קצר וטוב לה

ביקרתי בארץ לביקור חטוף בן שבוע. פגשתי כמה בני משפחה וחברים ספורים.

בין "מה שלומכם?" ל-"מתי חוזרים?" ואיחולי חג-שמח, לא היה אדם אחד שפגשתי שלא שאל אותי לגבי התספורת של עלמה.

השאלות נעו בין "איך זה קרה?" ל-"למה הסכמתם לה?!", חלק התעניינו בתגובה של החברים, והאם היו תגובות קשות שהיא נפגעה מהן, והיתה חברה שסיפרה שבעקבות התספורת נפתחה שיחה בענייני "בנות שרוצות להראות כמו בנים וההפך" עם הבת שלה. כולם סיכמו בשאלה "האם היא עדיין אוהבת את זה?"

אז כן. מאוד. עלמה אוהבת את התספורת, נהנית מהקלילות, ומתמודדת יפה עם העובדה שחלק מהאנשים חושבים שהיא בן.

היא אפילו אמרה לי שבפעם הבאה שתלך להסתפר היא תבקש מהספרית לצייר לה משהו בגלאח, כמו שיש לכמה בנים שהיא ראתה.

אחרי שפירסמתי את הפוסט והתמונות בפייסבוק הקראתי לעלמה את התגובות. היא התרגשה וקצת נָבוכה, ולא לגמרי הבינה למה כל-כך הרבה אנשים אמרו לה שהיא אמיצה. היא לא ראתה בזה איזה אומץ מיוחד, היא פשוט עשתה את התספורת שהיא רצתה, למרות כל העיכובים והקשיים שהערמנו עליה.

ולשאלה "איך הסכמתם לה?" ששאלו אותי גם כאן בוונקובר בלחישה כל מני אנשים, לא היתה לי תשובה אחרת חוץ מ-"זה מה שהיא רצתה". איך אני יכולה לעמוד בפניה? זה רק שיער, זה לא שהיא רצתה קעקוע על הפנים, ואני האחרונה שאעמוד בפני החלטה עצמאית ובטוחה של עלמה.

כמה ימים אחרי הפוסט ניגשה אלי ידידה במרכז הקהילתי וסיפרה לי שהיא בכתה כשקראה את הפוסט. היא היתה ילדה עם שיער ארוך ויפה שרק רצתה לגלח אותו, ולא הרשו לה. היא הסתפרה לראשונה בגיל 22, ואז הרגישה את האושר שבלבחור לעצמה. "התרגשתי כל-כך לקרוא שלפחות ילדה אחת לא צריכה לעבור את מה שאני עברתי, ויכולה להנות מהשיער הקצר שבחרה".

מהוידוי הזה גם אני התרגשתי. מאוד.

אז למי שתוהה – עלמה שמחה, ואנחנו שמחים איתה.

עלמה קיץ 2019 – לפני ואחרי התספורת

עלמה בצילום השנתי מגיל חודש ועד יום הולדת 8: (אפשר ללחוץ להגדלה)

השוואה עלמה גלית לוינסקי

עלמה בת 8 גלית לוינסקי
עלמה בת 8

על החלון ישבתי

יש לנו חלון גדול בסלון, ועל סף החלון, יש מן מדרגה כזו – ספסל.

כמה פשוט וחכם, להרחיב ככה את סף החלון. כך החלון הוא לא רק בשביל להציץ החוצה, אלא מקום ישיבה, ומשחק וגם מנוחה, וכל זאת תוך התבוננות נוחה פנימה והחוצה בו זמנית.

זה המקום האהוב עלי בבית.

וגם על הבנות.

זה מקום מצויין לצפיה ברחוב, במיוחד אם קורה שם משהו מעניין.

חלון ונקובר גלית לוינסקי

יש לנו חלון בסלון.

החלון הכי גדול בבית.

הוא פונה לכיוון דרום. בימים של שמש היא נכנסת בעד הזכוכית ומחממת את כל הבית.

דרכו אפשר לראות את הרחוב.

דרכו אפשר לראות את הגינה הקטנה שלנו, ואת הנדנדה על העץ.

דרכו אפשר להביט בעצים.

דרך החלון בסלון אני רואה את עונות השנה המתחלפות. את השלג הראשון. את עץ הדובדבן פורח בוורוד. את השלכת. את הגינה הפורחת בצבעים עליזים.

