יום הפג

היום יום הפג בישראל (יום המודעות הבינלאומי לפגים" ( World Prematurity Awareness Day חל בעוד יומיים). ידעתם שיש כזה?

גם אני לא.

עלמה נולדה בשבוע ה-34 להריון בניתוח קיסרי, לאחר ש"מיעוט מי שפיר" הפך באחת ל-"אין מי שפיר, נכנסים לניתוח". אני זוכרת את השוק, וכמה שבכיתי, ושפחדתי נורא, אבל בעיקר על עצמי. לא האמנתי למה שקורה, לא הצלחתי לעכל את השינוי שקרה לי בבוקר אחד, מהריונית שמחה ליולדת כאובה, בלי עוברית בבטן, עם תינוקת מאושפזת שתי קומות מעל… כל ההריון דיברתי איתה, הרגשתי אותה, חוויתי אותו ביחד איתה, ובבת אחת היא הוצאה ונלקחה ממני – לפגייה. והאמת – שבכלל לא רציתי לראות אותה. כשהראו לי אותה בסוף הניתוח פחדתי להסתכל. אחרי שמונה שעות התאוששות ראשונית הורדתי מהמיטה ונילקחתי לפגייה לפגוש אותה.

היא שכבה שם, העוברית שלי, התינוקת שלי, באינקובטור. היא שכבה על הבטן, ישנה. מחוברת לצינורות מהיד ומהאף. הצינורות היו מודבקים לעור הדקיק שלה בסלוטייפ עבה. היא היתה מחותלת ומחוממת, סגורה לה באינקובטור שהיה מכוסה סדין כדי שיהיה לה חושך. רם פתח לי את אחד החלונות באינקובטור ואני הכנסתי יד ונגעתי בה, בפעם הראשונה. היא היתה חמימה ורכה ונעימה ואני שוב בכיתי. לא הרגשתי שום קשר אליה. לא ידעתי מי זאת. רק הרגשתי איזה צורך פנימי חזק להגן עליה.

הפעם הראשונה שנגעתי בעלמה
הפעם הראשונה שנגעתי בעלמה

בימים הבאים לאט לאט חדרה לי להכרה שילדתי פגית. ידעתי שהיא באינקובטור בפגייה, אבל איכשהו הרגשתי שזה בגלל פרוטקציה, בגלל שרם מתמחה במחלקה. רם כל הזמן חזר ואמר לי: היא נולדה במשקל מצויין לגילה, 2.150 ק"ג. היא נולדה בשבוע יחסית מתקדם. היא נשמה בכוחות עצמה ורק נעזרה באמבו בדקות הראשונות לחייה. היא "פגית מצויינת", היא "לא ממש פגית". אני זוכרת שיחה ליולדות בפגייה ביום השני או השלישי ללידה. סופי האחות הסבירה על נהלים בפגייה, ועל עזרה לאמהות, ועל שאיבת חלב, ועל למי לפנות. אני זוכרת אותי מסתכלת עליה מדברת ואת הברק שהכה בי: פתאום הבנתי שגם לי יש פגית. אני לא פה בפרוטקציה, היא בתוך אינקובטור כי היא פגית. היא מחוברת לזונדה כי היא לא מסוגלת לינוק. היא מחוברת למוניטור כי צריך לבדוק שהיא זוכרת לנשום. היא ישנה באור כדי שהאחיות יראו אם היא משחירה פתאום. היא כמו כולם פה. אני זוכרת את סופי מדברת ואת הלב שלי מתחיל לדפוק מהר וחזק, ואני רק רוצה לבכות ולצאת משם. נולדה לי פגית. מה זה אומר?!

