עוד משהו על דיסנילנד

בשבוע שעבר כתבתי על הביקור שלנו בדיסנילנד.

כתבתי על החומרנות, על המרצ'נדייז, על המחירים המטורפים, על התורים הארוכים.

איכשהו קצת התביישתי לכתוב את זה, כאילו אני מספרת פה בגלוי שאני נותנת חינוך לא טוב לבנות שלי. חינוך לחומרנות, עידוד תופעת ה"תקני לי". מה, חייבים "אטרקציה" בשביל להנות? אי אפשר כבר לטייל בטבע?

את כל זה אמרתי לעצמי בעודי כותבת את הפוסט. איך אני אתרץ את זה מעל גלי הרשת?

אז כן, התשובה היא שאכן נסענו מבחירה לדיסנילנד. אני חייבת להודות שכולנו נהננו כל-כך בפעם הראשונה שרצינו לנסוע שוב. כ-ו-ל-נ-ו. מהצבעוניות, מההגזמה, וגם מההשקעה בפרטים הכי קטנים.

נהננו מהמתקנים, מלשוט בסירה, מלנסוע ברכבת, מלנהוג במכונית, מלהסתובב מהר, מלדהור ברכבת הרים מהירה, מלהסתובב ולרחף בנדנדות, מ"לצלול" בצוללת צהובה. שיתפנו פעולה עם הפנטזיה באופן מוחלט.

נהננו גם מהמתקנים הישנים וה"פשוטים" ביותר. נהננו מהמצעד ומהרקדנים, מלנופף לשלום ל"נסיכות". הבננות התרגשו מאוד לדבר עם "טינקרבל" ולשמוע על הבית שלה, כשה"טינקרבל" המחופשת מדברת איתן בקול קטנטנן ומסבירה שהיא אוהבת לשתות צוף ישר מהפרחים. גם הן יודעות שזו לא טינקרבל מהסרט, אבל כיף לחשוב לרגע שאולי כן.

וגם שם, בדיסנילנד שהוא פארק עם מליון פיתויים מכל הכיוונים, נהננו מהדברים הקטנים.

מלטייל בשמלה עם שרביט ולהרגיש כמו פיה אמיתית.

דיסנילנד גלית לוינסקי
תמר טינקרבל אמיתית

מלהצטלם בחולצות תואמות, כשעלמה מביימת אותנו ואומרת לנו איך לעמוד.

דיסנילנד גלית לוינסקי
בימוי ועיצוב אמנותי: עלמה

מלהתבונן במפה ולבחור איזה מתקן אני ארצה לעשות עכשיו, ועל איזה ארצה לעלות שוב.

דיסנילנד גלית לוינסקי
מתכננת תכנונים

מלהקשיב למוזיקה, מלמצוא בתפריט המיוחד לעונת החגים גם לביבה של חנוכה, ושירי חנוכה ברמקולים.

דיסנילנד גלית לוינסקי
יש לטקע!

מלנסוע ברכבת שמקיפה את הפארק, סתם כך, ולצלם במצלמה.

דיסנילנד גלית לוינסקי
מצלמות במרץ

מלהסתכל על רכבות-ההרים הענקיות חולפות ולהציץ בפרצופים של האנשים שעולים על הרכבת, צורחים בהנאה ובפחד.

דיסנילנד גלית לוינסקי
הכי כיף להסתכל על רכבת-הרים מהצד, מבחינתי
דיסנילנד גלית לוינסקי
תסתכלו על המבט של עלמה. אפשר להגדיל בלחיצה

דיסנילנד גלית לוינסקי דיסנילנד גלית לוינסקי דיסנילנד גלית לוינסקי

מבחינתי, היה שווה. מאוד.

 

אקנח בעוד קצת מחוויות אקראיות שלנו בדיסנילנד, ההנאות הגדולות של החיים:

דיסנילנד גלית לוינסקי
אהובה נהנית
גלידה גלית לוינסקי
אין כמן גלידה לארוחת צהריים
דיסנילנד גלית לוינסקי
רק בריאות!

דיסנילנד גלית לוינסקי

דיסנילנד גלית לוינסקי
פשוט וכיף

דיסנילנד גלית לוינסקי

טיול בעקבות עצמינו

עוד כזוג צעיר רם ואני כבר הבנו שסוג הטיול החביב עלינו הוא ״טיול בעקבות עצמינו״. גילינו שאנחנו מאוד אוהבים לנסוע לחו״ל, לטייל, ולהכיר מקומות חדשים. ואז גילינו גם שאנחנו עוד יותר אוהבים לחזור למקומות אהובים.