הבנות קיבלו טושים מיוחדים לזכוכית, ולאורך השנים מעטרות את חיינו.

לאחרונה עלמה התחילה לכתוב לכל הרחוב את קורותינו על החלון. רק הפוך.

שפת החלון רחבה, מעין ספסל ארוך. כשרק עברנו לבית הכחול פחדתי שהבנות יפלו למטה. אבל אי אפשר היה למנוע מהן לטפס. הצבנו שם שרפרף, שיהיה להן קל לטפס ולרדת. והחלון תמיד סגור כשהן שם.

המושב על שפת החלון זה המקום הכי יפה בבית.

ואני, מתברר, אוהבת להיות בתוך הבית.

הספסל הזה, המדרגה של שפת החלון היא מקום מצויין למשחקים, לעציצים שלי, ליצירות האמנות של הבנות.

וגם לחנוכיה בחנוכה כמובן.

בכל פעם שאני עוברת ורואה את הבנות משחקות של על שפת החלון אני עוצרת להסתכל על היופי הזה. השמש שמאירה אותן. האור האחורי בשיער.

צריך לאמץ את רעיון הספסל לכל בית שנגור בו. הספסל שבפתח החלון.

חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2018
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2016. תמר חוגגת יומולדת לעוגה
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2017. בחוץ שלג, בפנים חמים ונעים.
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2016. הגילוי של השלג הראשון, בבוקר קר בדצמבר
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חנוכה/קריסמס ראשון פה, דצמבר 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
כששלג בחוץ. דצמבר 2016.
חלון ונקובר גלית לוינסקי
השלג הראשון דרך החלון בסלון. דצמבר 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
פדסטל ליצירות האמנות של הבנות.
חלון ונקובר גלית לוינסקי
סתיו 2018
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2019. עלמה התחילה לכתוב מגילות על החלון
חלון ונקובר גלית לוינסקי
אביב 2018. בחולצות מכבי תל אביב וניצני עלים ברקע
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2018. מצלמת את השלג דרך החלון
חלון ונקובר גלית לוינסקי
תצפית אל החורף דרך החלון
חלון ונקובר גלית לוינסקי
אביב 2018
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2017
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2016. בחוץ טרקטור חופר בור להנחת צינור ביוב לבית ממול
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2017
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2019. עלמה ויומן חיינו

 

עוד פוסטים על עונות השנה בוונקובר: עונות השנה על הנדנדה, עונות השנה בגינה שלנו, על סימני הסתיו, על הסתיו הראשון שראיתי, על החורף הראשון, על השלג הראשון, על האביב הראשון ועל האביב בכלל

רציתי גלאח

ואז הילדה החליטה שהיא רוצה קצוץ. שיער קצוץ. תספורת קצרה.

"מה את רוצה לקבל ליומולדת שמונה?" שאלתי אותה. "אני רוצה להסתפר. קצר."

אז התיישבנו לחפש תמונות בגוגל, שתראה לי מה היא רוצה.

"את יודעת שאין לנו שיער כזה?" הזהרתי אותה. "יש לנו שיער נפוח, הוא לא שוכב ככה."

"כשהוא יגדל הוא יצמח בעיקר כלפי מעלה. לא סתם הכינוי שלי בטלפון של אבא הוא "כרובית" כבר 12 שנה. רק שתדעי".

"אוקי, אחרי הקמפ".

ככה התחיל הקיץ.

"בואי, הורדתי לך אפליקציה, תנסי בנתיים כל מני אפשרויות".

"את רוצה אולי לצבוע? אולי כחול? הצבע שאת הכי אוהבת. תעשי קבוצת שיער כחולה".

"אוקי, מצאתי ספרית שאמורה להיות ממש טובה, נלך אליה ותתייעצי".

"בואי נסכם שתעשי תספורת אחת ביניים, עם קצת ארוך מקדימה, שיהיה לך מה להזיז. אם לא תהיי מרוצה, בתספורת הבאה תעשי קצוץ כמו שאת רוצה. ככה לפחות אם תתחרטי זה יגדל יותר מהר".

"ומה אם אני לא ארצה בסוף אמא?" – "תגידי לספרית מה שאת רוצה ותמיד אפשר לקום וללכת. אל תדאגי, הזמנתי תור, אם לא תרצי תעשי רק קצוות".

כשיצאנו מהמספרה, ממש מחוץ לדלת היא אמרה: "אבל רציתי גלאח מאחורה. ממש. כמו של אבא. לא ככה".

