צילום בלבן וחום

כמה ימים לפני יום ההולדת ה-45 שלי, לפני כמעט חמישה חודשים, קיבלתי אימייל מחברתי למד, (ליאורה בשבילכם) שכותרתו: "מתנת יומולדת מוקדמת".

פתחתי את האימייל, ואת הקובץ המצורף, ובלב פועם ראיתי את האיור המושלם, המרגש, החמוד, היפהפה שלמד ההו-כה-מוכשרת איירה אותנו.

משפחתנו בהרכב מלא, כולל את פיצה התינוקת, מתוך המסורת (שתי תמונות זה מסורת?) של צילומים בלבן וחום עם פיצה.

כל כך התרגשתי, שמיד הדפסתי לי אותו על סתם נייר A4 במדפסת הביתית ותליתי מעל שולחן העבודה שלי.

ועכשיו, לפני שבועיים, סופסוף התפנתי מהקיץ העמוס מאוד שהיה לנו (טיולים, ביקורים וחופשות שזלגו עד אמצע הסתיו), ויותר מזה – סופסוף מצאתי מסגרת שאני אוהבת וראויה למעמד, ונתתי את הקובץ להדפסה מקצועית.

כמעט בדיוק ליומולדת שלך למד (:

עכשיו האיור המשפחתי שלנו מקבל את פני הנכנסים לבית, וסופסוף הוא קיבל את מקום הכבוד לו הוא ראוי.

למד – תודה על האיור המקסים, אני כל כך אוהבת אותו!

ומזל טוב יקרה שלי. אני מאוד מאוד מאוד אוהבת אותך, עד הירח ובחזרה, ומתגעגעת.

איור: ליאורה גיא דוד
איור: ליאורה גיא דוד
צילום בלבן וחום, יוני 2022
נכון מסגרת יפה?
מקבל את פני הנכנסים, ביחד עם לומייר

והנה אנחנו בלבן וחום באמצע נובמבר, פיצה כבר ענקית בת שבעה חודשים, אנחנו קצת יותר (:

צילומים בלבן וחום, נובמבר 2022
הנה הפוסטים שכתבתי עלינו – גימל ולמד: על הרילוקיישן של למד באמריקה (ובעיקר על החברות שלנו), על הביקור של למד בוונקובר, על הביקור שלי את למד בניו-יורק
והנה פוסטים על הצילומים בלבן כאן, וכאן וכאן, וכאן וכאן (מצטלמים כל שנה, זה הרבה), על הצילום השנתי של תמר, ושל עלמה, על הצילום החודשי של הבנות, והצילומים בכל תחילת שנת הלימודים כאן, וכאן. את כל הפוסטים של ההשוואות, אלו ונוספים אפשר למצוא בקטגוריה "השוואות" פה בבלוג.

פורים 12#: m&m ופינגווין אדום

השנה אחת הבנות התחפשה באחת התחפושות החמודות והמוכרות בצפון אמריקה (m&m ביחד עם שתיים מחברותיה) ואחת בתחפושת שרק היא מכירה.

עלמה: m&m

M&M זו תחפושת קבוצתית ידועה, קלה וכייפית במיוחד. כל מה שצריך זה כמה חברות, בגדים בצבעי יסוד, ואות M אחת לבנה לכל אחת.

עלמה, אלי וליאורה (מצטרפת חדשה, בשנתיים האחרונות עלמה מתחפשת עם חברתה אלי למלח-פלפל ולקטשופ וצ'יפס) הכינו בעצמן לגמרי את התחפושת. אני והאמהות האחרות היינו צריכות לקפוץ לדולר-סטור לקנות כמה אקססוריז, ולתאם פגישה בין הבנות (שאין להן טלפונים עדיין – כן, הן בנות 10.5 – אבל יש להן מליון פעילויות ולכן קשה להפגש מחוץ לשעות בית הספר) אבל את כל ההדבקה, גזירה, שידוך, רעיונות, המצאות וביצוע – הבנות עשו לגמרי לבד. אפילו ננזפתי כמה פעמים ב"אמא אני מסתדרת" עד שהצלחתי לשחרר.

הן לגמרי הסתדרו והכינו תחפושת מקסימה לבד!

הבעיה היחידה – שאין לנו אף צילום משותף שלהן. השנה לא התנדבתי לצלם בבית הספר ואותן, ספציפית, לא צילמו ביום הקצרצר של מסיבת הפורים. אז הנה עלמה, סוכריית M&M ירוקה ומתוקה, ודמיינו לידה גם צהובה וכחולה שמחות וטעימות:

 תחפושת M&M גלית לוינסקי
עלמה M&M
 תחפושת M&M גלית לוינסקי
עלמה בפוזה כמו של אחת מסוכריות השוקולד על העטיפה

תמר: פינגווין אדום עושה ספורט

כשהיינו בביקור בישראל בקיץ האחרון – סבתא דליה ותמר ביקרו בנחלת בנימין ותמר בחרה לעצמה בובת פינגווין אדום עושה ספורט. כשהגענו לפני כחודש לדבר על תחפושות לפורים תמר מיד אמרה "אני אתחפש למירבל מאנקנטו!". מגניב, חשבתי לי, תחפושת קלה, רק צריך להשיג משקפיים. למחרת היא לא הצליחה להרדם בלילה ממחשבות. בבוקר קמה ואמרה לי "אני מתחפשת אליו" – בעודה מחזיקה את בובת הפינגווין האדום. זה כבר יהיה מסובך יותר, חשבתי לעצמי. מזל שיש לנו חודש להכנות (וחתונה בקפריסין באמצע אבל מי סופר).

