הבית שלנו: חדר העבודה

כזכור אנחנו גרים בדירה של סבתא שלי, שנבנתה בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת.

המרפסת הקדמית במקור, כמיטב הבניה באיזורינו –  היתה פתוחה, והיתה בעצם החזית של הבניין. (כולל הכל: שפריץ על כל הקירות, ומעין מדרגה תמוהה מהתקרה). זו היתה מרפסת מהממת, ממש, באורך ששה מטרים, ומקשרת בין חדר השינה והסלון מהצד האחורי.

עם השנים סגרו אותה, גם, כמיטב השיפוצים פה באיזור, עם תריסים כעורים. וזהו, בזאת היא הפכה בלתי שימושית בעליל: קרה מדי בחורף, חמה מדי בקיץ, ומלאה תמיד באבק מהכביש שבחוץ.

מרפסת

ב-2009 שמנו סוף לעניין. בשיפוץ לא מורכב (של שיפוצניק, לא להגזים) התריסים הוסרו, ה"שפריץ" קולף, וסגרנו הכל בחלונות. התקמצנו על "פרופיל בלגי", וגם לא החלפנו את הריצוף המקורי (את כתמי החלודה על המרצפות אני מסתירה עם ארגזים) אבל לשמחתי הקשבנו לעצה של אחד מאנשי המקצוע שהגיע לתת הצעת מחיר על תריסים, ובמקום תריסים+חלונות עשינו רק חלונות.

ואז: נגלה העץ!

מרפסת מרפסת מרפסת מרפסת

לרגע אחד במהלך השיפוץ המרפסת חזרה להיות מרפסת, פתוחה, כמו במקור…

מרפסת מרפסת

 אמנם החדר פונה הישר לרחוב, אבל ממש ממולו, לכל האורך, יש עץ פיקוס ענק. ואורך כל היום רואים ירוק מול העיניים.

זה חדר העבודה הכי נעים שיש. נכון, הוא מואר מדי (כריכות הספרים בספריה דוהות, ואני נאלצת לעבוד על המחשב עם כובע מצחייה בשעות שיש שמש ישירה – כדי לראות את הצילומים במסך כמו שצריך) אבל הוא מואר! החדר הכי כייפי בבית.

חדר עבודה חדר עבודה

את שולחן העבודה תכננו לפרטי פרטים – כולל משטח הבירץ' וידיות הוינטג' (מאיקאה), וכיאה לקונטרול-פריקס שרטטנו על הרצפה את הזווית המדוייקת של חצי העיגול בפינה הפנימית של השולחן – כדי שנוכל לשבת שם שניים אם מישהו בא לעבוד איתי על המחשב.

את השולחן בנה אילן הנגר המהולל. הוא בנה גם את הספריה, שהיא ספריית החלומות שלי – (ראיתי אותה בעיתון ורציתי בדיוק כזאת). אז מדדנו ותכננו אותה בדיוק לפי הספרים והקלסרים שלנו, וכמובן השארנו מדף שלם לאוסף המצלמות שלי. (עליו יהיה פוסט נפרד).

חדר עבודה

חדר עבודה

וזהו. מזגן, וילונות למקרה שיש שמש ישירה, והמרפסת הפכה לחדר העבודה שלנו.

פעם ראשונה בים?

מה זה להיות ישראלי בלי ללכת לים?!

עלמיק היתה בפעם הראשונה בים באפריל 2012, בגיל שמונה חודשים.

פתיחת עונת הרחצה גלית לוינסקי

רם היה תורן באותו יום, ואני אפילו לא העלתי על דעתי לטבול אותה במים הקפואים.

תמרול היתה בפעם הראשונה בים ביום העצמאות בשנה שעברה, מאי 2014, בגיל חמישה חודשים.

פתיחת עונת הרחצה גלית לוינסקי

למזלה היה יום אביך/סגרירי, ולקול מחאותי בנושא הקור, היא נטבלה בעיקר בחול.

עלמיק, כחובבת ים ידועה כבר הרשתה לעצמה להשתכשך בחול ובמים להנאתה.

השנה פתחנו את עונת הרחצה בחול המועד פסח. המים היו ק-פ-ו-א-י-ם ואני לא העזתי להכניס יותר מבוהן (פולניה תמיד נשארת פולניה) אבל הבנות שלי ושל אחותי חגגו במים.