ישבנו בבית שוב על גוגל, וכל התספורות שהיא ביקשה לשמור היו של גברים. תספורות ממש יפות, אבל.
ומה אם יצחקו עליה בבית ספר שיש לה תספורת של בן? שאלתי את רם בלחש. למחרת שמעתי אותה אומרת לחברה – "אני הולכת לעשות תספורת קצוצה. של בן". אם כך, הבנתי, היא יודעת.

"כמה יפה לך ככה, תתחדשי!" אמרו לה כולם. "תודה", היא ענתה, "אבל אני הולכת לעשות תספורת של בן".

קבעתי שוב תור למספרה.

נכנסנו הבוקר. אני – בלב דופק מהתרגשות, היא – בדילוגים של שמחה.

הספרית (המתוקה כל-כך) ישבה איתה שוב על תמונות בגוגל. הציעה הצעות, הסבירה הסברים, חיפשה תספורות "מגניבות" של בנות, שיהיה גם קולי. ועלמה שלפה את הטלפון שלי והראתה לה: "אני רוצה ככה, בין התספורת של אבא שלי, לתספורת של הבחורים האלה. כי של אבא שלי קצת קצרה מדי".

היא ישבה על הכיסא, בהתרגשות ושמחה. ולא הפסיקה לחייך. היא פחדה קצת ממכונת הגילוח – אז מלאני הספרית נתנה לה להרגיש על כף היד שזה לא כואב.

היא התחילה ללטף לעצמה את הגילוח כבר אחרי השביל המגולח הראשון, וצחקה בקול: "כן, בדיוק ככה רציתי".

"יש לך מזל שאמא שלך כזו קולית" – אמרה לה מלאני – "לא כל האמהות מסכימות כזו תספורת. ואז הם באים אלי לפה להתווכח…"

מה אני יכולה לומר? גם לי יש גלאח, ויש לי וותק של 5 שנים קרחת מגיל 16, ועוד שנים רבות של תספורות קצוצות וקשקושים.

וחוץ מזה, היא יודעת מה היא רוצה.

תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי
אושר הילדה הזאת

תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי

תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי
תמרול לקחה את כל הסיפור מאוד ללב
תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי
מתברר שיש לה גומה כשהיא ממש שמחה

"את רוצה שהיא תעצור כאן?" הצעתי, כשקבוצת שיער מתולתלת נפלה לה על העין בשובבות. "ממממ… לא. אני רוצה הכל קצר.".

תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי

יצאנו לרחוב, אני בלעתי את הדמעות, של התרגשות, של פרידה, של הבנה – הילדה שלי כל-כך גדולה.

עלמה חייכה מלחי ללחי, ולא הפסיקה לרקוד ולקפץ.

"כל-כך יפה לך", אמרתי לה. "ואני מאוד גאה בך. ידעת מה את רוצה, והלכת על זה."

"כמה שהיא דומה לך ככה" – כתבה לי אחותי. אני לא רואה את זה. אני רואה רק כמה שהיא בוגרת ושמחה.

סופסוף עשו לה בדיוק את התספורת שהיא רצתה.

לפוסטים הקודמים על התספורות שלנו: עלמיק מסתפרת בפעם הראשונה, על תספורת ראשונה במספרה.

בוחרת בלבן

צילומים בלבן 2019. שוב התכנסנו בסוף מרץ, שבועיים לפני הנסיעה השנתית ארצה לביקור המשפחתי בפסח, להצטלם צילום משפחתי בלבן.

מסורת היא מסורת, הרי צריך להחליף את התמונה במסגרת בבית אצל סבא וסבתא.

הפעם זה היה ממש קצר. התרעתי בפני כולם ערב קודם: מחר מצטלמים תמונה משפחתית בלבן. ההכנה מראש עוזרת לכולנו. הבגדים נבחרו, הפלאשים הוקמו, המצלמה על טיימר.

צילמנו כמה תמונות ברצף, כולם כבר מתורגלים אז לא צריך הרבה מאמץ. עשינו כמה תמונות לפי בקשתי, ואז רם, עלמה ותמר הציעו רעיונות לצילומים נוספים.

עכשיו, רק נותר לי לבחור.

כולם לחייך למצלמה!

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

אוקי, כולם מחייכים, אולי נעשה קצת שיגועים?!