תחפושת פינגווין אדום גלית לוינסקי
זה הפינגוין האדום שעושה ספורט

אבל תמר כמו תמר, יודעת בדיוק מה היא רוצה. ציירנו סקיצה, הלכנו לחנות בדים, והתחלנו בביצוע. זה לא היה קל אבל בכוחות משותפים והרבה דבק חם תמר ואני ייצרנו את השיחזור המושלם!

תחפושת פינגווין אדום גלית לוינסקי
כל תחפושת טובה מתחילה בסקיצה

איך אומרים סול באנגלית? איפה בכלל מוכרים סול צהוב? מאיזה חומר נכין את הכנפיים? כל זאת ועוד נפתרו לאט לאט, לפני החתונה בקפריסין ובעיקר בסופשבוע שלפני מסיבת הפורים. סיימנו את ההכנות כבר ביום שבת, תמר הצטלמה, וכל שנותר הוא לחכות למסיבה בבית הספר.

תודו שהפינגווין האדום החדש (תמרול) יצא עוד יותר חמוד מהמקורי:

תחפושת פינגווין אדום גלית לוינסקי
תמר פינגווין אדום עושה ספורט. שימו לב למשקולת הכבדה!
תחפושת פינגווין אדום גלית לוינסקי
כמיטב התחפושות בבית הזה צריך לקחת את הרפרנס ביחד עם התחפושת, כדי שהציבור יבין
תחפושת פינגווין אדום גלית לוינסקי
מי יותר חמוד?

תחפושת פינגווין אדום גלית לוינסקי

כמיטב התחפושות בבית הזה – מומלץ לקחת רפרנס ביחד עם התחפושת, כדי שהציבור הרחב יבין. אנחנו כבר מנוסות בתחפושות שרק אנחנו מבינות (ראו תחפושות בשנים קודמות בסוף הפוסט) והעיקר שאנחנו מרוצות!

אני, השנה הוזמנתי למסיבת תחפושות + יום האישה, שבוע לפני פורים. כיוון שזה היה יומיים בלבד אחרי שחזרתי מקפריסין (מקווה עוד לכתוב פה פוסט שלם על החתונה המדהימה בקפריסין ועל איך זה לטוס חצי עולם בשביל חוויה בלתי נשכחת של שלושה וחצי ימים בקפריסין ובחזרה, עם שתי בננות) ולא היה לי זמן ממש להשקיע, היתה לי הברקה של תחפושת מהירה ופמיניסטית: האישה מהפוסטר We Can Do It!

תחפושת אישה חזקה גלית לוינסקי
We Can Do It

וכמובן שלקחתי איתי את הרפרנס (:

זה עדיין החג האהוב עלי! ושמחה שגם אני השקעתי בעצמי השנה, ולא רק לבשתי שאריות של תחפושות שהכנתי לבנות…

חג פורים שמח!

ושפוטין יעזוב את אוקראינה בשקט

לכל הרעיונות שלנו לתחפושות, גם כאלה שהן הומור פנימי: קטשופ וצ'יפס וארנבים, מלחיה ופלפליה וקרמיט הצפרדעמאמה-מיה: דונה והדיינמוסהגמד קרשינדו והנסיכה בלדמבו, טינקרבל וגפילטע-פיששמש ירח וכוכביםשוקולד-מנטה-מסטיק, מגוון רעיונות לתחפושות זוגיות ומשולשות: מיץ פטל, ג'ירפה ואריה, האריה שאהב תות, צ'ה-גווארה ופידל קסטרו, פרת משה רבינו, סופרמנית קטנה, אבא מלווה וילדה בטיול שנתי – כולן בפוסט הזה. פוסטים נוספים על פורים: תחפושות משפחתיות, וארגז התחפושות שלנו.

עוד סתיו

סוף אוקטובר. הסתיו בשיאו. העלים הופכים צהובים, כתומים, אדומים, חומים. הגשם יורד כמעט בלי הפסקה, ורוחות אוקטובר נושבות. בלילה אני מתעוררת מהגשם, לפעמים מהרוח הנושבת בחוזקה, ולפעמים סתם מתעוררת ולא יודעת למה.

זה הסתיו השישי שלי בוונקובר. לפני שהגעתי הנה לא ראיתי סתיו. אני זוכרת שבגן בארץ עלמה למדה למנות את סמני הסתיו על אצבעות ידיה הקטנות – אפודה, ענן, חילזון, נחליאלי, חצב.

כאן הכרתי סימני סתיו חדשים. הדלעות שנמכרות מחוץ לסופר. מתחיל להיות קר ואנחנו מפעילים את החימום בבית. הימים המעוננים תמיד. גשם, שמתחיל אי שם בספטמבר ומרגיש כאילו הוא ממשיך ברצף עד מאי. אני מרגישה צורך להכין את המרק הראשון לעונה. בסופר יש שורות של קופסאות ממתקים, כולם קונים ומצטיידים לקראת האלווין. למה נתחפש השנה? אני מעלה מהגראז' את קופסת התחפושות הענקית ואנחנו מפשפשות בה וממציאות תחפושות. הבנות תולות את כל הקישוטים ששמרנו מהשנים הקודמות לקראת האלווין. עם מי נלך לעשות טריק-אור-טריט? מתי נספיק לגלף דלעות השנה?

בסוף כל אוגוסט, כשאני רואה את העלים הנושרים הראשונים על המדרכה אני חושבת בליבי – תכף יבוא הסתיו. אוי לא, כבר נגמר הקיץ? כי הקיץ פה חטוף וקצר, והסתיו יפה כל-כך ולא נורא קר, סתיו נהדר מקושט בצבעי שלכת מרהיבים. אבל הסתיו מבשר את בוא החורף. החורף הוא קר וחשוך. שעות מעטות של אור, ושעות רבות וארוכות של חושך. אני לא אוהבת את החורף. אני מפחדת לנהוג בשלג (ולכן לא ממש נהנית ממנו), שונאת שקר לי, ומתעצבת מהחושך.