כן, נכון, במקום חדש יש תמיד את תחושת הראשוניות שאינה חוזרת, את תחושת ה״גילוי״, ההכנה בדקה התשעים של מסלול, הקריאה בספר או בדפים שהדפסנו מראש מכל מקום – על ההיסטוריה, חיפוש המלצות, שוטטות והגעה למקומות מזדמנים, היציאה להרפתקה. אבל אז יש את היציאה לעיר או מקום שכבר היינו בו, שאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים, והפגישה מחדש במקומות מוכרים ואהובים. ״אה! הנה הגלידריה שאכלתי בה גלידה בטעם שוקולד ואגס, הכי טעימים שטעמתי בחיים, אני חייבת לאכול פה עכשיו שוב!״, ״על המדרגות האלה ישבנו, אתה זוכר? ומישהו הפריח פה בועות סבון"… אינסוף כאלה.

כך היינו שוב ושוב ברומא, מטיילים "בעקבות עצמינו", כך נסענו לטיול בקובה – בעקבות רם, בניו-יורק – בעקבות עצמינו, וגם פה, בקנדה, אנחנו מוצאים שאנחנו כבר חוזרים לטייל "בעקבות עצמינו".

נסענו כל המשפחה לקליפורניה בחופשת החורף הראשונה שלנו פה, לפני שנתיים. כ-ו-ל-ם כאן נוסעים לחפש את השמש עם בוא קריסמס וחופשת החורף. הוואי ומקסיקו הם היעדים המבוקשים ביותר על ידי הוונקובראים, אבל אפשר להדרים קצת פחות (טיסה של שעתיים וחצי) ולהגיע ללוס אנג'לס.

בסוף דצמבר 2016 ביקרנו בקליפורניה ביחד לראשונה. נסענו לסן-דייגו לכמה ימים והתאהבנו בה (ממש ממש). אחר כך בילינו יומיים סוערים (גם נפשית וגם מבחינת מזג האוויר הגשום) בדיסנילנד וקינחנו בג'ושוע-טרי נשיונל פארק (שהיה מדהים). השנה, כשחשבנו שהנה-אנחנו-תכף-חוזרים-לישראל-וחייבים-להספיק-עוד-דיסני-אחרון סגרנו תאריכים לביקור נוסף בארץ השמש. סוף דצמבר, בדיוק שנתיים אחרי, נסענו ל"טיול בעקבות עצמינו" לדיסנילנד ולסן-דייגו.

דיסנילנד. המקום הכי קפיטליסטי, הכי מרצ׳נדייז. הכי בזבזני. ״שיתנו להם אישור פשוט להדפיס שטרות, בשביל מה כל הטרחה?!״ לחש לי רם ממול אחד הדוכנים לממכר משהו-בצבע-מוגזם במחיר מופקע בדיסנילד.

דיסנילנד. המקום הכי מושקע, הכי משוגע, הכי מקפיד על הפרטים הקטנים והגדולים. אין חלון בקומה השניה בצד, בבית הנידח ביותר בקצה ״טון-טאון״ שאין בו וילון בדוגמא מתאימה לצבע המסגרת. אין נורה אחת במצעד שמהבהבת או שרופה. אין עובד אחד, אפילו האדם שמכוון את התור במתקן הכי נידח שלא מברך את הבננה שעוברת שם בשלום ושואל אותה בחיוך "האו אר יו פרינסס"? אם כבר שילמנו כל-כך הרבה, זה המקום לקבל את החוויה המלאה.

המצעד בדיסנילנד דצמבר 2016
המצעד בדיסנילנד דצמבר 2016
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
עלמיק צופה במצעד דצמבר 2016
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
תמרול, צופה במצעד דיסנילנד 2018
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
צופים במצעד בדיסנילנד דצמבר 2018
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
הכי כיף לנופף ולהרגיש שנופפו לך בחזרה

בסבב הקודם בדיסנילנד תמרול היתה בדיוק בת שלוש, וכשהגענו לפארק נרטבנו לגמרי מהגשם שלא הפסיק לרדת. בצהריים תמר ורם הלכו לנוח במלון. "שילמנו כל-כך הרבה כסף בשביל להגיע עד לכאן ואתם הולכים לישון? באמצע היום?!" שאלתי את רם. כן. בטיול עם ילדים צריך לפעמים ללכת בקצב של הילדים. שעתיים  אחר-כך תמר ורם חזרו רעננים, יבשים ומוכנים להמשך ההרפתקה בדיסנילנד (ואפילו מצוידים בבגדים, נעליים ותחתונים יבשים בשבילינו – שנשארנו). ביום השני בפארק כבר הכרנו קצת יותר את האיזורים השונים והמתקנים. כל אחד מאיתנו בחר מתקן אהוב במיוחד, ואז כולנו עשינו אותו שוב ("איטס-א-סמול-וורלד" היה שלי, "כוסות-התה" של תמר, "פו-הדב" של עלמה, "דמבו הפיל המעופף" של רם נדמה לי). שוב אפשר לראות את ההנאה שלנו מחזרתיות.
בביקור השנה כבר למדנו והחכמנו. סגרנו על שלושה ימים בפארקים, יומיים בדיסנילנד ובינהם יום בקליפורניה אדוונצ'ר (הפארק שממול). אנחנו לא אוהבים למהר, וגם לא רוצים להספיק "כמה שיותר" מתקנים. יום בדיסנילנד הוא יום מאוד מעייף! גילינו שאם באים מוקדם (אפילו אחרי 9) מספיקים לפחות שני מתקנים ללא תור (שאפשר לעשות בהם מיד סיבוב נוסף, אז כדאי להחליט מראש לאן ללכת ולצעוד נחושים ישר לשם), שבאיזורים של הילדים הצעירים יש פחות תור, שבקליפורניה אדוונצ'ר יש אחלה דברים לעשות ומשמעותית פחות אנשים, ובעיקר – שלא מפסידים כלום אם מסיימים את היום אחר הצהריים וחוזרים לטבילה בבריכה במלון (16 מעלות אבל זה לא הפריע לבנדיטים שלי). מחר יש עוד יום, ועדיף להתחיל אותו בחיוך.

