חצי חיים

היום, ה15/2/19, תמר בת חמש וחודשיים, ואנחנו פה בוונקובר שנתיים ושבעה חודשים.

ישראל קנדה גלית לוינסקי

שזה בדיוק חצי מהחיים שלה.

לא פלא אם כך שהיא לא מוכנה לדבר על לחזור לישראל.

לא מוכנה לחשוב על זה.

אפילו לא ממש רוצה לנסוע לבקר.

ואם כבר הנושא עולה היא מסבירה שהיא תחזור לוונקובר לפני שתתגייס לצבא. כי היא לא רוצה למות במלחמה.

תודה באמת.

כאילו לא קשה להיות ישראלים גם ככה (:

ישראל קנדה גלית לוינסקי ישראל קנדה גלית לוינסקי

אגב – השלט תלוי בצד הפנימי של הדלת, כמו ישראלים טובים שמפחדים מאנטישמיות (או מזה שהשלט ירטב בגשם האינסופי). פוסטים אחרים בנושא סיכומים ברילוקיישן: חצי שנה, שנה, שנה וחצי כאן.

שיעור צילום לקטנטנים

הבוקר הלכתי לדבר עם ילדי הגן של תמר על מה זה להיות צלמת. גן חובה, בית-ספר יהודי בוונקובר קנדה. חודש מקצועות כזה. אני זוכרת שעשיתי שיעור דומה גם אצל עלמה, כשהיתה בטרום-חובה בישראל.

הפעם (בגלל שאני מלמדת עכשיו שני חוגי צילום וסדנת צילום למורות) באתי קצת יותר מיומנת, ואפילו הכנתי להם מצגת (שבה תמר מככבת כמעט בכל תמונה)

שיעור צילום גלית לוינסקי
Photo by: Raquel Freiwirth
שיעור צילום גלית לוינסקי
Photo by: Raquel Freiwirth
שיעור צילום גלית לוינסקי
Photo by: Raquel Freiwirth
שיעור צילום גלית לוינסקי
Photo by: Raquel Freiwirth

רק כמה שיקופיות, כדי שנתחיל לדבר על מה זה צילום והידיים יורמו ואנקדוטות על מצלמות ואסוציאציות שרק הם מבינים יופרחו לחלל הכיתה.

שיעור צילום גלית לוינסקי
אני בעבודה ותמרול צופה מבפנים
שיעור צילום גלית לוינסקי
הזדמנות להשוויץ באוסף המצלמות שלי

דיברנו קצת על צילום, ומצלמות, ואור, ולמה בכלל אנשים מצלמים

שיעור צילום גלית לוינסקי


שיעור צילום גלית לוינסקי

שיעור צילום גלית לוינסקי

והכי הכי חשוב, יצאנו לצלם בחוץ. שלוש קבוצות, קבוצה עם מרני הגננת, אחת עם רקל – עוזרת גננת, ואחת איתי.

שיעור צילום גלית לוינסקי

שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקי שיעור צילום גלית לוינסקי

אולי בגלל שאני כבר מנוסה בעניין ההתנדבות עם ילדים ומצלמות (בפרוייקט חנוכה שעשיתי עם כיתות ה' בשנתיים האחרונות) או עם החוגים שאני מעבירה (והילדים יושבים על קצה הכיסא, מחכים לרגע שאסיים לדבר ויוכלו לרוץ החוצה אחוזים במצלמה ורק לרוץ ולצלם ולצלם ולצלם) לא חשבתי לרגע להסביר להם יותר מדי על המצלמה. לכל אחד בתורו אמרתי: הנה, קחו, כאן מקרבים ומרחיקים, כאן לוחצים לצילום, לכו תחפשו משהו מעניין לצלם.

כל אחת מאיתנו (המבוגרות) הנחתה את קבוצת הילדים אחרת, אחת הסבירה איך להחזיק ואיך לצלם, האחרת נתנה להם לבחור נושא וצילמה עבורם, ואני – האמת שפשוט נתתי להם מצלמה, ואמרתי להם – "Go"!