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

מה עדיף? תמונה שכולם חמודים וייצוגיים –

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

או תמונה שכולנו שמחים וצוהלים?

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

תמונה שאני ביימתי: "כולם להסתכל על המצלמה ולחייך חיוך יפה!" –

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

או תמונה שעלמה ביימה של ה"צחוקים" של מאחורי הקלעים? –

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

או אולי בכלל תמונה שתמר ביימה – לפי הראש התמרולי האופייני –

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

לצערי לא הצבעתי השנה בבחירות. קנינו את הכרטיסים לביקור בארץ מוקדם מדי, לפני שביבי החליט שצריך עוד פעם לבחור בו. בפעם הראשונה בחיי, ישבתי במרחק עצום מהארץ, בידיעה שאפילו את המעט שיכולתי לא עשיתי.

אצלי שעת צהריים, אצלכם חצות. המדגמים ב-Ynet מראים קרב צמוד. לפני ארבע שנים הלכתי לישון אופטימית וקמתי למציאות משוסעת עוד יותר מאי-פעם. הלילה (אצלי) אדע את התוצאות. ואולי אכתוב את כל הפוסט הזה מההתחלה.

בנתיים אני בוחרת תמונה בכחול ולבן. ומקווה שיאיר בוקר חדש ובהיר על המדינה האהובה שלי, מעבר לאוקיינוס. צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

והנה קצת צילומים בלבן מהשנים הקודמות:

צילומי משפחה גלית לוינסקי
פסח 2017, ונקובר
צילומי משפחה גלית לוינסקי
פסח 2018, ונקובר

 

פוסטים על מסורת ה"צילומים-בלבן": ככה זה התחיל, ככה זה המשיך, ככה זה עובד.

מלח ופלפל

לפני כמה ימים ישבנו בבית קפה, הבננות ואני.

הן ניסו לשכנע אותי שכדאי לעשות להן אחות קטנה.

הסברתי להן שזה לא יקרה.

"עד מתי הגוף עוד יכול, אמא?" עלמה שאלה.

"אבל תחשבי על זה, אמא", עלמה ביקשה.

תמר כבר עברה להתעניין בסנדוויץ' שלה.

אחיות גלית לוינסקי

פעם, אני זוכרת, ניסיתי לדמיין מה זה כשיש תינוקת בבית. הייתי בהריון עם עלמה, וההריון היה מאוד מוחשי ופיזי, אבל לא הצלחתי לדמיין נוכחות של תינוקת בחיינו, שלא לדבר על ילדה. בכלל לא תפסתי את הקונספט שהם תינוקות בהתחלה, אבל אחר-כך, וזה יקח כמה שנים, הם גדלים. שצריך להחליט אם רוצים מטפלת או פעוטון, ומה דעתינו על מסכים, ועל ממתקים בגינה, ועל שעות שינה ו… ו… ו… וזוהי רק ההתחלה. כי כעבור כמה שנים זה כבר לא רק מה אנחנו רוצים, או מחליטים, או חושבים שנכון. יש לתינוקת הזו – עכשיו כבר בת 5 – דעות משל עצמה.

אחיות גלית לוינסקי

פעם מזמן, אחרי שעלמה נולדה, ממש באחד הימים אחרי הלידה, רם אמר לי: "בואי נעשה עוד אחת, אני מוכן". "בוא נדבר על זה בעוד שנה" -אמרתי אני, מלטפת בקצה האצבעות את התפרים של הניתוח הקיסרי. ואז, באמת עברה שנה וחשבתי – אבל מה רע לנו ככה? היינו שלישיה, אבא-אמא-עלמה, וסופסוף הדברים התחילו להסתדר, הרגשתי שהכאוס של ההתחלה נשלט יותר, ברור לי יותר.

"אבל מה רע לנו ככה?" שאלתי את רם. "בואי נעשה לה אחות" – הוא אמר. "שלא תהיה לבד בעולם".

אחיות גלית לוינסקי

וככה נולדה תמר. בשביל עלמה. לפני שהיא היתה עצמה כבר היה לה יעוד.

אבל זה היה התירוץ הרשמי. הרי תמרול היא כוח ואישיות ובנאדם נפרד לחלוטין. ילדה עצמאית ודעתנית ושודדת ובעלת ביטחון וחוכמה.

ויש להן אחת את השניה. יש להן גם אותנו ואת עצמן ואת העולם. והן רבות וכועסות ואוהבות – כמו כל אחיות.

