול ממכסת האינקובטורים והתקנים. כפול. כשעלמה נולדה היו בפגייה 60 תינוקות מאושפזים. בדיוק כפול מהתקן. על אותה כמות של אחיות, רופאים וסניטרים. ובכל זאת הן האכילו והחליפו והרגיעו וליטפו ועודדו.

כל יום היינו נכנסים עם בוקר לפגייה, שוטפים ידיים עד למרפקים, מצטמררים מהקור, ומתחילים את היום. כל שלוש שעות הייתי הולכת ל"חדר שאיבות" לשאוב חלב. האמהות האחרות לימדו אותי את כל התהליך, כולל חיטוי הבקבוקים והמשאבה, איחסון החלב ושמירתו. בימים הראשונים עלמה קיבלה מטרנה בזונדה, וכל טיפת חלב אם ששאבתי (ואלה היו טיפות בודדות בהתחלה) היא היתה מקבלת גם בזונדה. אני זוכרת שביומיים הראשונים שאבתי כל שלוש שעות, על כיסא גלגלים, טרוטת עיניים מבכי, ולא יצא כלום. אף טיפה. בפעם הראשונה שהצלחתי לשאוב קצת חלב, יצאו טיפות בודדות ושפכתי אותן… לאט לאט "חדר השאיבות" הפך מעין קבוצת תמיכה בשבילי. כל שלוש שעות צריך להכנס לשאיבה, בכל פעם יש שם יולדות חשופות שד בשלבי שאיבה שונים, הטלויזיה דולקת, חדר קטן, מדברות. היו שם אמהות לפגים שנולדו לפני כמה שבועות, אפילו חודשים. הרבה תאומים, הרבה "בוגרות" המחלקה להריון בסיכון, הרבה לידות לפני הזמן בגלל החום של יולי-אוגוסט. וכולן לאט לאט מכירות, ומספרות, וחולקות. לרוב התינוקות לא נתנו עדיין שם (נגד מזל רע וכאלה), חלק סיפרו שהן החליטו על שמות ורק הן ובני זוגן יודעים אותם. חלק היו שואבות בבית ומביאות למחלקה. חלק כבר התייאשו והפסיקו לשאוב, והיו באות רק בשביל לדבר.

בלילה היו שולחים אותי לישון. בהתחלה במחלקה, ואחרי שנגמרו ימי האישפוז היינו נוסעים הביתה, ומשאירים את עלמה הקטנטנה שם. אחרי כמה ימים מתחילים להכיר את השכנים. הייתי מברכת לשלום את ההורים לפגים באינקטבטורים הסמוכים, משפילה מבט כדי לא להסתכל על הפגים האחרים. כל אחד שם חווה את הסבל שלו, את ההתמודדות שלו, את הדאגה האינסופית שלו. לא רציתי לדאוג לעוד פגים. מימין היה מאושפז תינוק שנולד עם עיוות קשה בגפיים, משמאל תינוק קטנטן בצבע חום כהה, שאמא שלו תמיד צחקה שהוא שוכב "כמו על שפת הים" כי הוא היה שוכב בתנוחה מצחיקה. הייתי כל כך מרוכזת בתינוקת שלי ובעצמי שלא יכולתי להכיל אחרים.

עלמה היתה בפגייה של בית חולים אסף הרופא 11 ימים. אחרי כמה ימים בחדר מס.1 היא הועברה לחדר הסמוך, שהוא לא "טיפול נמרץ" – ובו פחות אחיות ויותר אינקובטורים. אחרי מספר ימים היא הועברה מהאינקובטור לעריסה. היא היתה "מלכת הפגייה", היא היתה תינוקת במשקל ממש טוב, שנולדה בסך הכל בשבוע 34. היא היתה היחידה שבכתה בקול (או לפחות ככה זה נשמע לי). היא התחילה לשתות מבקבוק ואפילו לינוק בגיל כמה ימים. היא עלתה במשקל. היא נולדה עם ריאות מפותחות, לא נזקקה להנשמה, ולא סבלה מהרוב המכריע של סיבוכים של פגים "קשים". היא היתה "פגית לייט". עלמה הגיעה למשקל של שלושה קילו לאחר כחודש בבית, וסגרה את כל הפערים בהתפתחות לאחר חודשים ספורים. אי אפשר בכלל לראות עליה שהיא נולדה "פגית".