מה שכן, גם הבנות כבר נהנות מהפורמט של "טיול בעקבות עצמינו". הראתי להן את התמונות מהביקור הקודם בסן דייגו, והן מאוד רצו להגיע ל"אולד טאון" כי יש שם סוכריות על מקל ענקיות!

סוכריות גלית לוינסקי
סוכריה ענקית בסן-דייגו 2016
סוכריות גלית לוינסקי
סוכריה ענקית בסן-דייגו 2018
סוכריה סן דייגו גלית לוינסקי
הגשמת חלום הסוכריות, סן-דייגו 2018

יש גם משהו מאוד נעים בלהגיע למקום ולחוות מחדש את החוויה. בסן-דייגו לא הלכנו רק למקומות שכבר היינו בהם, ובטח לא חזרנו לכל האתרים. כיף לחזור על חוויה מעניינת ולראות אותה ב"עיניים חדשות", בוגרות או מבינות יותר. בביקור האחרון, כשעלינו שוב על נושאת המטוסים "מידווי" חוץ מלהכנס למטוסים ולשבת בתא-הטייס שלהם ירדנו גם לסיור בקומות השינה ובחדרי הפיקוח, פגשנו קצינים במיל' ששירתו על הספינה הזו וסיפרו לנו מחוויותיהם. יתרון נוסף הוא שכולנו מבינים אנגלית טוב יותר מאשר לפני שנתיים והבננות יכלו להשתתף בשיחה ולשאול שאלות.

על נושאת מטוסיפ גלית לוינסקי
על "מידוויי". 2016
על נושאת מטוסיפ גלית לוינסקי
על "מידוויי". 2018

תמרול רצתה לנסוע לחוף הים ב'לה-הויה', כי היא זכרה מהתמונות שיש שם כלבי-ים, ובעיקר כי אפשר לטבול שם במים. געגועים כאלה לים לא נראו מאז השיר "חופים". לא שינה לה מזג-האוויר הסגרירי, העננים, וגם לא הרוח הקרה. הציפור התעקשה להכנס לטבול בים. עלמה ואני נותרנו על הספסל למעלה – נהנות להביט, לצלם (ולנדנד את השן המתנדנדת – עלמה).

לה הויה גלית לוינסקי
עלמה מצלמת כלבי-ים, לה-הויה 2016
לה הויה גלית לוינסקי
עלמה מצלמת כלבי-ים ותמר מזדעזעת מהריח, לה-הויה 2018
לה הויה גלית לוינסקי
חייבות קצת חול בכפות הרגליים, לה-הויה 2016
לה הויה גלית לוינסקי
תמרול בין האמיצים שטבלו במים, לה-הויה 2018
לה הויה גלית לוינסקי
תמרול במרכז התמונה, נהנית מכל רגע קפוא ורטוב

בערב האחרון, חגגנו את סיום הטיול (ואת קריסמס-איב, רוב המקומות היו סגורים) בגלידת ג׳יררדלי, בעודינו מלקקים גלידה בגביעי זכוכית עשינו ״סבב סיכום״. כל אחד מאיתנו בתורו סיפר ממה נהנה בטיול. בין הדברים שעלו היו ״שהשן שלי ממש מתנדנדת״, ״מהמצעד בדיסנילנד״, ״מהגלידה״, ״מההופעה שמותר לרקוד״, ״מהכל בדיסנילנד״, ״מההר בדיסנילנד, למרות שמאוד פחדתי הוא היה ממש כיף״, ועוד ועוד. כיף שהבננות נהנו, כיף שגם אנחנו נהננו. זה מאוד משמח לראות אותן משחקות ביחד ללא לאות שבעה ימים ברצף.

נשיקה גלית לוינסקי

צילום שנתי

תמר בת חמש, והגיע הזמן לצילום השנתי שלה.