הן הפוכות לגמרי באופי, בדרך ההסתכלות על העולם, בחוויה האישית.

מלח ופלפל.

כל אחת מוסיפה בעצמה, אבל טעים עוד יותר ביחד.

אחיות גלית לוינסקי
התהפכו היוצרות – הקטנטונת כבר גדולה מספיק להיות שוות כוחות
פוסטים נוספים בנושא: על עלמה הבכורה, על תמר הילדה השניה, על להיות אחיות, עונות השנה על הנדנדה

טיול בעקבות עצמינו

עוד כזוג צעיר רם ואני כבר הבנו שסוג הטיול החביב עלינו הוא ״טיול בעקבות עצמינו״. גילינו שאנחנו מאוד אוהבים לנסוע לחו״ל, לטייל, ולהכיר מקומות חדשים. ואז גילינו גם שאנחנו עוד יותר אוהבים לחזור למקומות אהובים.

כן, נכון, במקום חדש יש תמיד את תחושת הראשוניות שאינה חוזרת, את תחושת ה״גילוי״, ההכנה בדקה התשעים של מסלול, הקריאה בספר או בדפים שהדפסנו מראש מכל מקום – על ההיסטוריה, חיפוש המלצות, שוטטות והגעה למקומות מזדמנים, היציאה להרפתקה. אבל אז יש את היציאה לעיר או מקום שכבר היינו בו, שאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים, והפגישה מחדש במקומות מוכרים ואהובים. ״אה! הנה הגלידריה שאכלתי בה גלידה בטעם שוקולד ואגס, הכי טעימים שטעמתי בחיים, אני חייבת לאכול פה עכשיו שוב!״, ״על המדרגות האלה ישבנו, אתה זוכר? ומישהו הפריח פה בועות סבון"… אינסוף כאלה.

כך היינו שוב ושוב ברומא, מטיילים "בעקבות עצמינו", כך נסענו לטיול בקובה – בעקבות רם, בניו-יורק – בעקבות עצמינו, וגם פה, בקנדה, אנחנו מוצאים שאנחנו כבר חוזרים לטייל "בעקבות עצמינו".

נסענו כל המשפחה לקליפורניה בחופשת החורף הראשונה שלנו פה, לפני שנתיים. כ-ו-ל-ם כאן נוסעים לחפש את השמש עם בוא קריסמס וחופשת החורף. הוואי ומקסיקו הם היעדים המבוקשים ביותר על ידי הוונקובראים, אבל אפשר להדרים קצת פחות (טיסה של שעתיים וחצי) ולהגיע ללוס אנג'לס.

בסוף דצמבר 2016 ביקרנו בקליפורניה ביחד לראשונה. נסענו לסן-דייגו לכמה ימים והתאהבנו בה (ממש ממש). אחר כך בילינו יומיים סוערים (גם נפשית וגם מבחינת מזג האוויר הגשום) בדיסנילנד וקינחנו בג'ושוע-טרי נשיונל פארק (שהיה מדהים). השנה, כשחשבנו שהנה-אנחנו-תכף-חוזרים-לישראל-וחייבים-להספיק-עוד-דיסני-אחרון סגרנו תאריכים לביקור נוסף בארץ השמש. סוף דצמבר, בדיוק שנתיים אחרי, נסענו ל"טיול בעקבות עצמינו" לדיסנילנד ולסן-דייגו.

דיסנילנד. המקום הכי קפיטליסטי, הכי מרצ׳נדייז. הכי בזבזני. ״שיתנו להם אישור פשוט להדפיס שטרות, בשביל מה כל הטרחה?!״ לחש לי רם ממול אחד הדוכנים לממכר משהו-בצבע-מוגזם במחיר מופקע בדיסנילד.

דיסנילנד. המקום הכי מושקע, הכי משוגע, הכי מקפיד על הפרטים הקטנים והגדולים. אין חלון בקומה השניה בצד, בבית הנידח ביותר בקצה ״טון-טאון״ שאין בו וילון בדוגמא מתאימה לצבע המסגרת. אין נורה אחת במצעד שמהבהבת או שרופה. אין עובד אחד, אפילו האדם שמכוון את התור במתקן הכי נידח שלא מברך את הבננה שעוברת שם בשלום ושואל אותה בחיוך "האו אר יו פרינסס"? אם כבר שילמנו כל-כך הרבה, זה המקום לקבל את החוויה המלאה.

