גרתי כל החיים באותה שכונה, באותה דירה, ברמת גן. קרית קרניצי – השכונה שהיתה תמיד ״מעבר לגהה״, מעבר להרי החושך, ועדיין נחשבה לרמת גן. בין תל-השומר לקרית-אונו, שכונה שבה גרו בהרמוניה חילונים ודתיים, הרבה רופאים ואקדמאים, עשרה בניינים ובינהם גינה, דשאים ועצים, גן שעשועים, בנק, וסופר-סל. שבט צופים אחד וסניף בני-עקיבא לידו.

ילדות של שנות השבעים והשמונים, נעורים בשנות התשעים. כשנולדתי הביאו אותי מבית-החולים ישר לחדר שלי בדירה בקרניצי. כאן למדתי לרכוב על אופניים, כאן היינו נשארים עד החושך למטה ומשחקים בגן-שעשועים, כאן טיפסתי על גג גן הילדים שאליו הלכתי, כאן זחלנו מתחת לשיחים ועשינו פיפי (כי חבל על הזמן לעלות הביתה, 50 מטר ריצה ולעלות עד קומה שלישית), כאן רכבנו באופניים ב״ירידה הגדולה״ כאן נפלתי כשנסעתי בסקטים ופתחתי את המצח, כאן אני ומיכל הפלנו שכנה שמעדה מהגומי שמתחנו לרוחב כל השביל. כאן חגגנו ימי הולדת לפוכה השרקנית שלי, כאן הלכתי יחפה בכל השבילים, וכאן חזרתי מבית-הספר עם מפתח קשור בשרוך על הצוואר.

כל ילדי הבניין היו אז חברים, בסוכות בנו לנו סוכה גדולה אחת ״בין העמודים״ (מתחת לבניין). כל ילדי השכונה הלכו אז לאותם שני גני ילדים, ואז לבית-ספר יסודי אחד, ביחד עם ילדי תל-השומר והמושב ״גנות״. כיתה א׳ עד ח׳, שתי כיתות בשכבה סך-הכל, וגם בהן היינו עשרים תלמידים. כולנו הלכנו לחוגים בבית-הספר אחר הצהריים, כולנו הלכנו לצופים. קהילה קטנה, שבה אחות של המדריכה שלי בצופים היתה איתי בכיתה, ואחר-כך אני הדרכתי את השכנים. כולם הכירו את כולם. כולם השתתפו ב״פסטיניצי״ ובהופעות יום-העצמאות ואחר-כך כולנו הלכנו לתחריות של יום הספורט השכונתי  והתחרינו נגד בניינים או רחובות אחרים. ההיילייט של יום הספורט היה לרדת בסנפלינג ממגדל המים, רק הבוגרים והאמיצים ביותר עשו את זה.  רחוב ״המאירי״ תמיד ניצחו את החידון של מוצאי יום-העצמאות. נראה לי שגרו שם כמה פרופסורים באוניברסיטה.

אז חזרנו לגור בשכונה הזו את השנה, אמנם לא ב״קרית קרניצי״ הותיקה (שלי) אלא בשכונה הצמודה ״קרית קרניצי החדשה״ (אני חושבת שיש לה שם אבל אני באמת לא יודעת מה הוא), והבנות לא הולכות לבית-הספר ״וייצמן״ שאחותי, אחי, אני, רם, וכל ילדי השכונה הלכנו אליו שמונה שנים. נפתח בית-ספר יסודי חדש לפני שנה והעדפנו שהבנות ילכו אליו, בעיקר כדי שיהיו חדשות בין חדשים ולא יתחילו ללמוד עם כיתות שביחד כבר 5/7 שנים) אבל גם הן הולכות ברגל כמוני לבית-הספר בשכונה, לחוגים ולצופים.