העונות מתחלפות, השנים חולפות ואנחנו עדיין כאן.
לתמיד? לעכשיו? איפה יהיה לנו יותר טוב? כל בחירה היא ויתור. למה אי אפשר להציץ רגע לסוף הסיפור ולדעת מה היא הבחירה הנכונה?

וידאו מהמם של השלכת פה בשכונה בוונקובר (לא אני צילמתי אלא משפחה אהובה עלי מאוד שלא מעוניינת בקרדיט. האם יש אנשים בעולם שלא אוהבים להיות מפורסמים ברשת? הכצעקתה?!)

עונות השנה בפארק קווין אליזבת, מנקודת התצפית אל הדאון טאון וההרים בצפון:

עונות השנה גלית לוינסקי
קיץ 2016
עונות השנה גלית לוינסקי
סתיו 2017
עונות השנה גלית לוינסקי
חורף 2020
קווין אליזבת בחורף צילום גלית לוינסקי
חורף 2021
עונות השנה גלית לוינסקי
סוף החורף, מרץ 2019
עונות השנה גלית לוינסקי
חורף 2020
עונות השנה גלית לוינסקי
סוף הקיץ, 2018
עונות השנה גלית לוינסקי
סתיו 2019
עונות השנה גלית לוינסקי
סוף הקיץ, 2021
עונות השנה גלית לוינסקי
סתיו 2017
עונות השנה גלית לוינסקי
חורף 2013

פוסטים קודמים על הסתיו היפהפה בוונקובר:

כאן הבנות מצטלמות בסתיו בשנה שעברה, וכאן לפני שנתיים. וכאן על צבעי העלים בסתיו, וזה ב2018,  זה הסתיו בשנה הראשונה שלנו פה (וואו, כמה קטנות הן היו), עונות השנה בגינה שלנו, ועונות השנה על הנדנדה שממול הבית. כאן על עונות השנה בחלון בסלון, כאן כתבתי על ההאלווין הראשון שלנו.

 

מתרגשת כמו באחד בספטמבר

עלמה לא נרדמה אתמול בלילה. היא אמרה שהיא מרגישה את כל ההתרגשות, השמחה, הדאגה, העומס הרגשי של החודשיים האחרונים עם הביקור בישראל והמעבר דירה פה – "בבטן" היא אמרה והראתה לי איפה בדיוק.

תמר הכינה לעצמה את הילקוט החדש, עם תיק האוכל החדש ליד דלת הכניסה, ובין שני החדרים על הרצפה, הבנות הכינו את המדים, התחתונים, הגרביים ואפילו את הגומיות לשיער. שהכל יהיה מוכן לקראת היום הראשון ללימודים.

זה היה חופש ארוך, הכי ארוך שאני זוכרת. תמיד הוא ארוך כי הן יוצאות לחופש בשבוע האחרון של יוני, וחוזרות ביום שני שאחרי לייבור-דיי (שיוצא תמיד בסופ"ש הראשון של ספטמבר) אבל הפעם בגלל ראש השנה בית הספר היהודי נהנה מעוד שלושה ימי חופש, והילדים חזרו ללימודים ב-13 לספטמבר. 82 יום בסך הכל.

החופש הזה קצת הזכיר לי את החופש הגדול הראשון שלנו כאן, שלי ושל הבננות, ביולי 2016, כשהגענו עם שמונה מזוודות ועגלה, ורם חיכה לנו בבית מוכן אבל חצי ריק. אחרי שבילינו את חצי יולי בארץ עדיין נשארו שבעה שבועות לחופש בבית חדש, עיר חדשה, מדינה חדשה. אני זוכרת כמה התרגשנו לקראת תחילת הלימודים בבית ספר החדש ובשפה חדשה. אני זוכרת גם שבילינו המון המון זמן ביחד שלושתינו. זו היתה לי הפעם הראשונה שאין לבנות גן או קייטנה או משהו למשך כל-כך הרבה זמן ברצף.

אז להבדיל, את החופש הזה העברנו באינטנסיביות מוגזמת: חמישה שבועות ביקור בארץ, בחזרה לתשעה ימי אריזה בג'ט-לג, מעבר דירה, פריקה מהירה של שישים ומשהו הארגזים (כי באו לאסוף אותם אחרי שבוע), ואז נותרו לנו עדיין כמעט ארבעה שבועות. אבל כבוגרות קורונה וסגר לא לקחנו את זה יותר מדי קשה. עלמה הלכה לקייטנת תפירה קצרה, יצאנו להכיר את השכונה, ניסינו לפגוש כמה שיותר חברים כל עוד מותר, סידרנו את הבית והחדרים וכמהנו לקצת שגרה.

איזה מזל שהבנות לא עברו בית ספר. הן ספרו את הימים בגעגועים עזים, מחכות לרגע שיחזרו לכיתות, למורים, לשגרה. קיבלנו את החלוקה לכיתות החדשות בסוף שבוע שעבר ולשתי הבננות יש לפחות חברה טובה אחת איתה בכיתה. השנה נפתחת עם מעט מאוד איסורים ביחס לשנה שעברה. כל דבר שמותר שוב לעשות מתקבל בשמחה גדולה, שום דבר כבר לא מובן מאליו. מותר לאכול בקפיטריה. מותר להפגיש ילדים משכבות שונות. מותר לקיים טקסים. צריך לעטות מסכות – לא נורא. את השבועות שהרשו ללכת בלי מסכות במקומות סגורים פה בקנדה גם ככה פספסנו, היינו בישראל או בבידוד או במעבר. לא הספקנו להתרגל וכבר חזרו להנחיה של עטיית מסכות.

