שלוש נשים קרירות

שלושה ימים אחרי החתונה שלי, בתיאום מראש, שלוש שמלות כלה נשלפו משלושה בוידעמים, ושלוש נשים בכפכפים ושיער מרושל לבשו אותן וירדו להצטלם למטה, בין הבניינים.

לפעמים יודעים כשתמונה היסטורית נוצרת.

שלוש נשים

ואני לא צינית בכלל.

שלוש נשים

שלוש נשים

יש לי הדפס של אבא שלי בסלון

אחרי "בצלאל" הלכתי ללמוד ב"מדרשה", במסלול הסבת אקדמאים להוראת אומנות. (כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי פחד קהל נוראי, ולא ברור איך חשבתי לרגע שאוכל לעמוד מול כיתה שלמה וללמד – או למה התמדתי בזה וסיימתי את התואר, אבל שויין). ונדרשתי להשלים "נקודות אקדמיות" בסדנאות אומנות. בקיצור, ככה התגלגלתי ללמוד סדנת הדפס, שהיתה סדנה מרגשת, מלמדת, מעשירה, ומהנה מאוד מאוד. אני עדיין מחכה ליום שאחזור לעסוק בהדפס רשת. (ככה גם התחלתי ללמוד קדרות, אבל על זה בפוסט אחר).

כצפוי כל ההדפסים שלי היו מבוססי צילומים.

הדפס

לתרגיל הגמר עשיתי הדפס על פי תמונה של אבא שלי מגיל 5. אני לא מתיימרת להיות אובייקטיבית, אבל לדעתי (הסובייקטיבית) זאת תמונה מקסימה. תמונה שובת לב, יפה, רכה, – ואני יכולה להתבונן בה דקות ארוכות.

אורי בן 5

מזל, כי בשבע השנים האחרונות ההדפס הזה תלוי בסלון שלי.

הדפס סלון

הדפס סלוןהדפס סלון

ד"ר אילזה לוינסקי, רופאת נשים, סבתא שלי

סבתא שלי מצד אבא, אילזה, נולדה וגדלה בברלין, בתחילת המאה ה-20.

היא גדלה בבית יהודי בורגני, בו שני הילדים עודדו לצאת ולרכוש השכלה גבוהה. היא בחרה ללמוד רפואה, כמו אביה, כמו דורות רבים של גברים רופאים במשפחה.

בית ספר לרפואה

סטודנטית לרפואה, בשנות ה-20 של המאה ה-20.

בשנת 1933, עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה היא פוטרה מעבודתה בבית החולים, ארזה מזוודה ועלתה ארצה בעקבות בן זוגה (בעלה לעתיד) הציוני: היינס לוינסקי. גם הוא היה רופא.

סבא וסבתא שלי היו בין מקימי "רמות השבים". הם הקימו בעצמם בית, לול, משק, ועבדו בו.  אבא שלי מספר שלקח יותר משנה להקים את הישוב. שנה של הליכה מהצריפים בהם ישנו, לנקודה שבה הקימו את הבית. הם בנו אותו בעצמם, מהיסוד, הקימו לול, למדו להיות חקלאים.

אחרי כמה שנים בעלה נפטר. הלול הושכר, הבית נמכר.

היא חזרה לעסוק ברפואה. בהתחלה בהתנדבות, אחר כך הצליחה למצוא משרה כרופאה גניקולוגית.

ד"ר אילזה לוינסקי, סבתא אילזה בשבילי, עסקה ברפואת נשים עד שפרשה בגיל 66. היא עבדה כרופאה מנתחת ומיילדת בבית חולים בילינסון, במרפאת הנשים של בית חולים דונלו-דג'אני ביפו, ובקליניקה פרטית בביתה ברמת גן.

גידלה שני ילדים וחמישה נכדים.

מנתחת גלית לוינסקי

סבתא שלי היתה אישה קשה. "לא קלה", זה מה ששמעתי שאמרו עליה.

"ייקית" קשוחה, עצמאית, דעתנית. עם ציפיות גבוהות.

הלוואי שהבנות שלי היו מכירות אותה. אני זכיתי.

פורים 1#: פורים בברלין

סבתא אילזה נולדה וגדלה בברלין.

מצאנו שלוש תמונות מקסימות של אילזה הילדה ואחיה ארנסט.

מימין: 1911. באמצע: 1913. משמאל: 1914
מימין: 1911. באמצע: 1913. משמאל: 1914

 מאחור נרשם בכתב יד השנה בה צולמה כל תמונה: 1911, 1913, 1914. נראה ששלושתן צולמו בסטודיו לצילום, עם רקע ותלבושות. אולי האמצעית לא (הרקע התמונה זו הוא של קיר ולא רקע מצוייר כמו באחרות, והבגדים נראים בגדי חג של אותה תקופה).

הצילום שלי פה ממש לא עושה עימן חסד. ההדפסה, החדות, עומק הגוונים… גם סריקה לא היתה מעבירה את היופי הזה של הדפסת מגע (?) על נייר-נייר, לא כל שכן צילום דרך הזכוכית. תצטרכו לדמיין (או לקפוץ לראות).

