שני חברים יצאו לדרך, בים-בם-בום

אחד קיבל מכה בברך, בים-בם-בום

אין רגע דל עם שני אלה

אחד קיבל מכה בברך, בים-בם-בום

לא בדיוק אבל בערך, בים-בם-בום

אמר חברו, לא נורא חבר, ישנן צרות גדולות יותר

תמרול ושולי, זוג הישר מפרסומות של בנטון.

חברים עוד מהבטן, חברים ממצב שכיבה חסרי אונים על מזרן הפעילות, חברים לזחילה, לעמידה, לצעד הראשון. חברי אמת: חוטפים-מרביצים-מושכים-בוכים-חולקים-צוחקים-מדברים עוד לפני שיש ממש מילים.

שאול ברוידא ותמר משאל: אחים לשוד!*

* אצלינו במשפחה קוראים לתמרול "שודדת" בגלל שהיא כזאת אקטיבית-סקרנית-שובבה-חסרת פחד ותמיד נמצאת פסע ממעשה שובבות "שעוד רגע יגמר באסון". היחיד שבאמת משתווה לה הוא שולי, ג'ינג'י אמיתי בשיער ובאופי.

מזל טוב לנועה, ניר ושולי להולדת השודד החדש!

בבית הורי היינו מודדים את הגובה של כל אחד מהילדים על ארון הפורמייקה* בחדר שלי. במשך שנים היינו לוקחים ספר ועיפרון, ואבא שלי היה מסמן את הגובה של כל אחד מאיתנו, ורושם ליד שם ותאריך. הייתי עומדת בשקט, זקופה, נמתחת ככל יכולתי ומחכה שאבא יתן את האות שאפשר לצאת מתחת לספר, ובהתרגשות מסתכלת לראות כמה גבהתי מאז המדידה האחרונה. אני לא בנאדם גבוה (שלא לומר – די נמוך), ובמשך תקופה ארוכה כל העניין הזה של הגובה היה כרוך במפח נפש מתמשך. אבל רגע המדידה…. זה רגע של אופטימיות וציפייה.

איור: רותו מודן. מתוך הספר "אורי כדורי"בהוצאת ספריית הפועלים -הקיבוץ המאוחד 2013

את הבננות אנחנו מודדים על המשקוף בכניסה לחדר שלהן. גם אצלן כל הטקס מלווה בהתרגשות ובגאווה גדולה על כל סנטימטר. עלמיק: "אמא אני מטר וארבע!" (כמו גם "אמא אני שוקלת 17! " איזה כיף שלמספרים האלה אין עדיין שום משמעות בשבילה מלבד גאווה).

לאחרונה אני רואה את תמרול (בת שנה וחצי) הולכת לה לבד, עם עיפרון וספר, שמה על הראש ורושמת על המשקוף…

מה יהיה כשנעבור דירה?! נצטרך לקחת איתנו את המשקוף…

*אגב את דלת הארון יום אחד העוזרת ניקתה ומחקה באחת שנים של מדידות… עכשיו האחייניות שלי נמדדות שם ואנחנו מקפידים שלא למחוק, כמובן.

הנה התחיל הקיץ, ומתחילה עונת ימי ההולדת במשפחה שלנו (75% מאיתנו נולדו בקיץ. בחופש הגדול. בעצם רק תמרול נולדה בחורף).

אז הנה, אני, חודש לפני יום ההולדת של עלמיק, כייקית ואובססיבית שהנני – מתחילה לחשוב על העוגות ליומולדת שלה. למה עוגות (ברבים)? כי צריך עוגה ליומולדת בגן ועוגה למסיבה השנתית בבית. וכיוון שלפני שנה בדיוק עשיתי את עוגת בצק הסוכר הראשונה שלי – לכבוד יום-הולדת 3 לעלמה, וכל כך נהנתי והתלהבתי, שכבר מעכשיו אני מחפשת רעיון מגניב.

ביום הולדת 1 הכנתי עוגה בצורת הספרה 1. עוגה מס' 54 קלאסית (מצורף מתכון), מצופה סירופ שוקולד של קרין גורן, ומקושטת בסוכריות. גם אמא שלי היתה מכינה לנו את אותה עוגה, באותן צורות של ספרות (או בצורת חתול לדעתי).

ביומולדת שנתיים כבר הייתי צריכה להכין שתי עוגות ויותר השקעתי. הכנתי עוגה בצורת הספרה 2 לגן

ועוגת פיל למסיבה בבית סבאסבתא.

ביומולדת שלוש, כמו שציינתי, גליתי את חדוות בצק הסוכר. זה לא טעים, זה לא מעט עבודה, ובכל זאת, זה כיף וזה יוצא מ-ה-מ-ם…

הראשונה שעשיתי היתה אריה למסיבה המסורתית אצל סבאסבתא. (עלמיק גם מזל אריה וגם קצת אריה באופי, ועם רעמת השיער בכלל…)

וכל כך נהנתי שהצעתי לעלמיק מבחר רעיונות לעוגה בגן, ומהם היא בחרה דג. (די כיוונתי אותה האמת, לשמחתי היא הסכימה).

וליומולדת 1 של תמרול….הרף עלה לעוגה תלת מימדית. האמת שאני ועלמיק חשבנו על רעיון של קשת בענן, לכבוד החורף וכו', ובחיפושי אחר השראה לאימג' מתאים מצאתי במקום השראה ממש תדריך מלא. אמא שלי עזרה לי וכך גלגלנו עננים אל תוך הלילה.