עלמה מתחילה היום כיתה ה'. תמר מתחילה היום כיתה ג'. שנת הלימודים השישית שלהן במערכת החינוך היהודית הקנדית. שיהיה לכולנו בהצלחה, ובהנאה, שילמדו, וישמחו, וימצאו מקום לביטוי עצמי, ויהיו גאות בעצמן.

ויש מסורות שנשארות איתנו, גם בבית החדש:

חזרה ללימודים גלית לוינסקי
שתי ילדות גדולות הולכות לבית הספר

חזרה ללימודים גלית לוינסקי

לפוסטים קודמים על תחילת שנת הלימודים: שתהיה יפה ושונה השנה 2020 לימודים בשנת קורונה בשנה שעברה, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו 2019, ספירת המלאי 2018, סיום החופש הגדול 2017, סיום החופש הגדול 2016, היום הראשון בגן 2015

החופש לבחור

השבוע לא הצבעתי בבחירות שוב, בפעם החמישית ברצף לדעתי. טוב, הארבע האחרונות – ברור, וגם אחת קודם אם אני לא טועה, כי אנחנו פה כבר כמעט חמש שנים. איבדתי כבר את הספירה.

אני לא מבינה את האנשים בארץ שלא מצביעים בבחירות. אין שום מצב שהייתי בארץ ולא הייתי מממשת את זכותי לבחור. למרות הייאוש והאכזבה והעייפות מכל הפוליטיקה הבלתי נסבלת בארץ. אבל זו אני (וכל מי שאני מכירה לדעתי). אני יודעת שהרבה מאוד אנשים לא הצביעו הפעם. אני לא מבינה אותם אבל זה המצב.

כמו שאני לא מבינה את אלה שניתנה להם הזכות להתחסן והם סירבו לה. אני יודעת שאני לא יכולה להבין, כי אני לא שותפה להרגשה שלהם, ויש לאנשים הרבה חששות סביב החיסון הזה וסביב המהירות בה הוא ניתן. ובכל זאת. אני מחכה בקוצר רוח לתורי להתחסן, שאמור להגיע בתחילת יוני, אם קצב בחיסונים פה ימשיך כמתוכנן.

ובנוסף, אני לא מבינה איך שוב נפלה רוחי מתוצאות הבחירות. חשבתי שאני לא מצפה לכלום. לפני כמה שבועות כבר אמרתי לאחותי שאני לא מצפה שיקרה שום שינוי. איך אפשר להתאכזב כשלא מצפים לכלום? מתברר שאפשר.

שנת הקורונה הזו הגדילה להוכיח כמה חופש יש וכמה אין לנו. סה"כ אנחנו חיים על פי תפיסת עולם דמוקרטית. חופש הבחירה הוא אחת מהחירויות. חופש התנועה הוא חירות שניתנה לי בתוקף היותי אזרחית במדינה דמוקרטית, ולקחתי אותו כמובן מאליו. הקורונה הוכיחה לי שגם את החירות הזו ניתן לעקל, ובמפתיע. שלא כמו בארץ לא היה פה שום "סגר" משמעותי. בכל שלב של המגפה, גם כשלא התקיימו לימודים בבתי הספר באפריל ובמאי 2020 לא אסרו עלינו לצאת מהבית, ולא ספרו לנו קילומטרים. בתקופה מסויימת בוטלו כל הטיסות (כמו בכל העולם) ואז הן חזרו.  ואז לתקופה של כחודשיים – עד לפני שבועיים נתב"ג היה סגור. התחושה הזו שאי אפשר לטוס הביתה, לארץ, היא תחושה מאוד קשה. גם למי ש"הביתה" לא חד משמעי בשבילה.

הקורונה שיבשה לחלוטין את תחושת החופש לבחור בעצמי. להחליט מתי לנסוע ולאן. מסוכן לטוס לטייל. אסור להכנס לישראל. הבחירה לא בידי.

החיים מלאים בחירות. קטנות וגדולות. אני בוחרת מה לאכול בצהריים. אני בוחרת מה ללבוש. אני בוחרת מה ואם לפרסם בפייסבוק. אני בחרתי לחיות את חיי עם רם. אבל רוב הדברים הם כמובן לא לבחירתינו. אם הייתי יכולה הייתי עוצרת את הזמן. מרפאת מחלות. בוחרת שיקירי יחיו לנצח, או לפחות לאורך הזמן שהם בוחרים. בדברים הגדולים באמת אין לנו בחירה – מי יוולד לנו. מה יהיו הפחדים שלנו, מה יהיה העתיד.

לכן אני שמחה מהבחירות שכן יש לי. גם אם הן קשות. ההתלבטות בין החיים בוונקובר או בישראל היא קשה ומשמעותית. היא משפיעה על חיינו בהווה ועל חיי הבנות שלי בעתיד. חוסר הבחירה גם משפיע על חיינו ברמה היום-יומית. אבל אני מזכירה לעצמי שהיא בחירה בין שתי אפשרויות טובות. וזה שיש לי את האפשרות לבחור זו פריווילגיה. אני מעריכה אותה. למרות שאני סובלת כל יום וכמעט כל שעה מההתלבטות הזו.

ליל הסדר נוסף בלי המשפחה שלי. לא העלתי בדעתי שזה אפשרי, והנה, בפעם השניה ברצף אנחנו לא נוסעים ארצה בפסח. הבנות שלי לא ראו את ההורים שלי כבר שנתיים. מה שאנחנו נאחזים בו זה תכנון החופשה הבאה בארץ. בקיץ, אם הקורונה וביבי יואילו לאפשר לנו להכנס.

בנימה אופטימית זו –

שיהיה חג חירות שמח!