באופן מדהים הבנות שלנו גם אוהבות ללכת לצופים (רם ואני היינו בשבט הזה כל הילדות שלנו – רם מאז שעבר לשכונה בכיתה ה׳) והן הולכות לאותו שבט שאנחנו הלכנו אליו! בשבט שלנו שומרים את שמות הגדודים (השכבות, כל פעם ששכבה מסיימת כיתה יב׳ השכבה של ד׳ בשנה הבאה תמשיך עם אותו שם) וכך תמר גם שייכת לגדוד ״ערבה״ כמוני! (36 שנים, ארבעה סבבים של השם עברו בינינו). כבר לא שרים בצופים ״אל תיגע לי בציצי, כי אני מקרניצי״ כמו שאנחנו היינו שרים בשנות השמונים, אבל יש המון שירי מורל חדשים וישנים, והפטריוטיות לשכונה נשארה.

ויש המון צעירים (טוב, לא צעירים אבל אנשים בדור שלי) שחזרו לגור פה ומגדלים ילדים, והראשג״דית של גדוד ״מבטח״ היא הבת של נדי – ילד שכן מהבניין שלי – שעכשיו בן 51 וגר כמה בתים ממני בשכונה החדשה. הלכתי עם תמר לספרייה (בתיה כבר ממזמן לא הספרנית, לכל מי שתוהה) ועברנו ליד ה״טיפת חלב״ שאני ממש זוכרת את עצמי צועדת אליה עם אמא שלי. בדרך פגשנו את ניצן מהכיתה המקבילה, היא גם הלכה עם הבן שלה להחליף ספר. שירי היא המורה ליוגה של אמא שלי במתנ״ס השכונתי (שהפך עם הזמן למרכז לגמילאים), והמורה לתנ״ך וגאוגרפיה של הבנות – עירית – היתה ג׳ובניקית איתי בצופים. בכל מקום אני פוגשת אנשים מוכרים שהם ילדים שגדלתי איתם ועכשיו מגדלים בעצמם פה ילדים, והורים שמזדקנים בשכונה בנחת ועשרות פעמים התקשרתי אליהם הביתה ואמרתי ״שלום, אפשר לדבר עם אורית/יעל/מיכל?״

והשכונה הזו היא עדיין במובנים מסויימים אותה שכונה. אני אומרת לבנות שלי ״בואו נלך להגיד שלום לסבא הוא בטח יושב בשעה כזו על הספסל ליד הדשא הגדול״. כולם בשכונה יודעים איפה נמצא ״הדשא הגדול״, ועכשיו גם הבנות שלי. עדיין שואלים סוכר מהשכנים, ואם פעם אני הלכתי לשכנה להביא בשביל אמא שלי, היום כותבים בקבוצת הוואטסאפ המפלצתית של הבניין שלנו (26 קומות, 120 דירות, הבניין הזה הוא שכונה בפני עצמו).

ליד הבניין שגדלתי בו יש עץ, שכשהייתי ילדה הייתי מסתכלת עליו וחושבת שהוא יוצר את הרוח – ולא שהרוח היא זו שמנענעת את ענפיו. העץ הזה עדיין שם.

כשהייתי ילדה סבתא שלי שברה את עצם הירך ובאה לגור איתנו למשך כמה שבועות. אני זוכרת שכשהייתי חוזרת ממשחקי אחר-הצהריים שלי (כל הילדות זכורה לי כרצף של אחר-הצהריימים ארוכים של משחקים בשכונה) ובאתי לשבת קצת ליד סבתא שלי שישבה על ספסל ליד הבניין והסתכלה על המשפחות החולפות והילדים שמשחקים. אני זוכרת ששאלתי אותה אם לא משעמם לה סתם לשבת ככה, והיא אמרה לי שלא, תמיד היא מעסיקה את עצמה, גם כשהיא רק יושבת. היא אמרה לי שהיא מסתכלת על המשפחות וחושבת כמה ילדים יש לכל הורה, ומי אח של מי וסופרת אותם, ולא משתעממת לרגע. עכשיו הבנות שלי באות לפעמים לשבת על הספסל ליד אבא שלי, הבן שלה.

באמצע החיים

ובאמצע הקורונה

נסעתי לבקר את למד בניו-יורק.