ואיזה כיף זה לראות את האושר, הניצוץ הזה בעיניים שהם מחפשים את התמונה, שעולה להם רעיון, שזה "קורה", ש"מותר".

הם "לקחו" אחלה תמונות (כל הזמן מתבלבל לי עכשיו, אני ממש מתאמצת שהביטוי הזה לא יהפוך קבוע)

וממש נהנו.

למרות שקפאו לנו אצבעות הידיים. בכל זאת, 1-2 מעלות.


והנה, לבקשת הקוראת מרים, חלק מהתוצרים:


Here We Go Again

הקיץ שלנו היה בסימן Mamma Mia.

קודם כל צפינו בבית בסרט מאמה-מיה, כדי להתכונן ל –
המחזמר מאמה מיה, בתאטרון בוונקובר
אז יצא סרט ההמשך – Mamma Mia – Here We Go Again, וכמובן הלכנו כולנו לקולנוע לצפות בסרט
ואז הלכנו שוב לקולנוע לצפות בסרט ,
ואז רכשתי את הדיסק  – הפסקול של הסרט, כדי שנוכל להאזין לו בבית ולרקוד ללא הפרעות של פרסומות (שיש ביוטיוב)
מאז לפחות פעם בשבועיים-שלושה צופים פה בבית בסרט ממה מיה הראשון, או השני.watching mama mia photo Galit Lewinski watching mama mia photo Galit Lewinski

אז למה זו כזו הצלחה מסחררת (אצלינו)?
הנה שבע סיבות עיקריות:

  1. זה מחזמר! אין כמו שירים וריקודים בשביל לשמח לב ילדה (או אשה בת 41)
  2. אני ראיתי את המחזמר המקורי לפני כ-18 שנה בטורונטו. אחותי הזמינה אותי. בנוסף להתפעמות מהתאטרון המטורף שההופעה הוצגה בו, נהנתי מכל רגע בהופעה. איך אפשר שלא להסחף אחרי הסיפור הקיטשי-רומנטי-אך פמיניסטי במידה הזה?!
  3. השירים של אבבא.
  4. השירים של אבבא! גם בלי הסרט הם סוחפים ומהנים בזכות עצמם
  5. מריל סטריפ בסרט הראשון
  6. שר בסרט השני ("רובי!" – "פרננדו!"של שר ואנדי גרסייה זה כמעט כמו ה"ג'וני!" המיתולוגי של ריקוד מושחת. אנחנו לא מפסיקות לשחק את הסצנה הזו בעצמינו, היא מושלמת!)
  7. כשצופים בסרט בבית תמיד אפשר ללוות את הצפייה בשירים, ריקודים, פופקורן ובעיקר – תחפושות!
watching mama mia photo Galit Lewinski
חייבים לפנות את הסלון כדי שיהיה מקום לרחבת הריקודים

watching mama mia photo Galit Lewinski watching mama mia photo Galit Lewinski watching mama mia photo Galit Lewinski

watching mama mia photo Galit Lewinski
דאגה כנה

הערות והארות:

הסרט מסווג כ-14+, בגלל עניין ההריון משלושה אבות (בסרט הראשון), והעובדה שיש סצנות "סקס" כביכול בסרט השני, שימוש במילים לא נאותות, ורואים שתיית אלכוהול בסרט. אני לא הרגשתי שהוא פחות נאה לצפייה לבננות מסדרות אחרות שהן צופות בהן. להפך, עניין המשפחה ללא האב / שלושה אבות דווקא פָּתַח פֶּתַח לשיחה נוספת על מבנים שונים של משפחות שזה נושא חשוב בעינינו. וענייני חשיפה לסקס עם שלושה גברים שונים בהפרש של כמה שבועות – בנתיים לא הטריד את הבננות.

