הבית שלנו: חדר העבודה

כזכור אנחנו גרים בדירה של סבתא שלי, שנבנתה בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת.

המרפסת הקדמית במקור, כמיטב הבניה באיזורינו –  היתה פתוחה, והיתה בעצם החזית של הבניין. (כולל הכל: שפריץ על כל הקירות, ומעין מדרגה תמוהה מהתקרה). זו היתה מרפסת מהממת, ממש, באורך ששה מטרים, ומקשרת בין חדר השינה והסלון מהצד האחורי.

עם השנים סגרו אותה, גם, כמיטב השיפוצים פה באיזור, עם תריסים כעורים. וזהו, בזאת היא הפכה בלתי שימושית בעליל: קרה מדי בחורף, חמה מדי בקיץ, ומלאה תמיד באבק מהכביש שבחוץ.

מרפסת

ב-2009 שמנו סוף לעניין. בשיפוץ לא מורכב (של שיפוצניק, לא להגזים) התריסים הוסרו, ה"שפריץ" קולף, וסגרנו הכל בחלונות. התקמצנו על "פרופיל בלגי", וגם לא החלפנו את הריצוף המקורי (את כתמי החלודה על המרצפות אני מסתירה עם ארגזים) אבל לשמחתי הקשבנו לעצה של אחד מאנשי המקצוע שהגיע לתת הצעת מחיר על תריסים, ובמקום תריסים+חלונות עשינו רק חלונות.

ואז: נגלה העץ!

מרפסת מרפסת מרפסת מרפסת

לרגע אחד במהלך השיפוץ המרפסת חזרה להיות מרפסת, פתוחה, כמו במקור…

מרפסת מרפסת

 אמנם החדר פונה הישר לרחוב, אבל ממש ממולו, לכל האורך, יש עץ פיקוס ענק. ואורך כל היום רואים ירוק מול העיניים.

זה חדר העבודה הכי נעים שיש. נכון, הוא מואר מדי (כריכות הספרים בספריה דוהות, ואני נאלצת לעבוד על המחשב עם כובע מצחייה בשעות שיש שמש ישירה – כדי לראות את הצילומים במסך כמו שצריך) אבל הוא מואר! החדר הכי כייפי בבית.

חדר עבודה חדר עבודה

את שולחן העבודה תכננו לפרטי פרטים – כולל משטח הבירץ' וידיות הוינטג' (מאיקאה), וכיאה לקונטרול-פריקס שרטטנו על הרצפה את הזווית המדוייקת של חצי העיגול בפינה הפנימית של השולחן – כדי שנוכל לשבת שם שניים אם מישהו בא לעבוד איתי על המחשב.

את השולחן בנה אילן הנגר המהולל. הוא בנה גם את הספריה, שהיא ספריית החלומות שלי – (ראיתי אותה בעיתון ורציתי בדיוק כזאת). אז מדדנו ותכננו אותה בדיוק לפי הספרים והקלסרים שלנו, וכמובן השארנו מדף שלם לאוסף המצלמות שלי. (עליו יהיה פוסט נפרד).

חדר עבודה

חדר עבודה

וזהו. מזגן, וילונות למקרה שיש שמש ישירה, והמרפסת הפכה לחדר העבודה שלנו.

יש לי הדפס של אבא שלי בסלון

אחרי "בצלאל" הלכתי ללמוד ב"מדרשה", במסלול הסבת אקדמאים להוראת אומנות. (כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי פחד קהל נוראי, ולא ברור איך חשבתי לרגע שאוכל לעמוד מול כיתה שלמה וללמד – או למה התמדתי בזה וסיימתי את התואר, אבל שויין). ונדרשתי להשלים "נקודות אקדמיות" בסדנאות אומנות. בקיצור, ככה התגלגלתי ללמוד סדנת הדפס, שהיתה סדנה מרגשת, מלמדת, מעשירה, ומהנה מאוד מאוד. אני עדיין מחכה ליום שאחזור לעסוק בהדפס רשת. (ככה גם התחלתי ללמוד קדרות, אבל על זה בפוסט אחר).

כצפוי כל ההדפסים שלי היו מבוססי צילומים.

הדפס

לתרגיל הגמר עשיתי הדפס על פי תמונה של אבא שלי מגיל 5. אני לא מתיימרת להיות אובייקטיבית, אבל לדעתי (הסובייקטיבית) זאת תמונה מקסימה. תמונה שובת לב, יפה, רכה, – ואני יכולה להתבונן בה דקות ארוכות.

אורי בן 5

מזל, כי בשבע השנים האחרונות ההדפס הזה תלוי בסלון שלי.

הדפס סלון

הדפס סלוןהדפס סלון

חיפושים אחר עץ

בשנת 2007 הייתי עסוקה בחיפוש אחר עץ.

רציתי צילום של עץ לתלות מעל המיטה.

היה לי בראש עץ. לא ידעתי בדיוק אם אני מחפשת עץ שלם, עם גזע וענפים ועלווה, או רק ענף שלוח. הסתכלתי אז הרבה על עצים וצילמתי.

את התמונות צילמתי בסרטי 120, בהאסלבלד שלי או בהולגה. מצחיק, היום צילומי ההולגה נראים קצת כמו עיבוד של אינסטגרם, אבל אז באמת שלחתי לפיתוח, ולסריקה, וחיכיתי לראות את התוצאות.

אני זוכרת צילומי עץ ליד קריית טבעון, שקדיה ליד נטף, עצי שזיפים פורחים בדרך למטולה.

בשנה הזאת גם הייתי בניו יורק וצילמתי כמה עצים בסנטרל פארק.

באותה תקופה למדתי במדרשה והגשתי את אחת התמונות לתרגיל בכיתה, תמונה רקומה.

עץ גלית לוינסקי רקום

בסוף , אחרי כל החיפושים, צילמתי נמר בספארי.

הנמר ניצח.

על סיפור הנמר כתבו גם בפוסט הזה בבלוג "הביתה"

הבית שלנו: החדר של הבנות

אני גרה כבר עשר שנים בדירה שהיתה של סבתא שלי ברמת גן. לפני כמה שנים מצאנו באחד הארגזים אקורדיון תמונות כזה, של תמונות של חדרי הבית משנת 1953. כמה חודשים אחרי שסבתא אילזה עברה לדירה היא הביאה חברה צלמת שתיעדה איך החדרים נראים (כדי לשלוח לחו"ל ו"להשוויץ", או יותר נכון "תראו איך הסתדרתי, אני חיה בישראל אבל יש לי הכל").

לקחנו כל תמונה כזו, מסגרנו ותלינו בכניסה לכל חדר.

החדר של הבנות

החדר של הבנות היה הקליניקה של סבתא אילזה שהיתה גניקולוגית.

החדר של הבנות החדר של הבנותהחדר של הבנותהחדר של הבנות