אתמול זכינו לחגוג במצעד הגאווה בונקובר 2016. היה נ ה ד ר !

אני לא רוצה לעשות את ההשוואה למצב האלים והעגום של נושא הגאווה בארץ, אז אתם תאלצו לעשות את ההשוואה בעצמכם:

בשבועות האחרונים כל סניפי הבנקים (!) בונקובר מקושטים בצבעי הגאווה, במשחק כדורגל שרם הלך לצפות מכרו "חבילת גאווה" הכוללת צעיף בצבעי גאווה ותרומה לקהילה. בעבודה של רם המליצו לנו לבוא לצפות במצעד, ואנחנו באנו בשמחה ובציפיות גבוהות. הסברנו לבנות שאנחנו הולכים למצעד שחוגג את האהבה, ואת העובדה שכל אחד יכול לבחור את מי לאהוב, בנים שאוהבים בנים, בנות שאוהבות בנות, בנים שאוהבים בנות – העיקר שאוהבים את מי שרוצים. עלמה קצת מכירה את הנושא מהגן הרב-תרבותי שהיתה בו השנה, ובעיקר מסוגי המשפחות השונות שהיו לילדי הגן שלה. תמר רצתה לראות את ה"מסיבה".

ואכן זו היתה מסיבה ענקית, 500,000 איש צופים במצעד, מכל המינים, הגילאים, הגזעים. הרבה מבוגרים הגיעו עם כיסאות מתקפלים מהבית, תפסו מקום טוב ליד הכביש. באו משפחות עם ילדים, זוגות, יחידים וקבוצות. במצעד צעדו קבוצות גאות, וגם נציגים של מסעדות, חנויות אופנה, פאבים וכל מני עסקים גדולים וקטנים. ובין לבין צעדו נציגים של כל נותני השירותים הגדולים בעיר: בנקים, האקווריום, שדה התעופה, הנמל, שרותי הרווחה, נציגי הרופאים, רשות השידור הממלכתית (CBC), ועוד ועוד.

ראש הממשלה בא לצעוד במצעד ביחד עם אשתו ושלושת ילדיו הקטנים.

אנחנו השתחלנו והתיישבנו ממש על הכביש (בכל זאת ישראלים). הצועדים והרוקדים הססגוניים חלפו על פנינו, כולנו התלהבנו מהמוזיקה, הריקודים, התלבושות. הבנות לא הפסיקו לצחוק ולהנות. הן נהנו גם שכל אחד שחילק משהו ראה את שתי הבנות (ובעידוד החבר המבוגר שישב מאחורינו) מיד נתן גם להן: הן אספו סוכריות על מקל, מגנטים, משרוקיות, שרשראות, בועות סבון, ברושורים, קעקועים, מדבקות, והשיא: דולפין מתנפח שאחד הצועדים פשוט ניגש ונתן לעלמה. יצאנו בשלל רב.

כשאחרוני הצועדים עברו כל הקהל קם לרקוד איתם, ואחר כך התחיל להתפזר. התחלנו לצעוד בכיוון ההפוך כדי לשבת לאכול, ביחד עם עשרות אלפי צופים. מולנו הגיעו תוך דקות קבוצות של צעירים שאספו את כל השאריות המפוזרות של האשפה לתוך שקיות זבל. כמה עשרות מטרים אחריהם התחילו לעבוד המכוניות שמנקות את הכביש וצוותי איסוף אשפה. קצת יותר מאחור משאיות אספו את המעקות, ולידם שוטרים על אופניים. עד שהגענו למסעדה כל הכביש מאחרינו היה נקי ומפונה.

כשראיתי בשבוע שעבר בפייסבוק משפחות של חברים שהלכו למצעד הגאווה בירושלים חשבתי: 'כל הכבוד להם. אם הייתי בארץ גם אני הייתי לוקחת את הבנות והולכת'. רק שאם הייתי בארץ בטח רם היה עובד וזה כבר לא היה בילוי משפחתי, והייתי מתבאסת על הפקקים, ויותר מהכל – מפחדת לקחת את הבנות.

כמה נורמאלי כאן. אני מסתכלת ומשתאה.