דבר נוסף – לפני שאנחנו הולכים לצפות בהצגה או מחזמר (ראינו עוד שניים פה בשנתיים האחרונות – סינדרלה ומרי פופינס, בתאטרון תחת כיפת השמיים בקיץ) – אני נוהגת להכין את הבנות על ידי הקראת הסיפור, צפייה בקטעים נבחרים (אם יש, למשל שירי מרי-פופינס ביוטיוב לפני הצפייה במחזמר) ולפני צפייה בסרט חדש בקולנוע אני מראה להן את הטריילר. זה אמנם הורס את אלמנט ההפתעה, אבל מקל עליהן מאוד להבין את הסיפור ולעקוב אחרי הסרט. ילדים בכל מקרה מעדיפים את הידוע והמוכר, ולכן יכולים לצפות באותו סרט שוב ושוב ושוב (בעצם גם אני יכולה לראות את כל פרקי "מד-מן" מההתחלה בפעם החמישית, ולא להשתעמם לרגע. אולי זה אופי).

watching mama mia photo Galit Lewinski
שוב ממה מיה? התמונות צולמו באמת בעת צפייה בסרט, אבל על פני תקופה של חצי שנה

watching mama mia photo Galit Lewinski watching mama mia photo Galit Lewinski

הבננות שלי באופן ספציפי מאוד מפחדות מסרטים, ומעדיפות להמנע לחלוטין מצפיה בסרטים שמפחידים אותן. סרטי אנימציה של דיסני למשל, שכביכול מיועדים לגילן – מאוד מפחידים אותן. זה ידוע שבסרטי דיסני תמיד יש אסון או טרגדיה גדולה שמניעה את העלילה – ולפעמים סתם בשביל המתח או העניין. אני לא מדברת בכלל על סרטי אנימציה מפחידים באופן אובייקטיבי כמו "מוצאים את נימו" (האמא נטרפת, הכרישים המפחידים), "במבי" (האמא ניצודה), "בת-הים הקטנה", "שלגיה" וכו' (המכשפות המפחידות), אלא גם על סרטים חדשים ש"מיועדים" לצפיית ילדים. הבננות שלי מפחדות גם ב"פרוזן", וב"מואנה" (למרות שצפו בהם כבר כמה פעמים). מתברר שסרטים מצולמים פחות מפחידים, כשהם סיפורים על בני אדם רגילים ולא על-טבעיים…

ודבר אחרון: זה יתרון של ילדים דוברי אנגלית לצפות בסרטים דוברי אנגלית. מן הסתם אף אחד לא מדבב סרטים כאלה, וילדים דוברי עברית לא יספיקו לקרוא את התרגום, מצד שני מיטב חברותי מראות לילדיהן סרטים דוברי אנגלית בלי דיבוב גם ככה. מהשירים אפשר להנות בכל מקרה, והעלילה פחות חשובה (:

בקיצור: לחובבי הז'אנר: מומלץ בחום.

watching mama mia photo Galit Lewinski watching mama mia photo Galit Lewinski

watching mama mia photo Galit Lewinski
שני משמשים של חיוך

הנה השיר האהוב עלינו לריקודים ("אני שר!")

ולמי שממש בעניין, גרסאות הכיסוי שלנו:

עוד משהו על דיסנילנד

בשבוע שעבר כתבתי על הביקור שלנו בדיסנילנד.

כתבתי על החומרנות, על המרצ'נדייז, על המחירים המטורפים, על התורים הארוכים.

איכשהו קצת התביישתי לכתוב את זה, כאילו אני מספרת פה בגלוי שאני נותנת חינוך לא טוב לבנות שלי. חינוך לחומרנות, עידוד תופעת ה"תקני לי". מה, חייבים "אטרקציה" בשביל להנות? אי אפשר כבר לטייל בטבע?

את כל זה אמרתי לעצמי בעודי כותבת את הפוסט. איך אני אתרץ את זה מעל גלי הרשת?

אז כן, התשובה היא שאכן נסענו מבחירה לדיסנילנד. אני חייבת להודות שכולנו נהננו כל-כך בפעם הראשונה שרצינו לנסוע שוב. כ-ו-ל-נ-ו. מהצבעוניות, מההגזמה, וגם מההשקעה בפרטים הכי קטנים.