המצעד בדיסנילנד דצמבר 2016
המצעד בדיסנילנד דצמבר 2016
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
עלמיק צופה במצעד דצמבר 2016
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
תמרול, צופה במצעד דיסנילנד 2018
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
צופים במצעד בדיסנילנד דצמבר 2018
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
הכי כיף לנופף ולהרגיש שנופפו לך בחזרה

בסבב הקודם בדיסנילנד תמרול היתה בדיוק בת שלוש, וכשהגענו לפארק נרטבנו לגמרי מהגשם שלא הפסיק לרדת. בצהריים תמר ורם הלכו לנוח במלון. "שילמנו כל-כך הרבה כסף בשביל להגיע עד לכאן ואתם הולכים לישון? באמצע היום?!" שאלתי את רם. כן. בטיול עם ילדים צריך לפעמים ללכת בקצב של הילדים. שעתיים  אחר-כך תמר ורם חזרו רעננים, יבשים ומוכנים להמשך ההרפתקה בדיסנילנד (ואפילו מצוידים בבגדים, נעליים ותחתונים יבשים בשבילינו – שנשארנו). ביום השני בפארק כבר הכרנו קצת יותר את האיזורים השונים והמתקנים. כל אחד מאיתנו בחר מתקן אהוב במיוחד, ואז כולנו עשינו אותו שוב ("איטס-א-סמול-וורלד" היה שלי, "כוסות-התה" של תמר, "פו-הדב" של עלמה, "דמבו הפיל המעופף" של רם נדמה לי). שוב אפשר לראות את ההנאה שלנו מחזרתיות.
בביקור השנה כבר למדנו והחכמנו. סגרנו על שלושה ימים בפארקים, יומיים בדיסנילנד ובינהם יום בקליפורניה אדוונצ'ר (הפארק שממול). אנחנו לא אוהבים למהר, וגם לא רוצים להספיק "כמה שיותר" מתקנים. יום בדיסנילנד הוא יום מאוד מעייף! גילינו שאם באים מוקדם (אפילו אחרי 9) מספיקים לפחות שני מתקנים ללא תור (שאפשר לעשות בהם מיד סיבוב נוסף, אז כדאי להחליט מראש לאן ללכת ולצעוד נחושים ישר לשם), שבאיזורים של הילדים הצעירים יש פחות תור, שבקליפורניה אדוונצ'ר יש אחלה דברים לעשות ומשמעותית פחות אנשים, ובעיקר – שלא מפסידים כלום אם מסיימים את היום אחר הצהריים וחוזרים לטבילה בבריכה במלון (16 מעלות אבל זה לא הפריע לבנדיטים שלי). מחר יש עוד יום, ועדיף להתחיל אותו בחיוך.

מה שכן, גם הבנות כבר נהנות מהפורמט של "טיול בעקבות עצמינו". הראתי להן את התמונות מהביקור הקודם בסן דייגו, והן מאוד רצו להגיע ל"אולד טאון" כי יש שם סוכריות על מקל ענקיות!

סוכריות גלית לוינסקי
סוכריה ענקית בסן-דייגו 2016
סוכריות גלית לוינסקי
סוכריה ענקית בסן-דייגו 2018
סוכריה סן דייגו גלית לוינסקי
הגשמת חלום הסוכריות, סן-דייגו 2018

יש גם משהו מאוד נעים בלהגיע למקום ולחוות מחדש את החוויה. בסן-דייגו לא הלכנו רק למקומות שכבר היינו בהם, ובטח לא חזרנו לכל האתרים. כיף לחזור על חוויה מעניינת ולראות אותה ב"עיניים חדשות", בוגרות או מבינות יותר. בביקור האחרון, כשעלינו שוב על נושאת המטוסים "מידווי" חוץ מלהכנס למטוסים ולשבת בתא-הטייס שלהם ירדנו גם לסיור בקומות השינה ובחדרי הפיקוח, פגשנו קצינים במיל' ששירתו על הספינה הזו וסיפרו לנו מחוויותיהם. יתרון נוסף הוא שכולנו מבינים אנגלית טוב יותר מאשר לפני שנתיים והבננות יכלו להשתתף בשיחה ולשאול שאלות.

