אז מה עושים ביום העצמאות? מנגל? מבקרים בבסיס חיל האוויר? הולכים לים לראות את המטס?

לפני יומיים תלינו דגלים, שרנו שירי יום העצמאות עם עלמיק (היא שרה בעיקר, תמרול רקדה ועלינו פקדו רק להקשיב), פתחנו קישוטי חג שסבתא דליה קנתה לנו, עשינו מזה חגיגה שלמה.

אבל האמת היא שהשנה בכלל לא התחשק לי לתלות דגלים, ולא כל כך בא לי לחגוג "יום הולדת למדינה". אני עדיין "סוחבת" את האכזבה מהבחירות. אפילו יותר מאשר מהתוצאות, התאכזבתי בעיקר ממערכת הבחירות המכוערת ומלאת השנאה שהיתה פה, ואת גילויי הפילוג שלאחריה. ואף יותר מכך, אני מריחה את הקיץ מתקרב ונזכרת בקיץ האחרון, ב"צוק-איתן".

לא, עוד לא שכחתי את האזעקות, ודפיקות הלב, והפחד שהאזעקה תתפוס אותי בלילה לבד עם הבנות (רם היה במילואים). את המפגשים עם השכנים במקלט ב"מסיבת פיג'מות" (ככה קראנו לאזעקות כדי לא להפחיד את עלמה), את התסכול שזה לא נגמר ולא נגמר ולא נגמר, את העצב… כל כך הרבה חיילים. והמחשבות על תושבי הדרום…

את יום הזיכרון הזה ציינו עשרות משפחות חדשות, של חללים מהקיץ האחרון.

בשנה שעברה הייתי יותר אופטימית.