נהננו מהמתקנים, מלשוט בסירה, מלנסוע ברכבת, מלנהוג במכונית, מלהסתובב מהר, מלדהור ברכבת הרים מהירה, מלהסתובב ולרחף בנדנדות, מ"לצלול" בצוללת צהובה. שיתפנו פעולה עם הפנטזיה באופן מוחלט.

נהננו גם מהמתקנים הישנים וה"פשוטים" ביותר. נהננו מהמצעד ומהרקדנים, מלנופף לשלום ל"נסיכות". הבננות התרגשו מאוד לדבר עם "טינקרבל" ולשמוע על הבית שלה, כשה"טינקרבל" המחופשת מדברת איתן בקול קטנטנן ומסבירה שהיא אוהבת לשתות צוף ישר מהפרחים. גם הן יודעות שזו לא טינקרבל מהסרט, אבל כיף לחשוב לרגע שאולי כן.

וגם שם, בדיסנילנד שהוא פארק עם מליון פיתויים מכל הכיוונים, נהננו מהדברים הקטנים.

מלטייל בשמלה עם שרביט ולהרגיש כמו פיה אמיתית.

דיסנילנד גלית לוינסקי
תמר טינקרבל אמיתית

מלהצטלם בחולצות תואמות, כשעלמה מביימת אותנו ואומרת לנו איך לעמוד.

דיסנילנד גלית לוינסקי
בימוי ועיצוב אמנותי: עלמה

מלהתבונן במפה ולבחור איזה מתקן אני ארצה לעשות עכשיו, ועל איזה ארצה לעלות שוב.

דיסנילנד גלית לוינסקי
מתכננת תכנונים

מלהקשיב למוזיקה, מלמצוא בתפריט המיוחד לעונת החגים גם לביבה של חנוכה, ושירי חנוכה ברמקולים.

דיסנילנד גלית לוינסקי
יש לטקע!

מלנסוע ברכבת שמקיפה את הפארק, סתם כך, ולצלם במצלמה.

דיסנילנד גלית לוינסקי
מצלמות במרץ

מלהסתכל על רכבות-ההרים הענקיות חולפות ולהציץ בפרצופים של האנשים שעולים על הרכבת, צורחים בהנאה ובפחד.

דיסנילנד גלית לוינסקי
הכי כיף להסתכל על רכבת-הרים מהצד, מבחינתי
דיסנילנד גלית לוינסקי
תסתכלו על המבט של עלמה. אפשר להגדיל בלחיצה

דיסנילנד גלית לוינסקי דיסנילנד גלית לוינסקי דיסנילנד גלית לוינסקי

מבחינתי, היה שווה. מאוד.

 

אקנח בעוד קצת מחוויות אקראיות שלנו בדיסנילנד, ההנאות הגדולות של החיים:

דיסנילנד גלית לוינסקי
אהובה נהנית
גלידה גלית לוינסקי
אין כמן גלידה לארוחת צהריים
דיסנילנד גלית לוינסקי
רק בריאות!

דיסנילנד גלית לוינסקי

דיסנילנד גלית לוינסקי
פשוט וכיף

דיסנילנד גלית לוינסקי

טיול בעקבות עצמינו

עוד כזוג צעיר רם ואני כבר הבנו שסוג הטיול החביב עלינו הוא ״טיול בעקבות עצמינו״. גילינו שאנחנו מאוד אוהבים לנסוע לחו״ל, לטייל, ולהכיר מקומות חדשים. ואז גילינו גם שאנחנו עוד יותר אוהבים לחזור למקומות אהובים.

כן, נכון, במקום חדש יש תמיד את תחושת הראשוניות שאינה חוזרת, את תחושת ה״גילוי״, ההכנה בדקה התשעים של מסלול, הקריאה בספר או בדפים שהדפסנו מראש מכל מקום – על ההיסטוריה, חיפוש המלצות, שוטטות והגעה למקומות מזדמנים, היציאה להרפתקה. אבל אז יש את היציאה לעיר או מקום שכבר היינו בו, שאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים, והפגישה מחדש במקומות מוכרים ואהובים. ״אה! הנה הגלידריה שאכלתי בה גלידה בטעם שוקולד ואגס, הכי טעימים שטעמתי בחיים, אני חייבת לאכול פה עכשיו שוב!״, ״על המדרגות האלה ישבנו, אתה זוכר? ומישהו הפריח פה בועות סבון"… אינסוף כאלה.

