במסגרת ימי-הכיף שלי ושל עלמה, ובהמלצת רועי מעיין המורה האחד-והיחיד שלי לקרמיקה, לקחתי את עלמיק איתי לסדנת הקרמיקה שלי. השיעורים בסדנא של רועי מעיין הם שיעורים פתוחים, בהם כל אחד יוצר בחומר לפי רצונו, בקצב שלו, ובהדרכתו של רועי. אנשים עובדים במקביל בסוגי בנייה שונים: אבניים, פיסול, משטחים, כלים עשויים מחוליות וכו'. בעצם בכל שיעור כל אחד נמצא בשלב אחר של יצירה. התלמידים עובדים על כלים ופסלים לפני שריפה / אחרי שריפה ראשונה / לפני ואחרי צביעה וכו'. זה מאוד מפרה ומעניין לראות כל כך הרבה יצירה מסביבך.

לקחתי את עלמיק איתי לשני שיעורים.

בשיעור הראשון עלמיק נכנסה חצי-מבויישת, מכירה את סבתא אסתר, מזהה את רועי (הוא גם חבר וגם באה איתי פעם לצלם לו) מפחדת לגעת באבניים. לפני כמה חודשים היה לי איזה חתך ביד וכשהיא שאלה אותי "איפה קיבלתי את הפצע" סיפרתי שנדקרתי ממשהו בשיעור קרמיקה. זהו. מבחינתה הנושא היה סגור – היא לא רוצה לגעת באבניים. היא שמחה מאוד כשסיפרתי לה שנעשה יום כיף ביחד, היא מאוד אוהבת את הימים האלה. אבל אמרה שהיא "לא תעשה קרמיקה", אלא רק תסתכל ותהיה עם סבתא.

כשהגענו סבתא בדיוק לשה חימר. עלמיק הצטרפה. היא מפסלת בבצק בגן, אז זה היה לה מוכר, והיא מיד התחילה לפסל לה קצת.

אחרי כמה דקות, כשכבר הרגישה נוח בסטודיו, הכירה את כולם וחזרה להיות עלמיק החופשייה והפטפטנית שלנו, היא ביקשה לנסות לעבוד על האבניים. לשמחתי היא שכחה מהפחדים שלה. אני לשתי לה חומר ומרכזתי לה גוש, והיא התחילה לעבוד איתו.

רועי העביר לה שיעור קצר ב"עלייה", "ירידה", "פתיחה" וכללים בסיסיים בשימוש באבניים.

הוא הסביר לה לאט ובסבלנות, אבל כולנו נדהמנו מהזריזות של התפיסה שלה את היסודות. זה בגלל הגיל? בגלל עלמיק עצמה? ככה זה כשלומדים משהו חדש בגיל ארבע וחצי?!

אחרי הפסקת בננה וחמישה כלים סיימנו והלכנו לאכול ארוחת צהריים עם סבתא וסבא.

בשיעור הבא עשיתי צד שני לכלים שלה, רועי שרף אותם שרפה ראשונה, ועברו כמה שבועות נוספים לפני השיעור הבא (סה"כ לא עושים יום כיף כל שבוע! צריך גם להיות בגן ובעבודה!)

ואז עלמיק באה לשיעור נוסף. הכלים כבר היו שרופים (שרפה ראשונה), והפעם היא כבר הכירה את כולם ולא התביישה לרגע.

בשיעור הזה היא ציירה על הכלים וזיגגה אותם.

היא ציירה על הכלים שלה בטכניקות שונות. גם במכחול – נקודות ועיטורים:

וגם על האבניים תוך כדי סיבוב:

עלמיק עשתה כמה הפסקות ריקוד (יש מוזיקה אז רוקדים), נשנושים, וסיימה את העבודה. שמחות וטובות לב הלכנו לאכול שוב עם סבתא (יום כיף אמיתי חייב לערב אוכל).

אחרי כמה שבועות הבאתי הביתה את הכלים שלה: שרופים ומוכנים, ארוזים בנייר עיתון. היא כל כך שמחה והתרגשה! פתחה כל אחד ואמרה: "זה הכי יפה!" ואז "זה הכי יפה!". בגאווה אמיתית אנחנו מגישים בהם פירות לנו ולאורחים. לפעמים כשהיא עורכת את השולחן היא מוציאה גם אותם. היא מספרת בגאווה לכל מי שרוצה לשמוע ש"כשנסיים את האבטיח נראה למטה שזה כלי שאני עשיתי, בעצמי!".

הכי כיף לאכול מכלים שהכנת בעצמך!

 מזל טוב לרועי, דיתי, איילה ואורי. נשיקות וחיבוקים אוהבים אתכם כל כך!