סטיב הקופאי

"How are you today?" שואלת אותי הקופאית בסופר.

"Fine, Thank you" אני ממלמלת ומשפילה מבט.

"Have a good Weekend" היא מברכת אותי כשאני אוספת את השקיות והולכת לכיוון דלת היציאה.

עוד לא התרגלתי לשיחות עם הקופאים בסופר כאן, בקנדה.

"סטיב הקופאי מהסופר אמר לי מה כדאי לשתות כדי להתגבר על כאב הגרון" מבשרת לי אחותי המצוננת. "הוא הסביר לי בדיוק מה החשיבות של כל אחד מהמרכיבים בתה עם דבש לימון וג'ינג'ר, למה כל אחד עוזר". וכל זה בשיחה של שלוש דקות מעל המוצרים שהיא קנתה הבוקר ב-SAFE WAY.

עוד לא התרגלתי לכך שכל האנשים כאן חביבים, פותחים בשיחה ומתעניינים בשלומי.

נכון, המוכרת בחנות ששואלת אותי לשלומי רק עושה את עבודתה. נכון, הטלר בבנק חייב להיות נחמד ולאחל לי המשך יום נעים אחרי שאני מפקידה צ'ק. נכון, המלצרית במסעדה דואגת לעצמה לטיפים כשהיא מתעניינת איך עבר עלינו יום השבת עד כה. ואני יודעת שבארץ תמיד אומרים על האמריקאים כמה שהם "צבועים".  שההתעניינות הזאת לא אמיתית. לא "באמת" אכפת להם מה שלומך, או שיהיה לך סופשבוע נעים.

או שאנחנו פשוט ציניים.

נכון, הקנדים שומרים על פרטיותם, שומרים על המרחב הפרטי שלהם – לא מקובל להתקרב יותר מדי, לא מקובל לפנות בשאלות אישיות, וצריך להזהר לא להעלות נושאים שנחשבים "אישיים" (כסף, דעה פוליטית, גזע, לאום, נטייה מינית – זה ברור, אבל גם כל נגזרת כללית של אחד הנושאים האלה). הם יכולים לחכות בתור שעות בלי לפצות פה, ותמיד זה יהיה בתור מסודר ומרווח. הם לא קולניים, לא וולגריים, ומאוד מנומסים. הם קנדים "קרים ונוקשים" (ככה לפחות אנחנו הישראלים חושבים עליהם). אבל חלק מהחינוך שלהם הוא להיות חביבים זה לזה. הם מתאמצים להיות נעימים. הכוונה לאנשים ה"רגילים" – לא אלה ש"מנסים למכור לי" או שעבודתם היא לתת שירות. הם פותחים בשיחה, גם אם היא שיחה של שני משפטים על מזג האוויר. הם מחייכים, גם אם זה חיוך קטן מעבר למתקנים בגן שעשועים. הם לא נכנסים לדברים של האחר, גם אם הוא הוא זר ומתקשה למצוא את המילים.

אני לא רוצה לקטר על הארץ. אני אוהבת את ישראל. ואני לא צריכה לומר את המובן מאליו (עקיפות בתור, דיבור תוקפני ללקוחות, חוסר סבלנות) בשביל להדגיש את ההבדל בין ההתנהלות בארץ להתנהלות הקנדית הטיפוסית. ואני מכירה בעל-פה את התירוצים שלנו הישראלים (אנחנו חיים במדינה חמה וצפופה, משכורות הרעב בארץ, אנחנו עם חם-מזג, אנחנו יודעים יותר טוב).

אבל מתברר שזה באמת יותר נעים. יותר נעים לקנות בלי שעוקפים אותי בתור, ושהקופאית פונה אלי בחביבות ולא כאילו אני הארנק שמעל לערמת מוצרים שצריך להקליד. דווקא נחמד להכנס לחנות ושמברכים אותי לשלום, ולא (כמו שפגשתי לא פעם בארץ) נותנים לי לחכות שהמוכרת תתפנה מענייניה בטלפון. בוודאי יותר קל לנהוג שלא מצפצפים ושמחכים בסבלנות שאשתלב בכל פעם שאני מנסה לעבור נתיב.

ולפעמים אני עומדת משתאה בתור בסופר, שמתעכב עוד קצת כי הקונה לפני שקועה בשיחה עם הקופאית על הילדים שלה (של הקופאית) שבאו לביקור לכבוד החג. אני תוהה: האם הן חברות? מה יש להן לדבר כל כך הרבה? אבל אז הקונה מסיימת לשלם, והקופאית פונה אלי ושואלת גם אותי: "How are you today?"

ואני מבינה, שאם גם אני הייתי קנדית, הייתי יכולה עכשיו לפתח איתה שיחה של שתי דקות, עד שהיא תסיים לארוז לי את המוצרים, כמעט על כל נושא שגרתי, ואז לצאת ולהמשיך את היום. בנעימות.

