בתחילת שנה ג' ללימודי הצילום שלי ב"בצלאל" הרגשתי משבר יצירתי אמיתי. סיימתי את שנה ב' בתחושת אופוריה, קיבלתי ביקורות טובות מאוד על הפרוייקט שעשיתי, והנה התחילה השנה, הזמן עובר, אני מצלמת ומגישה עבודות, אבל מרגישה ש"זה לא זה." שום דבר לא היה מספיק "זה". אז החלטתי  – כדי לצאת מהמשבר – להתחיל שוב לצלם "יומן". זה עבד פעם, אולי זה יעשה שוב את העבודה. אולי מתוך עשייה אני ארגיש שוב יצירתית.

החוקים שהצבתי לעצמי ליומן הזה: תמונה אחת ביום מודפסת, אני צריכה להופיע באופן כלשהו בתמונה. אני מפתחת את הסרט, בוחרת מקונטקט את הפריים הנבחר, מדביקה במחברת ורושמת: תאריך, יום, שעת הצילום, משפט כלשהו שמתאר את היום, המקום בו צולמה התמונה. יום מתחיל כשאני קמה ונגמר כשאני הולכת לישון.

התחלתי את היומן הזה בינואר 2003. הפסקתי לצלם אותו בינואר 2011.

כשהתחלתי לצלם את היומן הייתי סטודנטית בשנה ג', גרתי בדירת סטודנטים בירושלים בשותפות עם שתי חברות מהלימודים, כל החיים שלי נסובו סביב צילום, "בצלאל", וחיי חברה. הייתי מפתחת את הנגטיבים בבית ספר, מדפיסה קונטקטים בעצמי, בוחרת, מדביקה, כותבת. רוטינה כזו שיצרה עשייה שיצרה המשכיות שיצרה מוטיבציה. בחודשים הראשונים אני מופיעה לבד ברוב התמונות, רצינית, מסתכלת למצלמה. הייתי מצלמת את עצמי בדרך כלל עם טיימר או אם כבל מאריך. אחר כך התחלתי להכניס אנשים נוספים לתמונות, וגם לתעד רגעים שבאמת קרו לי במהלך היום. חברי התרגלו שאני מסתובבת עם מצלמה, ומדי פעם מציבה אותה ומצלמת.

אחר כך התחלתי לשלב כל מני פרוייקטים וסדרות בתוך הצילומים. עשיתי סדרה שלמה בהשראת הצלמת סינדי שרמן של צילום עצמי מחופשת לדמויות שונות. עשיתי מחוות לאמנים (שרק אני הבנתי בדרך כלל), צילמתי את עצמי בכל דרך אפשרית. היום כל זה בטח נראה טריוויאלי, אבל אז, ב-2003, טרום עידן הסמארטפונים והצילום הבלתי פוסק, ובטח טרם עידן הסלפי, זה היה הפרוייקט – שלי.

ניתן ללחוץ על כל תמונה בפוסט בכדי להגדיל

הייתי מצלמת תמונות ולא תמיד יודעת מה יצא (זה היה במצלמת פילם 35 מ"מ). לפעמים הייתי נזכרת רגע לפני שהייתי הולכת לישון שעוד לא צילמתי היום והייתי פתאום חושבת מה לצלם. לפעמים לא רציתי בכלל לצלם או שלא היה לי מצב-רוח. היו ימים שחשבתי על זה כל היום, ורק חיכיתי שאגיע לרגע של הצילום. זה הפך להיות חלק ממני. המצלמה, ה"יומן".

כשהייתי מתעייפת, או חושבת להפסיק, חברתי אביטל (שהיתה גם השותפה שלי לדירה) היתה מעודדת אותי להמשיך. אביטל אמרה לי שזה פרייקט מדהים, ושההמשכיות היא חלק בלתי נפרד ממנו. השתכנעתי. לא ידעתי מה אעשה בזה אי פעם, אם בכלל אעשה מזה משהו (כשלומדים ב"בצלאל" כל הזמן חושבים על "להציג את עבודות". לקח לי כמה שנים להבין שכל זה לא בשבילי). רק להמשיך מכוח האינרציה. הבנתי שהפן הכפייתי שבזה, הלא מתפשר על אף יום, ההמשכיות, היא שהופכת את השלם הזה ליותר גדול מסך חלקיו.

