מגיל מאוד צעיר הבננות שלי אוהבות להתבונן בתמונות. אני מניחה שזה דבר שמעניין ילדים רבים, אני זוכרת את עצמי יושבת שעות בבית הורי ומתבוננת באלבומים בילדותי. אני כמובן מאוד אוהבת להתבונן בתמונות, ומוצאת את עצמי שעות עוברת על קבצים וממיינת ונזכרת ואז קופצת לשנה אחרת ו… ככה למעשה נולד הבלוג הזה.

אבל את האלבומים הרבים שלנו השארתי מאחור, בישראל. לא עברנו עם מכולה, והיינו צריכים לחשב היטב מה כדאי לקחת במזוודות ומה להשאיר בארץ. בלב כבד האלבומים נשארו מאופסנים בבית ההורים.

יש לנו קיר תמונות.

ויש לנו את המחשב שלי שהוא מאגר בלתי נדלה. בכל פעם שאנחנו מדברות על משהו או מישהו, אני מיד מתנדבת להראות להן תמונות של האירוע. הן מאוד אוהבות לשמוע על הלידות של עצמן, וכבר ראו כמה פעמים את התמונות שיש לי מאירועים אלה. גם לראות אותי בהריון, טיולים, אנשים שמתגעגעות אליהם.

בנוסף יש לנו את מסך המחשב שלי, שמציג תמונות מתקיית המשפחה כשהוא במצב מנוחה. הבננות מהופנטות למצגות האלה מאז שהן נולדו. בארץ המסך היה מול חדר השינה שלנו, והייתי מוצאת את עצמי גם מביטה בתמונות המתחלפות, לא מצליחה להסיר את עיני, עד שהוא היה נכבה אחרי עשר דקות.

עלמיק קטנטושה מרוצה מהתמונות

שתי קטנטושות

והחלום של עלמה: שאני אכין לה אלבום עם תמונות של עצמה. שמתי לעצמי כמשימה להגשים לה את החלום ליומולדת.

ויש גם את הטלפון. עוד מאגר בלתי נדלה של שיטוט בין תמונות וזכרונות.

למה כולם אוהבים את זה? כי זה מסך? כי אלה הזכרונות שלנו?

אני מוצאת את עצמי נזכרת בתמונה מילדותי. לא אירוע – תמונה. מבקשת מאמא שלי שתחפש באלבומים שבארץ. אני זוכרת את האלבום, זוכרת את התמונה, זוכרת אפילו איפה לחפש אותה. ולפעמים היא איננה. אולי היא בעצם רק אצלי בראש?