גרתי כל החיים באותה שכונה, באותה דירה, ברמת גן. קרית קרניצי – השכונה שהיתה תמיד ״מעבר לגהה״, מעבר להרי החושך, ועדיין נחשבה לרמת גן. בין תל-השומר לקרית-אונו, שכונה שבה גרו בהרמוניה חילונים ודתיים, הרבה רופאים ואקדמאים, עשרה בניינים ובינהם גינה, דשאים ועצים, גן שעשועים, בנק, וסופר-סל. שבט צופים אחד וסניף בני-עקיבא לידו.

ילדות של שנות השבעים והשמונים, נעורים בשנות התשעים. כשנולדתי הביאו אותי מבית-החולים ישר לחדר שלי בדירה בקרניצי. כאן למדתי לרכוב על אופניים, כאן היינו נשארים עד החושך למטה ומשחקים בגן-שעשועים, כאן טיפסתי על גג גן הילדים שאליו הלכתי, כאן זחלנו מתחת לשיחים ועשינו פיפי (כי חבל על הזמן לעלות הביתה, 50 מטר ריצה ולעלות עד קומה שלישית), כאן רכבנו באופניים ב״ירידה הגדולה״ כאן נפלתי כשנסעתי בסקטים ופתחתי את המצח, כאן אני ומיכל הפלנו שכנה שמעדה מהגומי שמתחנו לרוחב כל השביל. כאן חגגנו ימי הולדת לפוכה השרקנית שלי, כאן הלכתי יחפה בכל השבילים, וכאן חזרתי מבית-הספר עם מפתח קשור בשרוך על הצוואר.

כל ילדי הבניין היו אז חברים, בסוכות בנו לנו סוכה גדולה אחת ״בין העמודים״ (מתחת לבניין). כל ילדי השכונה הלכו אז לאותם שני גני ילדים, ואז לבית-ספר יסודי אחד, ביחד עם ילדי תל-השומר והמושב ״גנות״. כיתה א׳ עד ח׳, שתי כיתות בשכבה סך-הכל, וגם בהן היינו עשרים תלמידים. כולנו הלכנו לחוגים בבית-הספר אחר הצהריים, כולנו הלכנו לצופים. קהילה קטנה, שבה אחות של המדריכה שלי בצופים היתה איתי בכיתה, ואחר-כך אני הדרכתי את השכנים. כולם הכירו את כולם. כולם השתתפו ב״פסטיניצי״ ובהופעות יום-העצמאות ואחר-כך כולנו הלכנו לתחריות של יום הספורט השכונתי  והתחרינו נגד בניינים או רחובות אחרים. ההיילייט של יום הספורט היה לרדת בסנפלינג ממגדל המים, רק הבוגרים והאמיצים ביותר עשו את זה.  רחוב ״המאירי״ תמיד ניצחו את החידון של מוצאי יום-העצמאות. נראה לי שגרו שם כמה פרופסורים באוניברסיטה.

אז חזרנו לגור בשכונה הזו את השנה, אמנם לא ב״קרית קרניצי״ הותיקה (שלי) אלא בשכונה הצמודה ״קרית קרניצי החדשה״ (אני חושבת שיש לה שם אבל אני באמת לא יודעת מה הוא), והבנות לא הולכות לבית-הספר ״וייצמן״ שאחותי, אחי, אני, רם, וכל ילדי השכונה הלכנו אליו שמונה שנים. נפתח בית-ספר יסודי חדש לפני שנה והעדפנו שהבנות ילכו אליו, בעיקר כדי שיהיו חדשות בין חדשים ולא יתחילו ללמוד עם כיתות שביחד כבר 5/7 שנים) אבל גם הן הולכות ברגל כמוני לבית-הספר בשכונה, לחוגים ולצופים.