כיום עלמיק מאוד אוהבת לשמוע את הסיפור על הלידה שלה, על השהות בפגייה, על קטיה שרחצה אותה בגיגית בגודל של קערת סלט, על איזבל שלימדה אותי לחתל אותה. היא אוהבת לבוא לבקר ולראות את המקום שהיה לה לבית בימים הראשונים. אני… אני הייתי שומעת את הצפופים של הפגייה באזניים עוד חודשים רבים אחר כך. המעבר הזה, בין הטיפול המסור של האחיות המיומנות וההשגחה האינסופית, לאחריות בלעדית שלנו על התינוקת השברירית הזאת – היה טראומטי עבורי. במשך לילות ארוכים הייתי מסתכלת עליה, כדי לוודא שהיא נושמת. ישנתי באור, כדי לראות שהיא לא משנה צבע. הייתי מניקה אותה באור (גם בלילה) במשך חודשים. במשך תקופה ארוכה לא רציתי להשאר איתה לבד. פחדתי. והאמת שפשוט חששתי לחייה.

הפוסט הזה מוקדש למחלקת הפגייה של אסף הרופא, ובעיקר לאחיות המדהימות, המסורות, המוכשרות והמיומנות של הפגייה. אתן שטיפלתן בעלמה, וטיפלתן גם בי. אי אפשר לתאר את גודל העזרה שאתן נותנות לתינוקות, וגם להורים, וכל זאת בלב רחב, בחיבוק, בחיוך ובנועם. מקווה שאתן מקבלות סיפוק מעבודתכן המסורה, ושאולי יום אחד תקבלו גם את השכר הראוי לעבודת קודש זו. נשיקות לכולכן, וחיבוק גדול מאיתנו.

היומן הראשון שלי היה יומן בסגנון "יומני היקר" שהתחלתי לכתוב בכיתה ג'. בהשראת ספרים שאהבתי (סדרת "אל עצמי" של גלילה רון-פדר ואפילו "יומנה של נערה" – היומן של אנה פראנק) ובחוש רומנטי ונוסטלגי מפותח, ניסיתי להושיב את עצמי יום-יום לרשום משהו, ולספר "ליומני" על חיי. די מהר עזבתי את היומן ההוא, ולאחר כמה שנים עשיתי לעצמי "מחברת סודית" שהוחבאה היטב ב"מגירה הסודית" שלצד מיטתי. כך בשנות בית הספר היסודי והתיכון שלי הייתי רושמת במחברת מחשבות, עלבונות, תקוות, ובעיקר כעסים שהיו לי. אחר כך כשהייתי צריכה "לפרוק משהו" הייתי מוצאת איזה נייר אקראי וממלאת אותו, בכתב עקום וצפוף בכל הטענות והכעסים שלי, או הזכרונות והתקוות, מקפלת ושמה שם, במחברת ההיא. סיפורי אהבה, כעסים של גיל ההתבגרות, חלומות שהיו לי בלילה.

גיליתי, שכנראה שהכתיבה עוזרת לי.

מאז עשיתי עוד כמה יומנים, חלקם כתובים, חלקם מצולמים. גם הבלוג הזה הוא הרי סוג של יומן – כתוב ומצולם בשבילי. הוא קודם כל בשבילי, אבל ללא ספק העובדה שהוא פתוח לעין כל משפיעה עליו. אני רוצה לשתף אתכם בתקופה הקרובה בבלוג בכמה מהיומנים המצולמים שהיו לי, וזה הראשון בסדרה:

את היומן המצולם הראשון שלי עשיתי כחלק מ"תיק העבודות" שבניתי לפני שהתקבלתי ל"בצלאל". רוב "תיק העבודות" שלי כבר היה מוכן, אבל כשחזרתי מ"הטיול הגדול" שלי במזרח, ייעצה לי חברתי הטובה עינת (שכבר למדה ב"בצלאל" והכירה את עולם האמנות מבפנים – לפחות בעיני) לנסות ליצור עוד כמה עבודות שיראו כמה אני חושבת "פתוח", שיש לי ראש "מגוון", כאלה. הוספתי לעבודות שכבר עשיתי גם ספר סקיצות יזום, עבודה "על המחשב" בתכנת פלאש, ויומן מצולם.

