כמה ימים לפני יום ההולדת ה-45 שלי, לפני כמעט חמישה חודשים, קיבלתי אימייל מחברתי למד, (ליאורה בשבילכם) שכותרתו: "מתנת יומולדת מוקדמת".

פתחתי את האימייל, ואת הקובץ המצורף, ובלב פועם ראיתי את האיור המושלם, המרגש, החמוד, היפהפה שלמד ההו-כה-מוכשרת איירה אותנו.

משפחתנו בהרכב מלא, כולל את פיצה התינוקת, מתוך המסורת (שתי תמונות זה מסורת?) של צילומים בלבן וחום עם פיצה.

כל כך התרגשתי, שמיד הדפסתי לי אותו על סתם נייר A4 במדפסת הביתית ותליתי מעל שולחן העבודה שלי.

ועכשיו, לפני שבועיים, סופסוף התפנתי מהקיץ העמוס מאוד שהיה לנו (טיולים, ביקורים וחופשות שזלגו עד אמצע הסתיו), ויותר מזה – סופסוף מצאתי מסגרת שאני אוהבת וראויה למעמד, ונתתי את הקובץ להדפסה מקצועית.

כמעט בדיוק ליומולדת שלך למד (:

עכשיו האיור המשפחתי שלנו מקבל את פני הנכנסים לבית, וסופסוף הוא קיבל את מקום הכבוד לו הוא ראוי.

למד – תודה על האיור המקסים, אני כל כך אוהבת אותו!

ומזל טוב יקרה שלי. אני מאוד מאוד מאוד אוהבת אותך, עד הירח ובחזרה, ומתגעגעת.

והנה אנחנו בלבן וחום באמצע נובמבר, פיצה כבר ענקית בת שבעה חודשים, אנחנו קצת יותר (:

הנה הפוסטים שכתבתי עלינו – גימל ולמד: על הרילוקיישן של למד באמריקה (ובעיקר על החברות שלנו), על הביקור של למד בוונקובר, על הביקור שלי את למד בניו-יורק

והנה פוסטים על הצילומים בלבן כאן, וכאן וכאן, וכאן וכאן (מצטלמים כל שנה, זה הרבה), על הצילום השנתי של תמר, ושל עלמה, על הצילום החודשי של הבנות, והצילומים בכל תחילת שנת הלימודים כאן, וכאן. את כל הפוסטים של ההשוואות, אלו ונוספים אפשר למצוא בקטגוריה "השוואות" פה בבלוג.

כזכור אנחנו גרים בדירה של סבתא שלי, שנבנתה בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת.

המרפסת הקדמית במקור, כמיטב הבניה באיזורינו –  היתה פתוחה, והיתה בעצם החזית של הבניין. (כולל הכל: שפריץ על כל הקירות, ומעין מדרגה תמוהה מהתקרה). זו היתה מרפסת מהממת, ממש, באורך ששה מטרים, ומקשרת בין חדר השינה והסלון מהצד האחורי.

עם השנים סגרו אותה, גם, כמיטב השיפוצים פה באיזור, עם תריסים כעורים. וזהו, בזאת היא הפכה בלתי שימושית בעליל: קרה מדי בחורף, חמה מדי בקיץ, ומלאה תמיד באבק מהכביש שבחוץ.

ב-2009 שמנו סוף לעניין. בשיפוץ לא מורכב (של שיפוצניק, לא להגזים) התריסים הוסרו, ה"שפריץ" קולף, וסגרנו הכל בחלונות. התקמצנו על "פרופיל בלגי", וגם לא החלפנו את הריצוף המקורי (את כתמי החלודה על המרצפות אני מסתירה עם ארגזים) אבל לשמחתי הקשבנו לעצה של אחד מאנשי המקצוע שהגיע לתת הצעת מחיר על תריסים, ובמקום תריסים+חלונות עשינו רק חלונות.

ואז: נגלה העץ!

לרגע אחד במהלך השיפוץ המרפסת חזרה להיות מרפסת, פתוחה, כמו במקור…

 אמנם החדר פונה הישר לרחוב, אבל ממש ממולו, לכל האורך, יש עץ פיקוס ענק. ואורך כל היום רואים ירוק מול העיניים.

זה חדר העבודה הכי נעים שיש. נכון, הוא מואר מדי (כריכות הספרים בספריה דוהות, ואני נאלצת לעבוד על המחשב עם כובע מצחייה בשעות שיש שמש ישירה – כדי לראות את הצילומים במסך כמו שצריך) אבל הוא מואר! החדר הכי כייפי בבית.

את שולחן העבודה תכננו לפרטי פרטים – כולל משטח הבירץ' וידיות הוינטג' (מאיקאה), וכיאה לקונטרול-פריקס שרטטנו על הרצפה את הזווית המדוייקת של חצי העיגול בפינה הפנימית של השולחן – כדי שנוכל לשבת שם שניים אם מישהו בא לעבוד איתי על המחשב.

את השולחן בנה אילן הנגר המהולל. הוא בנה גם את הספריה, שהיא ספריית החלומות שלי – (ראיתי אותה בעיתון ורציתי בדיוק כזאת). אז מדדנו ותכננו אותה בדיוק לפי הספרים והקלסרים שלנו, וכמובן השארנו מדף שלם לאוסף המצלמות שלי. (עליו יהיה פוסט נפרד).

וזהו. מזגן, וילונות למקרה שיש שמש ישירה, והמרפסת הפכה לחדר העבודה שלנו.

 פוסט על הבית שלנו התפרסם בבלוג "הביתה"! (לכניסה לפוסט ולבלוג המקסים ה"הביתה", וכאן במאקו עיצוב)

איזו התרגשות!

אני גרה כבר עשר שנים בדירה שהיתה של סבתא שלי ברמת גן. לפני כמה שנים מצאנו באחד הארגזים אקורדיון תמונות כזה, של תמונות של חדרי הבית משנת 1953. כמה חודשים אחרי שסבתא אילזה עברה לדירה היא הביאה חברה צלמת שתיעדה איך החדרים נראים (כדי לשלוח לחו"ל ו"להשוויץ", או יותר נכון "תראו איך הסתדרתי, אני חיה בישראל אבל יש לי הכל").

לקחנו כל תמונה כזו, מסגרנו ותלינו בכניסה לכל חדר.

החדר של הבנות היה הקליניקה של סבתא אילזה שהיתה גניקולוגית.