לפני חמש שנים נתנו במתנה לחג הפסח מסגרות עם תמונות שלנו בלבן לסבאסבתא. מאז בכל ביקור בפסח אני מחליפה להם את התמונה לתמונה מעודכנת שלנו. ב-2020 כמעט שכחנו להצטלם מרוב השוק על הטיסה שבוטלה, ואז על ליל-הסדר לבד ועל כל החיים שהשתנו פתאום. השנה לא ויתרנו על צילומים בלבן לכבוד פסח. גם אם אי אפשר להכניס אותם בנתיים למסגרות בבית של ההורים שלנו.

בעזרת השמש בקרוב נתחבק, וזה יהיה יותר נעים מאי פעם.

תמונה משפחתית גלית לוינסקי
אורזות תמונות משפחתיות, פסח 2016

תמונה משפחתית גלית לוינסקי

תמונה משפחתית גלית לוינסקי
אנחנו, מרץ 2016
תמונה משפחתית גלית לוינסקי
אנחנו, מרץ 2017
תמונה משפחתית גלית לוינסקי
אנחנו, מרץ 2018
תמונה משפחתית גלית לוינסקי
אנחנו, מרץ 2019
תמונה משפחתית גלית לוינסקי
אנחנו, אפריל 2020
תמונה משפחתית גלית לוינסקי
אנחנו, מרץ 2021
אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט מצאתי את הפוסט מלפני שנתיים בדיוק, שנכתב ביום הבחירות (כמו זה) וכלל את הצילומים בלבן לכבוד פסח. אז הצילומים בלבן ובחירות מ2019 כאן. והצילומים בלבן למסגרות לפני הפרידה בפסח 2016 כאן וכאן הצילומים בלבן מראש השנה, 2015.

הבית הכחול

בשנים האחרונות גיליתי שאני אוהבת להיות בבית. אני אוהבת לצאת ולהפגש עם חברים, אוהבת ללכת להסתובב בעיר, מרגישה מחוייבת לצאת לעשות ספורט. אבל אם זה תלוי בי, סביר להניח, שבבוקר פנוי – אשאר בבית. מזל שיש לי גם עבודה לעשות מהבית, כך שזה מסתדר לי עם האישיות.

 גלית לוינסקי הבית מבחוץ

יש לנו בית לא גדול, מה שנקרא פה 3 Bedroom – פה סופרים רק את חדרי השינה. חדר שינה של רם ושלי,  חדר השינה של הבננות, וחדר עבודה/משחקים/אורחים/בלגאן. חוץ מזה יש מטבח די גדול עם פינת אוכל קטנה וסלון. אנחנו גרים בקומה העליונה, מתחתינו מושכרות שתי דירות חדר.

מתאים למידותינו.

לא לתמיד, אבל למידות העכשיויות שלנו.

חוץ מזה שלמי יש כוח לעבור.

אני מעדיפה להצטמצם ולצטופף ולהפטר מרהיטים אם צריך, ולא לעבור.

מחזיק מפתחות גלית לוינסקי
צרור המפתחות שלי והמחזיק שאומר הכל (ותודה לשין שקנתה לי מחזיק מפתחות תואם אופי)

אחרי שגרתי המון שנים בבית אחד – בדירה במעגל, היה לי מאוד קשה להפרד. אבל יש משהו מאוד נעים במעבר לבית ריק, במיוחד מעבר כזה קיצוני של יבשת אחרת – כי נכנסים לבית באמת ריק. לא לקחנו איתנו מהארץ הרבה, בגדים, ספרים, כמעט כלום. זה היה שיעור יפה בפרידה מחפצים, בלחשוב מה צריך ומה סתם נשאר איתי מכוח האינרציה, בלקחת רק את מה שיש לו ערך שימושי.

זה היה מאוורר. הגענו לבית עם ארונות ריקים, מעט רהיטים שקיבלנו מאחותי וחברותיה, רק הריהוט המינימנלי ההכרחי שרם קנה באיקאה.

שלוש וחצי שנים אחר כך: ארונות עולים על גדותיהם, מליון חפצים שאין להם מקום, יותר מדי בגדים/קופסאות איחסון/צעצועים/תיקים/מזכרות/פיצ'פקעס.

ובדיוק השבוע רם אמר לי – אולי אנחנו צריכים לעבור לבית גדול יותר.

פצצה.

כי מבחינתי כאמור, עדיף לוותר על ספה מאשר לארוז שוב את כל חפצי ולנדוד, גם אם זה שני רחובות מערבה.

וגם – זה אישור בעיני לכך שאנחנו אוגרים יותר מדי. אם צריך עוד מקום, ואנחנו נותרנו עדיין אותה כמות האנשים במשפחה – סימן שאגרנו יותר מדי חפצים. ומי זה אגרנו? אני. והבנות. טוב אותן אי אפשר להאשים, הן נקשרות לכל פיסת נייר שציירו עליה, ולכל קופסת קורנפלקס שנגזרה והוכרזה כ"בית ליוניקורן". ואני שומרת. אולי נצטרך? אולי פעם אוהב שוב את התיק הזה? אולי אחזור ללבוש מידה 36?

ופחות נעים בבית כשהוא מבולגן. והבלגאן גם ממלא לי את המוח, קשה לי לעבוד בחדר לא מסודר, לא כל שכן להסתובב בבית שיש בו חפצים ללא מקום קבוע. מדי פעם אני מסתערת על הבלגאן ואומרת לבנות: אם זה על הרצפה, סימן שאת לא צריכה את זה. אולי אני צריכה לעשות את הגבול הזה גם לעצמי: אם אין לחפץ הזה מקום של קבע (במגירה או קופסא של עוד מאותו סוג או נושא) סימן שאני לא צריכה את זה.

אני רוצה לחיות בבית שאני יודעת בדיוק מה יש בו, ואיפה למצוא את מה שאני צריכה בשתי דקות מקסימום. לא רוצה שוב לאגור דברים ולגלות אותם אחרי 10 שנים כשאני אורזת את הבית (כמו מגוון חפצים ש"אולי אני אצטרך" שמצאתי בבוידעם כשארזתי את הבית במעגל).