חדר מס.1 בפגייה (חדר טיפול נמרץ). אוגוסט 2011. החדר מלא אינקובטורים צפופים, כשבינהם אפשר לעמוד רק בקושי.  כל החדר מואר באור פלורסנטי חזק. המזגנים עובדים בלי הרף, הפגייה קרה מאוד. שלוש-ארבע אחיות בעמדה. כל פג באינקובטור מחובר למוניטור. כל המוניטורים מצפצפים צפצוף קבוע, חזק. מדי כמה רגעים אחד המוניטורים מתחיל לצפצף וכל העיניים של המבוגרים בחדר מופנות אליו בבהלה. הפרעת קצב כלשהי, או ירידת קצב לב. אחת האחיות ניגשת למוניטור ומכבה את הצפצוף. בודקת את הפג, לפעמים רק האטב שמחבר את מד הסטורציה לאצבע הרגל זז. לפעמים הפג שינה תנוחה. לפעמים יש ירידת קצב, והוא ממשיך הלאה. לפעמים האחות עושה איזו פרוצדורה מורכבת, והכל ברוגע ובדממה. שלוש-ארבע אחיות במשמרת של שמונה שעות, כ-12-14 אינקובטורים בחדר.

ראשונה ניגשה אלי קטיה, אחות יפת עיניים, שיער שחור, מחייכת. היא ישר ראתה, כבר בערב הראשון – שאני מפורקת. היא סיפרה לי על הבת שלה, שי-לי, ועל השם שלה, ועל אמא שלה שגרה בחו"ל, ועל עגילי היהלום שביקשה מבעלה אחרי הלידה. לא משנה מה, רק שאני אדע שאני לא לבד, שאמנם כל עולמי התהפך אבל הסירה שלי תתייצב בעזרת ידה הבוטחת. אחריה היתה איזבל, שעזרה לי להבין למה הציצי שלי בוער מחום וכאבים, ואיך להוריד את הנפיחות והגודש. ואחר כך היו סימונה וסופי, סיגל, אסתר, אולגה, ליבי, יוליה, יפה, סווטה, רחלי, לריסה, וכל האחיות מכל המשמרות, שלימדו אותי את כל מה שהייתי צריכה לדעת על התינוקת שלי: איך להחזיק אותה ואיך לחתל, איך להניק, איך להעיר אותה בעדינות כי היא פגית ונרדמת בכל כמה שניות באמצע ההנקה. איך לשאוב חלב, כמה חשוב לנוח כדי שאוכל להמשיך לתפקד, וכדי שיהיה לי חלב. איך לרחוץ אותה, איך לעשות לה "גרעפס" ואיך להאכיל מבקבוק. איך לגלגל חיתולי בד כדי לתמוך בה, איך לכרוך אותה בחיתול בד כדי להפסיק את התנועות העוויתיות של הגפיים, איך להרגיע, איך להעיר, איך לקרוא את המוניטור, ואיך להשכיב לישון. ואיך לעשות לה החייאה.

והאחיות האלה, שידעו לקחת ולקלח ולהאכיל ולהרגיע, כל פג בנפרד, ולהחדיר את כל האינפוזיות והזונדות והמחטים, ולערוך את כל הבדיקות, ולחתל ולהלביש למרות כל החוטים, ולהרגיע את הבוכים ולהקל על הכאובים, ידעו גם להסביר ולעודד ולהרגיע את ההורים, וכל זה במשמרות על פני עשרים וארבע שעות, בתפוסה של כפול ממכסת האינקובטורים והתקנים. כפול. כשעלמה נולדה היו בפגייה 60 תינוקות מאושפזים. בדיוק כפול מהתקן. על אותה כמות של אחיות, רופאים וסניטרים. ובכל זאת הן האכילו והחליפו והרגיעו וליטפו ועודדו.

