הימים הראשונים ברילוקיישן עוברים עלי בהרגשה המוזרה של 'בין תיירים למתגוררים'. מצד אחד אנחנו גומעים את העיר, מחפשים בכל רגע פנוי מקום לנסוע אליו, פארק חדש לגלות, רחוב לתור אותו, מסעדה מעניינת. אנחנו לא חוזרים על אותו מקום פעמיים, כל הזמן מסתובבים ומבלים. ומצד שני בסוף כל יום (ובדרך כלל גם באמצע למנוחת הצהריים של תמר) אנחנו חוזרים הביתה למקלחת (וטיפול כינים שסחבנו מהארץ) ולישון במיטות שלנו. מצד אחד הכל חדש ומסעיר ומבלבל וגדול ומרשים ויפה וירוק ופורח וזורם, מצד שני זה בית, עם ארוחות לבשל וכביסה לכבס וסידורים של בית כמו למיין את המיחזור ולעשות קניות בסופר.

מרגיש קצת כמו Airbnb, רק בבית ממש ממש שווה וחמוד. ושכל הדברים שלנו בו פחות או יותר. ושאני משקיעה הרבה אנרגיה בלהכיר את הסופר והאוטו והדרך לעשות פה דברים. ושהולכים אחה"צ לגינה. ושרם עובד בכל יום. ושלא צריך למהר ולסמן וי על האתרים כי אנחנו פה גם מחר, וגם בקיץ הבא, וגם בשנתיים הקרובות.

מוזר.

מצד אחד כשרואים את הגלידה האהובה עלינו מניו-יורק עוצרים את האוטו בחריקת בלמים כי "חייבים לאכול Cold stone" (כמו בכל טיול שלנו שהופך להיות "טיול קולינארי", שמחשבים את המסלול שלנו לפי הארוחות שצריך להספיק).

מצד שני מבשלים ואוכלים בבית. צריך לשמור על שגרה כלשהי, לדאוג לאכול בריא, לא לאכול בחוץ יותר מדי, לא לדלג על ארוחות. רם הגשים חלום ו"קיבל מאיתנו ליומולדת" מכשיר ברביקיו הממוקם מחוץ לדלת של המטבח. כיוון שרם הוא היחידי שעובד (או נמצא במסגרת) כרגע, הוא מיד השתלב בסדר היום המקומי בו אוכלים ארוחה קלה בצהריים, ומרגיש צורך לארוחה חמה יותר בערב. אנחנו נעות בין ארוחת ערב ישראלית לארוחה חמה איתו בערב.

Cold Stone

מצד אחד כמו כל התיירים אנחנו נוסעים לכל האתרים התיירותיים ו"כובשים" את כל היעדים שמופיעים בספר: סטנלי פארק, קווין אליזבת פארק, האקווריום, גרנוויל איילנד, הכפר האולימפי, GasTown.

רוכבים בסטנלי פארק

מצד שני יש לנו "קשרים עם המקומיים" (אחותי ומשפחתה גרים פה כבר שמונה שנים) ואנחנו מכירים דרכם את המקומות ה"שווים" באמת. את חוף הים של ה-Spanish Banks, חוף הים של העיירה White Rock, טיול ב-Lynn Canyon ,את הבריכה הציבורית היפה שנפתחת רק בקיץ, את המקום עם המזרקות לילדים הכי קרוב לבית…

אגב בריכת השחיה – אני לא מצליחה להפנים עדיין את המחיר המגוחך (2.5 דולר קנדי למבוגר, 1.5 לילד בן 3-8) של הבריכה הנהדרת והנקייה הזו. וככה זה בכל הבריכות הציבוריות הפזורות בעיר. איך זה שאנחנו בישראל משלמים 65 ש"ח למבוגר בכניסה בשבת לבריכה שיש בה בקושי חצי מטר של דשא לאדם ?!

מצד אחד אנחנו המון בחוץ, נהנים מהשמש הקיצית ומזג האוויר הנעים, מבלים Out-doors כמו כולם פה.

מצד שני יש לנו בית לחזור אליו. חדר עם המון המון צעצועים שהבאנו מהארץ ושהבנות של אחותי העבירו אלינו באהבה. יש לנו "זמן בית" בבוקר, בערב, ובדרך כלל גם בצהריים, לנוח ולשחק.

מצד אחד אנחנו בחופשה. לפחות אנחנו – הבנות, קמות מאוחר, נהנות ללכת ברחובות הסמוכים, לעשות כל יום אטרקציה אחרת, להעביר זמן איכות עם הבנות של אחותי.

חנות הפליימוביל ממש בפינת הרחוב שלנו. הגשמת חלום

ומצד שני אנחנו נשארים. צריך להוציא מספר ביטוח לאומי, ללמוד להכיר את המפה של העיר, להוציא רישיון נהיגה (לא מאמינה שאני צריכה לעבור שוב טסט אחרי שיש לי רשיון כבר 22 שנה. ועוד באנגלית), לקנות רהיטים וחפצים לבית, לרשום לחוגים לשנה הבאה, לקנות תלבושת אחידה לגן.

מצד אחד אנחנו המון ביחד. ארבעתנו. כמו בחופשה משפחתית ארוכה וטובה.

מצד שני צריך להתרגל לדבר בטלפון/סקייפ/מסנג'ר/פייסטיים/וואטסאפ עם המשפחה והחברים האהובים שהשארנו בארץ. אנחנו עוד לא ממש מתגעגעים (מרגישים בחופשה – כבר אמרתי) אבל צריך לסגל הרגלי שיחה, ולמצוא זמן לדבר. כי מלבד הפרשי השעות הגדולים (עשר שעות הפרש) והעיסוקים הרבים של כולם, הזמן טס, וזה לא שניפגש בעוד שבוע לארוחת שבת עם סבא וסבתא או נקפוץ ביחד לגינה עם החברים. צריך ללמוד לדבר (ללמד את הבנות לדבר, להבין שעכשיו הן צריכות לפנות חמש דקות מעיסוקיהן ולהתרכז בשיחה, זה לא מובן מאליו) ואנחנו צריכים להיות מודעים ולפנות זמן לזה.

מצד אחד שנתיים זה המון זמן לא להיות בארץ. המון זמן לא לפגוש משפחה וחברים. להתגעגע. להרגיש לבד. להנות מהביחד שלנו. לחיות בשגרה אחרת, להתרגל לחשיבה אחרת. מצד שני מה זה שנתיים בחיים?