ארבעה ימים עמוסים בחוויות, מוזיאונים, הצגה בברודווי, שיטוט בסנטרל פארק, ביקור בספריה העירונית, כמה חנויות מוזיאון נהדרות, כמה שוקי אוכל מקורים ושוק אמצע השבוע פתוח, הרבה הליכה ברגל, הרבה נסיעות בסאבווי, כמה סנדוויצ'י אבוקדו מנצחים (גיליתי שכמון הולך מעולה עם אבוקדו!), ארוחת בוקר משולשת עם רימון, עוגיות שוקולד צ'יפס משלושה מקורות שונים, קצת חנויות, המון לגו, פארק ברוקלין ברידג' נהדר אחד, והרבה הרבה (הרבה) דיבורים.

מרגע שנפגשנו בברוקלין בשמונה בבוקר ביום רביעי, ועד שישבנו לחכות למונית שתגיע לאסוף אותי לשדה התעופה ביום ראשון בבוקר פשוט לא סתמנו את הפה. על מה דיברנו כל הזמן הזה? איך עוד יש לנו על מה לדבר אחרי כמה ימים רצופים ביחד? לא ברור. אבל גם בחמש בבוקר כשלמד אירחה לי חברה בעודי מחכה למונית המשכנו לפטפט בעיניים טרוטות.

בסך הכל ארבעה ימים, וטיסות, והרגשתי כאילו אני ביקום מקביל.

גיליתי כמה שכיף לנסוע לבד. לפעמים.

וכמה יפה השכונה שלמד גרה בה, ושברוקלין יפה ומגניבה ומעניינת, וגם מאוד גדולה וגם מגוונת.

וכמה נהנתי להסתובב לבד בשכונה. ולראות מקרוב איך החברים שלי חיים, לאיזה בית-ספר הילדים הולכים, ואיפה הם קונים לחמניות, ואיך השוקו בבית-קפה הקרוב, ואיך הם עושים קניות באיקאה בלי שיש להם אוטו. איפה יש את הפיצה הטובה והמקום עם העוגת-גבינה-ניו-יורק-סטייל המומלצת, והבייגלים השווים ביותר.

לפני שנה וחצי למד קפצה לבקר אותנו בוונקובר לביקור נהדר ומלא חוויות ושמחה, וכשנפרדנו למד הציעה שאחזיר לה ביקור. אז לא באמת חשבתי שאני אעשה את זה, כי אני לא אוהבת לנסוע לבד באופן כללי ומפחדת מהבירוקרטיה האמריקאית באופן ספציפי, אבל עשיתי את זה וזה היה שווה כל רגע של בירוקרטיה מסורבלת ובדיקות קורונה מציקות.

נהנתי מכל רגע, ממש מכל דקה, ואני כל-כך שמחה שבאתי. וגם לא מאמינה שזהו, נגמר.

ועכשיו לתודות:

תודה לרם שעודד אותי לנסוע, תמך, הזמין לי כרטיסים ודאג לסידורי הנסיעה וגם לכל תפעול הבית והבנות בזמן שאני נסעתי לי לבלות.

תודה ללמד, ניב, נועם וגלי על אירוח חמים ונעים, על הסיורים וההסברים, על הארוחות ובעיקר על שפתחתם לי את הבית והלב ונתתם לי הרגשה של קבלה מרצון, ושל אירוח לא מתאמץ.

ובעיקר תודה ענקית ללמד שעזרת לי לקפוץ למים ולבוא למרות החששות שלי, להתמודד עם שדי הבירקרטיה הפרטיים שלי ולהקטין אותם למימדים האמיתיים שלהם. ותודה על ארבעה ימים עמוסי חוויות גדולות וקטנות, ומנוחה, והליכה, ושיחות אינסופיות (עדיין לא ברור על מה).

סתיו בניו-יורק, מתי בפעם הבאה?