באנו לרילוקיישן של שנתיים. ארזנו בית וחפצים שנאספו בעשרות שנים למחסן אחד קטן. אנחנו באמצע השנה הרביעית כרגע. מדי פעם אני נזכרת באיזה חפץ שנשאר בארץ ואומרת לעצמי – חבל שלא לקחתי אותו. איך לא לקחתי אותו?! אבל את רוב הדברים – ארגזים על ארגזים שעומדים צפופים במחסן אחד קטן בהרי ירושלים – סביר להניח שאמסור ברגע שאפתח את הארגז. חוץ מהאלבומים והספרים שלי. אליהם אני באמת מתגעגעת.

 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בחורף
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בקיץ

אז מה זה הבית הזה? איפה זה "הבית"? כמה בכיתי כשעזבתי את הבית שלי ברחוב המעגל. אהבתי אותו אהבת אמת, ומעבר לכך שהדירה היתה של סבתא שלי והיו לי זכרונות ילדות רחוקים ממנה, כשהיא היתה שלי היא הפכה לבית. הבית האמיתי הראשון שלי אחרי בית ההורים. וכשנכנסנו לכאן, הדירה ששכרנו בוונקובר, ששכרנו אותה מתמונות באינטרנט, בלי להיות בה פיזית אפילו פעם אחת, דירה שצבועה בחום בהיר עם מטבח כהה וארונות קיר קנדיים – מי בכלל חשב שארגיש פה אי פעם בבית.

וכן. הבית הכחול הוא ממש בית.

כי אני רגילה אליו.

כי נוח לי פה.

ובעיקר כי המשפחה שלי פה. אז זה הבית.

ובשבועות הקרובים יהיו פה שינויים – שינויים (קלים) בעיצוב הבית. אבל למרות שאני לא אוהבת שינויים – אני מתרגשת. אפשר גם בתוך הקבוע והמוכר להתחיל משהו חדש. וכנראה שזה בדיוק הזמן לפנות קצת מקום בבית (ובלב) וליצור לי קצת יותר מרווח נשימה בתוך הבית.

 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
שלג ותכול
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בקיץ
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול באביב, בשבועיים האלה שבהם הלילך שלנו פורח
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הבית הכחול בשלג
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
הרחוב שלנו בשלג האחרון
 גלית לוינסקי הבית מבחוץ
האביב היפהפה

 

 

קצר וטוב לה

ביקרתי בארץ לביקור חטוף בן שבוע. פגשתי כמה בני משפחה וחברים ספורים.

בין "מה שלומכם?" ל-"מתי חוזרים?" ואיחולי חג-שמח, לא היה אדם אחד שפגשתי שלא שאל אותי לגבי התספורת של עלמה.

השאלות נעו בין "איך זה קרה?" ל-"למה הסכמתם לה?!", חלק התעניינו בתגובה של החברים, והאם היו תגובות קשות שהיא נפגעה מהן, והיתה חברה שסיפרה שבעקבות התספורת נפתחה שיחה בענייני "בנות שרוצות להראות כמו בנים וההפך" עם הבת שלה. כולם סיכמו בשאלה "האם היא עדיין אוהבת את זה?"

אז כן. מאוד. עלמה אוהבת את התספורת, נהנית מהקלילות, ומתמודדת יפה עם העובדה שחלק מהאנשים חושבים שהיא בן.

היא אפילו אמרה לי שבפעם הבאה שתלך להסתפר היא תבקש מהספרית לצייר לה משהו בגלאח, כמו שיש לכמה בנים שהיא ראתה.

אחרי שפירסמתי את הפוסט והתמונות בפייסבוק הקראתי לעלמה את התגובות. היא התרגשה וקצת נָבוכה, ולא לגמרי הבינה למה כל-כך הרבה אנשים אמרו לה שהיא אמיצה. היא לא ראתה בזה איזה אומץ מיוחד, היא פשוט עשתה את התספורת שהיא רצתה, למרות כל העיכובים והקשיים שהערמנו עליה.

ולשאלה "איך הסכמתם לה?" ששאלו אותי גם כאן בוונקובר בלחישה כל מני אנשים, לא היתה לי תשובה אחרת חוץ מ-"זה מה שהיא רצתה". איך אני יכולה לעמוד בפניה? זה רק שיער, זה לא שהיא רצתה קעקוע על הפנים, ואני האחרונה שאעמוד בפני החלטה עצמאית ובטוחה של עלמה.

כמה ימים אחרי הפוסט ניגשה אלי ידידה במרכז הקהילתי וסיפרה לי שהיא בכתה כשקראה את הפוסט. היא היתה ילדה עם שיער ארוך ויפה שרק רצתה לגלח אותו, ולא הרשו לה. היא הסתפרה לראשונה בגיל 22, ואז הרגישה את האושר שבלבחור לעצמה. "התרגשתי כל-כך לקרוא שלפחות ילדה אחת לא צריכה לעבור את מה שאני עברתי, ויכולה להנות מהשיער הקצר שבחרה".

מהוידוי הזה גם אני התרגשתי. מאוד.

אז למי שתוהה – עלמה שמחה, ואנחנו שמחים איתה.

עלמה קיץ 2019 – לפני ואחרי התספורת

עלמה בצילום השנתי מגיל חודש ועד יום הולדת 8: (אפשר ללחוץ להגדלה)

השוואה עלמה גלית לוינסקי

עלמה בת 8 גלית לוינסקי
עלמה בת 8

על החלון ישבתי

יש לנו חלון גדול בסלון, ועל סף החלון, יש מן מדרגה כזו – ספסל.

כמה פשוט וחכם, להרחיב ככה את סף החלון. כך החלון הוא לא רק בשביל להציץ החוצה, אלא מקום ישיבה, ומשחק וגם מנוחה, וכל זאת תוך התבוננות נוחה פנימה והחוצה בו זמנית.