אז המשכתי. וצילמתי. בשנה ד', עבדתי על היומן בקורס "ספר" שלקחתי, ובסוף השנה הפקתי ממנו ספר. שיניתי את קונספט התצוגה. רציתי שהתמונות יהיו אחת בעמוד, אחת אחרי השניה, בלי טקסט שנותן פרשנות ומיקום מדוייק, אבל גם מפריע לרצף. משהו שיכיל את המכלול, ללא שימת דגש על יום אחד על פני אחר. את כל הטקסטים ריכזתי בסוף הספר בפונט צפוף, שיהפוך גם ל"גוש" של מלל. הספר היה של שנה אחת. 365 ימים. רציתי שהספר יראה כמו לבנה, כבדה, מוצקה, כך שאם הייתי מפיקה מכל שנה "לבנה" כזו הייתי יכולה לבנות קיר שעשוי מימי חיי.

סיימתי את לימודי ב"בצלאל" והמשכתי. עבדתי בכל מני מקומות, והמשכתי. הכרתי אנשים, יצאתי עם בחורים והמשכתי. התחלתי לצלם אירועים והמשכתי. בימים שצילמתי אירוע הייתי לוקחת תמונה בה אני מופיעה, ולו באופן חלקי (שבדרך כלל אלי מעייני השותף שלי צילם) והשתמשתי בה בתור הצילום היומי. הכרתי את רם, הוא עבר לגור איתי, התחתנו, והמשכתי. היה לי צילום מכל מקום שהייתי בו: איקאה, קולנוע, בתים של חברים, בתי קפה, קוסמטיקאית, הפסיכולוגית שלי, ברחוב, במקלחת, בים, בחו"ל, באירועים מכוננים בחיי, בשגרה הכי מבאסת. כל החברים שלי כבר הכירו את "הצילום היומי", לפעמים רצו להצטלם, לפעמים צחקו שכבר אין להם כוח אליו. היומן הפך להיות חלק בלתי נפרד מהיום שלי, מחיי, ממני.

(מזכירה שאפשר ללחוץ על כל תמונה בפוסט להגדלה)

שמונה שנים. 2920 יום. בסוף, בחצי שנה האחרונה, כבר לא יכולתי לסבול את זה. לא היה לי כוח אפילו לעוד יום אחד. במשך השנים הפרתי את כל החוקים שקבעתי לעצמי מראש. לא תמיד אני צילמתי, לא תמיד הופעתי בתמונה, לא תמיד בחרתי רק פריים אחד, לפעמים שכחתי לכתוב, לפעמים שכחתי לצלם יום אחד (!). בחודשים האחרונים הרגשתי שאני לא יכולה יותר. הפסקתי להדביק במחברות, לא היו לי יותר רעיונות. זהו. נגמר הסוס. באותה תקופה אני ורם ניסינו להכנס להריון ראשון, יכול להיות שלעייפות הכללית ולתסכול היה חלק במיאוס מהיומן.

ויכול להיות שפשוט נגמר הפרוייקט.

החלטתי להפסיק כשיגיע ינואר, כדי שיהיה סיום "עגול". התחלתי בינואר 2003, אסיים בינואר. הייתי בתחילת תחילתו של ההריון עם עלמה, בטיול בניו-יורק, עם אחותי. בחילות איומות, ותחילתה של תקופה בה כל יום מביא עמו התרגשות חדשה. תקופה של שינוי גופני יומיומי. התקופה הכי מתאימה להתחיל "יומן מצולם".

אני סיימתי עם ה"יומן", והתחלתי תקופה חדשה.

יומנים אחרים בסדרה:  היומן הראשון שלי/שלושה חודשים בחיי הפאשוניסטה/צילום יומי בטלפון