ועכשיו – טה טה טה טה – לתמונות:

ועכשיו נקנח בתמונות מהטלפון שלי, פרידה ראויה מהאייפון 8 שזכה להיות שוב בניו-יורק, רגע לפני שקניתי לו יורש. אין מה לעשות, התמונות החווייתיות ביותר הן תמיד בטלפון:

פוסטים קודמים בנושא ביקורים הדדיים ומחשבות נוספות: כאן כתבתי על הביקור של למד בוונקובר, רגע לפני הקורונה, כאן למד סיכמה את אותו ביקור, וכאן כתבתי על המעבר של למד ומשפחתה לניו-יורק, וזה הביקור הקודם שלי בניו-יורק, כשנסענו כולנו.

היום עלמה הלכה לבד לגינה.

בת 9 ושלושה ימים.

מרחק של שני בלוקים, חציית כביש קטן (בקצה הרחוב), שלוש סמטאות (Alley – הכביש שמאחורי הבתים), וכביש קצת יותר עמוס ובו רמזור.

יש שיצקצקו בלשונן.ם ויגידו עכשיו "הגיע הזמן, בארץ הולכים כבר לגן לבד". ויש שיבינו לליבי.

בקיץ שעבר אמרתי לבננות שבעוד שנה אני מצפה שכל אחת תדע כמה דברים חשובים בחיים (Life skills): עלמה (כשתהיה בת 9) לחצות לבד כביש וללכת לבד למכולת הקרובה, לקנות ולשלם לבד ולחזור הביתה. תמר (כשתהיה בת 6 וחצי) לקרוא שעון ולשרוך שרוכים. עבדנו על זה לאורך השנה. עלמה מתרגלת כבר שנה לחצות כבישים בעצמה (כשאנחנו חוצים בסמוך ומחזיקים את היד של תמר) והיא שילמה בקפיטריה בJCC הרבה פעמים (לפני הקורונה כשהיה פתוח). האמת שמכל עניין הכסף/עודף/קנייה במכולת של האיראנים לא העסיקו אותי בכלל. מה שהטריד אותי זה ההליכה לבד – חציית הכביש – לא – לדבר – עם – זרים.

לפני כמה שנים, היה איזה מקרה ברחוב של חברים שלנו שהוביל אותי לשיחה עם הבננות על לא לדבר עם זרים. תוך כדי השיחה הכמו-תמימה – שיחה שכל הורה חייב לעשות עם הילד שלו כמה פעמים בחיים – גיליתי שאני מסתבכת באזהרות. התחלתי להתבלבל בכל האיזור האפור של מה נחשב "לדבר עם זרים" מה נחשב "להיות מנומסת", וכשהלב שלי התחיל לדהור כמו משוגע כשהסברתי ש"גם אם מישהו זר מבקש עזרה אסור לך לעזור" הרגשתי שאני צריכה להפסיק לפני שאכניס אותן לחרדות שלי. אחרי שנרגעתי קצת החלטתי להסביר בצורה הכי קונקרטית שיש, בלי להכנס לפרטי הטראומה האישית שלי (בכיתה ב' גבר זר ביקש ממני שאראה לו איפה הברז בחדר הזבל, הייתי ילדה טובה והראתי לו. הוא בתמורה הראה לי את איבר המין שלו וביקש שאגע בו. ברחתי משם לפני שזה נהיה גרוע יותר, אבל זה היה נורא מספיק בשביל לשנות לי את כל החיים לנצח, ובשביל שהידיים שלי ירעדו עכשיו כשאני מקלידה 36 שנה אחרי). שיננתי להן: את ילדה. את יכולה לדבר עם כל ילד או ילדה זרים ולהכיר חברים. אבל כל מבוגר זר שפונה אלייך – אין לך מה להגיד מעבר לשלום-שלום. את לא צריכה להיות מנומסת. את לא צריכה לעזור. אף מבוגר לא צריך את העזרה של ילד. את לא צריכה לענות על שאלות. תמיד את יכולה לענות ב- "אסור לי לדבר עם זרים". "ובכלל", הדגשתי, "את תמיד עם אחד מאיתנו."

עד שהיא תלך לבד.

