תובנות משיחות עם חברים, כמה ימים לפני נסיעה לחו"ל לשנתיים.

הדס: תהיי עצמך. תלכי עם האוברול, תלבשי מה שבא לך. לאף אחד לא אכפת שם. סוף סוף תהני מהחופש להיות את. רק כאן כולם ביקורתיים, כולם מסתכלים אחד על השני. אנחנו חיים פה בצפיפות ובלחץ. לא סתם לכולנו יש תסביכי משקל / תסביכי שיער / תסביכי בכלל. אתם לא תחזרו.

איתמר: אני כל כך מקנא בך. עוד מעט לא יהיה פה מקום לאנשים כמונו. אנחנו נדחקים החוצה. לאנשים כמונו, אשכנזים-שמאלנים-ליברליים לא יהיה מה לעשות פה. אני דואג לילדים שלי. איזה עתיד יש להם פה?! אני מאחל לכם שלא תחזרו.

רותם: זה הכל כי זה "שלנו" פה. המדינה "שלנו". הילדים "שלנו". העתיד "שלנו". לא יהיה לך אכפת שם, כי זה לא שלך – זה "שלהם". פה כל הזמן צריך לעשות חשבון. להיות בסדר, לחשוב על כולם. אבל מה זה המדינה הזאת? אותו חרא כבר 60 שנה. אין לכם למה לחזור. אני יודעת שלא תחזרו.

רועי: אבל מה תעשי? אני מכיר אותך, לא מתאים לך לשבת בבית. את תטפסי על הקירות. את חייבת עשייה משמעותית. אנחנו נתגעגע נורא. אל תסעי. אתם לא תחזרו.

דיתי: אני ישראלית, אני אוהבת את ישראל ואוהבת ישראלים. גם אני כזאת, ואני יודעת להשתמש במרפקים כשצריך. אבל שם את מגלה שלא בכל מקום חייבים כל הזמן לעקוף בתור, אפשר לחיות גם אחרת, וזה לא כל כך נורא. אתם תחזרו?

אלי: וואלה, שכרתם מחסן? אז אתם באמת מתכננים לחזור.

נועה: תכנסי לזה כמו להרפתקה. תלכי לחקור את המקום, את הרחובות. תחיי כמו תיירת. אנשים שם חיים אחרת, כל אחד חי את החיים שלו, לאף אחד לא אכפת, אף אחד לא ישפוט אותך. אבל צריך גם להבין ששם אף אחד לא "יקפוץ" אלייך אחרי הצהריים או ישאר בספונטני לארוחת ערב. את מתקרבת לאנשים אבל אז הם מסמנים לך: "עד כאן". לוקח זמן להבין שכל אחד שומר על עצמו לעצמו, לא מתקרבים כמו כאן. אבל אתם תחיו טוב, תהיו המון ביחד. אני אתגעגע כל כך… אתם תחזרו, נכון?!

ליאורה: אני כל כך מקנאה בכם, אבל אין לי אומץ. עדיין. כל כך מיציתי פה, אין לי כוח לצפיפות ולחום ולביבי, ולעארסים. אני מרגישה מחוץ לכל זה. זה לא שייך אלי. אבל אם אני נוסעת אני לא חוזרת.

רוני: זה מדהים איך הילדים תופסים את זה אחרת. נקי, רק את הדברים הטובים, רק את החוויה. הם מקבלים את זה ככה, פשוט, לא חושבים על הלא-נודע, על החששות, על החסרונות. את תחזרי גלית אחרת. עם מלא חוויות חדשות.

 הגיע הרגע, והנה, נוסעים.

אני לא יודעת אם נחזור. אנחנו רוצים לחזור. כבר הספקתי ללמוד שעם כל הכבוד לתכניות, החיים יותר גדולים ממה שאני מדמיינת. אז אני אומרת: אנחנו מתכננים לחזור.

לא מכרנו את הרכוש שלנו, שכרנו מחסן.

אז זו לא פרידה.

ואסיים בכמה תמונות שרם שלח לנו מונקובר בארבעה שבועות שהוא שם.

ככה, בשביל להבין במה מדובר…