זה המקום האהוב עלי בבית.

וגם על הבנות.

זה מקום מצויין לצפיה ברחוב, במיוחד אם קורה שם משהו מעניין.

חלון ונקובר גלית לוינסקי

יש לנו חלון בסלון.

החלון הכי גדול בבית.

הוא פונה לכיוון דרום. בימים של שמש היא נכנסת בעד הזכוכית ומחממת את כל הבית.

דרכו אפשר לראות את הרחוב.

דרכו אפשר לראות את הגינה הקטנה שלנו, ואת הנדנדה על העץ.

דרכו אפשר להביט בעצים.

דרך החלון בסלון אני רואה את עונות השנה המתחלפות. את השלג הראשון. את עץ הדובדבן פורח בוורוד. את השלכת. את הגינה הפורחת בצבעים עליזים.

הבנות קיבלו טושים מיוחדים לזכוכית, ולאורך השנים מעטרות את חיינו.

לאחרונה עלמה התחילה לכתוב לכל הרחוב את קורותינו על החלון. רק הפוך.

שפת החלון רחבה, מעין ספסל ארוך. כשרק עברנו לבית הכחול פחדתי שהבנות יפלו למטה. אבל אי אפשר היה למנוע מהן לטפס. הצבנו שם שרפרף, שיהיה להן קל לטפס ולרדת. והחלון תמיד סגור כשהן שם.

המושב על שפת החלון זה המקום הכי יפה בבית.

ואני, מתברר, אוהבת להיות בתוך הבית.

הספסל הזה, המדרגה של שפת החלון היא מקום מצויין למשחקים, לעציצים שלי, ליצירות האמנות של הבנות.

וגם לחנוכיה בחנוכה כמובן.

בכל פעם שאני עוברת ורואה את הבנות משחקות של על שפת החלון אני עוצרת להסתכל על היופי הזה. השמש שמאירה אותן. האור האחורי בשיער.

צריך לאמץ את רעיון הספסל לכל בית שנגור בו. הספסל שבפתח החלון.

חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2018
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2016. תמר חוגגת יומולדת לעוגה
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2017. בחוץ שלג, בפנים חמים ונעים.
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2016. הגילוי של השלג הראשון, בבוקר קר בדצמבר
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חנוכה/קריסמס ראשון פה, דצמבר 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
כששלג בחוץ. דצמבר 2016.
חלון ונקובר גלית לוינסקי
השלג הראשון דרך החלון בסלון. דצמבר 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
פדסטל ליצירות האמנות של הבנות.
חלון ונקובר גלית לוינסקי
סתיו 2018
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2019. עלמה התחילה לכתוב מגילות על החלון
חלון ונקובר גלית לוינסקי
אביב 2018. בחולצות מכבי תל אביב וניצני עלים ברקע
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2018. מצלמת את השלג דרך החלון
חלון ונקובר גלית לוינסקי
תצפית אל החורף דרך החלון
חלון ונקובר גלית לוינסקי
אביב 2018
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2016
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2017
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2016. בחוץ טרקטור חופר בור להנחת צינור ביוב לבית ממול
חלון ונקובר גלית לוינסקי
חורף 2017
חלון ונקובר גלית לוינסקי
קיץ 2019. עלמה ויומן חיינו

 

עוד פוסטים על עונות השנה בוונקובר: עונות השנה על הנדנדה, עונות השנה בגינה שלנו, על סימני הסתיו, על הסתיו הראשון שראיתי, על החורף הראשון, על השלג הראשון, על האביב הראשון ועל האביב בכלל

רציתי גלאח

ואז הילדה החליטה שהיא רוצה קצוץ. שיער קצוץ. תספורת קצרה.

"מה את רוצה לקבל ליומולדת שמונה?" שאלתי אותה. "אני רוצה להסתפר. קצר."

אז התיישבנו לחפש תמונות בגוגל, שתראה לי מה היא רוצה.

"את יודעת שאין לנו שיער כזה?" הזהרתי אותה. "יש לנו שיער נפוח, הוא לא שוכב ככה."

"כשהוא יגדל הוא יצמח בעיקר כלפי מעלה. לא סתם הכינוי שלי בטלפון של אבא הוא "כרובית" כבר 12 שנה. רק שתדעי".

"אוקי, אחרי הקמפ".

ככה התחיל הקיץ.

"בואי, הורדתי לך אפליקציה, תנסי בנתיים כל מני אפשרויות".

"את רוצה אולי לצבוע? אולי כחול? הצבע שאת הכי אוהבת. תעשי קבוצת שיער כחולה".

"אוקי, מצאתי ספרית שאמורה להיות ממש טובה, נלך אליה ותתייעצי".

"בואי נסכם שתעשי תספורת אחת ביניים, עם קצת ארוך מקדימה, שיהיה לך מה להזיז. אם לא תהיי מרוצה, בתספורת הבאה תעשי קצוץ כמו שאת רוצה. ככה לפחות אם תתחרטי זה יגדל יותר מהר".

"ומה אם אני לא ארצה בסוף אמא?" – "תגידי לספרית מה שאת רוצה ותמיד אפשר לקום וללכת. אל תדאגי, הזמנתי תור, אם לא תרצי תעשי רק קצוות".

כשיצאנו מהמספרה, ממש מחוץ לדלת היא אמרה: "אבל רציתי גלאח מאחורה. ממש. כמו של אבא. לא ככה".

ישבנו בבית שוב על גוגל, וכל התספורות שהיא ביקשה לשמור היו של גברים. תספורות ממש יפות, אבל.
ומה אם יצחקו עליה בבית ספר שיש לה תספורת של בן? שאלתי את רם בלחש. למחרת שמעתי אותה אומרת לחברה – "אני הולכת לעשות תספורת קצוצה. של בן". אם כך, הבנתי, היא יודעת.