יש לציין שזה כל-כך מבלבל עבורן בגלל שהבננות גדלות פה כקנדיות סופר-מנומסות. כל פניה לבחור שנותן גלידה בגלידריה היא רצף ארוך של "בבקשה" ו"תודה" שבקושי אפשר להבין איזה טעם היא רוצה, בסגנון "אפשר לקבל בבקשה כדור אחד בבקשה של גלידת שוקולד בבקשה בגביע בבקשה, תודה רבה". אז מה זאת אומרת שאם מישהו מבקש עזרה אני לא אעזור לו?!

היום הגיע הזמן הזה. הבטחנו שזה יהיה בגיל תשע והיא חגגה יומולדת לפני שלושה ימים. לפני כשבועיים היא אמרה לנו שהיא עוד לא מוכנה ללכת לבד. אבל היום בצהריים, כשנהיה משעמם ותמר רצתה להשאר להרכיב פאזל ואחרי שהיא שאלה כל הבוקר "מתי נלך לגינה" שאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לבד. היא חשבה קצת ואז חייכה ואמרה שכן. עם תיק קטן ושעון-יד ובקבוק מים, ואחרי אזהרות נוספות של רם לגבי הכביש (היא החליטה ללכת בדרך הארוכה כדי לחצות את הכביש הקצת-יותר-עמוס במעבר חציה עם רמזור רק שזה צומת עם כביש ממש עמוס ופה מותר לפנות שמאלה בכתום אז צריך שיראו אותה מעבר לצומת) וחזרה גנרלית שלי (מה קורה אם מישהו מדבר איתך?) אמרתי לה שאני אלך במרחק בלוק מאחוריה עד שתחצה את כל הכבישים. (כבר חצי שנה אני מתכננת שאלך מאחוריה בלי להגיד אבל ברגע האמת חשבתי שזה לא כל-כך הוגן). עלמה הסתכלה עלי וענתה לי "תלכי חצי בלוק מאחורי כדי שאוכל לראות אותך".

בהתרגשות ואחרי ברכת "בהצלחה" ו"אני סומכת עלייך – תסמכי על עצמך" היא יצאה לדרך. שמחה. כזאת קטנה. כזאת גדולה. הלכתי אחריה וצילמתי. באמצע הדרך היא עצרה וקראה לי לבוא. שאלה אם לא עדיף לחצות פה באמצע הרחוב ולא להגיע עד הצומת. הסברתי לה למה לא (ונחרדתי, אחרי כל מה שלימדנו אותך?!) היא המשיכה ולשמחתה הרבה אנשים חצו את הכביש בצומת המרומזר והיא חצתה איתם. צעקתי לה "תהני!" מעבר לכביש ונופפתי לשלום.

חזרתי הביתה לספור את הדקות עד ארבע ורבע.

היא חזרה שמחה וגאה. עוד אצבע שהשתחררה מאחיזתי.

הם עברו רק לפני שלושה חודשים לניו-יורק

היו קצת עיכובים בירוקטיים בשדה, החזקתי אצבעות שעה רצוף עד שזה הסתדר והיא רצה ועלתה למטוס

היתה טיסה של חמש וחצי שעות

כולם אמרו שיבואו, וחלק באמת באו. אבל זה נורא רחוק, ועשר שעות הפרש זמנים זה ג׳ט-לג מהשטן, ולפחות קונקשיין אחד, והטיסות יקרות, וונקובר זה קצה העולם. באמת שאני מבינה כי הכל נכון.

אבל אז הגיעה למד.

וזו היתה אחת המתנות היפות ביותר שקיבלתי בחיים. בחיי.

שלושה ימים שלמים עם חברתי האהובה והיקרה.

פטפוטים אל תוך הלילה. מניקור-פדיקור. הליכה במפל של גשם לסיבוב על רחוב מיין – אבל לנו לא ממש אכפת כי היא הגיעה וזה קורה וזה אמיתי.