כל יום היינו נכנסים עם בוקר לפגייה, שוטפים ידיים עד למרפקים, מצטמררים מהקור, ומתחילים את היום. כל שלוש שעות הייתי הולכת ל"חדר שאיבות" לשאוב חלב. האמהות האחרות לימדו אותי את כל התהליך, כולל חיטוי הבקבוקים והמשאבה, איחסון החלב ושמירתו. בימים הראשונים עלמה קיבלה מטרנה בזונדה, וכל טיפת חלב אם ששאבתי (ואלה היו טיפות בודדות בהתחלה) היא היתה מקבלת גם בזונדה. אני זוכרת שביומיים הראשונים שאבתי כל שלוש שעות, על כיסא גלגלים, טרוטת עיניים מבכי, ולא יצא כלום. אף טיפה. בפעם הראשונה שהצלחתי לשאוב קצת חלב, יצאו טיפות בודדות ושפכתי אותן… לאט לאט "חדר השאיבות" הפך מעין קבוצת תמיכה בשבילי. כל שלוש שעות צריך להכנס לשאיבה, בכל פעם יש שם יולדות חשופות שד בשלבי שאיבה שונים, הטלויזיה דולקת, חדר קטן, מדברים. היו שם אמהות לפגים שנולדו לפני כמה שבועות, אפילו חודשים. הרבה תאומים, הרבה "בוגרות" המחלקה להריון בסיכון, הרבה לידות לפני הזמן בגלל החום. וכולן לאט לאט מכירות, ומספרות, וחולקות. לרוב התינוקות לא נתנו עדיין שם (נגד מזל רע וכאלה), חלק סיפרו שהן החליטו על שמות ורק הן ובני זוגן יודעים אותם. חלק היו שואבות בבית ומביאות למחלקה. חלק כבר התייאשו והפסיקו לשאוב, והיו באות לדבר.

בלילה היו שולחים אותי לישון. בהתחלה במחלקה, ואחרי שנגמרו ימי האישפוז היינו נוסעים הביתה, ומשאירים את עלמה הקטנטנה שם. אחרי כמה ימים מתחילים להכיר את השכנים. הייתי מברכת לשלום את ההורים לפגים באינקטבטורים הסמוכים, משפילה מבט כדי לא להסתכל על הפגים האחרים. כל אחד שם חווה את הסבל שלו, את ההתמודדות שלו, את הדאגה האינסופית שלו. לא רציתי לדאוג לעוד פגים. מימין היה מאושפז תינוק שנולד עם עיוות קשה בגפיים, משמאל תינוק קטנטן בצבע חום כהה, שאמא שלו תמיד צחקה שהוא שוכב "כמו על שפת הים" כי הוא היה שוכב בתנוחה מצחיקה. הייתי כל כך מרוכזת בתינוקת שלי ובעצמי שלא יכולתי להכיל אחרים.

עלמה היתה בפגייה של בית חולים אסף הרופא 11 ימים. אחרי כמה ימים בחדר מס.1 היא הועברה לחדר הסמוך, שהוא לא "טיפול נמרץ" – ובו פחות אחיות ויותר אינקובטורים. אחרי מספר ימים היא הועברה מהאינקובטור לעריסה. היא היתה "מלכת הפגייה", היא היתה תינוקת במשקל ממש טוב, שנולדה בסך הכל בשבוע 34. היא היתה היחידה שבכתה בקול (או לפחות ככה זה נשמע לי). היא התחילה לשתות מבקבוק ואפילו לינוק בגיל כמה ימים. היא עלתה במשקל. היא נולדה עם ריאות מפותחות, לא נזקקה להנשמה, ולא סבלה מהרוב המכריע של סיבוכים של פגים "קשים". היא היתה "פגית לייט". עלמה הגיעה למשקל של שלושה קילו לאחר כחודש בבית, וסגרה את כל הפערים בהתפתחות לאחר חודשים ספורים. אי אפשר בכלל לראות עליה שהיא נולדה "פגית".

כיום עלמיק מאוד אוהבת לשמוע את הסיפור על הלידה שלה, על השהות בפגייה, על קטיה שרחצה אותה בגיגית בגודל של קערת סלט, על איזבל שלימדה אותי לחתל אותה. היא אוהבת לבוא לבקר ולראות את המקום שהיה לה לבית בימים הראשונים. אני… אני הייתי שומעת את הצפופים של הפגייה באזניים עוד חודשים רבים אחר כך. המעבר הזה, בין הטיפול המסור של האחיות המיומנות וההשגחה האינסופית, לאחריות בלעדית שלנו על התינוקת השברירית הזאת – היה טראומטי עבורי. במשך לילות ארוכים הייתי מסתכלת עליה, כדי לוודא שהיא נושמת. ישנתי באור, כדי לראות שהיא לא משנה צבע. הייתי מניקה אותה באור (גם בלילה) במשך חודשים. במשך תקופה ארוכה לא רציתי להשאר איתה לבד. פחדתי. והאמת שפשוט חששתי לחייה.