כך היינו שוב ושוב ברומא, מטיילים "בעקבות עצמינו", כך נסענו לטיול בקובה – בעקבות רם, בניו-יורק – בעקבות עצמינו, וגם פה, בקנדה, אנחנו מוצאים שאנחנו כבר חוזרים לטייל "בעקבות עצמינו".

נסענו כל המשפחה לקליפורניה בחופשת החורף הראשונה שלנו פה, לפני שנתיים. כ-ו-ל-ם כאן נוסעים לחפש את השמש עם בוא קריסמס וחופשת החורף. הוואי ומקסיקו הם היעדים המבוקשים ביותר על ידי הוונקובראים, אבל אפשר להדרים קצת פחות (טיסה של שעתיים וחצי) ולהגיע ללוס אנג'לס.

בסוף דצמבר 2016 ביקרנו בקליפורניה ביחד לראשונה. נסענו לסן-דייגו לכמה ימים והתאהבנו בה (ממש ממש). אחר כך בילינו יומיים סוערים (גם נפשית וגם מבחינת מזג האוויר הגשום) בדיסנילנד וקינחנו בג'ושוע-טרי נשיונל פארק (שהיה מדהים). השנה, כשחשבנו שהנה-אנחנו-תכף-חוזרים-לישראל-וחייבים-להספיק-עוד-דיסני-אחרון סגרנו תאריכים לביקור נוסף בארץ השמש. סוף דצמבר, בדיוק שנתיים אחרי, נסענו ל"טיול בעקבות עצמינו" לדיסנילנד ולסן-דייגו.

דיסנילנד. המקום הכי קפיטליסטי, הכי מרצ׳נדייז. הכי בזבזני. ״שיתנו להם אישור פשוט להדפיס שטרות, בשביל מה כל הטרחה?!״ לחש לי רם ממול אחד הדוכנים לממכר משהו-בצבע-מוגזם במחיר מופקע בדיסנילד.

דיסנילנד. המקום הכי מושקע, הכי משוגע, הכי מקפיד על הפרטים הקטנים והגדולים. אין חלון בקומה השניה בצד, בבית הנידח ביותר בקצה ״טון-טאון״ שאין בו וילון בדוגמא מתאימה לצבע המסגרת. אין נורה אחת במצעד שמהבהבת או שרופה. אין עובד אחד, אפילו האדם שמכוון את התור במתקן הכי נידח שלא מברך את הבננה שעוברת שם בשלום ושואל אותה בחיוך "האו אר יו פרינסס"? אם כבר שילמנו כל-כך הרבה, זה המקום לקבל את החוויה המלאה.

המצעד בדיסנילנד דצמבר 2016
המצעד בדיסנילנד דצמבר 2016
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
עלמיק צופה במצעד דצמבר 2016
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
תמרול, צופה במצעד דיסנילנד 2018
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
צופים במצעד בדיסנילנד דצמבר 2018
דיסנילנד צילום גלית לוינסקי
הכי כיף לנופף ולהרגיש שנופפו לך בחזרה