וסיפורים וחוויות וקשיים ובעיות וכיף לדבר וכיף גם לשתוק והכי כיף ביחד. כי היא הגיעה. עד אלי, לוונקובר! אני מתחילה לדמוע רק מלהקיש את המילים. זה באמת קרה!

ואז הגיעה למד.

והיא היתה איתנו, ובילתה זמן עם הבנות, וארוחת ערב משפחתית עם כולנו אצל אחותי, והיינו בבית וטיילנו בחוץ.

ואפילו השמש יצאה לכבודה, אחרת איך אפשר להסביר את הגשם האינוסופי של השבועות האחרונים, שנגמר  במבול לא אופייני, ולמחרת השמש הגיחה במלוא יופיה – לתת לנו זמן לטייל ולהשוויץ ביופי של העיר הנפלאה הזו שאנחנו גרים בה, כדי שגם למד תראה ותאמין: כן, מהמם פה כשהשמש יוצאת, כן, רואים את ההרים מלאי ההוד מכל מקום, כן, זו עיר משגעת, לא סתם אני מאוהבת בה.

והיא הגיעה, וכל הסיפורים קרמו עור וגידים כי היא ראתה את המקומות, ופגשה את האנשים. והכירה את החיים שלי, של כאן.

היא הגיעה, למד.

והלכנו לתצפיות וטיילנו בפארק וצפינו בהופעה של מיכה שטרית, ואכלנו, וטעמנו, וצחקנו, ושרנו פרוזן בצעקות באוטו, כמו שאפשר באמת רק איתה.

כולנו חיכינו. עלמה ואני ובקושי החזקנו מעמד מרוב ציפייה. אני לא ישנתי כמה לילות קודם, עלמה התחילה להתחבר איתה רק מהסיפורים של לפני, ומרגע שהגיעה למד עלמה לא משה מצידה ולא עזבה את ידה. עושה את מה שהלב שלי מרגיש כבר שנים.

היא הגיעה.

והלכנו לשיעור סקי ראשון, אני ולמד, שלמרות כל החששות והקיטורים לפני – נהננו ממנו בטירוף, והיינו נשארות עוד על ההר אלמלא השלג שהתחיל להצטבר לנו על הריסים. רק בזכותך למד. שלוש שנים של נסיונות שכנוע של המשפחה שלי שמככבים בסקי לא עזרו. ולא פרשתי אחרי חמש דקות, להפך. היה סופר כיף (וחם!) ובואי נודה בזה – כיכבנו! אני עדיין לא מאמינה שזה קרה, השרירים התפוסים מזכירים לי שזה היה אמיתי.

ואז היא נסעה.

שלושה ימים. סופשבוע ארוך. כל-כך מהר נגמר. קסם שהיה ולא היה.

מזל שיש תמונות. אני כמעט לא צילמתי, אבל זכיתי לראות את העיר דרך העיניים שלך. היה סופשבוע של אושר.

!תודה על המתנה הגדולה הזו.

ונקובר דרך העיניים של למד: יפה יותר ממה שזכרתי

ביקור משמח דרך המצלמה שלי:

וההיילייט המפתיע של הביקור:

הפוסט הקודם על למד כובשת את אמריקה כאן, וכאן למד סיכמה את הביקור.

שין ואני נסענו לביקור של שבוע בישראל. סיכמתי בקצרה את רשמי מהביקור במטוס בדרך חזרה:

קצר. מדי. עובר כמו יומיים בקושי. הג׳ט לג ממשיך עד יום הנסיעה חזרה.

עצמאות. מספיקים הרבה לבד. אפשר להספיק לעשות חמישה דברים שונים באותו יום. לכל יום יש התחלה מוקדמת וסוף בשעות המאוחרות. 

געגועים למשפחה שלי בוונקובר. השעות הפוכות, קשה למצוא זמן נוח לשני הצדדים לשיחה. וקשה לדבר בטלפון / שיחת וידאו / וואטאבר. הבננות עסוקות, קשה לבטא רגשות כשבדיוק מתארגנים לבית-הספר. עכשיו אני מעריכה עוד יותר את המאמץ של המשפחות שלנו בארץ לשמור על קשר. שיחה של כמה דקות ביום זה בקושי שיחה. מצד שני, איזה מזל שיש לנו את האופציה הזו. כשההורים שלי גרו בארצות-הברית הם התקשרו פעם בשנה, אולי. 

