יוניקורן וארנבת בפונצ׳ו

יש לי חברה שקוראים לה רוטב. רותם בשבילכם. הכרנו ב״בצלאל״, ביום הראשון במחלקה לצילום, והתחברנו מיד. ומאז לא נפרדו דרכינו. זאת אומרת דרכינו נפרדו כי גרנו בערים שונות, (רוב הזמן) ועכשיו ביבשות שונות. אבל רוטב היא חברה-אחות כזו. תמיד בלב. נפש תאומה.
ב״בצלאל״ עופר מהמחסן תמיד התבלבל בנינו – הוא טען שאנחנו דומות. הוא היה קורא לנו ״האחיות וילנסקי״ (על שם הפלאש למי שמכיר, וכפרפראזה על הלוינסקי שלי). Anyway.

וכבר סיפרתי פעם שזכיתי בחברות מוכשרות, רובן בכלל עובדות בכל מני מקצועות אחרים – לאו דווקא ״יצירתיים״ לפי ההגדרה המסורתית (דוקטורית לביולוגיה, ראש צוות בחברת היי-טק, רואת-חשבון, מנהלת אדמיניסטרטיבית בלהקת ריקוד) אבל הן חושבות באופן יצירתי. וחלקן – כמו רוטב – לא מפסיקות ליצור.

מאז שאני מכירה אותה רוטב יודעת את כל מלאכות היד הקלאסיות – תפירה/רקמה/סריגה, והיא לא מפסיקה ללמוד ולהשתכלל בהן. וגם לא מפסיקה להעניק מתנות לנו ולכל חבריה. הו כמה שזכינו.

הבובה הראשונה שרוטב סרגה לעלמה היתה הג׳ירפה (שזכתה לכינוי הג׳ירפה היפָה-פָה של דודה רותם) והיא העניקה לה אותה ממש כשנולדה. כהורים לחוצים לילדה ראשונה בכלל לא נתנו לעלמה לשחק בה. ״שלא תבלע  איזה פונפון!״ נחרדנו. היא רק היתה מונחת לקישוט בחודשים הראשונים, והיתה חלק מ"טקס הלילה טוב" בכל ערב. בזבוז כזה!

ג׳ירפה רותם מזרחי צילום גלית לוינסקי
ג׳ירפה רותם מזרחי צילום גלית לוינסקי

מאז עברנו למגורים זמניים בוונקובר, והג׳ירפה נשארה בארץ. גם רוטב.

 מדי פעם היא ממשיכה לשלוח לבננות גם לכאן ספרים, דגלונים סרוגים, מתנות קטנות. ככה קצת תשומת-לב ברוטב, כאילו אנחנו עוד גרים בארץ ואנחנו נפגשות אחת לשבוע-שבועיים אצלינו בבית.

בקיץ האחרון רוטב שלחה לבננות תמונות של קטלוג חיות סרוגות. שיבחרו להן. תמרול בחרה מיד (כצפוי): יוניקורן. עלמה התלבטה והתלבטה ובסוף ביקשה ״ארנב, ושיהיה אפשר להלביש אותו.״ אבל אין ארנב בקטלוג. ״לא נורא״ אמרה לי רוטב, ״אני אהפוך את החמור לארנב, וגם אסרוג לו פונצ׳ו״. ככה, בקטנה.

בובת יוניקורן רותם מזרחי
זה לא הדבר הכי מתוק שראיתם?
בובת יוניקורן רותם מזרחי
אלוהים נמצאת בפרטים הקטנים
בובת ארנבת רותם מזרחי
פונצ׳ו כמו של גדולים
בובת ארנבת רותם מזרחי
מי שמביט בי מאחור.

בובת ארנבת רותם מזרחי

כשהבובות הגיעו לידי הבננות השמחה היתה עצומה. רוטב שלחה להן אותן בתוך תיקי-שוק סרוגים (שמאז גנבתי לעצמי). עלמה מיד הכניסה את הארנבון שלה לתיק הגב, והשאירה את ראשו בחוץ, שיוכל להסתכל. הוא גם הפך לאורח כבוד אצלה במיטה. תמרול – שהיא תמיד היתה פחות מחוברת לבובות – משחקת בו בעולם הדמיוני שלה.

יוניקורן רותם מזרחי צילום גלית לוינסקי

רוטב אהובה שלי, תודה על הכל. תודה על שאת את.

מתגעגעת כבר!

 

איזה כיף שאני מוקפת בחורות מוכשרות

החדר של הבננות מלא ועמוס חפצים, משחקים, רהיטים… אבל אם מסתכלים טוב (בעיקר כשהוא מסודר) רואים שבין הלגו לפליימוביל פזורים חפצים, קישוטים ובובות שנעשו בעבודת יד. ממש ממש – נסרגו/נתפרו/צויירו/חוברו/הורכבו/נבנו לגמרי בידיים. למזלי אני מוקפת בחורות (חברות טובות ואחות טובה) מוכשרות כל כך!

וזה הזמן לתת במה (וקרדיט) לכל יצירת אמנות כזאת שמקשטת את החדר, שנעשתה באהבה וניתנה לבננות (או לי):

ממליצה בחום להגדיל את התמונות!

אתם חייבים להגדיל את התמונה!

חדר של הבננות

והנה קצת יותר מקרוב ובכבוד הראוי:

 והנה רשימת התודות: (זה ממש אוסקר, באמת!)

תודה לרוטב (רותם מזרחי) חברתי המהממת בעלת ידי הזהב שסרגה לעלמיק את הג'ירפה היפפה כשהיא נולדה (ונקראת על שמה "יפפה" בפי הבננות), ובכלל סורגת בובות מדהימות (אולי תשכנעו אותה להתחיל סופסוף למכור קצת?!). תודה ל"מותק" הדס הול על כל הבובות לאורך השנים… על השמלות, הבגדים, וחברות האמת. תודה ל"טוטיקה" נועה הולשטיין על בית הציפורים ועל ההשראה הצבעונית. תודה לאביגיל אברמוביץ' על שמיכת טלאים משגעת שנתפרה באהבה לעלמיק כשנולדה. תודה לליאת יניב חברתי המוכשרת והנדיבה, על התמונות, האיורים, הפסלים, הכריות, התיקים וכל המתנות לאורך שנות החברות שלנו… תודה לשרון אחותי האהובה על כל המצעים, הפילים, הכריות, מובייל טיפות, התמונות, והאביזרים… אין כמו אחיות. אבל כמוך באמת אין!

רק שלא שכחתי אף אחת….

אז אם עד עכשיו לא היתה ברורה מטרת הפוסט…

תודה!

והנה קישורים לשאר מקורות עבודת היד (שרק ניקנו באהבה): עכבר הפיקה מ"מעשיי"ה", השטיח הסרוג של "פיצקדולים", הקיפוד הסרוג, חנות "שוקה" של עדי שבהשראתה הכנתי את האהיל למנורה, וקניתי עוד ועוד דברים משם…