כמו בכל שנה, לפני שהתחלנו פתחתי במחשב את התמונות המחוברות מכל השנים. ההשוואה.

צילום כל שנה גלית לוינסקי
ההשוואה משנה שעברה

הבננות מסתכלות המומות בתמונות האלה.

"איזה קטנה הייתי כאן!" – תמר אומרת.

"כאן הייתי בת שנתיים, וגם כאן וגם כאן" היא טוענת על גיל שנתיים, שלוש וארבע. לא רואה את ההבדלים, מבחינתה, בתכל'ס, עד אתמול היתה "קטנה", לעומת היום, שהיא "גדולה".

צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שנה. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שנתיים. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שלוש. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה

מצחיק באמת, פה בקנדה מציינים את גיל הילד בשנים. תמר היתה בת ארבע מבחינתם, עד היום שהפכה לבת חמש. כששואלים פה ילד בן כמה הוא, הוא בדרך כלל יענה בגיל שלם (4, 5, 9, לא וחצי). אצלינו הבנות כן סופרות בחודשים, או לפחות בחצאי שנים, כמקובל בארץ. מוזר להתעלם מששה חודשים כשכל זמן החיים הוא ארבע שנים לא?!
לעומת זאת עד גיל שנתיים, הם סופרים בחודשים. זה גם מוזר! הילד בן 19 חודש מחר. מה?!

בכל מקרה.

מצלמים.

תנו לי חמש דקות.

לשניהם אין כוח, גם לאבא וגם לתמר.

תמר מסתכלת בתמונות שלה ואומרת "אני לא רוצה להיות על הידיים של אבא השנה. אני כבר גדולה". צודקת. תעמדי על השרפרף הלבן.

אני ועלמה מצלמות.

תמר רוצה תמונה עם הציור, ותמונה שלה עושה פרצופים, ורוקדת.

אבל תכף, אחרי שאמא תסיים. אנחנו עושים את זה בשבילך אמא, (תעריכי!)

הנה סיימנו. הבטחתי שזה יקח לא יותר מחמש דקות נכון?

צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
השוואה השנתית. אולי הגיע הזמן לעבור למבנה של שתי שורות. הקליקו להגדלה.

שוב פעם סיכומים?!

האחד בינואר נוחת עלינו מחר.
שנת 2018 נגמרת, שנת 2019 מתחילה, והבלוג חוגג שוב יומולדת.  יומולדת 4!

התחלתי לכתוב את הבלוג הזה בפרץ של מילים ותמונות ב-1/1/2015. תמר היתה בדיוק בת שנה. לקח לי שבועיים מרגע שהרעיון התגבש – לחפש באיזו פלטפורמה להשתמש, למצוא עיצוב, להכין כותרת, למצוא שם (תודה למד, שוב), ובראשון לשנה החדשה העלתי את הפוסט הראשון. זה היה חצי-ספונטני. לא היו לי קוראים. כמעט לא הכרתי בלוגים. לא כתבתי לשום אדם או קהל, כתבתי לעצמי. צורך כזה שלא ידעתי שיש לי בכלל, אבל ברגע שנפתח הסכר הבלוג כבר רץ קדימה, ואני פשוט רצתי אחריו.

מה שקרה אחר כך היה שטף של מחשבות, רעיונות, צילומים, השוואות, והמון המון (המון!) פוסטים שהמטרתי על הבלוג ועל ראשי הקוראים/קוראות שלי. בשבוע הראשון העלתי בכל יום פוסט חדש. אחר כך התייצבתי על שני פוסטים בשבוע, בימי שני וחמישי, למשך השנה הראשונה. 100 פוסטים התפרסמו בשנה הזאת. מהשנה השניה ירדתי לממוצע של פוסט וחצי בשבוע (73 סה"כ), ומאז אני מחזיקה יפה בממוצע של פוסט בשבוע. רוב הנושאים בוערים בנשמתי, ואני כותבת פשוט כי אני מאוד רוצה. לפעמים אני מפשפשת קצת בתמונות כדי לקבל השראה, אם נגמרו לי הרעיונות ברשימה שמונחת לי באופן קבוע על השולחן.
הבלוג נותן לי גם יציבות וסדר, ובתור עצמאית באופי של שכירה – אני מאוד צריכה סדר ומשמעת עצמית, אחרת השבוע חולף-פורח לפני שאני שמה לב אליו.

אז שוב תודה לכל הקוראים והקוראות הנאמנים וגם המזדמנים של הבלוג. זה ממש לא בלוג מסחרי, אני לא מוכרת שום דבר, גם את עצמי אני לא כל-כך משווקת. אני יודעת שאני אמורה להשתמש בפלטפורמה הזו לשיווק עצמי, אבל אין לי חשק. זו הבמה שלי, וההצגה משתנה משבוע לשבוע. ובעידן הנוכחי שהבלוגים נזנחים לטובת הרשתות החברתיות והפוסטים בני התמונה האחת בלבד – אני מעריכה עוד יותר את מי שבוחר להשאר ולקרוא.