ולמסיבת יום-הולדת 1 לתמר בגן… שוב חזרתי לסירופ השוקולד הישן והטוב. (וגם מי צריך אחריות על קלקול שתי השיניים בקושי שיש לילדים בגיל הזה…)

ביומולדת חצי, אגב, אני משקיעה פחות.

אז למישהו יש רעיון לעוגה מגניבה ולא מסובכת מדי ליומולדת ארבע? שתי עוגות בעצם (:

ולקינוח: מתכון מנצח לעוגת שוקולד מתחת לכל הסירופ/בצק סוכר הזה. עוגת השוקולד האהובה עלי:

בשעה טובה עוצב, הודפס, הגיע – אלבום הטיול שלנו להולנד.

כן כן…. חזרנו לפני 10 חודשים בדיוק מהטיול. אבל למי יש זמן להכין אלבום? ועוד לעצמי? (תמיד דוחים ודוחים את הדברים הפרטיים, איכשהו העבודה ומטלות היומיום תמיד באים ראשונים. בגלל זה תמיד אמרתי לכלות גרפיקאיות או חובבות העיצוב שיתנו לנו לעצב להן את אלבום החתונה כי אחרי שעובר האירוע אף אחד לא באמת מתפנה לעשות לעצמו אלבום….)

אז הכנתי אותו בין לבין במשך חודשים, והעיקר – הוא הגיע! איזה כיף!

כי אין כמו לשבת לראות אלבום באמת.

היה היתה רוני. היא היתה בהריון.

רוני ואורי היו בהריון, ובבטן של רוני היה תינוק – שי.

אחר כך שי נולד, והם הפכו מזוג למשפחה מקסימה.

היה היתה רוני, והיא היתה בהריון.

אורי רוני ושי, והתינוק זיו שבבטן.

ואז זיו נולד, והפך לאח מתוק לשי, ובן שני לאורי ורוני. והם היו מאושרים.

היה היתה רוני, והיא היתה בהריון.

אורי, רוני, שי, וזיו, והתינוקת שבבטן.

ושלשום, ב23/6/15, נולדה התינוקת תכולת העיניים החדשה למשפחת פרבר, אחות קטנה לשי וזיו, בת לאורי ורוני.

מזל טוב אהובים. הלב מתרחב. אין התרגשות גדולה מזו! שמחה בשבילכם, שמחה איתכם. אהבה, חיבוקים, ונשיקות רטובות.

משפחה שכזאת!

כמה דאגתי איך הן יסתדרו. איך עלמה תתרגל לחלוק את תשומת הלב עם עוד אחות קטנה, תמר. חשבתי כמה אני "גוזלת" ממנה. חשבתי שיקח הרבה זמן עד שהאחות תתחיל "להשתלם" לה.

"היא כבר מקנאה?" – שאלו כולם. "חכי חכי עד שהקטנה תתחיל ללכת", "עוד מעט יפול לה האסימון והיא תתחיל לקנא".

אז הן מקנאות. וחוטפות זו לזו, ורבות, וכועסות. אבל הן גם מדברות, ושרות, ומתחבקות, ועושות "צחוקים" משלהן, ומשחקות, וחולקות, ונהנות, וקוראות זו לזו, ומשגיחות אחת על השניה, וכל הזמן בודקות איפה השניה נמצאת. רק בשביל לדעת.

ביום בו תמר נולדה

בימים הראשונים של תמר

בימים הראשונים של תמר

בימים הראשונים של תמר

וכשאני לא איתן בחדר אני שומעת אותן. ביחד. יש להן אחת את השניה.

את משפחת ספיר אני מכירה כבר כמה? 9 שנים? צילמתי אותם בשתי חתונות ובריתה. וגם נשארנו קצת בקשר – חלקנו גן לילדים, שמחנו להיפגש בחתונות של חברים (שלהם שאני ואלי צילמנו), עשינו לייקים בפייסבוק…

כך ששמחתי מאוד כשפנו אלי לצילומי השבט ("צילומי מישפוחה") לכבוד יום ההולדת העגול של אבא ספיר.

צילמתי את המשפחה והילדים בכל מני שילובים – מבויימים "לשים על המזנון" וטבעיים בשביל הכיף, וגם, על הדרך, סיכמנו שנעשה כמה שיחזורים לתמונות ילדות שלהם.

אין מה לומר, הם באו מוכנים: התמונות שזקוקות לשחזור סרוקות ומוכנות על האייפד, בגדים מתאימים לתמונות, ובעיקר הרבה מצב רוח טוב וחוש הומור בריא. שלושת האחים (עודד, בועז ויעל) ידעו בדיוק איזה תמונות חשוב להם לשחזר ומה יצחיק את המשפחה. הם נכנסו לדמויות (של עצמם כילדים) ועשו לי את העבודה ממש קלה. הלוקיישן שנבחר היה גן העלייה השניה – גן שמזכיר להם את ילדותם בגבעתיים, וכל התמונות שוחזרו שם. בגלל שהוחלט מראש שלא נשתמש בבית האמיתי שהיה להם, אלא נצטלם רק בחוץ, השיחזורים התמקדו בלבוש, תנועות גוף, הבעה, זווית צילום, והקומפוזיציה של התמונה.

צריך הרבה הומור (וגם הומור עצמי), סבלנות, שיתוף פעולה בין האחים, השקעה לא מבוטלת של זמן חיפושים בארכיון המשפחתי והשקעה של זמן בכלל.

אבל כשרואים את התוצאה…. אפילו אותי (מה אפילו, אני מתה על דברים כאלה) זה מרגש.