"כמה יפה לך ככה, תתחדשי!" אמרו לה כולם. "תודה", היא ענתה, "אבל אני הולכת לעשות תספורת של בן".

קבעתי שוב תור למספרה.

נכנסנו הבוקר. אני – בלב דופק מהתרגשות, היא – בדילוגים של שמחה.

הספרית (המתוקה כל-כך) ישבה איתה שוב על תמונות בגוגל. הציעה הצעות, הסבירה הסברים, חיפשה תספורות "מגניבות" של בנות, שיהיה גם קולי. ועלמה שלפה את הטלפון שלי והראתה לה: "אני רוצה ככה, בין התספורת של אבא שלי, לתספורת של הבחורים האלה. כי של אבא שלי קצת קצרה מדי".

היא ישבה על הכיסא, בהתרגשות ושמחה. ולא הפסיקה לחייך. היא פחדה קצת ממכונת הגילוח – אז מלאני הספרית נתנה לה להרגיש על כף היד שזה לא כואב.

היא התחילה ללטף לעצמה את הגילוח כבר אחרי השביל המגולח הראשון, וצחקה בקול: "כן, בדיוק ככה רציתי".

"יש לך מזל שאמא שלך כזו קולית" – אמרה לה מלאני – "לא כל האמהות מסכימות כזו תספורת. ואז הם באים אלי לפה להתווכח…"

מה אני יכולה לומר? גם לי יש גלאח, ויש לי וותק של 5 שנים קרחת מגיל 16, ועוד שנים רבות של תספורות קצוצות וקשקושים.

וחוץ מזה, היא יודעת מה היא רוצה.

תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי
אושר הילדה הזאת

תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי

תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי
תמרול לקחה את כל הסיפור מאוד ללב
תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי
מתברר שיש לה גומה כשהיא ממש שמחה

"את רוצה שהיא תעצור כאן?" הצעתי, כשקבוצת שיער מתולתלת נפלה לה על העין בשובבות. "ממממ… לא. אני רוצה הכל קצר.".

תספורת ילדה צילום גלית לוינסקי

יצאנו לרחוב, אני בלעתי את הדמעות, של התרגשות, של פרידה, של הבנה – הילדה שלי כל-כך גדולה.

עלמה חייכה מלחי ללחי, ולא הפסיקה לרקוד ולקפץ.

"כל-כך יפה לך", אמרתי לה. "ואני מאוד גאה בך. ידעת מה את רוצה, והלכת על זה."

"כמה שהיא דומה לך ככה" – כתבה לי אחותי. אני לא רואה את זה. אני רואה רק כמה שהיא בוגרת ושמחה.

סופסוף עשו לה בדיוק את התספורת שהיא רצתה.

לפוסטים הקודמים על התספורות שלנו: עלמיק מסתפרת בפעם הראשונה, על תספורת ראשונה במספרה.

בוחרת בלבן

צילומים בלבן 2019. שוב התכנסנו בסוף מרץ, שבועיים לפני הנסיעה השנתית ארצה לביקור המשפחתי בפסח, להצטלם צילום משפחתי בלבן.

מסורת היא מסורת, הרי צריך להחליף את התמונה במסגרת בבית אצל סבא וסבתא.

הפעם זה היה ממש קצר. התרעתי בפני כולם ערב קודם: מחר מצטלמים תמונה משפחתית בלבן. ההכנה מראש עוזרת לכולנו. הבגדים נבחרו, הפלאשים הוקמו, המצלמה על טיימר.

צילמנו כמה תמונות ברצף, כולם כבר מתורגלים אז לא צריך הרבה מאמץ. עשינו כמה תמונות לפי בקשתי, ואז רם, עלמה ותמר הציעו רעיונות לצילומים נוספים.

עכשיו, רק נותר לי לבחור.

כולם לחייך למצלמה!

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

אוקי, כולם מחייכים, אולי נעשה קצת שיגועים?!

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

מה עדיף? תמונה שכולם חמודים וייצוגיים –

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

או תמונה שכולנו שמחים וצוהלים?

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

תמונה שאני ביימתי: "כולם להסתכל על המצלמה ולחייך חיוך יפה!" –

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

או תמונה שעלמה ביימה של ה"צחוקים" של מאחורי הקלעים? –

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

או אולי בכלל תמונה שתמר ביימה – לפי הראש התמרולי האופייני –

צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

לצערי לא הצבעתי השנה בבחירות. קנינו את הכרטיסים לביקור בארץ מוקדם מדי, לפני שביבי החליט שצריך עוד פעם לבחור בו. בפעם הראשונה בחיי, ישבתי במרחק עצום מהארץ, בידיעה שאפילו את המעט שיכולתי לא עשיתי.

אצלי שעת צהריים, אצלכם חצות. המדגמים ב-Ynet מראים קרב צמוד. לפני ארבע שנים הלכתי לישון אופטימית וקמתי למציאות משוסעת עוד יותר מאי-פעם. הלילה (אצלי) אדע את התוצאות. ואולי אכתוב את כל הפוסט הזה מההתחלה.

בנתיים אני בוחרת תמונה בכחול ולבן. ומקווה שיאיר בוקר חדש ובהיר על המדינה האהובה שלי, מעבר לאוקיינוס. צילומים בלבן 2019 גלית לוינסקי

והנה קצת צילומים בלבן מהשנים הקודמות:

צילומי משפחה גלית לוינסקי
פסח 2017, ונקובר
צילומי משפחה גלית לוינסקי
פסח 2018, ונקובר

 

פוסטים על מסורת ה"צילומים-בלבן": ככה זה התחיל, ככה זה המשיך, ככה זה עובד.