לזכר צילומי הסטודיו המסורתיים של פעם.

(ולמי שרוצה כאלה גם היום: מפרגנת לאלה פאוסט: חברה מהלימודים וקולגה, ולאלי מעייני כמובן)

עץ משפחה

לפני מליון שנה (בסביבות ה-50 ) אבא שלי קיבל מקרוב משפחה מחקר בנושא עץ המשפחה שלנו. צד אחד – הצד של אמא של אבא שלי (סבתא אילזה) נחקר והגיע עד המאה ה-17. אבא שלי המשיך במשך תקופה לחקור ולהרחיב את עץ השורשים הזה.

על בריסטול מגולגל, כתוב בכתב ידו של אבי (באותיות לטיניות ברובו), וחלקו בדפים המודפסים במכונת כתיבה, נח לו עץ השורשים של משפחת לוינסקי בתוך ארון במשך שנים.

לכבוד יום ההולדת ה-75 של אבא שלי החלטנו להוציאו אל האור – לעצב, להדפיס ולמסגר אותו ולתת לו במתנה. גם אם לרגע קט חשבתי שאוכל לעשות זאת בעצמי, לשמחתי החלטנו לפנות לרוית כהן – ארכיטקטית, מעצבת פנים, מעצבת גרפית, ומעצבת אלבומים, שאני מכירה כבר המון שנים. רוית הפכה את עץ השורשים למיצג מרגש של משפחתיות, וכמו שהיא תמיד עושה: באיפוק ובטעם משובח.

לצורך החלק ה"עיצובי" עברתי בסתר על מאות מכתבים, איגרות, מסמכים, ותעודות שונות ששמורות בבית הורי (מסמכים היסטוריים בני מאות שנים, שמחזיקים מעמד יותר טוב מכל תעודה שקיבלתי בחיי. הגרמנים יודעים לייצר ניירות שמחזיקים יותר מאנשים. זה ידוע). סרקנו ומיינו מסמכים ותמונות עתיקות, ורוית ביד אמן עיצבה לנו עץ משפחה מרהיב שיזכר לדורות (תרתי משמע).

מצגת זאת דורשת JavaScript.

לא יודעת אם רואים בתמונה, אבל בנוסף ל-16 דורות מתועדים, מצורפות תמונות של בני המשפחה שלנו, סבא וסבתא שלי, הורי סבתי, סבא של אמי, וגם סבא וסבתא של סבתא אילזה שלי מהמאה ה-19 (התמונה השמאלית ביותר משמאל, צולמה ב-1860)

דורות על דורות של רופאים.

שורשים עמוקים ועלווה רחבה.

עץ השורשים תלוי אחר כבוד על הקיר המרכזי בפינת האוכל בבית הורי.

עיצוב גרפי: רוית כהן-שי 0544918332

חיפושים אחר עץ

בשנת 2007 הייתי עסוקה בחיפוש אחר עץ.

רציתי צילום של עץ לתלות מעל המיטה.

היה לי בראש עץ. לא ידעתי בדיוק אם אני מחפשת עץ שלם, עם גזע וענפים ועלווה, או רק ענף שלוח. הסתכלתי אז הרבה על עצים וצילמתי.

את התמונות צילמתי בסרטי 120, בהאסלבלד שלי או בהולגה. מצחיק, היום צילומי ההולגה נראים קצת כמו עיבוד של אינסטגרם, אבל אז באמת שלחתי לפיתוח, ולסריקה, וחיכיתי לראות את התוצאות.

אני זוכרת צילומי עץ ליד קריית טבעון, שקדיה ליד נטף, עצי שזיפים פורחים בדרך למטולה.

בשנה הזאת גם הייתי בניו יורק וצילמתי כמה עצים בסנטרל פארק.

באותה תקופה למדתי במדרשה והגשתי את אחת התמונות לתרגיל בכיתה, תמונה רקומה.

עץ גלית לוינסקי רקום

בסוף , אחרי כל החיפושים, צילמתי נמר בספארי.

הנמר ניצח.

על סיפור הנמר כתבו גם בפוסט הזה בבלוג "הביתה"

עברה את גיל ההתבגרות

כל פעם שאמא שלי מדברת על הגיל שלה היא צוחקת ואומרת "אני כבר עברתי את גיל ההתבגרות" ומוסיפה "בשנה-שנתיים". (כל מי שמכיר את אסתר עכשיו בטוח מחייך לעצמו. )

אז בסוף שנות החמישים אמא שלי באמת היתה בגיל ההתבגרות.

אני לא יודעת מי צילם את התמונה הזאת, אבל היא תמונה יפהפיה בעיני. כל כך לא אופיינית לצילום במצלמה ביתית בתקופה הזאת (או בכל תקופה): תוך כדי תנועה, מתוך המים. ולמרות הקומפוזיציה המושלמת – נראית לא מבויימת בכלל. כמעט כאילו לא היתה שם מצלמה או צלם.

רגע אחד.

ועבר.