קנדים מחכים לאוטובוס. זה תור הדבר הזה. תור מסודר ומרווח. לחצו להגדלה.

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “סטיב הקופאי

  1. אני מתה על זה. על הסמול טוק הזה. על הנעימות. על הפרסונל ספייס. מתה על זה. בכל ביקור שלי בארהב אני מתענגת על זה.

    אהבתי

  2. בכל אחת מנסיעותי לצרפת, לארצות הברית, ללונדון, הרגשתי כזאת תחושת רווחה ונעימות מהאדיבות הכללית של כולם. זו הרגשה נהדרת להיכנס לחנות ושאומרים לך בוקר טוב בשמחה, ולא משנה לי אם זה חלק מהתפקיד של המוכרת. זה מרגיש נעים, וזה לא מרגיש לי מאולץ, זה פשוט מרגיש לי חלק מתרבות מסויימת. התמונה של התור השאירה אותי פעורת פה. לכמה שניות הייתי בטוחה שביימת את הצילום הזה, וחשבתי לעצמי, מה, גלית אשכרה ביקשה מכל האנשים הזרים האלה לעמוד ברווחים שווים אחד מהשני? לא יאומן.
    ועוד משהו לגבי האנגלית – שאני חשה בין השורות שאת לא מרגישה נוח איתה – זה זמן מעולה ללמוד אותה לעומק, בטח יש כל מיני תכוניות של מפגשים אחד על אחד או בקבוצות קטנות לתרגול אנגלית לא? אם יש משהו מדהים שאת יכולה לקחת מהחוויה הזאת, זה זה. (מאוד ישראלי מצידי להציע כזה דבר לא? קנדי בחיים לא היה נדחף ככה).

    אהבתי

    1. חחח מאוד ישראלי אבל הרי גם אני ישראלית, אז אני יודעת לשמוע עצות ולהשתמש בהן (:
      תודה נעמה
      ולא, הצילום כל כך לא מבויים, אני עוברת ליד תחנת האוטובוס הזו ארבע פעמים ביום, לפעמים זה אפילו עוד יותר מצחיק (כשיש הרבה אנשים הם ממשיכים ככה עד הכביש, לא מעזים להצטופף)…

      אהבתי

  3. הראיתי עכשיו לאורי את התמונה של התור, בלי להראות לו את הכיתוב ושאלתי אותו מה מצולם, והוא אמר שזה נראה לו משפחה שמישהו העמיד לצילום. שאלתי אותו אם זה נראה לו מבויים והוא אמר שברור שכן.

    אהבתי

    1. זאת פשוט תחנה במיקום יחסית מרכזי. אם יש שלושה אנשים הם עדיין עומדים בדיוק ככה, באותם רווחים. מתרגלים לזה, את תראי את רם עומד איתם ולא תראי עליו שהוא ישראלי (:

      אהבתי

  4. קנדים אני לא מכירה, אבל מה שאת מתארת אופייני גם לאמריקאים, וזה תמיד מצא חן בעיניי. ברור שבעיות שלומי לא באמת מדירות שינה מעיניהם בלילות, אבל זה נחמד שגם אם הם פחות או יותר אדישים אליי, הם עושים זאת בחיוך נעים ולא ברטינה חסרת סבלנות. זה עושה את החיים נוחים יותר, ובסופו של דבר, זה בדיוק התפקיד של נימוסים.

    אהבתי

  5. מאוד מזדהה! גם כאן בטורונטו כולם מנומסים וזה אחד הדברים שמתרגלים אליהם מאוד מהר. די מהר מצאתי את עצמי מחזיקה את הדלת לאנשים, או מחכה בסבלנות בצומת של עצור לכולם (המצאה גאונית). לא יודעת מה בא קודם, כללי הנימוס או הרוגע במרחב הציבורי. אבל בגדול את צודקת, פשוט אין כאן ציניות, ויש תחושה שלאנשים פשוט יש ז מ ן. לשאול מישהו לשלומו, לחכות בצומת, לנסוע במהירות המותרת. בארץ יש תחושת בהילות מתמדת, הכל מהר מהר, והרבה פעמים על חשבון הזולת. התמונה משגעת – ומשקפת את השונות שיש כאן באוכלוסיה ואיך כולם מצליחים (פחות או יותר… כמובן יש חריגים) לחיות זה לצד זה. הלוואי עלינו.

    אהבתי

    1. מסכיהה בהחלט עם תחושת ה״זמן״. לא אחת חשבתי לי באוטו ״מה, הם לא ממהרים?״, והרי ברור שהשניה הזאת שמחכים למישהו שיחנה לא תקדם אותי מהר יותר. בארץ יש תחושה של מהר מהר מהר, בכל דבר. זה מעייף.

      אהבתי

יש לכם משהו להוסיף? לספר? אשמח אם תשאירו תגובות!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s