לפני חודש וחצי עלמיק היתה בת ארבע.

חגגנו לפני חודש עם המשפחה, החברים וכל הילדודס במסיבת בריכה ועל-האש המסורתית, בחצר של המשאלים. היה חם ומגניב.

בריכה לילדים, בועות סבון ענקיות, חישוקים, צ'וריסוס, ועוגת יומולדת נמהלו בזיעת אוגוסט ושפריצים מהבריכה.

זו השנה הרביעית שאנחנו חוגגים לה ככה.

ותמיד משהו כמו חודש אחרי אני קוראת לה לעשות צילום-שנתי-במרפסת (פשוט כי התמונה הראשונה צולמה כשעלמיק היתה בת חודש ומשהו, אז אני ממשיכה עם ההפרש הזה… סתם עקשנות)

הפעם הראתי לה במחשב את התמונה של ההשוואות משנה שעברה וביקשתי שתלבש את השמלה הצהובה עם הפסים ותלך להצטלם עם אבא. היא לא כל כך רצתה. אז אמרתי לה: "שתי דקות, נו – מה אכפת לך?". היא הסכימה אבל רק אם תצטלם עם השמלה עם התפוחים. סיכמנו שקודם עם הצהובה כי היא יותר מתאימה, ואחר כך עם התפוחים.

היא באמת נתנה לי שתי דקות.

גיל ארבע. כל ההבדל הוא במודעות.

יש פה בנאדם קטן וחכם, עם רצונות, ודעה (לפעמים מוצקה מדי) על כל נושא, ומודעות. היא כבר לא סתם נהנית מהדיגדוגים במרפסת, היא מציצה אלי בחצי עין, ואני מזהה את המבט של "נו אמא, מתי כבר תסיימי לצלם, אני רוצה לעשות עוד דברים".

ואחרי שתי דקות מחליפה לה שמלה ונעמדת: "עכשיו תצלמי אותי ככה". "וככה!". "ועכשיו אני אעשה הופעה".

בשנה הבאה נצטרך למצוא לוקיישן מספיק דומה למרפסת בשביל הצילום השנתי, אם היא בכלל תסכים להמשיך…

אגב: כל השמלות בצילום השנתי במרפסת (כולל התפוחים) הן של מותק/הדס הול. בגלל זה הן כל כך מתאימות אחת לשניה!