לינה אצל ההורים. אני ישנה לבד בחדר היַלְדוּת שלי, ובחדר הסמוך אחותי ישנה, ובחדר השלישי ההורים שלי. הרגשה מובנית של בית למרות שאני לא גרה בו כבר המון שנים.

געגועים. פעם ראשונה בשנתיים וחצי שאני גרה בוונקובר שאני מתגעגעת לארץ. לא רק לאנשים ספציפיים בארץ אלא לכל ההוויה של לגור בישראל. לקרבה של המשפחה. לחברים שנמצאים במרחק שיחת טלפון וכמה דקות נסיעה. גם אם זה נסיעה של שעה בפקקים, זה מרחק של כמה דקות. 

פקקים. אלוקה, כמה תנועה יש על הכביש. ״תנועה״ זה במקרה הטוב. כמויות של מכוניות נדחפות ונדחקות לאותו כיוון. בגלל זה השימוש בווייז בארץ הכרחי. כל תכנון היום מושפע מהשעות של הפקקים ומכיוון הפקקים. 

תנופת בניה. מכל עבר סוללים כבישים, בונים בניינים. ועדיין, כל הערים נראות לי אותו הדבר. גם כל איזורי התעשייה. 

שגרה. פעם ראשונה שאני מבקרת בשגרה ולא בחופשת הפסח. פסח הוא חג קשה, ידעתי את זה הרבה לפני שנסעתי לוונקובר. הפעם ההבדל בלט עוד יותר. כמה נעים לבקר אנשים בשגרה. כולם יותר רגועים. האירוח פחות מתאמץ. לא חייבים ״לעשות משהו״. אפשר פשוט להפגש, אם יוצא, וזה הרבה יותר מוצלח. 

מוכר. הכל מוכר ומובן. גם בסניף השכרת הרכב, גם בתחנת הדלק, גם ב״יד-שרה״. במקומות שלא הייתי בהם מעולם, נוח לי. אני מבינה את הסיטואציה. יודעת מתי צריך להתעקש, לא מתביישת לשאול שאלות. 

האוכל נורא יקר. גם מקומות בינוניים מרשים לעצמם לקחת סכומים של מסעדת עילית. אבל כשמגיעים למקום עם אוכל טעים, ויש המון כאלה, הוא מאוד מאוד טעים. יקר וטעים. 

יש מיץ תפוזים סחוט, וקל להשיג אותו. בכל יום בביקור הזה שתיתי מיץ תפוזים סחוט. וואו, כמה שאני אוהבת. 

לא כל האנשים בישראל נחמדים, אבל הרוב כן. איכשהו זכרתי שאנשים הרבה פחות נחמדים, ולחוצים, וכועסים. אולי בגלל פסח. 

אבל הם לא אדיבים. זה לא. לא בחנות, לא בטלפון, לא ברחוב. רובם יהיו משהו בין ישירים לאגרסיביים. אני מרחמת על התיירים. ההרגשה היא שצריך ידע מוקדם בשבל להתנהל. אי אפשר להיות ״חלש״. 

נתב״ג. זהו. כל-כך קצר וכבר נגמר. שינו פה את הבידוק הבטחוני, זה יותר מוקדם ויותר מהיר. מה שכן, יושבת שם איזה רוטנת אחת בשלב של בדיקת הדרכונים במכשיר הזה שסורק אותם. היא נזפה בנו אחד אחד, לפי התור. ״תניח את זה ככה״, ״מה אני צריכה לעשות את זה בשבילך?!״ ״תשימי את הטיקט, את לא יודעת מה זה הטיקט?״, ״נו קדימה מהר תעברי כבר״. אני ושין נזפנו בה בחזרה בתורינו. 

ביציאה מהארץ כבר חזרנו להיות ישראליות.