זאת אומרת תמרול התיידדה עם הדבר הגדול הזה שוקראים לו "ים" באופן הדרגתי ביותר: היא ממש פחדה בהתחלה, אחר כך הסכימה להתקרב ורק להביט "על הידיים". אחר כך ישבה על רם וטבלה רגליים במים, ואחרי משהו כמו חצי שעה של התבוננות וליטוף הגלים ירדה והלכה לבד, חפרה בחול ונהנתה מאוד. יש לציין שאבא שלה היה סבלני ועיקש.

פתיחת עונת הרחצה גלית לוינסקי

ויש מי שלקח לה בדיוק שתי דקות להתחיל לרוץ ולצעוק "כיף לי בים", לקפוץ למים ולברוח מהקור, ולהנות מלהמציא בכל רגע דרך "מגניבה" חדשה לעשות פיפי במים.

יום העצמאות ה-67

אז מה עושים ביום העצמאות? מנגל? מבקרים בבסיס חיל האוויר? הולכים לים לראות את המטס?

לפני יומיים תלינו דגלים, שרנו שירי יום העצמאות עם עלמיק (היא שרה בעיקר, תמרול רקדה ועלינו פקדו רק להקשיב), פתחנו קישוטי חג שסבתא דליה קנתה לנו, עשינו מזה חגיגה שלמה.

אבל האמת היא שהשנה בכלל לא התחשק לי לתלות דגלים, ולא כל כך בא לי לחגוג "יום הולדת למדינה". אני עדיין "סוחבת" את האכזבה מהבחירות. אפילו יותר מאשר מהתוצאות, התאכזבתי בעיקר ממערכת הבחירות המכוערת ומלאת השנאה שהיתה פה, ואת גילויי הפילוג שלאחריה. ואף יותר מכך, אני מריחה את הקיץ מתקרב ונזכרת בקיץ האחרון, ב"צוק-איתן".

לא, עוד לא שכחתי את האזעקות, ודפיקות הלב, והפחד שהאזעקה תתפוס אותי בלילה לבד עם הבנות (רם היה במילואים). את המפגשים עם השכנים במקלט ב"מסיבת פיג'מות" (ככה קראנו לאזעקות כדי לא להפחיד את עלמה), את התסכול שזה לא נגמר ולא נגמר ולא נגמר, את העצב… כל כך הרבה חיילים. והמחשבות על תושבי הדרום…

את יום הזיכרון הזה ציינו עשרות משפחות חדשות, של חללים מהקיץ האחרון.

בשנה שעברה הייתי יותר אופטימית.

יום עצמאות 66 גלית לוינסקי
יום עצמאות 66

המלצה על תערוכה: "רואים שקוף" / מוזיאון הארץ

כמה שנים לא הייתי במוזיאון הארץ (בתל-אביב)…. בדרך כלל (אם כבר מוזיאון) אני הולכת למוזיאון תל-אביב לאמנות. בביקור האחרון של אחותי בארץ הלכנו לספוג קצת תרבות במוזיאון הארץ. הלכנו במקור לתערוכת זכוכית ישראלית שיש שם, ולשמחתי התגלגלנו גם לתערוכה הזאת: "רואים שקוף" / צילומי זכוכית נדירים מתולדות הארץ.

כחובבת נוסטלגיה, עוד בלימודי במחלקה לצילום ב"בצלאל" התעניינתי בצילומים היסטוריים של ארץ ישראל מלפני הקמת המדינה ומראשיתה. לקחתי קורס בנושא התבוננות פוסטמודרנית (=התבוננות ביקורתית במילה אחת) בצילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים – אותו העבירה רונה סלע, שגם חקרה והוציאה ספר בנושא.

מדובר בצילומים מרתקים, גם מפני שהם יפהפיים מבחינת איכות וקומפוזיציה (צילמו אותם צלמים מוכשרים בוגרי בתי ספר גבוהים לאמנות בעולם, שעלו ארצה ועבדו כצלמי קק"ל והסוכניות השונות), גם בגלל ההשוואה למקומות ולחיים שאנחנו מכירים היום, וגם בגלל ההבנה הפוסטמודרנית של החשיבה מאחורי הצילום. הרבה מהצילומים היו "צילומים מגוייסים" – מגוייסים לרעיון הציונות. צילומים מוזמנים על ידי קק"ל (וגופים וסוכניות דומות) למען מטרה: "שיווק" הארץ בארץ ובעולם כ-ארץ שוממה (שצריך ליישב), את החלוצים כ"צברים" – יהודי חדש, פועל, שזוף, בשונה מהיהודי הגלותי (שיווק פנים להעלאת המורל, וגם כפניה לנוער יהודי בגולה), ואת הערבים כמעטים ונחשלים (אוריינטליזם).