עלמה באינקובטור עלמה באינקובטור IMG_1484 IMG_1466 IMG_1438

הפוסט הזה מוקדש למחלקת הפגייה של אסף הרופא, ובעיקר לאחיות המדהימות, המסורות, המוכשרות והמיומנות של הפגייה. אתן שטיפלתן בעלמה, וטיפלתן גם בי. אי אפשר לתאר את גודל העזרה שאתן נותנות לתינוקות, וגם להורים, וכל זאת בלב רחב, בחיבוק, בחיוך ובנועם. מקווה שאתן מקבלות סיפוק מעבודתכן המסורה, ושאולי יום אחד תקבלו גם את השכר הראוי לעבודת קודש זו. נשיקות לכולכן, וחיבוק גדול מאיתנו.

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “יום הפג

  1. מרגישים שכתבת מהבטן (תרתי משמע). הלכתי איתך מילה מילה בתוך החוויה של ההלם ואחר כך לתוך החיבוק שקיבלת והתרגשתי. איך את זוכרת את השמות של האחיות ואיך הן נראו למרות הסהרוריות וההלם ועוד אחרי כל השנים שעברו?

    אהבתי

    1. בדיוק כך. סהרוריות והלם. כשקטיה האחות ניגשה לדבר איתי בערב הראשון, כשרק ירדתי מהמיטה ובאתי לראות את עלמה היא דיברה ודיברה ורק הסתכלתי עליה וניסיתי להקשיב. ואחר כך הכל צף וחזר אלי. אלה היו אחד עשר יום שנמשכו שנים. כל כך הרבה דברים בכל יום, ולילות טרופים במחלקה ובבית…. אני זוכרת כי באתי לבקר וצילמתי להן אירועים משמחים ואני עדיין בקשר איתן. לב רחב רחב כבר אמרתי….

      אהבתי

      1. גם אני ילדתי תינוקת קטנה לפני הזמן. אבל בשל משקלה השמנמן 2.300!! לא נחשבה פגית אמיתית ולשמחתי, לא "זכיתי" לפגייה. יש כמה אחיות בבילינסון שהייתי שמחה לזרוק עליהן את הבקבוקים הקטנים של הסימילאק שלפחות לפני 8 שנים היו שם. חוויה לא טובה, לא עוטפת בעליל, מחלישה ממש ווכל סיבוכי הלידה היו דווקא בגלל "הפרוטקציה" שזכיתי לה כי המומחה הביתי היה שם בסטאז'. בררר…. רע להיזכר.

        אהבתי

      2. נשמע רע מאוד. אני זכיתי לחוויה מאוד קשה, שנעטפה ברוך מכל האחיות. הרגשתי שכל מה שאני יודעת הן לימדו אותי… אבל אני בהחלט מבינה איך כל זה יכול להרגיש אחרת לגמרי בנסיבות שונות, אנשים אחרים…

        אהבתי

  2. וואו גלית, אני בוכה פה. איזה פוסט מרגש ומדמיע. לא יכולה לתאר איך זה לעבור את זה, ועם זאת תיארת את הפרטים כל כך יסודי שאני מצליחה לדמיין איכשהו את גודל הסיוט ואת עומק הוקרת התודה לנשים המופלאות שליוו אתכן. וכל הזמן חשבתי על "עלמה של היום" עם תלתלי הזהב והחיוך הממיס.

    אהבתי

    1. כן, זו חוויה קשה וטראומטית. בטח גם לתינוקת ששכבה שם לבד עם צינורות, באור. למרות כל הידיים המלטפות והמיומנות. אבל היא יצאה בלי שום פגע, ואני יכולתי רק להודות למזלי הטוב כששמעתי את כל הסיפורים מסביבי. בחורות שנמצאות שם יום-יום במשך חודשים…. והתינוקות שהרבה פעמים סוחבים קשיים וסיבוכים עוד הרבה שנים. שם זה רגש מזוכך. העצב והשמחה שם חזקים מבכל מקום אחר.

      אהבתי

אשמח אם תשאירו תגובות!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s