בסבב הקודם בדיסנילנד תמרול היתה בדיוק בת שלוש, וכשהגענו לפארק נרטבנו לגמרי מהגשם שלא הפסיק לרדת. בצהריים תמר ורם הלכו לנוח במלון. "שילמנו כל-כך הרבה כסף בשביל להגיע עד לכאן ואתם הולכים לישון? באמצע היום?!" שאלתי את רם. כן. בטיול עם ילדים צריך לפעמים ללכת בקצב של הילדים. שעתיים  אחר-כך תמר ורם חזרו רעננים, יבשים ומוכנים להמשך ההרפתקה בדיסנילנד (ואפילו מצוידים בבגדים, נעליים ותחתונים יבשים בשבילינו – שנשארנו). ביום השני בפארק כבר הכרנו קצת יותר את האיזורים השונים והמתקנים. כל אחד מאיתנו בחר מתקן אהוב במיוחד, ואז כולנו עשינו אותו שוב ("איטס-א-סמול-וורלד" היה שלי, "כוסות-התה" של תמר, "פו-הדב" של עלמה, "דמבו הפיל המעופף" של רם נדמה לי). שוב אפשר לראות את ההנאה שלנו מחזרתיות.
בביקור השנה כבר למדנו והחכמנו. סגרנו על שלושה ימים בפארקים, יומיים בדיסנילנד ובינהם יום בקליפורניה אדוונצ'ר (הפארק שממול). אנחנו לא אוהבים למהר, וגם לא רוצים להספיק "כמה שיותר" מתקנים. יום בדיסנילנד הוא יום מאוד מעייף! גילינו שאם באים מוקדם (אפילו אחרי 9) מספיקים לפחות שני מתקנים ללא תור (שאפשר לעשות בהם מיד סיבוב נוסף, אז כדאי להחליט מראש לאן ללכת ולצעוד נחושים ישר לשם), שבאיזורים של הילדים הצעירים יש פחות תור, שבקליפורניה אדוונצ'ר יש אחלה דברים לעשות ומשמעותית פחות אנשים, ובעיקר – שלא מפסידים כלום אם מסיימים את היום אחר הצהריים וחוזרים לטבילה בבריכה במלון (16 מעלות אבל זה לא הפריע לבנדיטים שלי). מחר יש עוד יום, ועדיף להתחיל אותו בחיוך.

מה שכן, גם הבנות כבר נהנות מהפורמט של "טיול בעקבות עצמינו". הראתי להן את התמונות מהביקור הקודם בסן דייגו, והן מאוד רצו להגיע ל"אולד טאון" כי יש שם סוכריות על מקל ענקיות!

סוכריות גלית לוינסקי
סוכריה ענקית בסן-דייגו 2016
סוכריות גלית לוינסקי
סוכריה ענקית בסן-דייגו 2018
סוכריה סן דייגו גלית לוינסקי
הגשמת חלום הסוכריות, סן-דייגו 2018

יש גם משהו מאוד נעים בלהגיע למקום ולחוות מחדש את החוויה. בסן-דייגו לא הלכנו רק למקומות שכבר היינו בהם, ובטח לא חזרנו לכל האתרים. כיף לחזור על חוויה מעניינת ולראות אותה ב"עיניים חדשות", בוגרות או מבינות יותר. בביקור האחרון, כשעלינו שוב על נושאת המטוסים "מידווי" חוץ מלהכנס למטוסים ולשבת בתא-הטייס שלהם ירדנו גם לסיור בקומות השינה ובחדרי הפיקוח, פגשנו קצינים במיל' ששירתו על הספינה הזו וסיפרו לנו מחוויותיהם. יתרון נוסף הוא שכולנו מבינים אנגלית טוב יותר מאשר לפני שנתיים והבננות יכלו להשתתף בשיחה ולשאול שאלות.

על נושאת מטוסיפ גלית לוינסקי
על "מידוויי". 2016
על נושאת מטוסיפ גלית לוינסקי
על "מידוויי". 2018

תמרול רצתה לנסוע לחוף הים ב'לה-הויה', כי היא זכרה מהתמונות שיש שם כלבי-ים, ובעיקר כי אפשר לטבול שם במים. געגועים כאלה לים לא נראו מאז השיר "חופים". לא שינה לה מזג-האוויר הסגרירי, העננים, וגם לא הרוח הקרה. הציפור התעקשה להכנס לטבול בים. עלמה ואני נותרנו על הספסל למעלה – נהנות להביט, לצלם (ולנדנד את השן המתנדנדת – עלמה).