תודה שנשארתם! תודה על הקריאה, התגובות, התכתובות בפייסבוק ובוואטסאפ. מבטיחה להמשיך לכתוב ולפרסם, כל עוד יש לי מה (:

והנה מצעד הפיזמונים לשנת 2018:

"הפוסט הכי נקרא לשנת 2018: "הבית הכי יפה בוונקובר:

בית ונקובר גלית לוינסקי
הבית באביב

במקום השני: הפוסט השני הנקרא ביותר לשנת 2018: "הרגשות שלי כואבות"

הפוסט הכי נקרא בבלוג בכל השנים: "הדירה החדשה"

ומיד אחריו (בכל השנים): "איך הפכתי לאמא"

הפוסט עם הכי הרבה תגובות בתוך הבלוג (מלבד הפוסט הכי נצפה) בשנת 2018: BlackBird

ונסיים בבחירת המערכת: הבחירה היתה קשה (מפתיע, אני כל-כך אובייקטיבית!), אבל הפוסט האהוב עלי שנת 2018: "אבא, ארבע ובת"

מקווה שתמשיכו לעקוב.

שתהיה לנו שנת 2019 טובה!

פוסטי סיכום השנה בשנים הקודמות: יומולדת שנה לבלוג (2015) יומולדת שנתיים לבלוג,  (2016) יומולדת שלוש לבלוג (2017)

Photography Class with Galit Lewinski

לא להאמין אבל נגמר סמסטר הסתיו, ועמו החוג הראשון שהעברתי בחיים.

לפני כחצי שנה סיפרתי פה שאני מתכוונת לקפוץ למים, ולמרות פחד הקהל העמוק שלי להתחיל ללמד חוג צילום בבית-הספר היסודי שהבננות לומדות בו. זה היה בעקבות פרוייקט צילום בשחור-לבן שהתנדבתי להנחות בבית-הספר לפני שנה, ואחרי כמה חודשים של דגירה ואיסוף האומץ הצעתי את עצמי לתפקיד.

חוג צילום: עשרה שיעורים, שעה ורבע כל אחד, בימי שני אחרי בית-ספר, שמונה תלמידים מכיתות ד', ה', ו'.

בכל שבוע הגעתי עם תיק מצלמות ענק ובו עשר מצלמות טעונות ומוכנות, שיעור מוכן על הלפטופ, אקססוריז, אביזרים וספרי עיון לפי נושא השיעור.

הנושאים שנגענו בהם היו קומפוזיציה, צמצם ופוקוס סלקטיבי, פורטרטים, תאורה וסטודיו, סדרה צילומית וקצת עריכה.

כל שיעור התחיל בהרצאה קצרה מלווה במצגת תמונות שהכנתי מראש (רבע שעה מקסימום, גם ככה זה המון לתלמידים בגיל הזה מתברר, ועוד אחרי שעות בית הספר. הם ישבו על קוצים מחמש דקות אחרי שהתחלתי לדבר). אחר-כך כל תלמיד/ה קיבלו מצלמה (או השתמשו בשלהם אם הביאו) והם יצאו לצלם לפי הנושא שדיברנו עליו, וסיימנו את השיעור בכך שכל תלמיד/ה התחברו למקרן והראו לכולם את התמונות שצילמו באותו השיעור.

כל שיעור כזה – של שעה וקצת – בניתי במשך שעות, חיפשתי דוגמאות צילומיות שלי ושל צלמים אחרים, חיפשתי נושאים שיגרו את הילדים ויהיו מיוחדים ומעניינים בעיניהם. חשבתי המון על הייחודיות של המצלמה לעומת השימוש שלהם במצלמת הסמרטפון הנגישה והקומפקטית, ועל הדגשת הייתרונות של המצלמה.

לאורך כל שלבי בניית השיעורים נזכרתי דווקא במורה אחד שלי מ"בצלאל", אסף רומנו. הוא היה המורה הראשון שלי לצילום בשנה א', במחלקה לצילום. משום מה חזרתי ונזכרתי בו, בתרגילים הראשונים שנתן, באווירה בכיתה. לא יודעת למה. למדתי עוד לפני-כן צילום בקורס של 12 מפגשים אחרי הצבא, ולמדתי מעוד המון מורים בהמשך, אבל איכשהו כל הזמן חזרתי בזכרוני לאסף. תעתועי הזיכרון והנוסטלגיה.

בכל מקרה, לשיעור הראשון נכנסתי בחשש, אחרי שבוע של צבירת מתח והתרגשות לקראתו. דיברתי באנגלית קצת מגומגמת ובקול רועד. ברגע שהתלמידים קיבלו את המצלמה ליד והתחילו להתרוצץ ולצלם, הרגשתי שהכל בסדר, שאני עושה את הדבר הנכון.