בכל פעם מוצאים ומציגים עוד ועוד צילומים מהתקופה הזו. מדובר בארכיון כמעט אינסופי של צילומים, תשלילים, הדפסות. הרבה צילומים המתעדים את יישוב הארץ, את הקשיים, את ההצלחות. הרבה צילום מושפע סוציאליזם/קומוניזם (תיעוד שיעורי ספורט קבוצתיים, צילום מלמטה על צעיר "צבר" מביט קדימה במבט נחוש וכד'.) זהו נושא מרתק.

 תערוכה זו מתמקדת בלוחות הזכוכית בארכיון קק"ל. ולא סתם בלוחות הזכוכית – בלוחות הזכוכית השבורים. את התמונות בתערוכה הדפיסו מאותם תשלילים שנזנחו משום שהיו שבורים (מפאת אורכו אחסוך את ההסבר הטכני על צילום על לוח זכוכית) וכך נחשפנו לעוד עשרות צילומים מרתקים, מקסימים, מעניינים, אשר "מעוטרים" בשבר/ים  שהועברו אליהם בהדפסה מהנגטיב.

זו תערוכה קטנה וצנועה, אבל בכל צילום אפשר להתבונן שעות.

התערוכה מציגה בעיקר תמונות, נדירות ביופיין, המתארות נושאים שונים מחיי התושבים ומהתפתחות היישוב היהודי בארץ. כמו כן מוצג סרט וידאו מאוסף סרטי קק"ל 1913-1928 שהוקרנו במסגרת אירוע סינמה קק"ל 2010. (על מסך טלויזיה קטן, בצד – אם יורשה לי להתלונן. סרט מרתק, היה ראוי לפחות לכיסא ממולו כדי שיהיה אפשר לשבת לצפות בו). בתערוכה גם סרט הסבר על הכנת תשלילי הזכוכית, ודוגמאות של תשלילים – לוחות זכוכית שבורים.

ילדים במטולה / שמואל יוסף שוייג, 1934
פוזיטיב/נגטיב ילדים במטולה / שמואל יוסף שוייג, 1934

אז עברנו לנו מתמונה לתמונה (נשות משפחת לוינסקי חובבות הנוסטלגיה) התפעלנו מיופיין של התמונות, מהקומפוזיציה המדוייקת, מההיסטוריה שפוגשת אותנו סתם כך באמצע השבוע. אמא שלי ממש התרגשה מזיהוי המקומות, האנשים, האווירה – סה"כ גם הילדות שלה די נראתה ככה.

מבין התמונות נתקלתי בתמונה ענקית ומרשימה של פרדס צעיר נטוע.

פרדס הדרים בגן רווה / שמואל יוסף שויג / 1935
פרדס הדרים בגן רווה / שמואל יוסף שויג / 1935

ומיד זיהיתי בקצה השמאלי העליון את "האחוזה" בבית חנן.

משמאל
משמאל" פרט מתוך התמונה בתערוכה. מימין גן אירועים "האחוזה" בבית חנן

צילמתי ב"אחוזה" עשרות אירועים. זהו באמת גן אירועים מקסים, שאני ממליצה עליו תמיד לזוגות.

וכך, מיד, גם אני הרגשתי קצת שייכת.

חייבת להתנצל על איכות התמונות: כל התמונות צולמו במצלמת הטלפון

שותות חלביק

השבוע סיימתי להניק את תמר. שנה וכמעט ארבעה חודשים.

נפרדנו בצער.

הבוקר הראשון עם תמר בבית, תמרול יונקת ועלמיק שותה חלביק

חלב הפרה החליף אותי באופן רשמי. (שששש…. כרגע הוחסרה פעימה בלב חברי הטבעונים).

הבוקר
הבוקר

טיול קטן באביב: פארק חוף השרון

טיול קטן לאביב גלית לוינסקי

את פארק חוף השרון הכירה לי סמדר – בת קיבוץ שפיים, ב"צילומי הזוג" לפני החתונה שלה עם אורן. גיליתי מקום מקסים, וזוג מקסים. האמת שהרבה מקומות יפים הכרתי בעשר שנות צילום אירועים בארץ. זה היה ביוני 2010.