לה הויה גלית לוינסקי
עלמה מצלמת כלבי-ים, לה-הויה 2016
לה הויה גלית לוינסקי
עלמה מצלמת כלבי-ים ותמר מזדעזעת מהריח, לה-הויה 2018
לה הויה גלית לוינסקי
חייבות קצת חול בכפות הרגליים, לה-הויה 2016
לה הויה גלית לוינסקי
תמרול בין האמיצים שטבלו במים, לה-הויה 2018
לה הויה גלית לוינסקי
תמרול במרכז התמונה, נהנית מכל רגע קפוא ורטוב

בערב האחרון, חגגנו את סיום הטיול (ואת קריסמס-איב, רוב המקומות היו סגורים) בגלידת ג׳יררדלי, בעודינו מלקקים גלידה בגביעי זכוכית עשינו ״סבב סיכום״. כל אחד מאיתנו בתורו סיפר ממה נהנה בטיול. בין הדברים שעלו היו ״שהשן שלי ממש מתנדנדת״, ״מהמצעד בדיסנילנד״, ״מהגלידה״, ״מההופעה שמותר לרקוד״, ״מהכל בדיסנילנד״, ״מההר בדיסנילנד, למרות שמאוד פחדתי הוא היה ממש כיף״, ועוד ועוד. כיף שהבננות נהנו, כיף שגם אנחנו נהננו. זה מאוד משמח לראות אותן משחקות ביחד ללא לאות שבעה ימים ברצף.

נשיקה גלית לוינסקי

צילום שנתי

תמר בת חמש, והגיע הזמן לצילום השנתי שלה.

כמו בכל שנה, לפני שהתחלנו פתחתי במחשב את התמונות המחוברות מכל השנים. ההשוואה.

צילום כל שנה גלית לוינסקי
ההשוואה משנה שעברה

הבננות מסתכלות המומות בתמונות האלה.

"איזה קטנה הייתי כאן!" – תמר אומרת.

"כאן הייתי בת שנתיים, וגם כאן וגם כאן" היא טוענת על גיל שנתיים, שלוש וארבע. לא רואה את ההבדלים, מבחינתה, בתכל'ס, עד אתמול היתה "קטנה", לעומת היום, שהיא "גדולה".

צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שנה. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שנתיים. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה
צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
תמר בת שלוש. דווקא הצילום הזה לא נבחר להשוואה

מצחיק באמת, פה בקנדה מציינים את גיל הילד בשנים. תמר היתה בת ארבע מבחינתם, עד היום שהפכה לבת חמש. כששואלים פה ילד בן כמה הוא, הוא בדרך כלל יענה בגיל שלם (4, 5, 9, לא וחצי). אצלינו הבנות כן סופרות בחודשים, או לפחות בחצאי שנים, כמקובל בארץ. מוזר להתעלם מששה חודשים כשכל זמן החיים הוא ארבע שנים לא?!
לעומת זאת עד גיל שנתיים, הם סופרים בחודשים. זה גם מוזר! הילד בן 19 חודש מחר. מה?!

בכל מקרה.

מצלמים.

תנו לי חמש דקות.

לשניהם אין כוח, גם לאבא וגם לתמר.

תמר מסתכלת בתמונות שלה ואומרת "אני לא רוצה להיות על הידיים של אבא השנה. אני כבר גדולה". צודקת. תעמדי על השרפרף הלבן.

אני ועלמה מצלמות.

תמר רוצה תמונה עם הציור, ותמונה שלה עושה פרצופים, ורוקדת.

אבל תכף, אחרי שאמא תסיים. אנחנו עושים את זה בשבילך אמא, (תעריכי!)

הנה סיימנו. הבטחתי שזה יקח לא יותר מחמש דקות נכון?

צילום פעם בשנה גלית לוינסקי
השוואה השנתית. אולי הגיע הזמן לעבור למבנה של שתי שורות. הקליקו להגדלה.

שוב פעם סיכומים?!

האחד בינואר נוחת עלינו מחר.
שנת 2018 נגמרת, שנת 2019 מתחילה, והבלוג חוגג שוב יומולדת.  יומולדת 4!