באופן מדהים הבנות שלנו גם אוהבות ללכת לצופים (רם ואני היינו בשבט הזה כל הילדות שלנו – רם מאז שעבר לשכונה בכיתה ה׳) והן הולכות לאותו שבט שאנחנו הלכנו אליו! בשבט שלנו שומרים את שמות הגדודים (השכבות, כל פעם ששכבה מסיימת כיתה יב׳ השכבה של ד׳ בשנה הבאה תמשיך עם אותו שם) וכך תמר גם שייכת לגדוד ״ערבה״ כמוני! (36 שנים, ארבעה סבבים של השם עברו בינינו). כבר לא שרים בצופים ״אל תיגע לי בציצי, כי אני מקרניצי״ כמו שאנחנו היינו שרים בשנות השמונים, אבל יש המון שירי מורל חדשים וישנים, והפטריוטיות לשכונה נשארה.

ויש המון צעירים (טוב, לא צעירים אבל אנשים בדור שלי) שחזרו לגור פה ומגדלים ילדים, והראשג״דית של גדוד ״מבטח״ היא הבת של נדי – ילד שכן מהבניין שלי – שעכשיו בן 51 וגר כמה בתים ממני בשכונה החדשה. הלכתי עם תמר לספרייה (בתיה כבר ממזמן לא הספרנית, לכל מי שתוהה) ועברנו ליד ה״טיפת חלב״ שאני ממש זוכרת את עצמי צועדת אליה עם אמא שלי. בדרך פגשנו את ניצן מהכיתה המקבילה, היא גם הלכה עם הבן שלה להחליף ספר. שירי היא המורה ליוגה של אמא שלי במתנ״ס השכונתי (שהפך עם הזמן למרכז לגמילאים), והמורה לתנ״ך וגאוגרפיה של הבנות – עירית – היתה ג׳ובניקית איתי בצופים. בכל מקום אני פוגשת אנשים מוכרים שהם ילדים שגדלתי איתם ועכשיו מגדלים בעצמם פה ילדים, והורים שמזדקנים בשכונה בנחת ועשרות פעמים התקשרתי אליהם הביתה ואמרתי ״שלום, אפשר לדבר עם אורית/יעל/מיכל?״

והשכונה הזו היא עדיין במובנים מסויימים אותה שכונה. אני אומרת לבנות שלי ״בואו נלך להגיד שלום לסבא הוא בטח יושב בשעה כזו על הספסל ליד הדשא הגדול״. כולם בשכונה יודעים איפה נמצא ״הדשא הגדול״, ועכשיו גם הבנות שלי. עדיין שואלים סוכר מהשכנים, ואם פעם אני הלכתי לשכנה להביא בשביל אמא שלי, היום כותבים בקבוצת הוואטסאפ המפלצתית של הבניין שלנו (26 קומות, 120 דירות, הבניין הזה הוא שכונה בפני עצמו).

ליד הבניין שגדלתי בו יש עץ, שכשהייתי ילדה הייתי מסתכלת עליו וחושבת שהוא יוצר את הרוח – ולא שהרוח היא זו שמנענעת את ענפיו. העץ הזה עדיין שם.

כשהייתי ילדה סבתא שלי שברה את עצם הירך ובאה לגור איתנו למשך כמה שבועות. אני זוכרת שכשהייתי חוזרת ממשחקי אחר-הצהריים שלי (כל הילדות זכורה לי כרצף של אחר-הצהריימים ארוכים של משחקים בשכונה) ובאתי לשבת קצת ליד סבתא שלי שישבה על ספסל ליד הבניין והסתכלה על המשפחות החולפות והילדים שמשחקים. אני זוכרת ששאלתי אותה אם לא משעמם לה סתם לשבת ככה, והיא אמרה לי שלא, תמיד היא מעסיקה את עצמה, גם כשהיא רק יושבת. היא אמרה לי שהיא מסתכלת על המשפחות וחושבת כמה ילדים יש לכל הורה, ומי אח של מי וסופרת אותם, ולא משתעממת לרגע. עכשיו הבנות שלי באות לפעמים לשבת על הספסל ליד אבא שלי, הבן שלה.