השיעורים היו נהדרים. התלמידים קשובים ומתעניינים, גם אם קצרי רוח וחסרי סבלנות בהתאם לגילם הקופצני. נהנתי להכין את השיעורים, והתרגשתי להגיע לכיתה וללמד. אחד השיאים, לפחות מבחינתי, היה שיעור תאורה וסטודיו. התבאסתי שאין לי תאורה מקצועית (מה שבארץ לא היתה לי בעיה להביא לשיעור כזה) אבל גם בציוד המועט שיש לי, הם למדו ונהנו והתוצאות היו פשוט מרהיבות.

והתלמידים – ממש התאהבתי בהם. אחד קצת היפר-אקטיבי – לא יכול לשבת לדקה, שלוש וו'ניקיות מתבגרות  קצרות רוח, שלא מודות בזה אבל ממש נהנות ללמוד כמה שיותר על צילום ובכלל, ותמיד נחלצות לעזרתי בעניינים בירוקרטיים וטכנולוגיים. שני בנים שקטים ומוכשרים, ושתי בנות צעירות יותר, צמד-חמד, שבשיעורים האחרונים פרחו ולבלבו, ויצרו סדרות לתפארת.

בקיצור, הצלחה!

לסמסטר הבא נרשמו שבעה מתוך שמונת התלמידים שלי, והצטרפה תלמידה חדשה, וזה יהפוך לשיעור "מתקדמים". בגלל הביקוש נפתח עוד יום – חוג למתחילים, ויום נוסף  – סדנה בת ארבעה שיעורים למבוגרים, שהיא יותר מעשית ותכלס' – טיפים שימושיים ותוצאות מהירות.

לא יודעת איך זה קרה: מ"אני לא מסוגלת לעמוד מול כיתה" למורה לחוג צילום. שלושה ימים בשבוע.

לא נותר לי אלא ללכת עם זה. ולהשוויץ לכם (:

***

הנה הצילומים שהתלמידים בחרו להדפיס ולתלות בתערוכת הסיום שעשינו (מפאת צנעת הפרט אני  לא מוסיפה את שמות הצלמים הצעירים):

שיעור צילום גלית לוינסקי
שימו לב לעכביש בקצה הימני של הלוח

שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקישיעור צילום גלית לוינסקי

והנה קצת תמונות מאחורי הקלעים, מהשיעורים השונים:

שיעור צילום גלית לוינסקישיעור צילום גלית לוינסקי

שיעור צילום גלית לוינסקי

שיעור צילום גלית לוינסקישיעור צילום גלית לוינסקישיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקישיעור צילום גלית לוינסקי

שיעור צילום גלית לוינסקי

איזה כיף שאני עדיין מוקפת בחורות מוכשרות

לפני שלוש שנים כתבתי את הפוסט הזה – על החדר של הבננות בישראל, שהיה כולו חפצים משגעים עשויים עבודת-יד, רובם הגדול מעשי ידי חברותי ואחותי המוכשרות כל-כך.

לפני שנתיים וחצי כמעט (אלוקה!) עברנו לוונקובר שני מבוגרים, שתי ילדות, ושמונה מזוודות. אבל כמה מזל שבין הבגדים, הנעליים, והספרים בעברית הבאנו קצת מהטוב הזה. וכך, הרבה מהדברים היפים כל-כך שחברותי המוכשרות הכינו/תפרו/סרגו/חיברו/הרכיבו בידיהן האמונות ורעיונותיהן היצירתיים – מלווים אותנו גם היום, במרחק עשרות אלפי קילומטרים מהחדר ההוא בישראל.

אז החדר קטן יותר, והרהיטים בו הם יד-שניה מאחותי וחברותיה שכאן, וצבע הקירות הוא מין בז', שזו ממש לא היתה הבחירה הראשונה שלי… אבל שוב, בעיקר כשהחדר מסודר, רואים את כל היופי שמקיף את הבננות בזמן שהן משחקות, קוראות וישנות. וזה שהן יודעות שכל חפץ כזה נעשה בעבודת-יד מעלה את ערכו פי כמה וכמה (או לפחות זה מה שאני מנסה ללמד אותן): "את יודעת מי הכין לך את הפיל הזה?" – "שיני הכינה לי אותו כשנולדתי". "את זוכרת שרוטב שלחה לנו את השרשרת הזו מישראל? היא סרגה אותה בעצמה" – "כן אמא". "את יודעת שהדס נתנה לך את הסוס הזה? היא תפרה אותו בעצמה!" "אני יודעת אמא, ראיתי בתמונות".
טוב, אולי הן עונות באופן אוטומטי אבל זה המינימום שאני יכולה לעשות (:

מה שנחמד זה שבגלל שהגענו לוונקובר דווקא, המקום בו אחותי ומשפחתה גרים (בבית הכי יפה בוונקובר), זכיתי לקבל חזרה לשימוש דברים שאני הכנתי לפני שנים לאחייניות שלי. מד-הגובה המאוייר היה מתנה לפני שנים, והכיסא הקטן שמונח במרכז החדר היה מתנה שעשיתי לאחייניתי המתוקה נגה לכבוד גיל שנה. אני זוכרת שקניתי את הכיסא בנגריה ברחוב שנקין תל-אביב, צבעתי אותו בלקה ואז איירתי עליו מגוון איורי פו-הדב מכל צדדיו. היא כבר לא משתמשת בו – לפני כמה ימים מלאו לה 20!