התחלתי לכתוב את הבלוג הזה בפרץ של מילים ותמונות ב-1/1/2015. תמר היתה בדיוק בת שנה. לקח לי שבועיים מרגע שהרעיון התגבש – לחפש באיזו פלטפורמה להשתמש, למצוא עיצוב, להכין כותרת, למצוא שם (תודה למד, שוב), ובראשון לשנה החדשה העלתי את הפוסט הראשון. זה היה חצי-ספונטני. לא היו לי קוראים. כמעט לא הכרתי בלוגים. לא כתבתי לשום אדם או קהל, כתבתי לעצמי. צורך כזה שלא ידעתי שיש לי בכלל, אבל ברגע שנפתח הסכר הבלוג כבר רץ קדימה, ואני פשוט רצתי אחריו.

מה שקרה אחר כך היה שטף של מחשבות, רעיונות, צילומים, השוואות, והמון המון (המון!) פוסטים שהמטרתי על הבלוג ועל ראשי הקוראים/קוראות שלי. בשבוע הראשון העלתי בכל יום פוסט חדש. אחר כך התייצבתי על שני פוסטים בשבוע, בימי שני וחמישי, למשך השנה הראשונה. 100 פוסטים התפרסמו בשנה הזאת. מהשנה השניה ירדתי לממוצע של פוסט וחצי בשבוע (73 סה"כ), ומאז אני מחזיקה יפה בממוצע של פוסט בשבוע. רוב הנושאים בוערים בנשמתי, ואני כותבת פשוט כי אני מאוד רוצה. לפעמים אני מפשפשת קצת בתמונות כדי לקבל השראה, אם נגמרו לי הרעיונות ברשימה שמונחת לי באופן קבוע על השולחן.
הבלוג נותן לי גם יציבות וסדר, ובתור עצמאית באופי של שכירה – אני מאוד צריכה סדר ומשמעת עצמית, אחרת השבוע חולף-פורח לפני שאני שמה לב אליו.

אז שוב תודה לכל הקוראים והקוראות הנאמנים וגם המזדמנים של הבלוג. זה ממש לא בלוג מסחרי, אני לא מוכרת שום דבר, גם את עצמי אני לא כל-כך משווקת. אני יודעת שאני אמורה להשתמש בפלטפורמה הזו לשיווק עצמי, אבל אין לי חשק. זו הבמה שלי, וההצגה משתנה משבוע לשבוע. ובעידן הנוכחי שהבלוגים נזנחים לטובת הרשתות החברתיות והפוסטים בני התמונה האחת בלבד – אני מעריכה עוד יותר את מי שבוחר להשאר ולקרוא.

תודה שנשארתם! תודה על הקריאה, התגובות, התכתובות בפייסבוק ובוואטסאפ. מבטיחה להמשיך לכתוב ולפרסם, כל עוד יש לי מה (:

והנה מצעד הפיזמונים לשנת 2018:

"הפוסט הכי נקרא לשנת 2018: "הבית הכי יפה בוונקובר:

בית ונקובר גלית לוינסקי
הבית באביב

במקום השני: הפוסט השני הנקרא ביותר לשנת 2018: "הרגשות שלי כואבות"

הפוסט הכי נקרא בבלוג בכל השנים: "הדירה החדשה"

ומיד אחריו (בכל השנים): "איך הפכתי לאמא"

הפוסט עם הכי הרבה תגובות בתוך הבלוג (מלבד הפוסט הכי נצפה) בשנת 2018: BlackBird

ונסיים בבחירת המערכת: הבחירה היתה קשה (מפתיע, אני כל-כך אובייקטיבית!), אבל הפוסט האהוב עלי שנת 2018: "אבא, ארבע ובת"

מקווה שתמשיכו לעקוב.

שתהיה לנו שנת 2019 טובה!

פוסטי סיכום השנה בשנים הקודמות: יומולדת שנה לבלוג (2015) יומולדת שנתיים לבלוג,  (2016) יומולדת שלוש לבלוג (2017)