את היומן הזה צילמתי במשך כמעט שלושה חודשים, בפברואר עד מאי 2000, עד שהתחלתי בסבב ועדות הקבלה שעשיתי לבתי ספר השונים לאמנות ולצילום בארץ. הצבתי מצלמה על חצובה בנקודה קבועה בחדר בבית הורי, המצלמה פנתה לשרפרף עליו הייתי יושבת, וברקע בריסטול שתליתי. המצלמה הזו היתה קבועה שם (מצלמה ידנית של אבי, כדי שאוכל להמשיך לצלם במצלמה שלי במקביל). הייתי מצלמת בכל יום שני פריימים בלבד. בדף נפרד כתבתי לי את היום, שעת הצילום, וכמה מילים על כל יום, כדי שאוכל לכתוב ליד התמונה בהמשך. את הפילמים נתתי לפיתוח ולהדפסה בצורת "קונטקט" ב"סטודיו בבורוכוב". הם היו מדפיסים את הקונטקטים שלהם בצורה כזו של שתי תמונות בדף. בהמשך, את דפי הקונטקטים כרכתי ואז התחלתי לעשות בהם את העבודה המשנית, ציורים, חיתוכים, מה שתחשק לי (וכמובן עדיף שיהיה מעניין ויראה לוועדות הקבלה כמה שאני יצירתית ומגוונת…).

זהו בעצם יומן של שלושה חודשים. הפריים קבוע, אני חוזרת בלבוש ותסרוקות שונות, ואני כותבת ממחשבותי ומהקורה אותי בטקסטים הנלווים, מבלי צורך לפרש לקורא למי אני מתייחסת או למה אני מתכוונת.

אפשר ללחוץ על כל תמונה להגדלה.

אבל אני יכולה לקרוא בו כמו ביומן. אני קוראת ומסתכלת ונזכרת בהרגשה שלי, בחורה בת 22 עם שיער בשלבי צמיחה מביכים מקרחת, מאוכזבת מ"הטיול הגדול", מחפשת עבודה, מחפשת אהבה, מחפשת את עצמה. מתחילה ללכת לפסיכולוגית, מבקרת חבר יקר אבוד שהחיים שלו התהפכו, מנצלת את הזמן עם אחותי לפני הנסיעה הקרובה של משפחתה לרילוקיישן לקנדה (…) מנסה להבין את המיקום החברתי שלה בין הגרעין לצבא לחיים באזרחות. רוצה להתקבל, רוצה ללמוד צילום.

החזרתיות הזו, של פריים קבוע או שעה קבועה או אדם קבוע, היצירה בתוך משהו רפיטטיבי, חוזר על עצמו, הכורח לצלם גם אם אין לי מה – גיליתי שכל אלה עוזרים לי להשתחרר כשאני מרגישה "תקועה" מבחינה יצירתית. השתמשתי בזה בהמשך גם בלימודים שלי (על זה בפוסט הבא בסדרה). והשימוש בעצמי – אולי זה נראה נרקיסיסטי (רק למי שלא מכיר אותי, כי מי שמכיר יודע שזה לא מאהבה עצמית יתרה) הוא הכי נגיש ופשוט. פשוט – כי אני כאן.

מאז, בכל מני קונסטולציות והקשרים, אני אוהבת יומנים מצולמים. יומנים – על האישי והחושפני שבהם, גם כשהם לא אישיים ולא חושפניים. וגם צילומים סדרתיים והשוואות מסקרנים ומעניינים אותי כל כך. הנה כמה דוגמאות: שלי בהריון, ושל הבננות שלי, האחיות בראון / ניקולס ניקסון, ויש המון דוגמאות מרתקות בכמו זו ברשת.

אולי כדאי להתחיל איזה פרוייקט חדש כזה, עכשיו, כאן. משהו שיעזור לי לפרוץ ולהשתחרר מההרגשה הזאת של הימים האחרונים.

יומנים נוספים בסדרה:  "ה-יומן" היומן יומי מצולם במשך 7 שנים. הפאשוניסטה/צילום יומי בטלפון