אבל חוץ מצבע הקירות וגודל החדר, השיעור האמיתי שאני הייתי צריכה לעבור הוא להבין שהן גדלות, וכבר יש להן טעם משלהן, יצירות משלהן, ובעיקר – שהחדר הזה הוא שלהן. למה אני מתכוונת? את החדר שלהן בארץ תכננתי כשהייתי בהריון עם עלמה. הזמנתי את טפט-העץ שאני בחרתי, והדבקנו אותו על הקיר. אני ריהטתי את החדר, אני סידרתי את המדפים, אני בחרתי איפה ישבו הבובות, איפה יהיו המשחקים, איפה הספרים… אני. כשהן גדלו קצת והפכו מתינוקות שוכבות לילדות שובבות הן היו משחקות בכל החפצים, והיו מחזירות אותם בסוף היום (אני הייתי מחזירה, אבל נגיד ש) למקום שאני קבעתי מראש.
היום עלמה בת שבע וקצת, ותמר בת תכף-חמש. החדר שלהן מכיל יצירות שלהן, ציורים תלויים על הקירות, מתחת למיטות מחביאים סודות. יש יותר מדי חפצים ששומרים ולא זורקים כי – זה החדר שלהן. יש להן את החפצים שהן שמות במיטה, ויש את אלה שעל המדף למזכרת, ואת הציורים שאסור לזרוק, והקופסא עם הדברים הפרטיים, והקופסא עם החפצים הסודיים, וכו' וכו' וכו'. וזה כך, וטוב שכך. אז אני שמחה שכשהחדר מסודר אפשר לראות איפה המיטות, ואם רואים קצת אסתטיקה בעיניים (מעבר לכל המתנות בדולר והסליים והקשקושים) – עשיתי את שלי.

אז בואו תהיו סבלניים, זה לא חדר בסגנון אינסטגרם, יש יותר מדי בלגאן וחפצים מיותרים ושטויות, אני יודעת. אבל זה חדר שחיים בו, ליתר דיוק חיות בו – שתי ילדות, עם טעם משלהן. אני שמחה שהן עדיין אוהבות ומעריכות את כל היופי וההשקעה שהן מוקפות בה.

כך החדר נראה:  (ממליצה בחום ללחוץ על כל תמונה להגדלה)

חדר בנות גלית לוינסקי
החדר של הבננות גרסת ונקובר
חדר בנות גלית לוינסקי
הצד של עלמה
חדר בנות גלית לוינסקי
הצד של תמר
חדר בנות גלית לוינסקי
קומפקטי ומגניב

והנה קצת יותר מקרוב ובכבוד הראוי: (ולמי שרק "עובר" על התמונות – שימו לב שבין התמונות ישנן יצירות של עלמה ותמר). להגדלה לחצו על התמונה.

מול החדר שלהן יש קיר של מסדרון צר, שכולו מוקדש לעבודות וציורים של הבנות:

עבודות יד צילום גלית לוינסקי עבודות יד צילום גלית לוינסקי

ו… כמו קיר הציורים, גם החדר כל הזמן משתנה. לפני כמה שבועות הן החליטו פתאום שהן רוצות להצמיד את המיטות, להזיז את הספרייה והשטיח ולעשות לעצמן פינת כריות. מה יכולתי לעשות? עזרתי להן לסובב את המיטות ולנקות את האבק שגילינו בשינוי החדר.

אז ככה החדר נראה נכון לעכשיו:

חדר של בנות צילום גלית לוינסקי

והעיקר שמרוצים.

אז תודה ושוב ושוב תודה לרוטב ולשין ול"מותק" הדס הול על העבודות והיצירות לאורך השנים. אנחנו שומרות עליהן היטב היטב ומעריכות את המאמץ וההשקעה שלכן. וכן – זו מזכרת מעולה.

ולמי שאיו חשק להכנס לפוסט המקורי על החדר של הבנות בישראל אני עושה תזכורת קטנה. הנה התמונות עם ההסברים. כשחיפשתי את התמונות האלה שמחתי לגלות כמה דברים באמת הבאנו איתנו, ומיד התגעגעתי לדברים שלא… יום אחד, כשנחזור לישראל ונפרק את המחסן החפצים יחזרו לחיינו. ובנתיים אנחנו אוגרים חפצים (וזכרונות) חדשים.