מה שיפה בפארק הזה (גן לאומי חוף השרון), זה שיש בו הרבה "מרכיבי שטח" – גם חורשת אקליפטוסים, פריחה נהדרת בעונה ועצים מעניינים למראה, וגם בתום מסלול קצר וקל (אפילו יחסית לנעלי עקב של כלות) מגיעים לצוק מרהיב ביופיו המשקיף על חוף ים פראי ונהדר.

מאז צילמתי שם עוד עשרות זוגות לפני חתונתם, וגם כמה בוקים של בת-מצווה, וצילומי הריון ומשפחה. פעם הפרענו שם להצעת נישואין בדיוק ברגע התרחשותה (זה מקום מאוד "רומנטי"). ראינו גם במהלך השנים איך הצוק הולך ונאכל, וכבר לא ממש בטוח לעמוד בקצה שלו.

אם ממשיכים לאורך הדק שנבנה שם, אפשר לדעתי ממש לרדת למים. עוד לא מצאתי את הירידה. אבל הנוף המרהיב מלמעלה… מספק רקע נהדר לכל צילום. אני לא מצליחה להפסיק לצלם את הנוף (מי ששוכר אותי כצלמת יודע שתמיד יקבל בין כל התמונות גם המון צילומי נוף, פרחים וכד', כי אי אפשר להתעלם מהסביבה. ושם באופן מיוחד…)

הכי כיף בלהכיר מקומות יפים לצילום זה שאפשר לקחת לשם את המשפחה!

בכל עונה יפה שם. ביום בהיר, אביך או סגרירי. בשבת שלפני תחילת הבלגאן של פסח עשינו שם טיול קטן – עם החברים הטובים והעוללים שבחבורה (אנחנו ועוד חצי בית ישראל). יש מסלול קל לאורך הצוק, בחלקו ממש על דק. הפריחה נהדרת, ויש בריזה נעימה. יש אופציה של מסלול מעגלי, או פשוט ללכת בין הפרחים, ואפשר לקנח בפיקניק בחורשה.

חשוב לזכור:  אני אמנם הכרתי את הפארק רק לפני חמש שנים, אבל נראה שכווולם מכירים אותו, וכדאי להגיע מוקדם כדי לתפוס מקום חניה.

שיהיה אביב שמח!

פסח 2015 גלית לוינסקי

קנו לעצמכם מתנה לחג

פעם היינו קונים מליון מתנות לחג. מ-כולם ל-כולם, כל אחד (אפילו מהמבוגרים) היה מקבל 4-5 מתנות. וכמו שרונית כפיר כתבה בבלוג שלה: חבל על ההשקעה, הטרחה והכסף.

בשנים האחרונות, לאט לאט (קשה לשנות מנהגים, גם אם הם קלוקלים) צמצמנו את המתנות למתנות לילדים בלבד. ואז ל-מתנה אחת לכל ילד, מסבאסבתא.

אבל… גם לסבאסבתא מגיעה מתנה. אז בחגים הגדולים (ראש השנה ופסח) אני בדרך כלל נותנת תמונות במסגרות לסבאסבתא ולסבתות רבא. זה תמיד עובד. (אם זה תמונות ביחד איתם אז בכלל!)

סבתות גלית לוינסקי
מתנות לסבתות-רבא לכבוד ראש השנה 2012

אך… כשנתקלתי בפוסט של אפרת דה בוטון על צלחות פסח שהיא מתכוונת לאייר… הייתי חייבת להזמין לנו אחת.  הזמנו צלחת שבה יופיעו כל 16 בני המשפחה: ההורים שלי (A.K.A סבאסבתא) אני, אחי, אחותי ובני זוגינו וכל שמונת הנכדים.

כביכול: משימה בלתי אפשרית. בפועל: שלחתי לאפרת מליון מיילים עם תמונות של כולנו, כולל עץ משפחתי קטן של תמונות עדכניות כדי שתדע "מי שייך למי". היא היתה חמודה, סבלנית, ומוכשרת אש. והתוצאה לפניכם:

אפרת דה לה בוטון

יצאה צלחת מקסימה, ומתנה מרגשת. אם זה לא מתנה שאני רוצה לעצמי, עדיף לא לתת מתנה בכלל!

 שרשרת רוני עוזיאללעצמי, אגב, קניתי שרשרת מ ה מ מ ת של רוני עוזיאל מתנה לחג. כי הרי החלטנו רק שלא נותנים מתנות!

חג פסח שמח!