לכבוד חג הביכורים רציתי לספר על הבת בכורה שלי: עלמה.

עלמה היא בת בכורה, בת חמש ועשרה חודשים, אחות גדולה לתמר בת השלוש וחצי.

לפי "מה שאומרים", לפי מה שקראתי, לפי "מחקרים" ובעיקר לפי שיחות עם אמהות חברות שלי – היא ילדה בכורה קלאסית: היא בעלת ביטחון עצמי, בוגרת, אחראית. חשוב לה "לרצות" אותנו – ההורים והמבוגרים, יש לה דרישות גבוהות מעצמה, היא חוששת לאכזב, פרפקציוניסטית, הישגית.

והיא גם –

הילדה הכי "טובה" שיש. אפשר לדבר איתה שיחות ארוכות, היא מקשיבה ומפנימה, וזוכרת. כיף לבלות איתה, נעים לשוחח איתה. היא סקרנית ומתעניינת. אפשר לדון איתה על דברים, היא קשובה וניתנת לשכנוע. היא אכפתית, ואמפתית. היא חברה טובה, היא כייפית ומצחיקה.

היא אחות נהדרת לתמר. אוהבת, מדברת, מחבקת, משחקת. היא דואגת לתמר ומרגישה אחריות כלפיה, היא מלמדת את תמר ומסבירה לה ועוזרת לה וגם שומרת עליה (ומעירה לה ומתקנת אותה גם). היא נדיבה כלפי אחותה – משתפת אותה, חולקת איתה, מתחשבת בה. "בואי תמר" אני שומעת את עלמה מהסלון, "אני מרשה לך לעזור לי לקשט את זה" (פרוייקט שעלמה קיבלה לשעורי בית). זה לא שהן לא רבות ומקנאות חלילה, אבל מהצד זה נראה שקודם כל הן אוהבות ודואגות אחת לשניה, שזה טבוע בהן.

היא עדיין מפתיעה אותי, כל הזמן, ותמיד לטובה.

והיא גם חכמה ומצחיקה ויפה ויצירתית, ובעלת כישרון דרמטי וזיכרון של פיל. כיף לבלות איתה זמן, וכיף לתת לה מתנות כי היא שמחה מהן כל כך, וכיף להכין לה אוכל טעים כי היא נהנית ממנו ויודעת לשבח, והיא מפרגנת ויודעת להחמיא. והיא יודעת לחבק ולנשק ולא מתקמצנת (במיוחד אם אני מבקשת).

היא נהדרת בכל מובן, היא עולה על כל תקווה שהיתה לי ל"אם תהיה לי בת, איך תהיה הבת שלי…"

ואני חושבת הרבה, כמה אני שמחה שהיא הבת שלי, הילדה הזאת. אם הייתי ילדה הייתי רוצה להיות חברה שלה. היא בנאדם מקסים, וככה היא מעצמה. אני מזכירה לעצמי שהתפקיד שלי כאמא שלה הוא לכוון אותה קצת, ולעזור, וחושבת ש"רק שאני לא אפריע יותר מדי" כי יש בתוכה כבר את הכל.

ואז אני חושבת כמה כבד "עול הבכורה", הציפיות, הלחצים. ומיד אני נמלאת רגשות אשמה, אני אמא, וחצי פולניה  – רגשות אשמה הם מנת חלקי בכל יום. אני כועסת על עצמי שאני "מצפה ממנה" ליותר מדי, שאני "מכריחה אותה". שאני מזרזת אותה לגדול – להתמודד (חוג שחיה למשל). שאני לא משבחת אותה מספיק, או שאני משבחת יותר מדי. אני מזכירה לעצמי שהיא אמנם ה"גדולה שלי" אבל עוד לא בת 6. והיא תולה בי עיניים כאלו, מצפות, כאילו אני יודעת מה אני עושה.

ואי אפשר להתעלם מה"מיקום" במשפחה. אין מה לעשות, הן לא בנות אותו גיל והיחס שונה, לפעמים. וגם האופי של שתיהן שונה, ואז "כשעלמה היתה בגילה לא היינו מסכימים", וכל הדיון נפתח מחדש.

ילדה שלי. עלייך נפל העול להיות בת בכורה, ובאותה הזדמנות נפלה בחלקך הזכות להיות – כן, בת בכורה. אני חושבת שאת ממקסמת את המצב.

קיבלת את ה"בכורה" ביושר, ושוב, את עושה את זה הכי טוב שאת יכולה, הכי טוב שאפשר. בת בכורה קלאסית-מיוחדת-אהובה. שלי.

 

כילדה אהבתי לשבת להסתכל באלבומים המשפחתיים (אני יודעת שכל הילדים אוהבים לעשות את זה. אני אוהבת עד היום). ההורים שלי השקיעו: היו לנו גם אלבומי משפחה מסודרים, וגם אלבומים אישיים לכל אחד מהילדים ובו התמונות שלו.

אחת התמונות הזכורות לי במיוחד היא זאת: אחת מסדרה בה אני ואבא שלי יושבים אף-אל-אף על הכורסה בסלון, ואני מתפקעת מצחוק מזה.

בשנה ג' ב"בצלאל" עשיתי פרוייקט של שיחזור זכרונות ילדות. צילמתי את עצמי (ומשפחתי, וחברי) בכל מיני מצבים שזכורים לי מהילדות, רק כשאני כבר מבוגרת. (אולי אעלה אותם בפוסט נפרד. צריך לבקש אישורים ולשכנע את המצולמים שלא צריכים להיות נבוכים מזה… אף אחד לא יראה, בקטנה, זה רק באינטרנט)

בת הזקונים. הבת הקטנה של אבא. כבר לא כל-כך קטנה. (הכל יחסי, זה היה לפני יותר מעשר שנים).

אבל רגע אינטימי וכייפי כזה, אף-אל-אף, אבא וילדה… כאדם מבוגר רק הרגע שלוקח לצלם את זה היה לי כל-כך ארוך ומביך. ומוזר.

עכשיו כשאני מסתכלת שוב בתמונה אני רואה את המבוכה שלי, אבל רואה בעיניים של אבא שלי שלו זה דווקא לא מוזר. אבא ובת. אף-אל-אף. רגע של כייף.