חדר בנות גלית לוינסקי חדר בנות גלית לוינסקי

פוסטים נוספים בהקשר הזה: על צילומי בגדים ל"מותק" הדס הול, על הבובות שרוטב סרגה לבננות, טפט עץ בחדר של הבנות בישראל, על תיק הספר שתפרתי וסחבנו עד ונקובר… אחרי שהוספתי לו צד באנגלית כמובן

יוניקורן וארנבת בפונצ׳ו

יש לי חברה שקוראים לה רוטב. רותם בשבילכם. הכרנו ב״בצלאל״, ביום הראשון במחלקה לצילום, והתחברנו מיד. ומאז לא נפרדו דרכינו. זאת אומרת דרכינו נפרדו כי גרנו בערים שונות, (רוב הזמן) ועכשיו ביבשות שונות. אבל רוטב היא חברה-אחות כזו. תמיד בלב. נפש תאומה.
ב״בצלאל״ עופר מהמחסן תמיד התבלבל בנינו – הוא טען שאנחנו דומות. הוא היה קורא לנו ״האחיות וילנסקי״ (על שם הפלאש למי שמכיר, וכפרפראזה על הלוינסקי שלי). Anyway.

וכבר סיפרתי פעם שזכיתי בחברות מוכשרות, רובן בכלל עובדות בכל מני מקצועות אחרים – לאו דווקא ״יצירתיים״ לפי ההגדרה המסורתית (דוקטורית לביולוגיה, ראש צוות בחברת היי-טק, רואת-חשבון, מנהלת אדמיניסטרטיבית בלהקת ריקוד) אבל הן חושבות באופן יצירתי. וחלקן – כמו רוטב – לא מפסיקות ליצור.

מאז שאני מכירה אותה רוטב יודעת את כל מלאכות היד הקלאסיות – תפירה/רקמה/סריגה, והיא לא מפסיקה ללמוד ולהשתכלל בהן. וגם לא מפסיקה להעניק מתנות לנו ולכל חבריה. הו כמה שזכינו.

הבובה הראשונה שרוטב סרגה לעלמה היתה הג׳ירפה (שזכתה לכינוי הג׳ירפה היפָה-פָה של דודה רותם) והיא העניקה לה אותה ממש כשנולדה. כהורים לחוצים לילדה ראשונה בכלל לא נתנו לעלמה לשחק בה. ״שלא תבלע  איזה פונפון!״ נחרדנו. היא רק היתה מונחת לקישוט בחודשים הראשונים, והיתה חלק מ"טקס הלילה טוב" בכל ערב. בזבוז כזה!

ג׳ירפה רותם מזרחי צילום גלית לוינסקי
ג׳ירפה רותם מזרחי צילום גלית לוינסקי

מאז עברנו למגורים זמניים בוונקובר, והג׳ירפה נשארה בארץ. גם רוטב.

 מדי פעם היא ממשיכה לשלוח לבננות גם לכאן ספרים, דגלונים סרוגים, מתנות קטנות. ככה קצת תשומת-לב ברוטב, כאילו אנחנו עוד גרים בארץ ואנחנו נפגשות אחת לשבוע-שבועיים אצלינו בבית.

בקיץ האחרון רוטב שלחה לבננות תמונות של קטלוג חיות סרוגות. שיבחרו להן. תמרול בחרה מיד (כצפוי): יוניקורן. עלמה התלבטה והתלבטה ובסוף ביקשה ״ארנב, ושיהיה אפשר להלביש אותו.״ אבל אין ארנב בקטלוג. ״לא נורא״ אמרה לי רוטב, ״אני אהפוך את החמור לארנב, וגם אסרוג לו פונצ׳ו״. ככה, בקטנה.

בובת יוניקורן רותם מזרחי
זה לא הדבר הכי מתוק שראיתם?
בובת יוניקורן רותם מזרחי
אלוהים נמצאת בפרטים הקטנים
בובת ארנבת רותם מזרחי
פונצ׳ו כמו של גדולים
בובת ארנבת רותם מזרחי
מי שמביט בי מאחור.

בובת ארנבת רותם מזרחי

כשהבובות הגיעו לידי הבננות השמחה היתה עצומה. רוטב שלחה להן אותן בתוך תיקי-שוק סרוגים (שמאז גנבתי לעצמי). עלמה מיד הכניסה את הארנבון שלה לתיק הגב, והשאירה את ראשו בחוץ, שיוכל להסתכל. הוא גם הפך לאורח כבוד אצלה במיטה. תמרול – שהיא תמיד היתה פחות מחוברת לבובות – משחקת בו בעולם הדמיוני שלה.

יוניקורן רותם מזרחי צילום גלית לוינסקי

רוטב אהובה שלי, תודה על הכל. תודה על שאת את.

מתגעגעת כבר!