על נושאת מטוסיפ גלית לוינסקי
על "מידוויי". 2016
על נושאת מטוסיפ גלית לוינסקי
על "מידוויי". 2018

תמרול רצתה לנסוע לחוף הים ב'לה-הויה', כי היא זכרה מהתמונות שיש שם כלבי-ים, ובעיקר כי אפשר לטבול שם במים. געגועים כאלה לים לא נראו מאז השיר "חופים". לא שינה לה מזג-האוויר הסגרירי, העננים, וגם לא הרוח הקרה. הציפור התעקשה להכנס לטבול בים. עלמה ואני נותרנו על הספסל למעלה – נהנות להביט, לצלם (ולנדנד את השן המתנדנדת – עלמה).

לה הויה גלית לוינסקי
עלמה מצלמת כלבי-ים, לה-הויה 2016
לה הויה גלית לוינסקי
עלמה מצלמת כלבי-ים ותמר מזדעזעת מהריח, לה-הויה 2018
לה הויה גלית לוינסקי
חייבות קצת חול בכפות הרגליים, לה-הויה 2016
לה הויה גלית לוינסקי
תמרול בין האמיצים שטבלו במים, לה-הויה 2018
לה הויה גלית לוינסקי
תמרול במרכז התמונה, נהנית מכל רגע קפוא ורטוב

בערב האחרון, חגגנו את סיום הטיול (ואת קריסמס-איב, רוב המקומות היו סגורים) בגלידת ג׳יררדלי, בעודינו מלקקים גלידה בגביעי זכוכית עשינו ״סבב סיכום״. כל אחד מאיתנו בתורו סיפר ממה נהנה בטיול. בין הדברים שעלו היו ״שהשן שלי ממש מתנדנדת״, ״מהמצעד בדיסנילנד״, ״מהגלידה״, ״מההופעה שמותר לרקוד״, ״מהכל בדיסנילנד״, ״מההר בדיסנילנד, למרות שמאוד פחדתי הוא היה ממש כיף״, ועוד ועוד. כיף שהבננות נהנו, כיף שגם אנחנו נהננו. זה מאוד משמח לראות אותן משחקות ביחד ללא לאות שבעה ימים ברצף.

נשיקה גלית לוינסקי

צילום שנתי

תמר בת חמש, והגיע הזמן לצילום השנתי שלה.

כמו בכל שנה, לפני שהתחלנו פתחתי במחשב את התמונות המחוברות מכל השנים. ההשוואה.

צילום כל שנה גלית לוינסקי
ההשוואה משנה שעברה

הבננות מסתכלות המומות בתמונות האלה.

"איזה קטנה הייתי כאן!" – תמר אומרת.

"כאן הייתי בת שנתיים, וגם כאן וגם כאן" היא טוענת על גיל שנתיים, שלוש וארבע. לא רואה את ההבדלים, מבחינתה, בתכל'ס, עד אתמול היתה "קטנה", לעומת היום, שהיא "גדולה".

צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שנה. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שנתיים. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שלוש. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה

מצחיק באמת, פה בקנדה מציינים את גיל הילד בשנים. תמר היתה בת ארבע מבחינתם, עד היום שהפכה לבת חמש. כששואלים פה ילד בן כמה הוא, הוא בדרך כלל יענה בגיל שלם (4, 5, 9, לא וחצי). אצלינו הבנות כן סופרות בחודשים, או לפחות בחצאי שנים, כמקובל בארץ. מוזר להתעלם מששה חודשים כשכל זמן החיים הוא ארבע שנים לא?!
לעומת זאת עד גיל שנתיים, הם סופרים בחודשים. זה גם מוזר! הילד בן 19 חודש מחר. מה?!

בכל מקרה.

מצלמים.

תנו לי חמש דקות.

לשניהם אין כוח, גם לאבא וגם לתמר.

תמר מסתכלת בתמונות שלה ואומרת "אני לא רוצה להיות על הידיים של אבא השנה. אני כבר גדולה". צודקת. תעמדי על השרפרף הלבן.

אני ועלמה מצלמות.

תמר רוצה תמונה עם הציור, ותמונה שלה עושה פרצופים, ורוקדת.

אבל תכף, אחרי שאמא תסיים. אנחנו עושים את זה בשבילך אמא, (תעריכי!)

הנה סיימנו. הבטחתי שזה יקח לא יותר מחמש דקות נכון?

צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
השוואה השנתית. אולי הגיע הזמן לעבור למבנה של שתי שורות. הקליקו להגדלה.